הזיגזגים של הילרי

"היא תאמר כל דבר, ולא תשנה שום דבר" – זו איננה סיסמת הבחירות של דונלד טראמפ: הסלוגן הזה, המכוון להילרי קלינטון, שודר ברדיו בארצות הברית דווקא במסגרת הקמפיין של ברק אובמה, בפריימריז הדמוקרטיים בשנת 2008. בשבוע שעבר, בדיוק לאחר שאובמה הכריז כי קלינטון "ראויה להיות נשיאה" אפילו יותר ממנו (זיכרון קצר?), הילרי הראתה שהיא באמת מוכנה לומר הכול, גם אם אחרים אמרו זאת לפניה.

למה הכוונה? בנאום שחתם את הוועידה הדמוקרטית תיארה קלינטון את הפתרונות שלה לבעיות הכלכליות של ארה"ב, תוך התרסה כלפי טראמפ שבאמתחתו אין פתרונות אמיתיים, והוא אפילו לא מנסה להציע כאלה. אבל האמת היא שמי שיבחן בקרוב את הפתרונות שהילרי הציעה בדבריה, יגלה "בעיה קלה" של זכויות יוצרים ובעיקר של זגזוג ושינוי עמדות במהלך הקמפיין.

קחו, למשל, את עניין שכר המינימום. קיימת תנועה חזקה של פרוגרסיבים, בהנהגת ברני סנדרס, הדורשים להעלות את שכר המינימום מ־7.25 דולר לשעה כיום, ל־15 דולר לשעה. בעבר קלינטון התנגדה לכך, שכן העלאה כזו, שתכפיל את שכר המינימום, צפויה בוודאות לגרום לזעזועים כלכליים ולצמצם את הביקוש לעובדים. קלינטון הייתה מוכנה להסכים להעלאה של שכר המינימום ל־12 דולר. אבל בנאומה גם היא דיברה, כמו סנדרס, על העלאה ל־15 דולר (בהסתייגויות מסוימות).

דוגמה נוספת: בנאומה הכריזה קלינטון על תוכנית למימון לימודים אוניברסיטאיים חינם למשפחות שהכנסתן פחותה מ־125 אלף דולר בשנה. זהו רעיון שמגיע היישר מברני סנדרס. לפני כמה חודשים קלינטון דיברה אחרת; היא דיברה על מציאת פתרונות להצטברות חובות הסטודנטים, לא על מימון לימודים כולל. כשסנדרס דיבר על כך היא תקפה אותו, קראה למדיניות ריאלית ואחראית ואמרה שאי אפשר "לחלק הכול בחינם".

פתאום סחר חופשי זה רע

מנאומה של קלינטון עלה כי הבעיה הגדולה ביותר הניצבת בפני ארה"ב כיום היא בעיית התעסוקה. אמנם נתוני האבטלה נמוכים יחסית, אך נתונים אלו לא כוללים את מי שכבר לא מחפש עבודה, או מי שהיה מחפש עבודה לו השכר גבוה היה יותר. הבעיה האמיתית, במידה מסוימת, היא שחיקת שכר. כבר שמונה שנים, מאז המשבר הכלכלי הגדול ב־2008, רמות השכר תקועות.

אצל עובדים משכילים, הבעיה חמורה הרבה פחות. מרבית הבעיה נמצאת אצל עובדי צווארון כחול, שאיבדו מקומות עבודה בעיקר בשל אוטומטיזציה וגלובליזציה. אין, עדיין, אף פוליטיקאי שמציע להילחם באוטומטיזציה. עד לאחרונה, גם הגלובליזציה הייתה בקונצנזוס. פוליטיקאים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, העדיפו בכלל לא להתמקד בצרותיהם של עובדי הצווארון הכחול. עד שבא דונלד טראמפ, ופתאום גם הילרי קלינטון מקדישה להם נתח נכבד מהנאום שלה. היא חוזרת וטוענת שדווקא היא תצליח לפתור את הבעיות שלהם. אבל מאיפה היא מביאה את הפתרונות שלה? עד כמה הם שונים מהפתרונות שמציע טראמפ? מתברר שלא בהרבה.

הדוגמה הטובה ביותר היא נושא הסכמי הסחר. בעלה של הילרי, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, חתם בשנות התשעים על הסכם הסחר הגדול ביותר והמושמץ ביותר, NAFTA, בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. בין כלכלנים קיים קונצנזוס רחב על כך שההסכם היה טוב לכלכלה האמריקנית, אך מצד שני הוא גם גרם לסגירת מפעלים ולאובדן מקומות עבודה. מאז תחילת המרוץ הנוכחי לנשיאות, ההסכם הזה סופג מתקפות חריפות מצד ברני סנדרס ודונלד טראמפ. ולא מדובר רק בדיונים תיאורטיים על החלטות מן העבר, בניסיון לפגוע במתמודדת הנוכחית; על הפרק עומד כרגע ה־TPP) Trans Pacific Partnership), הסכם סחר גדול בין מדינות אגן האוקיינוס השקט.

ה־TPP, אחד ממיזמי הדגל של ממשל אובמה, היה אמור לזכות לתמיכה חוצת מפלגות, שהרי הרפובליקנים, באופן מסורתי, תומכים בסחר חופשי. אך טראמפ וסנדרס הפכו את ההתנגדות להסכם לחלק מרכזי מהמצע שלהם, בעיקר בתואנה שההסכם יביא לבריחת מפעלים וסגירת מקומות עבודה. זהו אחד הפתרונות המרכזיים של טראמפ לבעיות התעסוקה של ארצות הברית: הגנה על מוצרים אמריקניים באמצעות מכסים. במילים אחרות, הוא לא יחתום על הסכמי סחר שאוסרים על מכסים. הילרי, לעומתו, תמכה ב־TPP, וכמזכירת מדינה היא הייתה חלק מהמשא ומתן לגביו. עד עכשיו. פתאום, אם תשאלו את קלינטון, מתברר שהסכמי סחר גונבים מקומות עבודה, ואי־תמיכה בהסכמי סחר היא מה שיחזיר אותם. היא אפילו מאשימה את סין במדיניות סחר לא הוגנת, בדיוק כפי שעשה טראמפ בשבוע הקודם.

מי שמדברת על 'וול סטריט'

גם פתרון אחר שהיא מציעה זהה לפתרון של טראמפ, והוא השקעה ממשלתית בשיקום תשתיות. אחרי עשרות שנים של הזנחה, רבות מהתשתיות ברחבי ארצות הברית מתפוררות. קלינטון הציעה לנצל את הצורך בשיקום התשתיות כדי ליצור מקומות עבודה חדשים. אבל טראמפ הציע זאת שבוע קודם. סביר להניח שקלינטון לא גנבה את הרעיון לטראמפ, אבל בכל זאת קצת מצחיק להכריז שאין לו פתרונות, כשהפתרונות שלה הם גם הפתרונות (הלא מאוד משכנעים) שלו.

בנאומה בוועידה הדמוקרטית קלינטון גם תקפה את 'וול־סטריט', ודיברה על הצורך לרסן אותו. הנואמת היא אישה שקיבלה 675 אלף דולר על נאומים אחרים שלה, שאותם נשאה בפני בנק ההשקעות 'גולדמן זקס', ושבחרה לסגן נשיא אדם ששבוע לפני כן חתם על מכתב הקורא לדה־רגולציה על בנקים בינוניים. בנאום היא גם דיברה על הצורך להוציא את הכסף מהפוליטיקה, ולשנות את החוק שמאפשר הזרמת סכומי כסף גדולים למימון קמפיינים דרך Super PACS, ארגונים פוליטיים "עצמאיים". אם תהיתם, עד כה אספה קלינטון כ־265 מיליון דולר בתרומות; Super PACS שמזוהים איתה אספו עבורה תרומות בסך כולל של 110 מיליון דולר.

כל זה בהחלט מאשש את טענתו של אובמה משנת 2008, שלפיה הילרי מוכנה להגיד הכול. כיון שאיננו בוחני כליות ולב, אין לנו אלא לתהות אם קלינטון באמת משנה את דעתה כל כך בקלות, או שהיא פשוט לא מתכוונת לשום דבר שהיא אומרת. תשובה מסוימת לשאלה הזו העניק השבוע טרי מקאוליף, מנהל הקמפיין שלה ב־2008, כשהתייחס לעמדתה בנוגע להסכם הסחר. הוא אמר שברור שלאחר הבחירות, כשהרוחות יירגעו, הילרי תחתום על ה־TPP. אין ברירה, הסביר, צריך כלכלה גלובלית. הדברים עוררו סערה, ואנשי הקמפיין של קלינטון כמובן דחו את הדברים בתוקף. אבל ספק אם חזקת הנאמנות של הילרי עברה בשלום את החודשים האחרונים. מישהו עדיין מאמין לה?