ארמניה מידרדרת לעבר דיקטטורה, והפרחים לפוטין

כלי תקשורת בעולם ובישראל דיווחו בשבועות האחרונים על הסתערות פעילי אופוזיציה בארמניה על בניין המשטרה בבירה ירוואן. סגן מפקד משטרת ירוואן וסגן מפקד משטרת ארמניה הוחזקו כבני ערובה ושוחררו לאחר כמה ימים. על פי הדיווחים, אדם אחד נהרג במהלך "משבר בני הערובה", וכ־50 נפצעו. האירועים בארמניה מתפתחים ב"שידור חי" ברשתות החברתיות, כאשר העולם עוקב אחר ההתפתחויות כדי לדעת האם גם במקרה הזה מדובר בניסיון הפיכה. גם בשבת האחרונה, ה־30 ביולי, פרצו מהומות ברחובות ירוואן והם כללו התנגשויות עם המשטרה ועשרות פצועים. שלטונות ארמניה הטילו אולטימטום על המתבצרים במפקדת המשטרה להיכנע ללא תנאי.

המורדים בארמניה, אנשי אופוזיציה רדיקליים, דרשו לשחרר את מנהיג הארגון האופוזיציוני הקיצוני, "החזית לשחרור ארמניה החדשה", ג'יראיר ספיליאן, שנעצר לפני כחודש על ידי השלטונות הארמניים בגין החזקת נשק לא חוקית, ולמעשה בגין תכנון הפיכה. החמושים דרשו אף את התפטרותו של הנשיא סרגי סרקיסיאן, המבצע לטענתם פרקטיקות לא דמוקרטיות, כמו גם בגין התנהלותו הכושלת בניהול הסכסוך עם אזרבייג'אן על חבל נגורנו־קרבאך. בתחילה נפוצו דיווחים כי מדובר למעשה בניסיון לחולל הפיכה צבאית, אך דוברי הממשל הארמני חזרו והכחישו את הטענה. בדומה לניסיון ההפיכה בטורקיה, הממשל רואה את המורדים כקומץ חתרנים המעוניינים בהפיכה, בשעה שהמורדים רואים עצמם כחלק ממשהו רחב יותר ומבקשים לדבר על מהפכה ולא הפיכה. זהו הרי הכלל הראשון להפיכות: שני הצדדים, המשטר והמורדים, טוענים כי הם מייצגים את העם בצורה הטובה ביותר.

הכלל השני להפיכה טמון באבדן נאמנות: ראש המדינה המודח מאשים את המורדים בבגידה. כמו ארדואן, שכינה את הקושרים נגדו  "בוגדים", גם הממשלה הארמנית הכריזה בתגובה ל"משבר בני הערובה" כי מדובר ב"בגידה" וב"מעשה טרור" והטילה עוצר ממושך על ירוואן. פרשנים רבים מהרו לבשר על בואו של "אביב ערבי" לארמניה הנוצרית. אחרים דיברו על "הידבקות ברוח המהפכנית" שנשבה מכיוון טורקיה, ויש שכינו את האירועים "החורף הארמני".

בכל הפיכה ניתן להבחין בין גורמים פנימיים לגורמים חיצוניים. נראה כי הבולט מבין הגורמים הפנימיים אשר הובילו לפרוץ האירועים האלימים בארמניה, הוא הרפורמות החוקתיות שמקדם לאחרונה נשיא ארמניה, סרז' סרקיסיאן. לפי פרשנים שונים, מטרת הרפורמות הללו היא להשאיר את הנשיא בשלטון. סרקיסיאן עומד לסיים תקופת כהונה שנייה כנשיא, ובשנת 2018 הוא צפוי להתייצב כמועמד בבחירות כלליות במדינה. השינוי החוקתי שהוא מבקש לקדם יאפשר לו להיבחר שוב, לתפקיד ראש הממשלה (ולא לנשיא), והפעם לא בבחירות כלליות אלא על ידי הפרלמנט הארמני. לשם כך עליו להעביר את סמכויות מוסד הנשיאות למוסד ראש הממשלה (בניגוד לארדואן, ההולך והופך את טורקיה לרפובליקה נשיאותית).

ב-6 בדצמבר 2015 התבקשו הארמנים לאשרר את הרפורמות החוקתיות במשאל העם השנוי במחלוקת. כאמור, היעד הסופי של הרפורמות החוקתיות הללו הוא לשנות את שיטת הממשל במדינה משיטה נשיאותית לשיטה פרלמנטרית. מנהיגי האופוזיציה האשימו את הנשיא סרקיסיאן כי הוא מכפיף את שלטון החוק לאינטרסים פרטיקולריים משלו: בסוף הכהונה השנייה (2018), לפי הפרשנים, הוא יתחיל לכהן כראש הממשלה, ויהפוך את מוסד הנשיאות לסמל בלבד.

האופוזיציה בארמניה הביעה אכזבה מהיקף הרפורמה שאושרה עד כה, והדגישה את הדרישה לשינוי חוקתי. בחוגי האופוזיציה, שהובילו את הפגנות המחאה במדינה ביולי 2016, אף השמיעו קריאות לביטול החוקה ולשינוי שיטת הממשל. עוד זועמים באופוזיציה על כך שמפלגתו של סרקיסיאן הגדילה באופן משמעותי את סיכוייה להרכבת ממשלה. סרקיסיאן מבקש להאריך את תקופת הנשיאות לשבע שנים (במקום חמש), כאשר זכות הווטו העליונה תוענק לראש הממשלה. בנוסף, לפי הרפורמות של סרקיסיאן, לנשיא הבא לא יהיה שיוך פוליטי־מפלגתי כזה או אחר. הסיטואציה החוקתית שיוצר סרקיסיאן משאירה את האופוזיציה בשולי תהליך קבלת ההחלטות. גגיק צרוקיאן, ממנהיגי האופוזיציה הארמנית ומהמתנגדים החריפים לרפורמות חוקתיות, פרש מהחיים הפוליטיים כבר לפני כשנה.

פוטין לא יוותר

ההפיכות יכולות לקרוע את המדינה לגזרים, במיוחד כשמדובר במחלוקת בין ענקים במערכת הבינלאומית. רק לפני כשנה, במסר חד וברור, הזהיר הנשיא פוטין את המערב מפני ניסיונות לשינוי המשטר בארמניה, ותבע ממנו להפסיק לנצל את המחאה החברתית הקשורה לעלייה במחירי החשמל, למטרות פוליטיות. רוסיה חוששת ביתר שאת מכל ניסיון הפיכה במדינות השכנות. נפילת ממשלת גאורגיה הפרו־רוסית ב'מהפכת הוורדים' של 2003; המהפכה הפרו־מערבית באוקראינה ב־2003 וב־2014; התסיסה האתנית במדינות הבלטיות; כמו גם הניסיון לזרוע כאוס בקזחסטן בקיץ האחרון – כל אלה מהווים מבחינת הרוסים רק חלק משרשרת האירועים שנועדו לצמצם את כוחה של רוסיה באזור, ובסופו של דבר להשליט אנרכיה ברוסיה עצמה.

יתר על כן: רוסיה לא תוותר על ארמניה והיא מעוניינת להכליל את ארמניה בתוך האיחוד האירו־אסיאתי (EEU). חיזוקה של הברית הזאת מהווה אחת המטרות המרכזיות במדיניות החוץ של מוסקבה בתקופה האחרונה. לפי אלון לוין ויובל בוסתן מ'פורבס-ישראל', "מדובר בארגון שנולד כאיחוד מכסים בין רוסיה, בלארוס וקזחסטן עוד ב־2010, ומנסה מאז להתבסס כמסגרת אזורית משפיעה ורחבה יותר 'עם הערכים הטובים ביותר של ברית המועצות', כפי שכינה זאת הנשיא פוטין".

רוסיה פעלה באופן נחרץ כדי להכליל את ארמניה בתוך ה-EEU. כמו במלחמה הקרה, נאט"ו ראתה ביוזמה הרוסית התפתחות מסוכנת, בעוד רוסיה ראתה ב־EEU מטרה הכרחית כדי למנוע את "זחילתה של נאט"ו" לעבר גבולותיה המערביים. יש לציין כי בסוף 2013, ארמניה כמעט חתמה על הסכם לשדרוג היחסים עם האיחוד האירופי. הרוסים הזהירו את הארמנים כי אם יצטרפו "לצד של האויב", יהיו לכך השלכות על היחסים עם רוסיה בכלל ועל הברית ההגנתית בפרט. כתוצאה מהלחץ, ארמניה צייתה לרוסים ופרשה ברגע האחרון מהמסלול שהציע לה האיחוד האירופי. ארמניה, המוקפת אויבים וסובלת ממחסור חמור במשאבים, נאלצה לבחור ברוסיה כפטרונית למרות קיומה של תפוצה ארמנית חזקה בארה"ב, שהלובי שלה נחשב שני בעוצמתו אחרי איפא"ק. פרשני 'אקונומיסט' טוענים כי "ארמניה תקועה בברית עם רוסיה", שחייבה את המדינה להיות יבואנית בלעדית של התוצרת הרוסית.

הפיכות פוליטיות תמיד קשורות לבריתות הפוליטיים. באופן כללי ניתן לומר כי יש כאן שתי מערכות  של בריתות, העומדות זו כנגד זו. כנגד הברית הרוסית־ארמנית עומדת אזרבייג'ן המוסלמית, המייצאת נפט למערב ולישראל ומתבססת על קשריה עם ארה"ב, טורקיה וחברות הנפט הבינלאומיות הגדולות. בקרב הארמנים הצטבר כעס כלפי הרוסים, שמעולם לא הפסיקו למכור נשק גם לאזרבייג'ן (המדינה המתחרה). הארמנים מתעקשים גם לזכור את פרשת החייל הרוסי ולרי פרימאקוב, שברח מהבסיס בעיר גיומרי שבארמניה וירה למוות במשפחה ארמנית בביתה. פרימאקוב נתפס על ידי הרוסים בגבול הטורקי, ולמרות שאלפים הפגינו בדרישה להסגירו לארמניה, רוסיה נמנעה מכך. פרשת החייל הרוסי מסמלת תשובה לשאלה הבאה: האם רוסיה מתנהגת כבת-ברית שוויונית, או כמדינה הגמונית הכופה על השחקנים החלשים כמו ארמניה את רצונה.

התסבוכת האזרית

האפיפיור פרנציסקוס, מנהיג הכנסייה הקתולית, ביקר לפני כחודש בארמניה והשמיע הצהרה חשובה מאין כמוה: הכרה ברצח העם הארמני. סגן ראש הממשלה הטורקי, נוראטין קנליקלי, פרסם הודעת גינוי לדברי האפיפיור: "זו איננה הצהרה אובייקטיבית שתואמת את המציאות… וניתן לראות את כל הסימנים או ההשתקפויות של המנטליות של מסעות הצלב בפעולותיו של האפיפיור". הארמנים רואים בטורקים אויב מושבע: הם טוענים כי לנשיא טורקיה יש אינטרס מיוחד לזרוע כאוס בארמניה ולסייע לאזרבייג'ן להחזיר אליה את נגורנו־קרבאך. רג'פ טאיפ ארדואן הבטיח "לעמוד עד הסוף" לצד בן בריתו, נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב, שכמוהו חיסל את הדמוקרטיה במדינתו.

ההפיכות השלטוניות במדינות עם סכסוך אתני הן מורכבות עוד יותר. המשטר החדש שבא לאחר ההפיכה יכול לשנות את היחס שלו למיעוטים אתניים. זו הסיבה לחשש יתר בקרב הכורדים בטורקיה או דוברי רוסית בקזחסטן. הפיכות מגבירות את חוסר הוודאות בקרב המיעוטים, ועלולות לעודד אלימות על רקע אתני. כך, במקרה שלנו, אזרבייג'ן הודיעה ב־24 ביולי על הניסיונות הארמניים להפר את הפסקת האש השברירית, שהושגה לפני כמה חודשים בחבל נגורנו־קרבאך – המובלעת הארמנית במדינה. האזרים דיווחו על 14 אירועי ירי לפחות מצד הארמנים, שמטרתם הייתה לייצר פרובוקציה באזור הבדלני. ההודעה האזרית הגיעה לאחר "משבר בני הערובה" וניסיון ההפיכה הארמנית, כאשר מנהיגי האופוזיציה האשימו את הנשיא סרקיסיאן בכך שלא ניהל את הסכסוך בצורה נאותה. רק לפני כמה חודשים נהרגו עשרות בני אדם בקרבות בין הכוחות הארמניים לכוחות האזריים בחבל השנוי במחלוקת. זוהי ההתלקחות הקשה ביותר של הסכסוך בין שתי המדינות מאז סיום המלחמה ביניהן לפני כ־22 שנים. לאירועים אלה קדמו כמה ענייניים פרוצדורליים מהותיים: בתחילת מאי 2016 הצביע הפרלמנט הארמני בעד העצמאות של החבל הבדלני. למעשה, ארמניה הכירה בעצמאותו של החבל לאחר שהכוחות האזריים ניסו, כחודש קודם לכן, לכבוש אותו מידי הכוחות הארמניים הבדלנים.

מומחים לאזור טוענים כי ההתפרצויות האלימות בנגורנו־קרבאך במהלך העשורים האחרונים מוכיחות כי המסגרת הפוליטית שגובשה ב־1994 איננה מתאימה יותר לניהול הסכסוך. ההתפרצויות האלימות בתקופת "משבר בני הערובה" וניסיון ההפיכה אינן מקריות: בשעה שארמניה עוסקת בשימור המשטר, האזרים מציבים עובדות בשטח. אזרבייג'ן הגדילה את ההוצאות הביטחוניות שלה מ־177 מיליון דולר ב־2003 ל־3 מיליארד דולר ב־2015. אזרבייג'אן מרגישה חזקה מספיק כדי להחזיר לעצמה את החבל הבדלני, והאזרים "רעבים לניצחון". פעילי "משבר בני הערובה" האשימו את הנשיא סרקיסיאן ברשלנות בניהול העימות עם האזרים. אחד הפעילים דרש לנקוט יד קשה יותר נגד אזרבייג'ן שבה שוכנת המובלעת הארמנית. באפריל האחרון המתיחות בחבל הבדלני, כאמור, עלתה מדרגה, והכוחות האופוזיציוניים נוקטים בעמדה אנטי־אזרית קיצונית בנושא.

https://www.youtube.com/watch?v=bZ1Q2BJmvpg

ישראל לא מתערבת, וטוב שכך

האם על ישראל לנקוט עמדה בנוגע לתקרית בירוואן? ישראל פיתחה יחסים חמים עם ארמניה ועם אזרבייג'ן בו־זמנית. ישראל גם התקרבה לרוסיה לאחרונה, בת-בריתה של ארמניה. הדבר יצר, לא פעם, סיטואציות השנויות במחלוקת. כך, למשל, בעקבות העימות שפרץ בין ארמניה לאזרבייג'ן לפני כמה חודשים, באפריל 2016, הכריז בכיר ארמני כי ארצו סירבה להצעה ישראלית לרכוש מערכות נשק זהות לאלה שמכרה ישראל לאזרבייג'ן. העיתונאית פזית רבינא מתארת את הבעייתיות המובנית במשולש היחסים ישראל־ארמניה־אזרבייג'ן. אזרבייג'ן, בת בריתה של טורקיה, היא ספקית הנפט המשמעותית של מדינת ישראל. לפי רבינא, "קרוב לשני שלישים מצריכת הנפט של ישראל מגיעים מאזרבייג'ן". הנפט האזרי מועבר באמצעות צינור הנפט באקו־טביליסי־ג'ייהאן לטורקיה, ומשם לישראל. ישראל, למעשה, תלויה בנפט האזרי. בגלל הקרבה המיוחדת של מפלגת ישראל ביתנו לאזרבייג'ן, אחדים חוששים (לא בצדק) כי האזרים מקדמים את האינטרסים שלהם בכנסת ישראל באמצעות התפוצה. ח"כ זהבה גלאון, כהרגלה, הרחיקה לכת ואמרה כי "במשרד הביטחון הישראלי יושב סוכן שתול".

עקב התלות שלנו בנפט האזרי ובמעבר הטורקי, ישראל נאלצה להישאר נייטרלית בכל הקשור לרצח העם הארמני. עכשיו, לאחר חתימת הסכם הפיוס עם טורקיה, ההכרה ברצח העם הארמני איננה עומדת על הפרק. טורקיה לוחצת על ישראל לא להכיר ברצח העם הארמני. הארמנים, מצדם, מבקשים את ההפך. על רקע ההתקרבות לטורקיה, קיימה הכנסת לאחרונה דיון מיוחד בנושא ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני. יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ביקש "לא להישאר אדישים לסבל שחוו הארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה", והוסיף, כי "עלינו לנתק בין אינטרסים עכשוויים, בני הזמן והמקום הזה, לבין העבר הקשה, שפרק אפל זה הוא חלק ממנו". למרות הקריאות ההולכות וחוזרות להכיר ברצח העם הארמני, אין התקדמות משמעותית בנושא. גם "משבר בני הערובה" הנוכחי בארמניה כלל לא עומד על הפרק בישראל.

______________

ד"ר יבגני קלאובר הוא חוקר מזרח אירופה ואלימות אתנית בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל-אביב