הניצחון הגדול של ישראל בעצרת האו"ם העוינת

המאמר פורסם לראשונה בגיליון האחרון של כתב העת 'האומה', ואנו מודים להם על הרשות לפרסמו כאן

היסטוריון בריטי בן דורנו, פיטר בֶּרק, אמר כי בניגוד להשקפה המקובלת, ההיסטוריה נשכחת על ידי המנצחים מאחר שהם יכולים להרשות לעצמם לשכוח. המפסידים, לעומת זאת, מתקשים לקבל את התוצאות ונאלצים לחזור ולנבור בעבר כדי לבדוק אם הדברים היו יכולים להיות שונים.

עלה בדעתי כי דברים אלה מתאימים למסע החגיגי שנערך אצלנו לא מזמן כתזכורת למפלתה של ישראל באו"ם בנובמבר 1975, כאשר העצרת הכללית של האו"ם החליטה להגדיר את הציונות כגזענות. היתה זו המפלה הקשה ביותר שספגנו בעצרת האו"ם מאז שהתקבלה ישראל כחברה במוסד זה. כולנו שבענו נחת כשהשגריר חיים הרצוג, לימים הנשיא, "קרע את ההחלטה לגזרים", ולפי האירועים שנערכו השנה לציון ארבעים שנה לאותה קריעה, התעורר הרושם שנהנינו השנה גם להיזכר בתבוסה המדינית ההיא.

למען הדיוק, השגריר לא קרע את ההחלטה. הוא קרע את הנייר שעליו היא נכתבה. הנייר, כפי שראינו במו עינינו, אכן נקרע. אבל ההחלטה שמספרה היה 3379, פרי השנאה לעם היהודי ולציונות, ושהתקבלה בעצרת האו"ם ב־10 בנובמבר 1975, בדיוק ביום שבו מלאו 37 שנים לפוגרומים ביהודי גרמניה שכונו "ליל הבדולח" – ההחלטה המבישה הזו נשארה בעינה עד 1991.

זה היה נוסחה של החלטת העצרת 3379: "(העצרת הכללית) קובעת כי הציונות היא צורה של גזענות ושל אפליה גזעית". בעד ההצעה הצביעו 72 מדינות ובהן כל מדינות ערב, רוב המדינות הקומוניסטיות והטוטליטריות, כמעט כל מדינות אסיה, ורוב מדינות אפריקה. נגד ההצעה הצביעו 35 מדינות ובהן כמעט כל מדינות המערב, ומדינות בודדות מאמריקה הלטינית ואפריקה. נמנעו או נעדרו מההצבעה 32 מדינות, ובהן גם מדינות באירופה.

מי שמתלונן על בידודה המדיני של ישראל כיום, ראוי שייזכר גם בתקופה ההיא. ישראל היתה חשופה למתקפה בינלאומית ללא תקדים. שנה קודם לכן, בנובמבר 1974, בא יאסר ערפאת לעצרת האו"ם, ולקול תרועות המוני הנציגים נאם שם כשהוא נושא אקדח על ירכו. אך אז אי אפשר היה להאשים את ממשלות הימין בבידודנו העולמי; ראש הממשלה היה יצחק רבין, ושר החוץ יגאל אלון.

רש"י כתב כי ידוע שעשו שונא ליעקב. עשו כזה הוא הרוב השולט בעצרת האו"ם. שנאה כלפי ישראל, בצירוף עלילות כזב, מאפיינת את החלטותיה של העצרת, כאילו היא טבועה במסד בניינה.

האו"ם מגנה את… השלום עם מצרים

הקורא מן הסתם לא יופתע, ואולי כן, אם אספר שעצרת האו"ם, שתפקידה לקדם את מהלכי השלום בעולמנו, החליטה ב־1979 לגנות את הסכם השלום בין ישראל למצרים, בהיותו הסכם עם מדינה ערבית אחת. כך, למשל, נאמר בהחלטה מ־6 בדצמבר 1979, סעיף 2: "(עצרת האו"ם) מכריזה פעם נוספת כי השלום אינו ניתן לחלוקה ושהסדר צודק ובר קיימא של בעיית המזרח התיכון חייב להיות מבוסס על פתרון מקיף בהשגחת האומות המאוחדות". כדי שהדבר יהיה ברור גם לקשיי הבנה, בא גם סעיף 3: "(עצרת האו"ם) מגנה כל הסכם חלקי ואמנות נפרדות, המפירות את הזכויות המוכרות של העם הפלסטיני וסותרות את העקרונות של פתרונות צודקים ומקיפים לבעיית המזרח התיכון על מנת להבטיח השכנת שלום צודק באזור".

מי ששמע על החלטת גינוי מגונה זו, כבר לא יופתע מהגינוי של תקיפת הכור הגרעיני העיראקי בידי ישראל ב־1981, בהחלטת עצרת האו"ם מ־13 בנובמבר 1981, וזו הלשון במבוא: "התוקפנות הישראלית על מתקן הגרעין העיראקי ותוצאותיה החמורות לשיטה הבינלאומית הנוגעת לשימוש לצרכי שלום באנרגיה גרעינית…". ובסעיף 1 של ההחלטה: "(עצרת האו"ם) מגנה בתוקף את ישראל בגין פעולת התוקפנות המתוכננת וחסרת התקדים, תוך הפרת מגילת האומות המאוחדות והנורמות של התנהגות בינלאומית". ויש גם דרישות מישראל לפיצוי עיראק, בסעיף 6: "(עצרת האו"ם) תובעת מישראל, נוכח אחריותה הבינלאומית לפעולתה התוקפנית, לפצות לאלתר וכראוי עבור הנזק החומרי ואובדן חיי אדם שנגרמו כתוצאה מהפעולה הנזכרת". כך, ברוח זו, סעיף אחר סעיף.

שליט עיראק סדאם חוסיין בוודאי היה שבע רצון מהחלטות העצרת, ואולי גם תמה על סכלות העולם המערבי. ראש הממשלה אז היה מנחם בגין, ושר החוץ יצחק שמיר. הייתי אז חבר הממשלה, וההשקפות האנטישמיות של עצרת האו"ם לא שימשו שיקול בשאלה הביטחונית אם לתקוף את הכור העיראקי. מבחינת האו"ם אכן לא היה הבדל אם בישראל הייתה מכהנת ממשלה כזו או אחרת. האו"ם גינה את ישראל עקב עוינותו למדינה היהודית ומבלי להתחשב בהרכב ממשלתה – מעבר לשלום שישראל כרתה עם מצרים, מעבר לביטחון ישראל שחייב את תקיפת הכור בעיראק.

המוסד האנטישמי הגדול בעולם

וכדי שהקורא לא יעלה בדעתו שאני מתאר אירועים יוצאי דופן, כדאי לזכור שמדי שנה בשנה, בחודשים נובמבר ודצמבר, עוסקת עצרת האו"ם בתחביבה המסורתי: קבלת כעשרים החלטות גינוי נגד ישראל ברצף, מבלי להתחשב בשאלה מי בישראל בממשלה ומי באופוזיציה. הבידוד שלנו באו"ם נובע מסיבות שלשום ממשלה בישראל אין עליהן שליטה, ושום שגריר של ישראל באו"ם איננו יכול למנען. הן נובעות מריבוי המדינות הערביות והמוסלמיות השולטות בעצרת וגוררות מדינות אחרות בעקבותיהן, מתוך הנחה, מוצדקת אולי, שפחות מסוכן בעבורן להתנגד לישראל מאשר לתמוך בה.

כך, בסוף שנת 2015 קיבלה עצרת האו"ם האחרונה כעשרים החלטות גינוי נגד ישראל בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת. ב־10 בספטמבר 2015 החליטה עצרת האו"ם להניף את דגל פלסטין יחד עם יתר דגלי המדינות החברות באו"ם בחזית בניין האו"ם בניו־יורק, כדי שהשנאה אלינו תינשא גם עמו. אחר כך המשיכה העצרת בדרכה במסע הגינוי השנתי נגד ישראל.

בנובמבר 2015 קראה עצרת האו"ם לביטול החלת חוקי ישראל על מזרח ירושלים, אך העוצמה העיקרית של החלטותיה באה כרגיל בדצמבר. כל החלטת גינוי היא בעלת סעיפי משנה מרובים, כראוי לכתב אישום מסודר. הנה מבחר: ב־9 בדצמבר קראה העצרת לסיוע לפליטים הפלסטינים, כולל בעזה ובסוריה, ולמימוש "זכות השיבה" של הפליטים על פי החלטת האו"ם מ־1948. באותו יום היא גם קראה להגנת הרכוש הפלסטיני בתחומי ישראל, ובהתאם למסורת העצרת גם גינתה את ההתנחלויות, את פעילות ישראל ב"שטחים הכבושים", ואת הפרת אמנות ז'נבה על ידי ישראל ביחס לאסירים הפלסטינים. בנוסף היא קבעה שכל ההתנחלויות, כולל בירושלים וברמת הגולן, הן בלתי־חוקיות וקראה להחרמת נשק מהמתנחלים. כלומר, היא קראה לשלול מבני אדם שהם יהודים את אפשרות ההגנה העצמית.

באותו יום רב־החלטות בדצמבר גינתה העצרת פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים ב"שטחים הכבושים", וזעקה על הריגת אלפים מהם והריסת בתיהם, כולל בתי ספר ואתרי דת. במסע הזה אין הפוגה. ב־17 בדצמבר קראה העצרת להקמת מדינה פלסטינית במזרח ירושלים ובכל השטחים הכבושים. ב־22 בדצמבר התקבלה החלטה נוספת, כאילו הקודמות לא הספיקו, נגד ההתנחלויות ונגד גזילת מקורות הטבע של הפלסטינים. לא נותר לעצרת אלא להוריד את דגל ישראל מחזית בניין האו"ם. זה טרם נעשה.

ללא ספק, האנטישמיות של העצרת הכללית נובעת משנאה לעם היהודי ומדינתו ולא משאיפה להשכנת שלום בסכסוך הערבי עם ישראל. לא הייתה החלטה אחת של עצרת האו"ם שדרשה שאש"ף יעשה משהו למען סיום הסכסוך עם ישראל. נוכח כל זאת אפשר לומר כי עצרת האו"ם בהחלטותיה לוקה באנטישמיות. לפי הבנתי, עצרת האו"ם היא המוסד האנטישמי המקיף ביותר בעולם.

זוכרים את ההצגה, שוכחים את העיקר

גם ההחלטה להשוות את הציונות לגזענות מקורה באנטישמיות. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי, וכאשר שוללים מהעם הזה את זכותו לבנות את עצמאותו במולדתו, כאשר מפלים אותו לרעה, זוהי בדיוק אחת מתכונותיה של האנטישמיות: יחס מפלה לרעה כלפי יהודים. לכן, ההחלטה המגונה ההיא מ־1975 הייתה החלטה אנטישמית, שביטאה מפלה שלנו בעצרת האו"ם.

מה היה לנו לציין השנה, שלא לומר לחגוג, באספות בישראל את מלאות ארבעים שנה לאותה החלטה? אבל באו"ם הייתה תצוגה שכללה את קריעת הנייר שעליו הודפסה ההחלטה. כלומר, עשינו מהגינוי דרמה, ומקריעת נייר ההחלטה מופע חוזר וממוחזר, ובתוך כל אלה שכחנו להזכיר בכלל כיצד בוטלה אותה החלטה, כאילו המופע עיקר והמהות טפלה, שהרי אותה החלטה בוטלה כאילו מאליה: הייתה החלטה, וראו – איננה עוד. זה לא היה כך, ואני בטוח כי מעטים מאוד מהקוראים יודעים מתי וכיצד השיגה ישראל, בהחלטת העצרת 4686, את ביטול ההחלטה המבישה ההיא מנובמבר 1975. ההישג הזה התרחש ב־16 בדצמבר 1991, ועל השגתו יסופר להלן.

הקורא שאיננו זוכר זאת אינו צריך לחוש שלא בנוח. בינואר השנה פרסם עתון 'הארץ' מכתב למערכת ששלח אליו איש משרד החוץ ובו כתב, בהזכירו לשבח את החלטת האו"ם משנת 2005 בדבר ציון יום השואה הבינלאומי, כי "האו"ם, הידוע בחד־צדדיותו ובאימוץ עשרות החלטות פרו־פלסטיניות, אימץ לראשונה החלטה העוסקת בנרטיב הישראלי־יהודי". גם הוא, איש משרד החוץ, לא זכר כנראה את ההחלטה הקודמת מהעשור שלפני כן, המבטלת את המשוואה של ציונות וגזענות.

אמריקה מתגייסת לצדנו

כאשר נשלחתי לתפקיד שגריר ישראל באו"ם באוקטובר 1990, ידעתי לאן אני מגיע. אחד מאתגריי היה לנסות להשיג את ביטול ההחלטה המבישה משנת 1975. אכן מטרה נעלה להשגה, אבל כיצד? התנאי החשוב ביותר להצלחת המהלך היה להשיג לא רק את תמיכת ארצות הברית בביטול ההחלטה – תמיכה כזו הייתה מובנת מאליה – אלא להשיג גם את תמיכתה הנמרצת. התנאי השני בחשיבותו היה להצליח כבר בנסיון הראשון לביטול. אחרת, במקום החלטה אחת שמשווה את הציונות לגזענות, היינו נותרים עם שתי החלטות כאלה.

ראשית דבר היה צורך לקבל אישור מראש הממשלה יצחק שמיר ומשר החוץ דוד לוי לפעול להשגת שני התנאים הראשונים. את האישור הזה קיבלתי, והעליתי את הנושא בפני שגריר ארה"ב באו"ם דאז, תומס פיקרינג – דיפלומט מעולה שבעבר כיהן גם כשגריר ארה"ב בישראל. השגריר האמריקני לא הסכים לפעול באותה עת, היות שלא קיבל הנחיות מתאימות בנושא מהנשיא בוש (האב). ללא מעורבות נמרצת של ארה"ב, לא היה כל סיכוי לפעולה לביטול ההחלטה.

שוחחתי על כך עם סגן השגריר, ג'ק שטיין. שטיין היה ידידו של הנשיא בוש, יהודי, תומך ותיק של המפלגה הרפובליקנית, שהסביר לי כי עוד בצעירותו הבין שלא טוב הדבר לאינטרסים היהודיים שיהודים יתמכו רק במפלגה הדמוקרטית. גישתו כלפי ישראל הייתה לתמוך בכל ממשלה שנבחרה על ידי אזרחי ישראל. שטיין היה מינוי אישי ופוליטי של הנשיא למשלחת האמריקנית באו"ם. הוא עצמו היה מראשי התנועה הקונסרבטיבית ביהדות. בתקופת מלחמת יום הכיפורים היה יו"ר ועידת הנשיאים של האירגונים היהודיים בארה"ב. בתפקיד זה פעל נמרצות ובהצלחה מול ממשל ניקסון למען אספקת ציוד מלחמתי דחוף וחיוני לישראל במהלך המלחמה.

לאחר ששוחחנו על ביטול ההחלטה המשווה בין ציונות לגזענות, שטיין היה מוסר לי מפעם לפעם שהנשיא בוש טרם החליט שהעיתוי מתאים. לבוש היו כנראה שיקולים של חשש ממפלה אמריקנית נוספת באו"ם, שהרי מפלה כזו כבר הייתה כשהתקבלה ההחלטה המבישה המקורית ב־1975. אולם, בשלב מסוים הגיע הנשיא בוש למסקנה שכדאי בכל זאת לנסות. ג'ק שטיין הוא שהודיע לי שארה"ב מוכנה לפעול לביטול ההחלטה, ואני יצרתי קשר בעניין עם פיקרינג. לאחר בחירה קפדנית של המילים – הרי צריך ניסוח שישיג את תמיכת הרוב בעצרת – סיכמנו על הנוסח הבא: "העצרת הכללית מחליטה לחזור בה מהקביעה הכלולה בהחלטה 3379 מיום 10 בנובמבר 1975". דהיינו, אותה קביעה שהגדירה את הציונות כגזענות. אינני זוכר אפילו מקרה קודם אחד שבו העצרת חזרה בה מהחלטה קודמת. קיבלתי אישור לנוסח זה ממשרד החוץ בירושלים.

כמו מבצע צבאי

הדבר הבא שהיה עלינו לעשות הוא לברר ולהגדיר את העמדות הצפויות של חברות האו"ם ביחס לביטול ההחלטה. היו מדינות רבות ללא יחסים כלשהם עם ישראל. צריך היה ליצור לא רק רוב אלא רוב בטוח, כדי לא לקבל שוב החלטה שלילית. סיכמתי עם פיקרינג לחלק בינינו את מדינות העולם ולקבוע היכן תפעל ישראל, היכן ארה"ב, והיכן נפעל גם אנו וגם ארה"ב. כלומר, באילו מקרים גם ישראל תוכל להשפיע, והיכן ארה"ב עדיפה. היו כמה מדינות קטנות שבאותו זמן יכולת ההשפעה שלנו מולן הייתה רבה יותר מזו של ארה"ב. עבדנו – צוות המשלחת הישראלית לאו"ם – על פי תוכנית מסודרת כמו במבצע צבאי. היינו משלחת דיפלומטית קטנה מאוד. מלבדי היו בה רק ארבעה אנשי משרד החוץ, כולם מעולים: סגני אפרים טרי, וחברי המשלחת אריה טנא, אהרון יעקב ובהיג' מנצור. חילקנו בינינו את רשימת השגרירים שיכולנו לפנות אליהם, הכנו לוח גדול על קיר שלם עם שמות ורישום פניות ותשובות, הערכות ומשימות, וכך עבדנו.

כמובן, היינו זקוקים לסיוע ממשרד החוץ בירושלים כדי שינחה את שגרירי ישראל בארצות העולם שבהן היו לנו נציגויות, שיפנו לממשלות שם כדי לקבל תמיכה בביטול ההחלטה המבישה. בעיקר היינו צריכים ללחוץ באותן מדינות שלארה"ב לא היו אז יחסים תקינים איתן מסיבות שונות. אחת מהן הייתה מדינה אסייתית, ושגרירנו שם הונחה לפנות לממשלתה ולבקש את תמיכתה. פנייה כזו נעשתה מירושלים, בניצוחו של ראש האגף לארגונים בינלאומיים במשרד החוץ, יוחנן ביין, שהיה השגריר באו"ם לפניי. וכאן אירעה הפתעה. שגרירנו באותה מדינה שבאסיה, דיפלומט מקצועי, הודיע למשרד החוץ שהוא לא יפנה לממשלת אותה מדינה משום שפנייה כזו עלולה להזיק ליחסי ישראל עמה. הוא היה שגריר ישראל שם, לא שגריר המדינה האסייתית בישראל. ביקשתי ממשרד החוץ בירושלים לפנות אליו שוב שיעשה מלאכתו ויסייע למשימתנו בעצרת האו"ם. שוב התקבל סירוב. בפעם השלישית ביקשתי שייתנו לו הוראה חד־משמעית לביצוע, ואז הוא סוף־סוף נעתר. לא נגרם כל נזק ליחסינו עם אותה מדינה, ונציגה באו"ם הצביע לבסוף למען ביטול המשוואה ציונות־גזענות.

זה היה החלק הקל בפעילות, בתוככי משרד החוץ, ולא היו תקלות אחרות מסוג זה. שגרירינו ברחבי העולם ביצעו מלאכתם נאמנה בנפש חפצה, ובדרך כלל גם בהצלחה. ארה"ב מצדה לחצה, ובתקיפות, לקבל תמיכה מרוב מדינות האו"ם, גם כאלה שלא היה אכפת להן אם תבוטל ההחלטה אם לאו, אך היו צריכות להתחשב בלחץ האמריקני. כתוצאה מהלחץ האמריקני ופעולות נציגי ישראל התברר שייתכן סיכוי להשגת רוב לביטול ההחלטה.

ניצחון ללא נאום ניצחון

אך בכל זאת, אי אפשר ואסור היה להסתפק בהשגת רוב. הצגתי בפני השגריר פיקרינג את הבעיה הבאה: מה יקרה אם כתוצאה מהלחץ האמריקני יהיה רוב לביטול המשוואה, אך במקביל תוגש לעצרת הכללית, בנוסף על ההחלטות הרגילות נגד ישראל, החלטה חדשה שבמקום להאשים את הציונות תאשים את מדינת ישראל בגזענות. כך אמנם נצא מהפחת, אך ניפול לפח. פיקרינג אמר שהוא מבין את הבעיה אך אינו יכול להתחייב שלא תהיה החלטה מקבילה כזו, שכן אין לו שליטה על הצבעות העצרת הכללית. חשתי שאין טעם בהמשך המהלכים לביטול, אם אין ביטחון סביר שלא תהיה החלטה מקבילה שמסכלת את משמעות הביטול. הודעתי לפיקרינג שבמצב כזה מדינת ישראל איננה מעוניינת בהמשך המאמץ לביטול ההחלטה, ויישארו הדברים כפי שהם. ואכן כך נשארו הדברים בעינם זמן מה. אני לא הייתי מעוניין להמשיך, ופיקרינג לא היה מעוניין וגם לא היה יכול להתחייב.

אולם, כעבור שבועות אחדים הודיע לי פיקרינג שהוא מקבל את עמדתי. בהיעדר ביטחון שלא תהיה החלטה מקבילה, אמר, גם ארצות הברית מבינה שיש לזנוח את המאמץ לביטול ההחלטה, ולפיכך היא מוכנה לנסות למנוע החלטה מקבילה. לחילופין, אם יש סכנה שתתקבל החלטה כזו, יש לקבל את עמדתי שבמצב כזה עלינו לזנוח את המאמץ לביטול. פיקרינג התחייב באותו שלב שארצות הברית, במקביל לתמיכתה בביטול המשוואה ציונות־גזענות, תדרוש מהמדינות שיתמכו בכך להתנגד לכל החלטה מקבילה. כפי שציינתי לעיל, הרוב בעצרת האו"ם היה מעביר החלטות אנטי־ישראליות כדבר שבשגרה, ואותו רוב היה קיים גם בעצרת הכללית שהתכנסה בדצמבר 1991. אז איך מונעים מאותו רוב לפעול?

רוב המדינות בעצרת הצביעו בעד ההצעות האנטי־ישראליות. גם באותה עצרת היו גינויים נגד ישראל ואי אפשר היה למנעם, גם לא בסיוע ארה"ב שלא פעם הייתה במיעוט לצד ישראל בהצבעות העצרת. היה ברור שצריך לתת לאותו רוב אנטי־ישראלי משהו שישמור על כבודו המדומה, אך שלא יסכל את מאמצינו. פיקרינג אמר לי שהוא ינסה למצוא משהו ששני הצדדים – הרוב האנטי־ישראלי מצד אחד וארה"ב ומדינת ישראל מצד שני – יוכלו להסכים עליו. צריך לזכור שבאותו זמן אש"ף היה משקיף באו"ם, וארגון טרור זה, וכמובן כל מדינה ערבית או מוסלמית, היו יכולים להעלות הצעה מקבילה שהייתה זוכה כרגיל לאישור אוטומטי. אני לא הייתי מוכן להסכים לשום אפשרות כזו.

בינתיים מועד ההצבעה התקרב, ואני בעמדתי: לא להעלות את הצעת הביטול לדיון ולהצבעה, אם היעדר הצעה מקבילה לא יובטח. או־אז בא אליי פיקרינג בהצעה: מדינות ערב יתחייבו לא להגיש הצעה מקבילה נגדית, אם לאחר ההצבעה על ההצעה לביטול לא יהיה נאום ניצחון בעצרת מטעם המנצחים. אמנם, אמר, ייתכן שעיראק תגיש בכל זאת הצעה כזו. אמרתי שאת הסיכון הזה לגבי עיראק, בהיעדר הצעה משותפת של מדינות ערב, אפשר לקבל. עיראק הייתה אז מבודדת לחלוטין לאחר מלחמת המפרץ, והיא אכן לא הגישה שום הצעה משלה. השבתי להצעתו באומרי שההצבעה החיובית חשובה לי יותר מנאום ניצחון, ודאי יותר מנאום שמציין מפלה, ונתתי לפיקרינג אור ירוק להגיע מצדו להסכם כזה. הבטחתי שאשיג את הסכמת משרד החוץ בירושלים, והתחלתי במאמצי שכנוע. שר החוץ לוי הגיע יום לפני ההצבעה לניו־יורק ואישר סופית את ההסדר הזה. ההצבעה יצאה לדרך.

ברית המועצות בעד, קובה נגד

בבוקר יום ההצבעה, 16 בדצמבר 1991, כינס פיקרינג בבניין משלחת ארה"ב באו"ם את שגרירי המדינות התומכות בהצעת הביטול, כדי לוודא שקיים הרוב הנדרש. היו שם קרוב למאה שגרירים. הוא הציג את נוסח ההצעה ושאל אם כולם יתמכו. לא הייתה הסתייגות, והיה ברור שאנו עומדים לנצח. ואז, ברגע האחרון, הציג שגריר יפן שאלה לנוכח כל המשתתפים: ומה יהיה אם תהיה הצעה לגינוי ישראל במקביל להצעה לביטול, ויפן תצביע בעדה? פיקרינג השיב מיד: אם יפן תתמוך בהצעה כזו, תראה ארה"ב את יפן כמצביעה נגד ביטול המשוואה. הדברים היו חד־משמעיים. איש כבר לא העלה על דעתו לתמוך בהצעה מקבילה, וגם לא הייתה כזו. הנוכחים אישרו שיצביעו בעד הביטול בעצרת שהתכנסה באותו יום.

בדיון בעצרת העלה את ההצעה סגן שר החוץ של ארה"ב, לורנס איגלברגר, שאחר כך היה גם שר החוץ. כמציע נוסף סייע בידו לפי זכרוני נציג פולין. נציג לבנון התנגד בשם הליגה הערבית. לא הייתה הצעה מקבילה. ההצעה שלנו הועלתה במאוחד על ידי 90 מדינות, ובהצבעה תמכו בה 111 מדינות ובהן כל מדינות אירופה החברות באו"ם, לרבות ברית המועצות, כל מדינות אמריקה פרט לקובה, רבות ממדינות אסיה והמזרח הרחוק כולל הודו, ורבות ממדינות אפריקה. נגד הצעת ההחלטה הצביעו 25 מדינות ובהן, למעט מצרים, כל מדינות ערב כולל ירדן, שהיו לעניין זה בחברת קובה וצפון קוריאה. בין 13 הנמנעות הייתה גם טורקיה. 15 מדינות נעדרו מההצבעה ובהן סין, וכן מצרים שעמה כבר היה לנו הסכם שלום.

לא היו נאומי ניצחון מעל בימת העצרת ולא היה בהם צורך, אבל היו ראיונות ניצחון ברשתות הטלוויזיה החשובות בארה"ב. בעוד כחצי שנה ימלא חצי יובל להצבעה ההיא. בעצרת האו"ם העוינת, היה זה הניצחון הגדול ביותר של ישראל.

______________________

יורם ארידור כיהן כשר וחבר כנסת מטעם סיעות החרות והליכוד, והיה שגריר ישראל באו"ם