המפלגה הדמוקרטית פונה שמאלה

ועידת המפלגה הדמוקרטית שנפתחת היום עומדת בסימן מתיחות שיא בין הממסד הישן לדור הפרוגרסיבי החדש. המצב הזה בא לידי ביטוי בכמה נושאים, וכמובן ביחס לישראל. אף שהובס על ידי יריבתו הילרי קלינטון, הצליח ברני סנדרס לגרור אותה שמאלה בנושאים רבים. בעניין העלאת שכר המינימום ובנושאים נוספים ניצחו אנשיו של הסנטור היהודי מוורמונט את הממסד בוועדה שניסחה את מצע המפלגה, והביאו לחיבור מצע פרוגרסיבי באופן חסר תקדים.

אחת המחלוקות הגדולות בוועדת המצע התגלעה בנושא ישראל. סנדרס שלח לוועדה כמה נציגים תומכי BDS, כמו פרופ' קורנל וסט וג'יימס זוגבי – יו"ר המכון הערבי־אמריקני ופעיל פרו־פלסטיני, שקראו לניסוחים בוטים נגד ישראל. לעומתם ניצבו אנשי קלינטון ונציגים יהודים שקראו לניסוח מצע התומך בישראל, בפתרון שתי המדינות ובמתן "עצמאות וכבוד" לפלסטינים. לבסוף הצליחו נציגי קלינטון להביא לכך שהמצע לא יכלול ביקורת על ישראל, אולם עד היום מתנגדי ישראל מוצהרים לא הגיעו קרוב כל־כך לניסוח מדיניות רשמית של המפלגה.

מבחינת ישראל, הזליגה שמאלה באה לידי ביטוי גם בבחירת המועמד לסגן הנשיא, מושל וירג'יניה לשעבר טים קיין. אף שבנושאים רבים נחשב קיין מתון יחסית, בנושא הישראלי הוא נמצא בצד השמאלי יותר. קיין הביע תמיכה נלהבת בהסכם עם איראן, ונמנה עם הסנטורים הדמוקרטים שהחרימו את נאום נתניהו בקונגרס. קיין קיבל דירוג גבוה מהלובי היהודי־שמאלני הקיצוני ג'יי־סטריט ונתמך על ידם. מהבחינה הזו, אף שקלינטון עצמה קשורה מאוד לקהילה היהודית ונחשבת תומכת ישראל יחסית לדמוקרטים, הבחירה בקיין עלולה ליצור עבור ישראל לא מעט בעיות בעתיד.

ועידה תחת אש

שני אירועים בשבוע האחרון הציפו את המתחים בתוך המחנה הדמוקרטי: בחירת קלינטון בטים קיין כמועמד לסגנה, ודליפת מיילים פנימיים של הוועידה הדמוקרטית הלאומית (DNC) – הגוף המנהל את המפלגה הדמוקרטית –  המעידים על יחס לא ניטרלי, שלא לומר עוין, כלפי הקמפיין של סנדרס.

כדי להבין מה עומד לקרות בימים הבאים במהלך הוועידה, חשוב להכיר את הדינמיקה הפנימית במפלגה הדמוקרטית. קצת כמו המפלגה הרפובליקנית, גם המפלגה הדמוקרטית מחולקת לאגף ממסדי ולאגף פרוגרסיבי. הממסד מטבעו שמרני ופשרני יותר, נוטה יותר למרכז המפה הפוליטית ועסוק בשימור ובניהול כוח יותר מאשר בחזונות אידאולוגיים. הרבה מסדר היום שלו לא נקבע מכוח עקרונות ואידאלים, אלא בהשפעת קבוצות אינטרס ומיעוטים כמו השחורים, ההיספנים, היהודים, הסתדרויות העובדים וכדומה.

האגף האידאולוגי, הפרוגרסיבי, ניצב הרבה לשמאל הממסד המפלגתי הדמוקרטי בתחומי רווחה וכלכלה, וגם בנושאים אחרים כמו הפלות, תפוצת נשק ויתר הנושאים הקבועים המלווים את מלחמות התרבות בארה"ב. הפרוגרסיבים מיישרים קו עם דעות השמאל העולמי והאקדמי. אף שהנושא הכלכלי תופס אצלם מקום נרחב, מורכבותו גורמת לכך שדווקא שורה של נושאים אחרים הופכים אצלם לתבחינים לנאמנות. אם אתה פרוגרסיבי אמתי ושייך באמת למחנה הנאור והליברלי, עליך להיות בעד הפלות, הגבלות על נשק, טרנסג'נדרים, להציל את הלווייתנים, לשחרר את טיבט, לסיים את הכיבוש הישראלי ועוד כהנה וכהנה.

מאפיין מרכזי של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הוא דרישה לציות עקבי לקו האידאולוגי. לצורך העניין אפשר להשוות זאת לאידאולוגיה הקונסרבטיבית, המתרכזת בעיקר בכמה רעיונות גדולים כמו חירות, שוק חופשי וממשלה קטנה, ומעניקה מידה של גמישות בנושאים אחרים (מדובר על הקונסרבטיבים; האוונגליסטים, למשל, הרבה פחות גמישים). כך למשל ישנם אידאולוגים קונסרבטיבים שתומכים בנישואים חד־מיניים ויש שמתנגדים, יש שתומכים בעונש מוות ויש המתנגדים. אצל הפרוגרסיבים, לעומת זאת, נדרשת מידה גדולה יותר של משמעת. אם נמצא אידאולוג ליברלי המתנגד לשיוך מיני טרנסג'נדרי או תומך בעונש מוות, סביר להניח שהוא מנודה.

אלא שבפוליטיקה עקביות אידאולוגית כזאת איננה ישימה, בוודאי לא כשצריך להתייחס לדרישותיהם של מגזרים ספציפיים. הממסד איננו יכול לאפשר לעצמו להיות עקבי כל כך, ללא פשרות וסטיות מהקו האידאולוגי. בשיטה פוליטית אזורית כמו בארה"ב, אם מפלגה רוצה להיות רלוונטית בכל אזורי המדינה, כולל אזורים שאינם תואמים בדיוק את הפרופיל התרבותי של הגרעין האידאולוגי שלה, היא צריכה לגלות גמישות מסוימת. אפילו ברני סנדרס עצמו כסנטור מוורמונט, מדינה בעלת אופי כפרי, התנגד להגבלות מסוימות על נשק וספג על כך ביקורת רבה מחבריו הפרוגרסיביים.

הממסד נקרע אפוא בין דרישותיהם של הפרוגרסיבים ובין העובדה שהעמדות האידאולוגיות שלהם אינן תמיד ישימות או נוחות, ושרבים ממצביעי המפלגה אינם טהרני שמאל. נקודת מחלוקת אופיינית היא בנושא המימון הפוליטי. לממסד אין בעיה לקבל את נהרות הכסף הזורמים אליו מחברות גדולות ומתורמים עשירים מ'וול סטריט'. למען האמת הוא גם לא ממש יכול לוותר על התרומות הללו. הפרוגרסיבים, לעומת זאת, שככלל מביטים בחשדנות על אינטרסים עסקיים, מתנגדים למעורבות של כסף בפוליטיקה ותומכים בהגבלה על מימון פוליטי פרטי.

הילרי קלינטון משתייכת לממסד, ובמידה רבה היא חלק ממנו. היא מתונה בנושאי כלכלה ורווחה, ונצית בנושאי חוץ. היא מסמנת וי על תמיכה בהפלות ובמגבלות על נשיאת נשק, אבל היא גם תמכה בהסכמי סחר, וקשריה עם 'וול סטריט' (הרצאות ב־225 אלף דולר בבית ההשקעות 'גולדמן סקס') מפורסמים. היא שייכת לדור מבוגר ומתון יותר של המפלגה. הדור הצעיר, שהקשרים שלו לדרום ולהסתדרויות העובדים חלשים, ושכבר גדל בעולם שבו אידאולוגיות שמאל שולטות בכיפה התרבותית והאינטלקטואלית, הרבה יותר אידאולוגי.

קלינטון גם תהיה תמיד קשורה לבעלה, ביל, שעל אף היותו דמות אהודה במפלגה, הרבה מפעולותיו כנשיא שנויות במחלוקת. הוא מואשם במדיניות אכיפת חוק שכלאה דור של צעירים שחורים, וככלל הוא דמות פשרנית מזווית של אידיאולוגיית שמאל. יחד עם טוני בלייר בבריטניה, קלינטון השתייך ל"שמאל החדש", אנשי שמאל שהודו שהסוציאליזם נכשל אך חיפשו לשלב בין שוק חופשי ל"חמלה", וניסו ליצור "דרך שלישית". עד לאחרונה, גישה זו שלטה בכיפה. אולם בתקופה האחרונה אנו עדים ברחבי המערב לתחייה מפתיעה של הסוציאליזם, או לפחות הדים של תחייה כזו: 'סיריזה' ביוון, 'פודמוס' בספרד, ג'רמי קורבין בבריטניה, והמפתיע מכול – ברני סנדרס בארה"ב.

ברני סנדרס ניצב משמאל לרוב הפרוגרסיבים בנושאי כלכלה ובתחומים כמו היחס לישראל, אף שהוא יהודי. הוא מסמל יותר מכול את קרנם העולה של הפרוגרסיבים, ואת כוחם הגובר בתוך המפלגה הדמוקרטית. אובמה עצמו נוטה לכיוון הפרוגרסיבי, ומאז ההפסד הדמוקרטי בבחירות לבתי הקונגרס ב־2014, שאחריו אין לו כבר מה להפסיד, הוא מנסה לדחוף בכוח מדיניות שמאל לא פשרנית בעזרת כוחו הרב של הנשיא, על אפם וחמתם של בתי הקונגרס.

התחרות הקשה בין סנדרס לקלינטון ביטאה את המתחים הגדולים בין הממסד לפרוגרסיבים. מעבר לשיוך הממסדי שלה, קלינטון מסמלת בעיני רבים את השחיתות של ה'מערכת' ואת קשרי ההון־שלטון שמשחיתים את הפוליטיקה. המלאכותיות שלה בלטה במיוחד לעומת האותנטיות והלהט של סנדרס. רבים מתומכי סנדרס לא הסכימו ואינם מסכימים גם עתה לקבל את הפסדו, ותפסו את ניצחונה כמשחק מכור, בתיאום הממסד של המפלגה שעשה הכול כדי למנוע מסנדרס לנצח. עד לאחרונה, החשדות הללו לא קיבלו אישוש רשמית.

הקרב על הסגן

לאחר זכייתה של קלינטון במועמדות המפלגה הדמוקרטית היו ציפיות רבות שהיא תנסה לפייס את האגף הפרוגרסיבי באמצעות בחירת סגנה. היו דיבורים על מינוי אפשרי של הסנטורית אליזבת' וורן, מהמנהיגות הבולטות והאהודות של הפרורגסיבים. וורן היא פרופסורית למשפטים לשעבר, ודוברת רהוטה ועקבית של הפרוגרסיבים בסנאט. בחודשים האחרונים היא גם מנהלת עימות מתוקשר עם טראמפ, ונחשבת אחת המבקרות החריפות שלו. הוא מצדו מכנה אותה "פוקהונטס", על שם הנסיכה האינדיאנית מהסרט של דיסני. הכינוי רומז לפרשייה שהתחוללה סביב וורן: וורן טענה שיש לה שורשים בשבט הצ'רוקי, ובחלק מתפקידיה האקדמיים הוזכרה בעמוד ה"מגוון החברתי" (diversity) של מחלקתה. אך בדיקה גנאולוגית מצאה שלדברים אין לכאורה שחר. טראמפ מנצל את הסיפור כדי ללעוג לה ולמדיניות האפליה המתקנת של הפרוגרסיביים.

גם אם וורן נחשבת קנאית אידאולוגית יתר על המידה, בפני קלינטון היו אפשרויות נוספות למועמדים מתונים יותר שיהיו מקובלים על הפרוגרסיבים. אך קלינטון בחרה לבסוף בטים קיין, סנטור מווירג'יניה ומושל המדינה לשעבר. וירג'יניה היא מדינה דרומית מסורתית, שבגלל ריכוזים עירוניים ליד וושינגטון די־סי הפכה למדינה שמתנדנדת בבחירות בין הרפובליקנים לדמוקרטים. בחירת סגן משם תשפר משמעותית את סיכוייה לזכות במדינה שהיא מדינת מפתח לזכייה בנשיאות. בנוסף, על פי החוק, אם סנאטור פורש מתפקידו באמצע הקדנציה, מושל המדינה ממנה את מחליפו. לווירג'יניה יש כרגע מושל דמוקרטי, כך שאם קלינטון תזכה וקיין יפרוש מהסנאט, הדמוקרטים לא יאבדו מושב.

אך מוצאו של קיין הוא גם חיסרון גדול. פוליטיקאי דמוקרטי במדינה ימנית יחסית כמו וירג'יניה חייב להביע עמדות מתונות יותר. קיין תמך בהסכמי סחר ובמלחמה בעיראק והוא נוצרי קתולי שהתנגד בעבר להפלות. אף שהיום הוא תומך בהפלות במישור הפוליטי, הוא עדיין אומר שהוא מתנגד אליהם "אישית". נושא ההפלות הוא אבן בוחן משמעותית מאוד במפלגה הדמוקרטית, וכל חריגה בו מהקו האידאולוגי מעוררת את חמתם של הפרוגרסיבים. קיין גם תומך בהקלות ברגולציה לבנקים, נושא רגיש במיוחד בהתחשב בחשדות של הפרוגרסיבים בנוגע לקשריה של קלינטון עם וול סטריט.

מכל הסיבות הללו, הבחירה בקיין נתפסת מבחינת הפרוגרסיבים כיריקה בפנים. לא רק שקלינטון לא בחרה סגן משלהם, היא גם בחרה במישהו שמעצבן אותם. כרגע שוררת בקרב תומכי סנדרס תחושת תסכול גדולה שלפיה קלינטון מתעלמת מהם, וכי "המהפכה הפוליטית" שלהם הייתה לשווא. בנוסף, קיין הוא גם מבוגר, ונחשב פוליטיקאי אפור ומשעמם. בבחירות הללו, כשפער הכריזמה בין קלינטון ליריבה הוא כה בולט, היא הייתה יכולה להיעזר בסגן צעיר וכריזמטי שיוסיף אותנטיות וברק. גם את זה קיין לא יספק.

ואם כל המתח הזה לא מספיק, בשבוע האחרון פורסמו באתר ההדלפות 'ויקיליקס' אלפי מיילים פנימיים של הוועדה הדמוקרטית הלאומית. המיילים הללו איששו את חששותיהם של תומכי סנדרס שהוועדה הייתה מוטה לטובת קלינטון. כך למשל, מייל מפליל אחד הציע לתאר את סנדרס כאתאיסט (ולא סתם כ"יהודי"), על מנת לפגוע בסיכוייו בדרום. מייל אחר הביע חשש מדעותיו של סנדרס בנוגע לישראל, שחרגו מעמדות הממסד ומשיקולי כדאיות פוליטית. הדלפת המיילים עוררה סערה, ודבי וסרמן־שולץ, ראשת הועדה ומנאמני קלינטון, נאלצה להתפטר. אחרי שבוע שבו הדמוקרטים נהנו לצפות בבלגן בוועידה הרפובליקנית, מתברר שמצבם לא טוב בהרבה.