המדריך המלא ללקסיקון הפלסטיני

המאמר פורסם לראשונה באתר מכון 'גייטסטון', ואנו מודים להם על הרשות לפרסמו. מאנגלית: שאול לילוב

מה תעשה אם אינך אוהב את ישראל, אבל לרשותך עומד רק ערוץ אחד לבטא את סלידתך ממנה – להביע זאת בדיבור ובכתב? ובכן, אם אתה פלסטיני, תמיד תוכל להמציא טרמינולוגיה משלך – מילון מונחים המציג באור שלילי את ישראל וכל מה שמזוהה איתה. זהו בדיוק הכיוון שהפלסטינים צועדים בו במשך העשורים האחרונים בשׂיח שלהם על אודות ישראל – הם בוראים יש מאין מונחים וביטויים.

ג'ורג' אורוול צפה התנהגות מעין זו. לדידו, "שפה יכולה להשחית תודעה". הרשות האנטי־ישראליים שפלסטינים מציפים כל כך הרבה שנים לא רק משחיתים את התודעה; הם גם משסים אנשים נגד ישראל כאשר הם מייצרים מצבי תבערה שסופם להתלקח.

אומר זאת כך: לא מדובר כאן על ההסתה המוכרת בתקשורת הפלסטינית, שדנים בה בפורומים בינלאומיים. מדובר במשהו אחר: בהסתה שמעודדת דמוניזציה של ישראל והיהודים. בנרטיב הזה, ישראל היא שורש הרוע ונטע זר במזרח התיכון.

בין אבחנותיו החכמות על השפה, אורוול לא הזכיר את התעתוע שמתאפשר כאשר משתמשים בשפות מרובות. אבל תעתוע כזה מובנה באופן עמוק ביותר בשיח הפלסטיני על ישראל. במידה מסוימת, נטיות פוליטיות הן שמכתיבות את הטרמינולוגיה שפלסטינים עושים בה שימוש בהתייחסותם לישראל, אבל המכנה המשותף לפלסטינים כולם הוא המונחים השליליים בתכלית שבהם הם משתמשים בדיבור ובכתיבה על ישראל.

עד לחתימת הסכמי אוסלו ב־1993, התייחסה תנועת פת"ח ה'מתונה' לישראל כאל "הישות הציונית", ממש כפי שעושים הפלסטינים כיום. זה היה לפני ההכרה הפלסטינית הרשמית בישראל, בכפוף להסכמי אוסלו. עד אז, קריאה לישראל בשמה המפורש נחשבה בקרב הפלסטינים תועבה ושיקוץ – פן ישתמע מכך שהם מכירים  בה חלילה. עשרים שנה חלפו ודבר לא השתנה: הרשות הפלסטינית והפת"ח עצמו עדיין אינם מצליחים לגייס תעצומות נפש כדי לבטא את השם 'ישראל'.

מאז הוכרז עליה ב־1994, המדיניות הרשמית של הרשות הפלסטינית (בשפה הערבית) הייתה להתייחס לישראל כאל "הצד השני". אלה היו ההנחיות שקיבלו עובדי ציבור ואנשי ביטחון פלסטיניים, והן נותרו בתוקף עד היום. באותם ימים, כאשר כוחות הביטחון הפלסטיניים עדיין קיימו 'סיורים משותפים' עם חיילי צה"ל בגזרות רבות ביהודה ושומרון, נאסר על שוטרים פלסטינים להשתמש במינוחים 'ישראל' ו'צה"ל', במיוחד כשהיו מתקשרים זה עם זה ברשת האלחוט. מה הם אמרו במקום זאת? 'הצד האחר'. בכיר פלסטיני בתחום הביטחוני נשאל על כך פעם, והודה שהוראות אלה הגיעו באופן ישיר מלשכת ערפאת: "נכון, חתמנו על הסכם שיש בו הכרה בישראל, אבל לרוב הקצינים והשוטרים שלנו יש בעיה להזכיר את השם 'ישראל'".

הנחיות אלה עדיין נמצאות בתוקף, אף שהרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים 'תיאום ביטחוני' עם ישראל. פקידים פלסטינים בתחום הביטחוני והאזרחי הנמצאים בקשר יומיומי עם מקביליהם הישראלים נמנעים דרך קבע מלנקוב בשמות 'ישראל' ו'צה"ל'. החדשות הטובות הן שהמונח 'ישות ציונית' ירד מסדר היום שלהם.

עם זאת, אמצעי התקשורת הפלסטינים ונציגי הרשות מוסיפים להשתמש בנאומיהם בשפה הערבית באותם מונחים משפילים ומגדפים כאשר הם דנים בישראל. לדוגמה, 'ישראל' בערבית פלסטינית היא 'מדינת הכיבוש', וממשלתה מתוארת כ'ממשלת הכיבוש'. פלסטינים רבים מסרבים לנקוב בשם 'ישראל' שכן הם פשוט אינם מכירים בזכותה להתקיים.

בעל הטור הפלסטיני מוחסן סאלח מתח ביקורת על כמה ערבים ופלסטינים הנוהגים מדי פעם להזכיר את השם 'ישראל' בנאומיהם ובכתיבתם:

במשך שנים רבות סירבו המשטרים הערבים ואמצעי התקשורת שלהם להשתמש במילה 'ישראל' בהתייחס לישות הגזלנית שהוקמה ברובה המכריע על אדמה פלסטינית מ־1948. הם נהגו להתייחס אליה כאל 'האויב', 'הישות הציונית' או 'הכיבוש', או לכל הפחות 'ישראל' במרכאות כעדות לכך שאינם מכירים בה. אבל כיום ירדו המרכאות מעל 'ישראל', ואיתן גם הבושה".

"ראש ממשלת הכיבוש"

את ראש ממשלת ישראל, יהיה שיוכו המפלגתי אשר יהיה, מכנים הפלסטינים בשם 'ראש ממשלת הכיבוש'. יש המעדיפים את הכינוי 'ראש ממשלת תל־אביב'. שר הביטחון הישראלי – ולא חשוב מאיזו מפלגה – קרוי בדרך כלל בפי הפלסטינים 'שר המלחמה'. המשמעות: ישראל מצויה במצב מלחמה תמידי עם הפלסטינים ועם הערבים בכלל. צה"ל, מיותר לציין, הוא 'כוחות הכיבוש' שמשימתם הבלעדית היא להרוג פלסטינים, להרוס את בתיהם ולהפוך את חייהם לאומללים.

עדות נוספת לקושי של פלסטינים רבים לבטא את השם 'ישראל' ניתן למצוא בשיח שלהם על אזרחי ישראל הערבים: פקידים פלסטינים ואמצעי התקשורת הפלסטינים בכלל מתייחסים אליהם כאל 'הערבים שמבפנים' – כדי ליצור תודעה שה'פנים' הוא בעצם צד נוסף של פלסטין. אחרים קוראים לערביי ישראל "הערבים של 1948" או "הערבים שבתוך הקו הירוק", או פשוט "הערבים שגרים בתוך השטחים הכבושים מ־1948".

ועדיין לא הזכרנו את העובדה שפלסטינים רבים מתייחסים לערי ישראל כאל ערים כבושות. יפו, חיפה, עכו, טבריה, רמלה ולוד הן בפי פלסטינים ואמצעי התקשורת שלהם 'ערים פלסטיניות' או 'ערים כבושות', ויהודים שמתגוררים בהן (וברחבי ישראל) הם בכלל 'מתנחלים'. יהודים העולים להר הבית (אופס, חראם א־שריף) מתוארים תמיד באמצעי התקשורת הפלסטינית כ"עדרי מתנחלים" וכ"כנופיות טרור של מתנחלים".

זהו רק חלק מהדוגמאות של השפה שבה הנרטיב הפלסטיני עושה שימוש. הדבר חושף את האמת: פלסטינים רבים טרם השלימו עם זכותה של ישראל להתקיים. עבורם לא מדובר רק ב'כיבוש' של הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים; מבחינתם, ה'כיבוש' האמיתי התחיל בכלל בכינונה של מדינת ישראל ב־1948.

אין זה סוד שההנהגה הפלסטינית נכשלה במשימה להכין את בני עמה לקראת אופק של שלום עם ישראל. חמור מכך: הטרמינולוגיה שאימצו מנהיגים פלסטינים, ועמם מספר גדל והולך של פלסטינים מן השורה, היא סימן מובהק לכך שההנהגה הפלסטינית, דרך הרטוריקה ואמצעי התקשורת שלה, ממשיכה לקדם מדיניות שלא רק מבצעת דה־לגיטימציה לישראל ומתארת אותה כ"מדינת הרוע" – היא גם מערערת על עצם זכותה להתקיים. אנשים שאינם דוברי ערבית עלולים למצוא את הטענה הזו מופרכת, שכן מה שהם שומעים וקוראים מן הנציגים הפלסטינים באנגלית איננו משקף את המסרים המועברים לרחוב הפלסטיני בשפתו, בערבית.

הקהל הבינלאומי של דוברי אנגלית יצא נשכר אם ייחשף לתרגומים מדויקים ומהימנים של הדברים הנאמרים על ישראל בערבית. זהו המוצא היחיד מן ה'מילון הפלסטיני החדש', אף שהוא עשוי לגרום לאורוול להתהפך בקברו.

__________________________