בוועידה הרפובליקנית התאחדו סביב טראמפ, אבל טד קרוז גנב את ההצגה

ובכן, לאחר ארבעה ימים מלאים בנאומים של כוכבי ריאליטי, אנשי עסקים, הורים ששכלו את ילדיהם בידי מהגרים בלתי חוקיים ואפילו כמה פוליטיקאים רפובליקנים, תמה הוועידה הרפובליקנית. דונלד טראמפ הוכתר באופן רשמי וסופי למועמד המפלגה לנשיאות ארצות הברית.

הוועידות המפלגתיות באמריקה הן בעיקר הצגה גדולה. במסגרת המשחק הפוליטי ישנה הסכמה בלתי כתובה של שתי היריבות הקבועות עם הגורם השלישי והחשוב ביותר, התקשורת, שלפיה כל מפלגה מקבלת בעת הוועידה שלה שבוע של סיקור כמעט בלעדי. כל מפלגה בתורה מפיקה את המופע שלה, ובשבוע הזה כל תשומת הלב ממוקדת בה. המפלגות מקבלות זמן מסך, התקשורת מרוויחה רייטינג, וכולם מרוצים.

כדי שהתמונה התקשורתית תהיה מושלמת, בהצגה הזו הכול צריך לעבור חלק. הנואמים נבחרים בקפידה, הנאומים נבדקים מראש, וההצבעה על המועמד לנשיאות – כביכול מטרת הוועידה, אף שלמעשה זהותו כבר ידועה  – מתבצעת בפיקוח הדוק, כדי שלא לקלקל את חזות ההרמוניה המפלגתית. כל עוד הכול הולך לפי התסריט המתוכנן מראש, לא אמורות להיות הפתעות.

הוועידה הרפובליקנית האחרונה סיפקה לא מעט סטיות מהתסריט, או מקומות שבהם התסריט מלכתחילה היה בעייתי. זה התחיל בניסיונות של מתנגדי טראמפ לבטא את אכזבתם מהמועמד במהלך ההצבעות על כללי ההצבעה ועל המינוי. הם עשו קצת בלגן, אבל ביחס לאיומים שפיזרו לפני הוועידה זה נגמר בשקט יחסי. זה המשיך כשהתברר שכותבת הנאומים של מלניה טראמפ העתיקה כמה שורות מהנאום של מישל אובמה בוועידה הדמוקרטית ב־2008 שבה הוכתר בעלה למועמד לנשיאות. זה כבר היה עניין מתמיה מאוד, שגרם למבוכה רצינית. אבל גם זה לא היה סוף העולם, ולא פגע במסר המרכזי שהוועידה ניסתה להעביר: המפלגה מאוחדת מאחורי טראמפ.

המשחק של רוביו, הסרבנות של קרוז

הרמזים לכך שטראמפ לא בדיוק נמצא בלב הקונצנזוס הרפובליקני לא נשמעו באופן ישיר מהנואמים, אלא דווקא ממי שלא נכח בוועידה ולא נאם. ועידות בחירות הן הזדמנות מצוינת לתשומת לב ולזמן מסך, ופוליטיקאים נלחמים בדרך כלל על הזכות לנאום בהן. אך לא הפעם: כך, למשל, מתוך 31 מושלים רפובליקנים הגיעו לוועידה רק ארבעה. עצם ההשתתפות בוועידה נתפסה כתמיכה בטראמפ, ופוליטיקאים רבים שחששו או לא רצו להזדהות עמו, בחרו להיעדר. מצד שני, כך לפחות ההתנגדות לטראמפ לא קיבלה במה והיה ניתן ליצור מפגן של מפלגה מאוחדת, גם אם מאוחדת בעיקר בשנאת הילרי (לאורך הוועידה לא פסקו הקריאות "Lock her up", כִלאו אותה).

בלילה השלישי של הוועידה נאמו שלושה ממתחריו של טראמפ בפריימריז: סקוט ווקר, מרקו רוביו וטד קרוז. ווקר תמך בטראמפ ללא הסתייגות. רוביו שיחק משחק מוזר; הוא לא היה מוכן להגיע לוועידה ונאם בווידאו מפלורידה, אבל בסופו של דבר הוא תמך בטראמפ. טד קרוז, שנאבק קשות עם טראמפ בשלבים האחרונים של הפריימריז, כן הגיע לוועידה ואף הסכים לנאום בה. הוא אמנם לא הבטיח שיתמוך בטראמפ, אבל הוא הסכים לנאום בחגיגת ההכתרה של יריבו הגדול.

קרוז פתח את דבריו בנאום ועידה רגיל. שוטרים הרוגים, ערכים שמרניים, חירות. לכן חשוב להצביע, פנה למאזיניו, אל תישארו בבית. הקהל הריע וחשב – הנה, עכשיו זה מגיע. הוא יתמוך. שהרי אם חשוב להצביע, אז למי, להילרי? אבל זה לא הגיע. תצביעו לפי המצפון, המשיך קרוז. כלומר לא בהכרח לטראמפ, כי אולי המצפון שלכם לא יאפשר לכם להצביע עבורו. שעה אחר כך כבר צייצה קלינטון "לפי המצפון", וראש ועד המפלגה הליברטריאנית של גרי ג'ונסון צייץ ש"לפי המצפון" זה גרי ג'ונסון בקנדית (קרוז נולד בקנדה). הקהל, אולי בהנחיה מלמעלה, פצח בקריאות לעבר קרוז: תמוך בטראמפ. הוא לא נענה להם, המשיך בלי למצמץ, סיים את הנאום וירד מהבמה.

באופן מסורתי, זהו רגע חשוב במערכת הבחירות. המובס מודה בתבוסה, ומכתיר את המנצח. אבל במקום זאת, קרוז זרק לטראמפ את הכתר בפנים. אחרי כל המאמצים של טראמפ ושל ריינס פריבוס, ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית, להציג אחדות מפלגתית, קרוז קלקל להם הכול. זה דרש אומץ, חוצפה בלתי רגילה, ונכונות להעז מצח בפני הממסד הרפובליקני, שאמר 'אם אתה לא רוצה לתמוך בטראמפ, לפחות אל תקלקל'. את כל התכונות הללו יש לקרוז, כנראה האדם השנוא ביותר במפלגה. הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהם אמר פעם שאם מישהו ירצח את טד קרוז בתוך הסנאט לעיני כל חבריו, לא יהיה אפשר להרשיע אותו כי אף אחד לא יהיה מוכן להעיד.

במובן זה, קרוז דומה לטראמפ. שניהם קידשו מלחמה בממסד הרפובליקני, טראמפ מבחוץ וקרוז מבפנים. קרוז הצליח להיות שנוא עוד יותר מטראמפ; חלק מהסיבה לניצחונו של טראמפ במאבק על המועמדות נובע מכך שהאליטות הרפובליקניות לא היו מוכנות להתאחד מאחורי קרוז כדי לעצור אותו. עכשיו נוצר מצב מוזר; דווקא טראמפ השלים עם הממסד, בזמן שקרוז עדיין נלחם בו.

הוועידה מנוהלת על ידי הוועד הרפובליקני הלאומי (RNC), מרכז הממסד של המפלגה. אופן ניהול הוועידה והשתקת מתנגדי טראמפ על ידי מנהליה היוו סימן ברור לכך שגם אם הקונסרבטיבים לא השלימו עם טראמפ, וגם אם רבים מנבחרי הציבור מעדיפים שלא להזדהות עמו בפומבי, הממסד אתו. לממסד חשוב בעיקר לנצח, והוא ינסה לעשות זאת עם מי שנבחר. בשלב הזה של מערכת הבחירות, גם טראמפ כבר צריך את הממסד. כשטראמפ פונה לקהל הבוחרים הרחב ולא רק למצביעי הפריימריז, הוא צריך להיראות יותר נשיאותי ולגיטימי, ולשם כך עליו לגייס את הממסד הוותיק של המפלגה ולהראות שהוא עומד לצדו. זה אירוני, אבל כדי לנצח בתוך המפלגה הרפובליקנית, טראמפ היה צריך לצאת נגד הממסד שלה. כדי לנצח בבחירות, הוא כבר צריך לקנות את נאמנותו.

צמוד לטלפרומפטר

נקודת השיא השנייה, והמתוכננת, של הוועידה, הייתה נאומו של טראמפ. סוף סוף, אחרי חודשים של פליטות פה שחוללו סערות עונתיות, הצליח טראמפ לעשות מה שציפו ממנו: להיות נשיאותי. הוא עדיין נשאר טראמפ ולא שינה את המסר שלו, אבל העביר אותו באופן מעט מרוכך יותר. הנאום התארך מאוד והקצב שלו היה קצת פחות שוטף מהרגיל אצל טראמפ, אולי בגלל שהוא לא רגיל להשתמש בטלפרומפטר כפי שעשה הפעם. הפעם הוא נאם, לא רטן. הוא התנסח במידה של זהירות, דיבר בצורה סמכותית וממוקדת, ולא אמר שום דבר יותר מדי הזוי (לפחות ביחס להתבטאויותיו בעבר).

רוב הנאום עסק בנושאים הרגילים: הגירה, הסכמי סחר, טרור. בנושאים הללו השמיע המועמד הרפובליקני, יותר מהרגיל אצלו, הצעות קונקרטיות. לצדם הוא נגע גם בנקודות חדשות יחסית, כמו שמירה על ביטחונם של הלהט"ב ורפורמה במערך האבטחה בשדות התעופה, גם אם לא הציע פתרון ממשי בתחומים הללו. כשדיבר על מצוקות כלכליות הביא דוגמאות לדבריו מהאוכלוסיות ההיספניות והאפרו־אמריקניות. הוא הזכיר, גם אם בקצרה, נושאים רפובליקניים קלאסיים כמו קיצוץ במסים, ברגולציה ובתכניות ממשלה בזבזניות – תחומים שלא היו עד עתה ברשימת הנושאים המדוברים שלו. הוא טרח גם להזכיר במשפט את ישראל, מה שסחט תשואות רמות מהקהל. היה נשמע שהוא סוף סוף מקשיב ליועצים שלו.

תבנית הנאום הייתה דומה לנאום של מועמד ממפלגת אופוזיציה, והיא הזכירה במעט את נאום קבלת המועמדות של אובמה ב־2008. כיום קל לשכוח את הלהט המשיחי שאובמה עורר אז, אבל הוא לא שונה כל כך מהלהט שטראמפ מעורר היום, באוכלוסיות אחרות כמובן. התבנית היא: עכשיו, בגללם, נורא מאוד; מעכשיו, בגללי, יהיה מצוין. מילת מפתח שמשותפת לשני הנאומים היא "Change". אם תבחרו במקיין/קלינטון, יהיה אותו זבל. אם תבחרו בי, יהיה שינוי, מאפילה לאורה. כמובן, מדובר בנאומים שונים מאוד מבחינת התוכן של הבעיות והפתרונות. טראמפ הוא גם קיצוני יותר, בעיקר בתיאור הסיוט שהעם האמריקני נתון בו לדבריו.

הבדל בולט נוסף הוא שאובמה האשים במצב הקיים בעיקר ובבירור את הרפובליקנים; טראמפ מאשים את "המערכת". לדבריו, המערכת מושחתת ומוטה לטובת אינטרסים שונים, נגד האזרח הפשוט. הילרי קלינטון שייכת לשחיתות הזו, וזיכויה על ידי ה־FBI הוא דוגמה לכך. טראמפ, לעומתה, מכיר את המערכת אבל הוא לא חלק ממנה, ולכן רק הוא יוכל לתקן אותה.

נראה שמבחינת טראמפ המערכת כוללת גם את הממסד הרפובליקני; הוא לא מכוון את חציו רק לעבר הדמוקרטים, הוא מאשים את המערכת הפוליטית כולה. מבחינה זו הוא וקרוז שותפים לאותה תפיסת עולם והתנהגות. הזלזול שקרוז הפגין בממסד של מפלגתו בוועידה הזו קיים גם אצל טראמפ, אלא שכרגע טראמפ צריך לתמרן בין להסתדר עם הממסד ובין להתבדל ממנו. בכל מקרה, הוועידה הראתה שבסך הכול טראמפ והממסד יכולים לעבוד יחד, והנאום של טראמפ הוכיח שהוא מסוגל להפגין קצת יותר איפוק ונשיאותיות ממה שעשה עד כה. עכשיו נצטרך לראות האם ועד מתי זה יחזיק מעמד.