להשאיר את הגנרלים מחוץ לפוליטיקה

בעיית הפוליטיזציה של הצבא איננה ייחודית לישראל. ג'יימס ג'וינר, חוקר בצבא ארה"ב, על האתגרים שמציבה מעורבות קצינים בכירים לשעבר בפוליטיקה לאמון שרוחש העם לצבא, וליחסים בין הרשויות

המשחק של הצבא בפוליטיקה עלול להיות בעייתי. צילומסך

המאמר פורסם לראשונה באתר 'War on the Rocks' ואנו מודים להם על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב

במכתב חריף ששלח ל'וושינגטון פוסט' בתגובה לנאומיהם של מייקל פלין וג'ון אלן, שני גנרלים בדימוס שהשתחררו רק לאחרונה משירות צבאי וכבר הוזמנו לשאת דברים בפני כנסים של המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית, הצהיר מרטין דמפסי, לשעבר ראש המטות המשולבים בצבא ארה"ב: "הצבא איננו פרס פוליטי".

"העם האמריקני אינו צריך לתהות היכן המנהיגים הצבאיים שלו מותחים את הקו בין ייעוץ צבאי להעדפות פוליטיות. החיילים שלנו, המלחים, צוותי האוויר והמארינס אינם אמורים כלל להרהר מה הן הנטיות הפוליטיות של מפקדיהם ומה מניעיהם", הדגיש דמפסי.

המחלוקת הזו איננה חדשה. כבר ב־1992 תמך האדמירל ויליאם קרואו, אחד מקודמיו של דמפסי בתפקיד, במועמדותו של ביל קלינטון לבית הלבן, ונשא נאום שנועד להגן על הנשיא המיועד מפני ביקורת שנמתחה על השתמטותו משירות צבאי בעת מלחמת וייטנאם. עד מהרה חברו אליו עשרים גנרלים ואדמירלים נוספים בדימוס. רבים מהם – כמו קרואו עצמו – צפו בעיניים כלות כיצד ג'ורג' בוש, הנשיא שהחליף את קלינטון בתפקיד, מתעלם מהמלצותיהם הצבאיות.

יתרה מזו: לארה"ב יש היסטוריה ארוכה – שמגיעה ממש עד האבות המייסדים – של גנרלים שנכנסו לפוליטיקה אחרי פרישתם. הרשימה ארוכה: ג'ורג' וושינגטון, אנדרו ג'קסון, ויליאם הריסון, זכארי טיילור, אנדרו ג'ונסון, יוליסס גרנט, ראת'רפורד הייז, פרנקלין פירס, ג'יימס גרפילד, צ'סטר ארתור, בנג'מין הריסון ודווייט אייזנהאואר – כולם היו לנשיאים לפחות באופן חלקי בזכות הרקורד הצבאי שלהם. בזמננו, וסלי קלארק ניסה להתמנות ללא הצלחה למועמד הדמוקרטי לנשיאות, והיה גם ניסיון רציני לגייס את קולין פאוול להתמודד לתפקיד הרם. גם במערכת הבחירות הנוכחית ניסו להציב את מועמדותו של ג'ים מטיס לנשיאות, אך הוא לא גילה כל עניין בכך.

גנרלים בדימוס התערבו בעימותים פליטיים בשלל דרכים אחרות. לפני עשר שנים, במה שזכה לאחר מכן לכינוי "מרד הגנרלים", תקפו בפומבי גנרלים שזה עתה השתחררו משירות את שר ההגנה דונלד ראמספלד, שעמו הייתה להם מחלוקת גם בהיותם במדים. גנרלים אלה השתייכו ברובם ל"מעגל הפנימי של גיבוש מדיניות הממשל והוצאתה לפועל", והביקורת שמתחו על ראמספלד הייתה קשורה למלחמה בעיראק. שמה של המחלוקת ניתן לה בהשאלה ממחזה בשם "מרד האדמירלים" שהוצג ב־1949, כאשר קצינים בכירים בשירות פעיל ובדימוס התייצבו נגד החלטת הנשיא דאז הארי טרומן לקצץ בתקציב לנושאות מטוסים לטובת מימון פיתוחו של מפציץ אסטרטגי חדש.

הנורמות האתיות סביב כל אחד מהמקרים האלה של התערבות פוליטית שונות זו מזו, ולאף אחת מהן אין הלכה פסוקה. אין באמת שאלה האם קצינים לשעבר רשאים מבחינה חוקית לעשות את כל הדברים הללו; בוודאי שכן. אלא שיש סיבה לדאגה באשר לאופן שבו הדבר עשוי להשפיע על היחסים בין המישור האזרחי לצבאי, כאשר קצינים מהדרג הבכיר ביותר מצטרפים לקלחת הפוליטית.

כמובן, יש הבדל בין ריצה עצמאית לתפקיד ובין הבעת תמיכה באדם אחר העושה זאת. כפי שמעיר פרופ' פיטר פיוור מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת דיוק: "כאשר אתה מגיש את מועמדותך לתפקיד אתה חוצה באופן רשמי את הקווים והופך לפוליטיקאי. מסתכלים עליך כעל פוליטיקאי מפלגתי, וכל מה שתגיד לאחר מכן ייתפס כאמירה מפלגתית".

גנרלים לכל החיים

אך מה באשר להצהרת תמיכה במועמד המתמודד על תפקיד? ברור מאליו שאין טעם להחיל תקופת צינון על כל יוצא צבא בטרם יתבטא אי־פעם בנושאים פוליטיים. חקיקה כזו תשלול את חופש הביטוי ממספר עצום של אנשים, ותמנע מן השיח הציבורי אפשרות להיחשף לפרספקטיבה חשובה. מלבד זאת, אינכם יכולים לצפות שאצדד בכך; אני בעצמי קצין צבא לשעבר.

אז נכון שאין סטנדרט ברור, אבל גובה הדרגה שבה משתחררים מן השירות ואורכו של פרק הזמן שחלף מהשחרור הם חלק מהמשוואה. אין מי שחושב ברצינות שמי שהשתחרר מהצבא בדרגת סמל ראשון – כמוני, למשל – מייצג את הצבא כולו. ככל שחולף זמן מהשחרור, אפילו קצינים מאוד כבר לא נתפסים כמייצגי המערכת.

דמפסי ניסה להגדיר אבחנה זו בעודו משרת כראש המטות המשולבים. במהלך ישיבה שהתקיימה במאי 2014 ב"מועצה האטלנטית" (מכון מחקר אמריקני בעל השפעה רבה, המתרגם) הבחין דמפסי בין התמודדות באופן אישי לבין תמיכה במועמד אחר: "אם אתה רוצה להשתחרר מהצבא ולרוץ לתפקיד פוליטי, אני לגמרי בעד זה. אבל, ואני מבין שזו אמירה מעוררת מחלוקת, אל תהפוך להיות דמות פוליטית בהתייצבות מאחורי מועמד מסוים".

ההיגיון שלו חד כתער: "כשאשתחרר, אם מישהו יבקש ממני שאצהיר על תמיכה בו – אתם חושבים שהוא יתכוון לתמיכה של מרטי דמפסי או של גנרל דמפסי? אני אשאר כל חיי גנרל, וככזה עלי להיות נאמן לאתוס המקצועי שלנו שהוא להיות א־פוליטי, אלא אם כן בכוונתי להתמודד בעצמי למשרה פוליטית".

במאמר שפרסם בכתב העת 'Proceedings' מנובמבר האחרון, תת־אדמירל (בדימוס) דאג קראודר ששירת בצי האמריקני מרחיב את הטיעון הזה. לדבריו, הקצינים הבכירים ביותר "אינם סתם אזרחים פרטיים אחרי השחרור", אלא חלק מחיל החלוץ של יחידה מיוחדת: "גנרלים לכל החיים".

קראודר מסביר שדעתו בנושא גובשה בעקבות התנסות שחווה בעת שירותו במטות המשולבים תחת ממשל קלינטון בשנותיו הראשונות; אחד העובדים במטה, אזרח, כעס כאשר נאמר לו שהצעה מסוימת לא תעבור כיוון שראש המטות המשולבים יתנגד לה, והגיב: "אולי באמת הגיע הזמן להכניס לכאן כמה גנרלים של קלינטון". קראודר נדהם מעצם הרעיון שמנהיגים אזרחיים יכולים להעלות בדעתם אפשרות שקצינים בכירים יתנגדו לדעתו של המפקד העליון של הכוחות הצבאיים – הנשיא הנבחר – אך ורק בשל סיבות פוליטיות. אבל תדהמתו חלפה כשנזכר כיצד ויליאם קרואו הצטרף לקלחת הפוליטית כשהתייצב מאחורי קלינטון בקמפיין הפוליטי שלו. "מעולם לא נתקלתי באדם שהוא קצין וג'נטלמן יותר ממנו", כתב קראודר, "אבל הבנתי כיצד הציבור יכול להגיע למסקנות מוטעות בדבר הנסיבות בגללן גנרל מצהיר על תמיכתו הפוליטית במועמד מסוים לנשיאות".

כפי שמציין קראודר, "הצהרת התמיכה של גנרל קרואו בקלינטון פתחה את הסכר בפני התייצבות עתידית של גנרלים בכירים מאחורי מתמודדים פוליטיים". ואכן, ההתקשטות של שתי המפלגות הגדולות בתמיכתם של גנרלים לשעבר הפכה להיות מעשה שבשגרה. במהלך הקמפיין הקודם של הבחירות לנשיאות פורסמה בעתונים מודעה בגודל עמוד ובה "רשימה של למעלה מ־300 קצינים בדרגות הבכירות ביותר, הגאים להביע תמיכה במועמדותו של המושל מיט רומני לתפקיד הנשיאות והפיקוד העליון על הצבא".

הדבר לא הביא, כמובן, להתפוררותה של הרפובליקה, ועובדה היא שהצבא מוסיף לעמוד במקום גבוה ברשימת המוסדות בכל הקשור לאמונו של הציבור האמריקני. עם זאת, גם לנשיא הנבחר הבא תהיה סיבה לדאגה בשאלה למי נתונה נאמנותם של הקצינים הבכירים, שעל "שיקול דעתם הצבאי הטוב ביותר" עליו לסמוך.

מבחן נאמנות

ישנם כמה קצינים – בשירות פעיל או בדימוס – שאני סומך על שיקול דעתם בנושאי ביטחון לאומי יותר מעל זה של ג'ון אלן. נכון שאני חלוק על כמה מהדברים שהשמיע בנאומו בוועידת המפלגה הדמוקרטית, אך אני בהחלט שותף להערכתו שהילארי קלינטון מתאימה לשמש כמפקדת העליונה של הצבא יותר מדונלד טראמפ (לא חכמה גדולה).

אך אלן לא הסתפק בכך שהציג עצמו בתור זרוע מנוסה של הרשות המבצעת. מה היו המילים הראשונות בנאומו בעצרת המפלגה הדמוקרטית? "אחיי ורעיי האמריקנים, אני ניצב בפניכם הלילה כאדמירל מעוטר מיחידות המארינס של צבא ארה"ב, ואליי מצטרפים גנרלים ואדמירלים נוספים…" בכך עטה אלן על עצמו לא רק את יוקרתו האישית, אלא גם את סמכות המקצוע.

וזה לא הסתיים בנאום. טראמפ, כהרגלו, עקץ וכינה את אלן "גנרל כושל". בתגובה גייס אלן לעזרתו את יוקרתו המקצועית והשיב: "לטראמפ אין שום זכות למתוח ביקורת עליי, על הרקורד שלי ועל שום דבר שעשיתי. אילו היה מבלה דקה אחת במדבריות אפגניסטן או עיראק, ייתכן שהייתי מקשיב למה שיש לו לומר". והחמור ביותר: הוא כינה את התבטאויותיו של טראמפ "עלבון ישיר כלפי כל אחד ואחת מלובשי המדים היום".

טענתו של טראמפ כי אלן הוא "גנרל כושל" כיוון שלא הצלחנו להביס את דאעש היא אכן פשטנית ואבסורדית למדי, אך העובדה שהצטרף לקלחת הפוליטית בקול תרועה רמה הפכה אותו למטרה לגיטימית. המסתור שהוא מוצא מאחורי שריון המדים שלבש בגאווה ומאחורי החיילים שעדיין משרתים הוא בעייתי ביותר מבחינת הממסד הצבאי, שנהנה מיוקרה ציבורית גבוהה ביותר ויש לו ערך עצום בשיטת הממשל שלנו בדיוק כיוון שהוא נתפש כמשרתה הנאמן של האומה ולא כמכשיר מפלגתי.

זאת ועוד: אזהרתו של אלן כאילו בחירת טראמפ לנשיא תגרום ל"משבר צבאי־אזרחי שכמוהו לא ראינו בארה"ב מעולם" מבשרת רעות. אלן הצביע, ובצדק, על הדילמה המוסרית שההנהגה הצבאית תתייצב בפניה אם אכן יכבוש טראמפ את הבית הלבן וינסה להעביר בחוק כמה הרהורים שיישלפו מן השרוול בתור מדיניות חוץ מחייבת. אם טראמפ יחבוש את כובע המפקד העליון של הצבא וייתן פקודה שהקצינים הבכירים יסברו שהיא אינה חוקית בעליל, תהיה זו חובתם לומר זאת בפניו ללא כחל ושרק ולציית לחוק האמריקני ולדיני המלחמה. ישנן כמה אפשרויות ראויות להפוך דיון כזה לפומבי – למשל, לשדר שימוע בקונגרס – אך עצרת פוליטית לאומית אינה יכולה להיות אחת מהם. בהקשר של גנרל בדימוס שזה עתה נשא דברים בעצרת מפלגתית, הדבר מצטייר כתמרור אזהרה לכך שהצבא עלול שלא לגלות נאמנות אם ייבחר נשיא שלא מן המפלגה הנכונה. דבר זה עלול להוביל למצב עניינים הרה אסון.

ומן הצד השני: מייקל פלין לא רק נאם בעצרת המפלגה הרפובליקנית, אלא אף ניצב לכאורה בישורת האחרונה של רשימת המועמדים לכהן כסגן נשיא לטראמפ אם ייבחר. אף שבסופו של יום הוא לא נבחר לתפקיד, הוא לקח על עצמו תפקיד של כלב תקיפה וגרר את הקרב גם לטוויטר, שם – יש לקוות שהייתה זו טעות של טירונים – הוא צייץ מחדש התקפה אנטישמית נגד קלינטון. זה לא נראה טוב, בלשון המעטה.

פלין, שהשתחרר רק לפני כשנתיים מצבא ארה"ב כמפקד (בדרגת שלושה כוכבים) של המועצה למודיעין הגנתי, היה בר פלוגתא פעיל של הבית הלבן בראשות אובמה כמעט מן הרגע הראשון לאחר שפשט את מדיו. בשנה שעברה הוא הצהיר כי "אזרחי ארה"ב איבדו את אמונם וביטחונם בממשלתם, ואינם סבורים שביכולתה לפתור את הבעיות שאנו ניצבים מולן כעת ושעוד נכונו לנו בעתיד". פרופ' פיוור מאוניברסיטת דיוק הזהיר אז כי הביקורת האגרסיבית של פלין עלולה לחבל באמון שרוחשים מקבלי ההחלטות לדרג הצבאי הבכיר: "אם הם יחששו ש'הבחור הזה יפרוש מהצבא ואז ילך לאולפני MSNBC כדי לחבוט בי', הם עלולים להחליט ש'עדיף שהבחור הזה לא יהיה כאן איתנו בחדר כאשר אנו דנים בדברים הגורליים באמת'". אפשר להבין גישה כזו, אבל השלכותיה יהיו קטסטרופליות.

מכירת דרגות תמורת קידום

"קצינים בדימוס נותרים חברים בכוחות המזוינים בהתאם לחוק ולרגולציה", טוען ריצ'רד סוויין. טכנית זה נכון, ולכן הגיוני להניח שקצינים בדימוס נותרים לפחות עם "מחויבות מוסרית לעמוד על המשמר מפני המגבלות שמטיל השירות הממונה". אין הרבה מקרים תקדימיים המעידים על כך שהם עמדו בסטנדרט הזה. קשה גם לצפות מליוטנט קולונל בדימוס, אחרי שירות של לפחות עשרים שנה במדים, להמשיך ולהתנזר עד יומו האחרון ממלוא הזכויות והחובות הקנויות לו כאזרח.

עם זאת, נוכל לנסח נורמות מקצועיות לגנרלים ואדמירלים בדימוס. דון סניידר, קולונל בדימוס ובעל ניסיון רב במקצוע, טוען:

כל מי שיוצא לגמלאות אחרי שירות צבאי הופך להיות 'בעל מקצוע שאינו פעיל עוד', אך הציבור תמיד יראה אותו כמי שפועל, מדבר ומתנהג כנציג מכובד של המקצוע הצבאי.

כאשר הם נושאים על גבם מטען ציבורי כזה, קצינים משוחררים ממשיכים להיות מחויבים לכך שהקצונה תיתפס כ"מקצוע אמיתי, לא כמו אלה ששייכים לביורוקרטיה הממשלתית". אם לא כן, הם חותרים במו ידיהם תחת האמון שרוחשים להם המנהיגים האזרחיים, הציבור האמריקני בכלל והחיילים הכפופים להם בצבא.

אפשר להתחיל באבחנה (הנכונה הן ביחס לקצינים בשירות פעיל והן – במידה פחותה – לעובדים אזרחיים המועסקים במשרד ההגנה) בין פוליטיקה מפלגתית ובין ייעוץ מקצועי לגופו של עניין. זה לגמרי מתקבל על הדעת ואפילו חשוב שקצינים משוחררים ינקטו עמדה בנושאים שנויים במחלוקת העומדים לדיון ציבורי – למשל, שילוב בין נשים לגברים בשירות צבאי או בפעולה מסוימת. במקרים כאלה לא ראוי שקצינים במדים ינקטו עמדה בנושאים שבהם המנהיגות האזרחית שאליה הם כפופים כבר אמרה את דברה. היפוכו של דבר בהבעת תמיכה במועמד מפלגתי לתפקיד כלשהו; כאן תהיה חשיבות פחותה ל"מומחיות" הצבאית של הקצין ככל שחלף זמן רב יותר מאז שפשט את מדיו.

עם זאת, לחלוטין לא ראוי שגנרלים ואדמירלים במילואים יתמכו בבחירתם מחדש לתפקיד (או יתנגדו לה) של הנבחרים האזרחיים שלהם היו כפופים או שלצדם שירתו רק לאחרונה. פשוט מפני שיש לכך ניחוח של חוסר נאמנות, והדבר מעמיד בסימן שאלה את טיב העצות שסיפקו לדרג הממונה עליהם עוד בהיותם במדים. הדבר אף ייצור רושם, בצדק או שלא, שלדעותיהם שותפים גם מי שנכנסו לתפקיד אחריהם – במיוחד אלה שהיו 'בני חסותם'. בדומה לכך, אם אדם שמעניק את תמיכתו לפלוני מתמנה אחר כך למשרה נחשקת בממשל שאותו פלוני נבחר לעמוד בראשו – כמו המשרה שבה זכה קרואו – זה מריח כאילו המקצוע הצבאי מוצא למכירה פומבית בתמורה לקידום.

כבר עתה אנו מטילים הקפאה מעוגנת בחוק המונעת מקצינים בכירים מסוימים במהלך השנתיים הראשונות לפרישתם לעסוק בשתדלנות או לחתום על חוזים עם הסוכנות שהעסיקה אותם קודם לכן. אותה מטרה – הסרת מראית עין של מעשה בלתי ראוי – תושג אם גם נטיל על הקצינים במשך חמש השנים הראשונות לשחרורם, נניח, איסור על אזכור תפקידם הצבאי במסגרת פעילות מפלגתית. באופן זה הם לא יוצאו מהזירה לצמיתות.

זה איננו פתרון מוחלט לבעיה, אך הוא לפחות ירחיב את פרק הזמן שבין שירות במדים לאפשרות של מתן המלצת תמיכה בגורם פוליטי. המטרה היא למנוע את הרושם שגנרל בדימוס התומך במועמד זה או אחר עושה זאת בשם הצבא בכלל ובשמם של גנרלים בשירות פעיל בפרט.

בעולם אידאלי, גנרלים ואדמירלים בדימוס פשוט יימנעו, כמו חברים אחרים שאינם פעילים עוד במקצוע הצבאי, מהבעת תמיכה במועמדים פוליטיים או מעיסוק בפעילות מפלגתית. אנשים כמו פלין ואלן עדיין יוכלו להתבטא בנושאי ביטחון לאומי שמדאיגים אותם – כולל אלה שעומדים למבחן בקמפיין – מבלי להביע תמיכה מפורשת במועמד זה או אחר ומבלי להופיע בוועידות מפלגתיות. רק מעטים ימתחו נגדם ביקורת אם במקום זאת ישתתפו בצוותי חשיבה או יופיעו בפני הקונגרס עם הצעות לכל מה שייראה נכון בעיניהם – תוכנית אגרסיבית יותר למלחמה בדאעש, אזהרות מפני הסכנות במדיניות עינויים כלפי חשודים בטרור או התרעה מפני הזנחת הטיפול באמצעי מיגון עבור דרג תומכי הלחימה.

חיוני שהגנרלים והאדמירלים שלנו ייתפסו בעיני הציבור כמי שנאמנותם נתונה לחוקה ולא למפלגה זו או אחרת. למפקד העליון של הצבא, הנשיא, חייב להיות אמון מוחלט בכך שהוא מקבל את הייעוץ הצבאי הטוב ביותר מראש המטות המשולבים ומיתר נושאי התפקידים הביטחוניים הבכירים. אם לא כן, תהיה גם לנשיא הבא מלוא ההצדקה לחפש אחר "הגנרלים של קלינטון" או "האדמירלים של טראמפ" כדי לאייש את תפקידי הקודקודים הבכירים, וזה הדבר האחרון שאנו רוצים שיקרה.

________________

המחבר הוא פרופסור ללימודי ביטחון במטה הפיקוד של המארינס ועמית מחקר בכיר במרכז לביטחון בינלאומי ע"ש ברנט סקוקרופט במועצה האטלנטית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. מידה, מי תרגם לכם את המאמר, ובאיזה עולם דרגת first lieutenant מקבילה לסמל ראשון? מציע לכם לעיין במסמך להלן: https://en.wikipedia.org/wiki/Israel_Defense_Forces_ranks

    first lieutenant הוא לכל הפחות סגן, או ליתר דיוק סגן ראשון.

    ולמרות שזה באמת לא ראוי כאשר מדובר בקביעת מדיניות ביטחונית לאומית, לא יזיק לציבור הרחב בדמוקרטיה כלשהי לראות מדי פעם את עדויותיהם של סמלים ואפילו טוראים.

    1. כמובן. אבל אין ספק שאתה תרצה לשמוע רק עדויות של סמלים וטוראים שיאמרו דברים שתומכים בהשקפת העולם שלך… עדויות אחרות, פשוט לא יעניינו אותך, מן הסתם.

  2. גם בישראל וגם בארה"ב יש בעיה של יחסי צבא ממשלה. ההבדל הוא שארה"ב לא נלחמת על עצם קיומה ובעיקר שצבא ארה"ב נאמן לאינטרסים האימפריאליסטיים והרצחניים של ארה"ב נגד עמים אחרים. אצלנו צה"ל, בגלל פוליטיקאים וגורמים מתוך הצבא כאחד, מדכא את עצם זכותם של היהודים להגן על עצמאותם.

  3. יש גם הבדל בין ארה"ב לישראל שאצלם הוא איננו רפובליקני/דמוקרטי וגם לא הוקם כאחד משני אלו ואילו אצלנו צה"ל הוקם כזרוע מפא"יניקית וכך התנהל.