קלחת של דם ואש: 100 שנים לקרבות ורדן

מלחמת העולם הראשונה נתפסת בתודעה הציבורית במערב כמלחמה מיותרת, שהתרחשה בגלל טמטום של מדינאים; מלחמה שבה חיי אדם הוקרבו ללא טעם; מלחמה שבה, כפי אמירה המיוחסת שלא בצדק לגרמנים, היו החיילים הבריטים "אריות המונהגים על ידי חמורים". חלק ניכר מהתפיסה הלא־לגמרי מוצדקת הזו, שורשו בשתי מערכות ענק ב־1916, התלויות זו בזו; מערכות שמספר הרוגיהן העצום היה הפוך מהישגיהן הקרקעיים הזניחים; מערכות שכמותן לא נראו מעולם עד אז, ובמובנים רבים גם מאז; מערכות שחוללו שבר חברתי ומנהיגותי שהדהד לאורך דורות; מערכות שהשפיעו על הבחירות שעשו בריטניה, צרפת וגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושבמידה לא מעטה השפיעו על תחילת מלחמת העולם השנייה – מערכות ורדן והסום.

כאשר פרצה המלחמה ביולי־אוגוסט 1914, כל הצדדים הניחו שהמערכה תהיה מהירה במונחים אירופיים, מלאת גבורה ומכרעת; עד חג המולד, האמינו רבים, כולם כבר יחזרו הביתה. הדבר, כידוע, לא התרחש. אכן, חלק ניכר מכך נבע מהמקובעות של צבאות אירופה; הם לא הבינו את השפעת הנשק האוטומטי על שדה קרב (למרות לקחי מלחמת רוסיה־יפן של 1905, מלחמת החפירות המודרנית הראשונה, שכל צבאות אירופה כמעט שלחו אליה משקיפים), ודגלו בהסתערויות מתוך האמונה, כפי שניסח אותה פרדיננד פוש, לימים רמטכ"ל צרפת, כי "הגישה ההתקפית בלבד – אם נוקטים בה מיד או רק לאחר שלב של הגנה – היא שתביא להישגים, ועל כן יש לנקוט בה תמיד… כל קרב הגנה חייב להסתיים בפעולת מתקפה, כגון התקפת נגד מוחצת, שכן אחרת לא תושג הצלחה".

אותו פוש היה אחראי לאחת המשוואות המטופשות בהיסטוריה הצבאית, בטענתו שעליית כוח האש והדיוק של הנשק החם, התפתחות שהתרחשה החל מאמצע המאה ה־19, תוביל דווקא ליתרון התוקף: אם בעבר 1,000 מגנים ירו 1,000 כדור ואילו 2,000 תוקפים ירו 2,000 כדור – כלומר, התוקף 'נהנה' מיתרון של 1,000 כדור – הרי שעתה, עם כלי הנשק המתקדמים נטעני־השחלה או המחסנית, כל צד יירה פי עשרה – ולכן התוקף יהנה מיתרון של 10,000 כדורים מול 1,000 בעבר! טענה זו התעלמה כמובן מכך שמגן מחופר יכול לדייק הרבה יותר מתוקף מסתער, ומכך שמאז שהומצא הרובה נטען־המחסנית יכול היה מגן לירות בשכיבה, ואם הוא שוכב או מחופר – הוא מוגן הרבה יותר מהתוקף שאין לו ברירה אלא להיות חשוף. טענה זו התעלמה גם מהארטילריה, המשפיעה על התוקף יותר מאשר על המגן, מפני שהראשון חשוף לגמרי. זכור לרעה גם יוז'ן אטיין, שר המלחמה הצרפתי, שב־1913 דחה את בקשתם של גנרלים מנוסים להחליף את מדי הצבא הצרפתי הבולטים מדי, בעלי המכנסיים האדומים, במדים אפורים או בצבע חאקי, באומרו "המכנסיים האדומים הם צרפת!"

חזיתות ענק ללא שליטה

אולם לא רק, וכנראה לא בעיקר, טמטום וקיבעון מחשבתי הובילו למלחמת החפירות, אלא בעיות אמתיות, שלאיש לא היה עבורן פתרון באותו זמן.

ראשית, הצבאות גדלו לקנה מידה שלא נראה כמוהו, ועמדו על מיליוני מגויסים. צבאות ההמונים של המאה ה־19, שהיו מהפכה בפני עצמם, כללו בדרך כלל כמה מאות אלפים. מלבד הבעיות המובנות שהדבר יצר באספקת הכוחות ובציודם, בפרט לאחר שהתקדמו מעבר למסילות הרכבת של כל צד, בפעם הראשונה היו צבאות יכולים להחזיק חזיתות ענק – באופן מילולי, לפרוס חיילים לרוחב מאות קילומטרים. העובדה שכלי הנשק גדלו בטווח אפשרה לפרוס פחות כוחות מבעבר על פני יותר שטח, וכך הגדילה עוד את החזית.

גידול זה הוביל לבעיית פיקוד ושליטה קריטית. מכשירי קשר אישיים עוד לא התקיימו. תחנות אלחוט נולדו תוך כדי המלחמה, אולם עד סופה לא היו ניידות מספיק כדי לאפשר העברת פקודות תוך כדי תנועה. בשדה קרב רווי אש ועשן, יכולת הפיקוד של מפקדים לא הייתה גדולה בהרבה מאשר בימי הביניים או בעת העתיקה, אך הם נדרשו לפקד על הרבה יותר כוחות, עם נשק הרבה יותר מתקדם, מול נשק הרבה יותר קטלני. סיוע ארטילרי צמוד לכוחות, הידוע כ'מסך אש מתגלגל' – הפגזה ה'מתגלגלת' לפני הכוח בקצב התקדמותו, אחת מאבני היסוד של הפעלת תותחים במאה העשרים – לא היה קיים עדיין, כיוון שלא הייתה שום דרך לשלוט בו; התותחנים היו צריכים להיות קרובים לחזית ולראות את מטרותיהם כדי לירות עליהן, ולא הייתה אפשרות להעביר פקודות בזמן אמת.

רעיונות כמו 'דילוג' של הכוחות ממחסה למחסה במקום הסתערות רצופה עלו כבר לפני המלחמה, אולם ללא אמצעי קשר, שום מפקד גדוד – שמנה לעתים יותר מ־800 איש – לא יכול היה לשלוט בכמה מאות אנשים המדלגים בקבוצות קטנות. פיזור החיילים כדי למנוע את חשיפתם לאש מרוכזת פירושו היה אובדן השליטה בהם. המפקד נאלץ אפוא להחליט: או מטרה נוחה, או היעדר פיקוד ושליטה. מטבע הדברים, תחילה נבחר הפיקוד. יחידות גדולות וצפופות התקדמו במקובץ ושילמו מחיר דמים נורא כשפגשו מולן נשק מהיר ירי, מקלעים וארטילריה – ולא היה ניתן לבזר את הכוחות. גם כך, השליטה בכוחות הייתה כמעט בלתי אפשרית. אף שעוד לפני מלחמת העולם הראשונה כבר האמינו כי הטכנולוגיה החדישה תמנע את ערפל הקרב – הדים מוקדמים ל'מסכי הפלזמה' – בפועל ידעו המפקדות מעט מאוד על המתרחש בשדה הקרב. הרמטכ"ל הפרוסי האגדי אלפרד פון שליפן, שמילא את תפקידו מ-1891 ועד 1906, חזה כי:

שוב לא נראה עוד את נפוליאון, בשריון הנוצץ שלו, עומד על גבעה הצופה על שדה הקרב. אפילו הטלסקופ המשוכלל ביותר לא יאפשר לו לראות כמעט דבר, והסוס שלו יהווה מטרה נוחה מדי לאינסוף סוללות הארטילריה של האויב.

מפקד העתיד יתמקם רחוק יותר בעורף, בבית ובו משרדים מרווחים, במקום בו ניתן להתקין את ציוד הטלגרף, הטלפון והאלחוט. שיירות של משאיות ומכוניות, מותאמות לנסיעות הארוכות ביותר, ימתינו בסמוך לפקודת התנועה. שם, על כיסא נוח, מאחורי שולחן גדול, ישב אלכסנדר המודרני וישקיף על שדה הקרב כולו על גבי המפה שלפניו. משם יעביר לפקודיו בטלפון מסרים מעודדים ויקבל את הדו"חות ממפקדי הארמיות והגייסות, ומבלוני תצפית וספינות אוויר אשר יצפו על האויב לאורך כל קו החזית וידווחו על עמדותיו ותנועותיו.
(מצוטט אצל מרטין ון קרפלד, 'פיקוד במלחמה')

בפועל, 'אלכסנדר המודרני' לא ראה דבר ולא ידע דבר על המתרחש בחזית, בשל מגבלות אמצעי השליטה. סמלי הדבר שאחת ההחלטות המכריעות במלחמה, עצירת ההתקדמות הגרמנית ב־1914, לאחר שהכוחות הגרמנים, במהלך מלקחיים ענק הידוע כ'תכנית שליפן', הגיעו עד סמוך לפריז אך נתקלו במתקפת נגד צרפתית הידועה כ'הנס על נהר מארן', התקבלה בידי קצין מטה בדרג בינוני, סא"ל ריכרד הנטש (Hentsch), שהרמטכ"ל הגרמני שלח כדי לברר את המצב כיוון שממפקדתו לא יכול היה לדעת שום דבר בזמן אמת – ולא היה זמן לחכות עד שיקבל את ההודעה ויחליט.

"להרוג את כולם"

לאחר עצירת המתקפה הגרמנית ניסו שני הצדדים לאגף זה את זה, כיוון שמתקפה על אגפו של האויב היא בעלת סיכוי רב בהרבה להצליח ממתקפה חזיתית. אולם אף אחד מהצדדים לא הצליח להכריע את האויב באיגוף; יותר מדי חיילי אויב והיעדר יכולת לנוע במהירות מספקת הובילו לכך שהחזית התקדמה מערבה, ובסופו של דבר הגיעה עד לחוף התעלה. כל בלגיה, למעט רצועה קטנה, הייתה כבושה בידי הגרמנים, וכמוה גם חלק מצרפת. קו החזית התפרס מן הים ועד שווייץ – ללא רווחים.

המצב הזה היה ללא תקדים בתולדות המלחמות, והוא – ולא טמטום – הוביל לקיפאון הידוע ולמלחמת החפירות. במילים פשוטות, כל מקום שבו היה אחד הצדדים בוחר לתקוף, היה מוגן; אי אפשר היה לאגף אותו, וכל התקפה הייתה התקפה חזיתית. אפילו מלחמה לאחר מכן, התקפה חזיתית מול שטח מוגן שאי אפשר לאגף אותו – כפי שבאה לידי ביטוי ב'חוף אומהה' בזמן הפלישה – הייתה משימה קשה מאוד. לא כל שכן לאור התנאים שציינו לעיל.

הצבאות העומדים זה מול זה החלו במהרה להתחפר, החפירות הפכו מקו זמני לקו קבוע, וכל ניסיון לפרוץ את הקו נבלם במהירות באבדות כבדות. החיילים האמיצים ביותר לא היו מסוגלים לעבור שטח פתוח הנשלט על ידי מקלעים ורובאים מחופרים, ומטווח בארטילריה קטלנית. התקדמות זעומה נמדדה באלפי הרוגים. במהרה החלו ניסיונות למצוא שיטות לפרוץ את הקווים; אף לא אחת מהן, כולל הטנק, הביאה לתוצאות משמעותיות לפני סוף 1917. הגז הומצא ב־1915, אך התברר כרגיש לרוח וכמפריע יותר מאשר מכריע; אמצעי־נגד זולים ופשוטים מנעו ממנו להוביל לפריצת הקיפאון. למעשה, בניגוד למיתוס המקובל, מלחמת העולם הראשונה אחראית ליותר המצאות צבאיות מאשר השנייה (הטנק, המפציץ, מסך האש המתגלגל, הטקטיקה של תנועה ואש, ועוד הרבה), אולם הבעיה של הסתערות חזיתית מול כוח מחופר נשארה בלתי־פתירה במשך רוב המלחמה.

בתחילת 1916 עשו הגרמנים את אחד הניסיונות הידועים לשמצה ביותר לשבור את הקיפאון. רעיון זה היה פרי הגותו של הרמטכ"ל הגרמני, אריך פון פאלקנהיין – סטריאוטיפ של הקצין הפרוסי במראהו ובקריירה שלו – שהגיע למסקנה כי לאור כישלון ההבקעה, יש לנקוט בפתרון חדש:

להרוג את כולם.

מוזר ככל שהדבר נשמע, זו בדיוק הייתה האסטרטגיה שהציע. בזיכרונותיו לאחר המלחמה טען כי בדצמבר 1915 שלח לקייזר וילהלם השני הערכה אסטרטגית בזו הלשון:

החוט בצרפת הגיע לסף קריעה. הבקעה מסיבית – שבכל מקרה אינה ביכולתנו – איננה נצרכת. ביכולתנו הם יעדים שלצורך שימורם ייאלץ המטה הכללי הצרפתי להשליך פנימה כל אדם שיש לו. אם הם יעשו כך, כוחותיה של צרפת ידממו למוות.

יש היסטוריונים המפקפקים באמינות המכתב לעיל, כיוון שלא נמצא לו שריד וזכר בארכיונים הגרמניים, והאזכור היחיד הוא בזכרונותיו של פאלקנהיין לאחר המלחמה; אולם ראיות אחרות מראות שצורת חשיבה זו התקיימה, גם אם אין לדעת אם המכתב אמתי או לא. כבר קודם לכן החל פאלקנהיין לשים דגש על הארטילריה ככלי לשחיקת היריב, ושבבי מידע בדבר כוונות הגרמנים להכריע באמצעות ארטילריה אכן הגיעו לבעלות הברית. כיוון שלא היה ביכולת גרמניה לפרוץ את קווי יריבותיה, 'מעצמות ההסכמה', רצה פאלקנהיין להרוג כמה שיותר מחייליהן כדי להכריע אותן. הניצחון יושג על ידי ספירת גופות: ככל שיהרגו הגרמנים יותר צרפתים ובעלי בריתם, יבוא הניצחון מהר יותר – אם אך יוכלו למנוע מהצרפתים והבריטים לעשות להם אותו דבר. במקביל, לוחמת צוללות נגד בריטניה תפגע בסחר וביכולתה של בריטניה לספק את צרכי המלחמה.

באותו זמן ניהלה גרמניה גם מלחמה בחזית המזרחית, יחד עם אוסטרו־הונגריה, מול רוסיה וסרביה; אותה מלחמה ראויה לעיון נפרד, ולענייננו די לציין שפאלקנהיין לא ראה צורך לצאת למתקפה גדולה במזרח, מתוך אמונה כי בעיותיה הפנימיות של רוסיה יובילו להתפרקותה אי־שם בעתיד, ובעיות לוגיסטיות, קשיי תקשורת והצורך בהאכלת כל הפיות בשטחים שייכבשו יגרמו לכך שלא תהיה תועלת מיוחדת בריכוז מאמץ במזרח.

מדוע ורדן?

המקום שבו בחר פאלקנהיין ליישם את תכניתו היה אזור העיר ורדן, מסיבות צבאיות, מדיניות והיסטוריות כאחד. ורדן הייתה העיר שבה נחתם, בשנת 843, "חוזה ורדן" שממנו, במידה רבה, צמחה צרפת; כאלף שנה אחר כך, ב־1792, הנחילו הפרוסים לצרפתים תבוסה בוורדן; ב־1870 הייתה העיר אחת האחרונות להיכנע לפרוסים במלחמת פרוסיה־צרפת, אחרי מצור של יותר מחודשיים, והיא הייתה העיר הצרפתית האחרונה שממנה נסוגו הפרוסים לאחר המלחמה.
ורדן גם הייתה נקודת מפתח גיאוגרפית. העיר, בעמק מוקף הרים, אפשרה התקדמות נוחה לכיוון פריז. אם הייתה העיר נכבשת, כמו שאירע ב־1792, יכול היה צבא להתקדם לעבר פריז הרבה יותר בנוחות. מוורדן יצאו גם מסילת רכבת ודרכים נוחות – כיבושה היה מקנה לגרמנים נקודת זינוק מצוינת לכיוון פריז, ואולי מאפשר חידוש מלחמת התנועה.

ולבסוף, והחשוב ביותר לתכניותיו של פאלקנהיין, ורדן הייתה מובלעת, בליטה צרפתית לתוך שטח בשליטה גרמנית. קווי רכבת הגיעו עד כ־25 קילומטרים מהחזית, וגבעות אחרי גבעות מנעו ראייה לטווח ארוך. משמעות הדבר הייתה – ניתן היה לקדם כוחות רבים, ובייחוד תותחים רבים, לכיוון החזית בלי שירגישו בהם; וניתן היה להפגיז את ורדן משלושה כיוונים, ולפרוס כוחות מפוזרים שיהיו פחות פגיעים לארטילריה הצרפתית. לעומת זאת, הצרפתים יכולים היו לתגבר את ורדן רק מכיוון אחד.

הגרמנים האמינו כי עקב חשיבותה ההיסטורית והטופוגרפית של ורדן לא יהיו הצרפתים מוכנים לוותר עליה; כאשר יחשבו כי הגרמנים מנסים לכבוש אותה, הם ישלחו את יחידותיהם בזה אחר זה אל המובלעת, ואלה יושמדו בזה אחר זה על ידי האש הארטילרית הגרמנית. ואם לא יתגברו הצרפתים את ורדן – תהיה לגרמנים הזדמנות להישג קרקעי נדיר. המטרה האסטרטגית של התכנית הייתה יצירת טריז בין בריטניה לצרפת, וגרימת אבדות כבדות כל־כך לצרפת, בטרם יצליחו הבריטים לאמן צבא חובה גדול ולשלוח אותו לצרפת (גיוס חובה הונהג רק בינואר 1916), עד שהיא תיאלץ לחתום על שלום נפרד; הבריטים, אם יתקפו בגזרתם, יספגו אבדות כבדות ולא יצליחו – ואז ינחיתו הגרמנים מתקפת נגד ויחסלו אותם.

על ורדן הגנה שרשרת מצודות, 19 במספר, שנבנו לאחר מלחמת פרוסיה־צרפת. הן היו חזקות, מוגנות ובחלק מהמקרים מצוידות בנשק שהיה פלא הנדסי – תותחים הממוקמים בתוך כיפת מתכת גדולה ומשוריינת, שבשעת הצורך מתרוממת, חושפת את קני התותח ומורידה אותם למטה לאחר הירי, כך שירי תגובה של אויב לא יוכל לפגוע בהם. אולם בסוף 1915 כבר לא האמין הפיקוד הצרפתי ביעילות הביצורים. המתקפה הגרמנית על לייז' ונאמור ב־1914, שבמהלכה פוצצו הגרמנים לחתיכות את אחד המבצרים באמצעות פגזי 420 מילימטר ענקיים ופגעו קשות באחרים, שכנעה את הצרפתים כי אין תועלת במבצרים, וכי הגרמנים יכולים להשמידם בקלות. אובדן המוני תותחים לא ניידים בחזית המזרחית, כאשר הגרמנים עקפו או כבשו מבצרים, שכנע גם הוא את הצרפתים כי אין טעם להשאיר את עיקר הארטילריה שלהם מקובעת למבצרים – בפרט בגזרה שבה קו החזית לא השתנה כבר זמן רב. לפיכך הוציאו הצרפתים מהמבצרים את התותחים ואת רוב החיילים, ושלחו אותם לגזרות 'חמות' יותר.

כתוצאה מכך, בזמן פתיחת המתקפה היו לצרפתים בגזרה 388 תותחי שדה (תותחים קלים יחסית, שאז ירו בעיקר בכינון ישיר – למטרות שהתותח רואה) ו־244 תותחים כבדים – מול 1,201 תותחים גרמניים, כשני שליש מהם כבדים או אפילו סופר־כבדים, בקטרים של עד 380 מ"מ, ו־202 מרגמות בינוניות וכבדות מאוד, כולל 420 מ"מ, עם פגזים ששקלו מאות קילוגרמים. כלל התחמושת עבור תותחי השדה 75 מ"מ בגזרת ורדן הייתה כששת אלפים פגזים בלבד – כשני אחוזים מכמות התחמושת המקבילה אצל הגרמנים שנערכו ממולם.

גזרת ורדן הייתה שקטה יחסית, שקט שהגרמנים עודדו כדי למנוע מבעלות הברית לגלות שישנה התקפה (לאמתו של דבר הגיעו כמה ידיעות מודיעיניות לצרפתים, אולם הם חשבו שמדובר לכל היותר בהתקפת הסחה). על דרגת חוסר המוכנות של הגזרה תעיד העובדה שמבצר דואומון (Douamont), המבצר החשוב ביותר בגזרה, הוכן לפיצוץ כחסר תועלת, מתוך אמונה שהוא לא יועיל לצרפתים אבל עלול לשמש את הגרמנים אם ייכבש; רוב החיילים בו כבר פונו, ורוב התותחים סולקו ממנו; פחות משבעים חיילים נותרו בו, והמקלעים שלרשותם היו סגורים בקופסאות ולא מוכנים לשימוש. קולונל אמיל דריאן (Driant), סופר וחבר הפרלמנט הצרפתי בימי שלום, שפיקד על שני גדודים באזור ורדן, התלונן על דילול הכוחות אולם נדחה בקש בידי הרמטכ"ל הצרפתי ז'ופר, שסבר שאין איום מיוחד על הגזרה. למרות התערבות שר המלחמה וקצין בכיר נוסף, הגזרה נותרה מדוללת.

כדי להצליח בתכנית נדרשו הגרמנים להשיג הפתעה מוחלטת – לא רק ביחס לעיתוי פתיחת ההתקפה, אלא גם למהות התכנית. אם יגלו הצרפתים את ההיערכות הנרחבת, יוכלו לתגבר את הגזרה או לתקוף־נגד את התותחים; ואם יבינו מה הגרמנים מנסים לעשות – יוכלו לשבש את התכנית בקלות, כיוון שיידעו שהגרמנים לא באמת מנסים לכבוש את ורדן.

כדי למנוע מהצרפתים לזהות את ההיערכות הפעילו הגרמנים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, כוחות אוויר גדולים לצורך השגת עליונות אווירית. הם צברו 280 מטוסים באזור, מול 70 בערך של הצרפתים, ומטרתם הייתה להבטיח ששום מטוס לא יצליח לטוס מעל ריכוז כוחות גרמניים, ושום בלון תצפית לא יוכל לזהות אותם. הם עמדו במשימה זאת בהצלחה מלאה – וכיוון שלוחמת האוויר עדיין לא הייתה מפותחת ואמצעי איתור כגון המכ"ם לא היו קיימים, הצרפתים גם לא הבינו איזה כוח ניצב בפניהם ומה הוא מנסה לעשות. הגרמנים השיגו הפתעה מוחלטת; הצרפתים כשלו בצורה מוחלטת בזיהוי כוונות יריביהם.

כדי למנוע מהצרפתים להבין מה רוצים הגרמנים לעשות, הגבילו הגרמנים את הידיעה של כוחותיהם הם על התכנית. אם היו יודעים שהם נשלחים פנימה כפיתיון ולא אמורים לכבוש את היעדים, ייתכן שהמורל היה נפגע והנחישות יורדת, וכך ההתקפה לא הייתה משכנעת את הצרפתים כי נוצר עליהם איום; ואם היו הקצינים והחיילים הגרמנים מודעים לתכניתו של הרמטכ"ל הגרמני, אזי אפשר היה לצפות שגם אם לא היו ביניהם מרגלים, אזי השבוי הראשון היה מסגיר את התכנית כולה. לפיכך, גם הקצינים הגרמנים – למעט בכירים מעטים מאוד – לא ידעו שההתקפה על ורדן נועדה למשוך את הכוחות הצרפתיים לתוך ה'קלחת'; הם לא היו מסוגלים להבין את מטרתו האסטרטגית של הקרב. העובדה שמפקד הארמיה החמישית, האחראי על ביצוע המתקפה, היה נסיך הכתר הגרמני, לא הוסיפה ליעילות: היא רק הבטיחה שחילוקי דעות בין הנסיך לרמטכ"ל הממונה עליו פורמלית, לא ייפתרו בקלות.

מוות בדואומון

המערכה נפתחה ב־21 בפברואר 1916 בשעה ארבע בבוקר, תשעה ימים לאחר התכנון המקורי, שכן סופות שלג עזות עיכבו את פתיחת המערכה (למזלם של הצרפתים, שבמקרה לגמרי באותו זמן תגברו קצת את הגזרה). מזג האוויר עדיין היה קפוא ושלג ירד, אולם הראות הייתה טובה. הגרמנים הפגיזו את העיר ורדן בשלושה תותחי 380 מ"מ, וזמן לא רב לאחר מכן פתחו במטח כבד – 1,200 תותחים ירו בקצב מהיר לרוחב גזרה של כשמונים ק"מ, שני שליש מהם לרוחב גזרה של כשלושים ק"מ בלבד לרוחב ו-5 ק"מ לעומק; במהלך ההפגזה עצרו הגרמנים כדי למשוך את הצרפתים החוצה מחפירותיהם, ואזי להפגיז אותם שוב. ההפגזה הכוללת נמשכה כעשר שעות ברציפות, אם כי בכל מקום בהתאם לתנאיו; נאמר כי בסך הכול  ירו הגרמנים כמיליון פגזים בגזרה המרכזית באותו יום.

לאחר שפסקה ההפגזה המכינה, יצאו הגרמנים להתקפה. למרות עמידה נואשת של המגנים הצרפתיים (שני הגדודים של דריאן ספגו הפגזה עזה, אך הצליחו להחזיק מעמד למעלה מיממה; כמעט כל החיילים, כולל דריאן, נהרגו בקרב או בנסיגה), התמוטט קו ההגנה הצרפתי הראשון במהירות יחסית ובאבדות כבדות. בתוך שלושה ימים איבד גיס 30 הצרפתי בגזרה 26 אלף הרוגים, פצועים ושבויים.

שיא ההצלחה הגרמנית באותם ימים היה כיבושה של מצודת דואומון העצומה ב-25 בפברואר, במהלך קריקטורי להפליא: סמל בשם פליקס קונצה הוביל כוח של עשרה חיילים שנועד לפרוץ את גדרות התיל לקראת ההתקפה, מצא את עמדות המקלעים של המצודה לא פעילות (הראות הייתה גרועה, ועמדות צרפתיות סמוכות יחסית סברו שמדובר בכוח צרפתי החוזר מהחזית), ומצא פרצה שנוצרה על ידי פגז גרמני כבד (הכוח הצרפתי הקטן, בראשות מש"ק בלבד, בילה את זמנו בעיקר עמוק ככל האפשר מתחת לאדמה, במיוחד לאחר שהגרמנים החלו להפגיז את המצודה בתותחי 420 מ"מ). קונצה החליט להתקיף את המצודה בעצמו, נכנס פנימה לבדו לאחר שאנשיו (מלבד שניים שבאו אחריו מאוחר יותר) סירבו להיכנס, שבה את צוות תותח 155 המ"מ של המצודה, הוביל את השבויים לכיוון חבריהם, שבה עוד 20 חיילים באחד החדרים, ואז התיישב להנאתו בחדר האוכל של הקצינים וסעד את ליבו בביצים ויין – מעדנים נדירים עבור חייל גרמני. בינתיים עלו כמה חיילים צרפתים לתותח ה־155 מ"מ, לא מצאו את הצוות אך לא שאלו שאלות וחזרו לירות; הם נשבו על ידי כמה עשרות חיילים גרמנים שהגיעו זמן קצר לאחר מכן בפיקוד שלושה קצינים, והשלימו את טיהור המצודה. באופן לא מאוד מפתיע, תחילה קיבלו הקצינים את הקרדיט על המהלך, ונדרש עשור עד שהישגו של קונצה הוכר. מקובל לטעון שכיבושה של מצודת דואומון עלה לצרפתים בכ־100 אלף אבדות – הגרמנים לא ירו ירייה אחת במהלך כיבושה.

הגרמנים גם הם נתקלו בקשיים. בשתי היממות הראשונות הם התקדמו כקילומטר ליממה בממוצע, ושילמו מחיר כבד. ההתקדמות לא הייתה מהירה מספיק כדי לכבוש את ורדן עצמה (הגרמנים הגיעו במקומות מסוימים עד שלושה קילומטרים מפרברי ורדן) אולם היא הייתה מהירה מדי בשביל הארטילריה הגרמנית, שלא היה ניתן לקדם אותה במהירות הנדרשת כדי לספק חיפוי לכוחות המתקדמים, במיוחד לאחר שהתחממות פתאומית בסוף פברואר הפכה את האזור כולו ממשטח שלג קפוא לים של בוץ. העובדה שמפקדים שונים הבינו את הפקודות בצורה שונה וקבעו לעצמם יעדים שונים – פאלקנהיין כאמור לא שיתף כמעט איש באסטרטגיה שלו – רק תרמה למהומה.

גרוע מכך: אף שהצרפתים נהגו כצפוי והחלו להריץ עשרות אלפי חיילים כתגבורת לכיוון ורדן, הם גם הצליחו מהר הרבה יותר מהצפוי להחזיר לגרמנים במטבע שלהם. תכניתו של פאלקנהיין הניחה שהתותחים הצרפתיים יושמדו על ידי הארטילריה הגרמנית, וכך במובלעת ורדן תהיה עדיפות מוחצת לאש הגרמנית (אולי בשל כך לא הטיל לקרב את עתודותיו ב-25-26 בפברואר, כיוון שלא רצה להצליח מדי); אולם הצרפתים הצליחו לפנות תותחים מעמדות פגיעות ולקדם תותחים נוספים ותחמושת רבה, וכך גבו מחיר כבד מהגרמנים התוקפים והאטו את התקדמותם.

בנוסף, מינו הצרפתים מפקד חדש: הגנרל אנרי פיליפ פטן, מפקדה לשעבר של הארמיה הצרפתית השנייה, קצין בן שישים שנתקל בקשיים בתוך הצבא הצרפתי טרם המלחמה בשל התעקשותו על כך שבמלחמה מודרנית תביס ההגנה את ההתקפה וכוח האש את עוז הלב. עתה, מסוף פברואר ואילך, קיבל פטן הזדמנות, כמפקדן של לא פחות מ־52 דיביזיות צרפתיות בגזרת ורדן, להדגים את תפיסתו. היא תומצתה בסיסמה 'הם לא יעברו!', סיסמה שלימים הושאלה בידי הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית.

כדי לעצור את הגרמנים עד שתגיע תגבורת נוספת מיהר פטן להפעיל יחידה משובחת, הרג'ימנט ה־33, שהתמקמה בכפר דואומון – שלא נכבש, בניגוד למבצר הנקרא על שמו – ועיכבה את הגרמנים במשך מספר ימים בלחימה בטווח קצר, שהוכרעה רק בתחילת מרץ על ידי כוחות גרמניים גדולים בסיוע המצאה חדשה, הלהביור. שני הצדדים איבדו למעלה ממחצית מהחיילים המעורבים בלחימה סביב הקרב. אחד השבויים הצרפתים היה קצין צעיר שנלכד לאחר שנפצע, שארל דה־גול. הלחימה בנקודת מפתח זו 'תקעה' למעשה את ההתקפה הגרמנית; הגרמנים היו עמוקים מדי כדי להימנע משחיקה, אך רחוקים מדי מכדי להצליח בכיבוש.

הקרבות סביב ורדן הידרדרו עתה לסדרה של התקפות והתקפות נגד עקובות מדם, ובדומה לשאר החזית – בעבור הישגים זניחים. באחת הגזרות התקדמה ארמיה גרמנית כשלושה קילומטרים בארבעה חודשים, ושילמה תמורתם ב־69 אלף אבידות. המטרה המקורית של פאלקנהיין, לשחוק את הכוחות הצרפתיים תוך הימנעות משחיקת כוחותיו, הלכה ונעלמה – ובדינמיקה של הקרב קשה היה להחזירה. המערכה בוורדן הפכה למטחנת בשר שלא נראתה כמוה בדברי ימי האנושות. את המספרים אפשר לתאר; אבל בזיכרונותיהם של ותיקי מלחמה, את הריח אי אפשר לתאר; צירוף של אבק שריפה, זיעה, פחד וסירחון של גופות מרקיבות, אם כאלה שנקברו בחופזה בדופן תעלה והחלו לבלוט החוצה כאשר מזג האוויר התחמם, או חלקי גופות שהועפו כתוצאה מפגיעת פגז סמוכה. אזור ורדן נראה כמו פני הירח.

מצודת דואומון, שעתידה הייתה להיכבש חזרה רק באוקטובר 1916, הפכה למקום המופגז ביותר עלי אדמות, כפי שהצילומים של 'לפני' ו'אחרי' מדגימים. עד היום, הנוסע למצודת דואומון יכול לראות את העצים משני צדי הכביש צומחים כולם מתוך מכתשי פגזים – ברדיוס כמה קילומטרים מן המצודה; המבצר עצמו ספג, בין תחילת המלחמה לנובמבר 1917, לא פחות מ־120 אלף פגזים, מהם אלפיים בקוטר של 270 מ"מ וצפונה. שני הצדדים יחד ירו במערכת ורדן כ־45 מיליוני פגזים – מהם 21 מיליון בידי הגרמנים, והשאר בידי הצרפתים. חלק נכבד מן הפגזים (בשלבים מסוימים כשליש) היה פגזי גז; עד היום ישנם אזורים בסביבת ורדן שלא ניתנים לעיבוד עקב החומרים המסוכנים שבקרקע. אחת מנקודות המפתח, גבעה 304, היא למעשה כיום גבעה 293: ההפגזות המתמשכות גילחו ממנה 11 מטרים.

הרעש של ההפגזות היה משגע, במובן הפשוט של המילה; חיילים לא מעטים איבדו זמנית את שפיות דעתם תחת הרעש וההדף של הפגזות קרובות ממושכות. הגרמנים, בייחוד, השאירו חיילים בחזית למשך זמן רב, ושלחו מחליפים טריים ליחידות שחוקות; הצרפתים העדיפו להחליף יחידות לעתים קרובות הרבה יותר. התוצאה הייתה שהחיילים הגרמנים בחזית ורדן היו שחוקים יותר, אולם הרבה יותר חיילים צרפתים עברו בקלחת של ורדן: כשבעים אחוזים מחיילי הצבא הצרפתי נלחמו שם בשלב זה או אחר של המערכה – ולדבר היו השפעות מרחיקות לכת בהמשך.

הדרך הקדושה

מעל ורדן התנהלה המערכה האווירית המאורגנת הראשונה בהיסטוריה. תחילה השקיעו הגרמנים כוחות רבים בהגנה על מטוסי התצפית שלהם, שהיו האמצעי האפקטיבי ביותר לאיתור פגיעות הארטילריה מעבר לקו הראייה של הכוחות על הקרקע, ובשלילת יכולת התצפית מהצרפתים. בתחילת המערכה היו לגרמנים 280 מטוסים בגזרת ורדן, מול 70 צרפתיים בלבד; אולם ב־28 בפברואר קרא פטן לעזרתו של הטייס שארל דה טריקורנו דה רוז, מחלוצי הטיסה הצבאית בצרפת, במברק קצר: "דה רוז, אני עיוור. סרוק את השמיים בשבילי". מברק זה הוביל להקצאת מטוסים רבים לגזרת ורדן, ולקרבות אוויר גדולים מעל לחזית. במהרה נאלצו הגרמנים לצמצם את התקפותיהם האוויריות, שכן הצרפתים איימו לא פחות על מטוסי התצפית ובלוני התצפית שלהם. הכוחות האוויריים נעשו יותר ויותר גדולים, ולראשונה פותחו כללים מסודרים לקרבות אוויר ולעליונות אווירית בידי אלוף הפלות גרמני, אוסוואלד בולקה (שנהרג באוקטובר 1916, בגיל 25, לאחר שהפיל 40 מטוסי אויב). שני הצדדים הפעילו כוחות גדולים להשגת עליונות, לפגיעה בתצפיות אויב וגם לתקיפת קרקע – סיבה שבגללה הקצו הצרפתים כמה מטייסותיהם הטובות ביותר להגנת 'הדרך הקדושה', הנתיב היחיד שחיבר את ורדן לעורף הצרפתי.

עקב הטופוגרפיה שלה, רק דרך עפר ומסילת רכבת (שנותקה ב־1915 אך תוקנה במהלך הקרב) חיברו את ורדן לשאר צרפת; עובדה זו הייתה אחת הסיבות שבגללן סברו הגרמנים כי יוכלו לכתוש את הצרפתים. אולם בפועל הצליחו הצרפתים, בסיוע המטוסים ותותחי נ"מ חדישים, להגן על הדרך לוורדן, שזכתה במהירות לתואר 'הדרך הקדושה'. מתחילת ההתקפה הפכה הדרך לכביש לכלי רכב ממונעים בלבד – חידוש גדול בזמנו – ובתוך חודש כבר עברו בה למעלה מרבע מיליון חיילים צרפתים (שהלכו לצד הכביש, כדי לא להפריע לתנועה) וכ־50 אלף טונות של תחמושת. אוכל ותחמושת נוספים הגיעו ברכבת; יחידה של כ־9,000 איש הופקדה על שליטה בתנועה ותיקון כלי הרכב (שלא לדבר על גדודי עבודה לתיקון הכביש), וכ־3,500 משאיות ועוד כמה מאות אמבולנסים נעו בצורה מתמדת על הציר. אף שהגרמנים הצליחו לתקוף פה ושם את הדרך, הם מעולם לא הצליחו לחסום אותה – והתגבורות מנעו מהם לכבוש את ורדן, ואפשרו לצרפתים לחזק את ההגנה ולגבות מהם מחיר כבד כמעט באותה מידה.

מערכת ורדן הפכה להיות המוקד המרכזי של הלחימה בחזית המערבית; אולם באותו זמן התנהלו גם בחזית המזרחית וגם במערבית הכנות למתקפות גדולות של בעלות הברית; הצרפתים הפעילו לחץ מתמיד על בעלות בריתם לצאת למבצע גדול כדי לסייע להם, וכמוהם עשו האיטלקים, שהיו גם הם לצד בעלות הברית. במזרח, עתיד היה הגנרל הרוסי אלכסיי ברוסילוב לצאת ביוני למתקפה מוצלחת מאוד; ובמערב עתידה הייתה ביולי להיפתח מתקפה שאמנם תוכננה עוד לפני מערכת ורדן, אולם הדחיפות בביצועה גדלה בשל השחיקה הנוראית בוורדן – והיא הייתה עתידה להיזכר כבית מטבחיים בפני עצמו, ולהותיר על דורות של בריטים רושם לא פחות מזה שהותירה ורדן על דורות של צרפתים:

מערכת הסום.