סלמונלה? משרד הבריאות אינו הפתרון – הוא חלק מהבעיה

סערת הסלמונלה בשבועות האחרונים העלתה לחלל האוויר את השאלה, כיצד נוכל לסמוך על כך שהאוכל הנכנס לפינו אינו מזוהם? בדרך כלל כוונו התפילות לכיוון משרד הבריאות, המגונן על חיינו ומציל אותנו מכל צרה וצוקה ונגע ומחלה, בעוד האצבע המאשימה כוונה אל התאגידים המרושעים, שרק תאוות הבצע לנגד עיניהם ולצורך מכירת עוד קופסת קורנפלקס עלובה הם יהיו מוכנים לשקר ולרמות ולהאכיל אותנו בקטריות מלוא החופן.

דוגמה אופיינית הייתה סרטון תמוה של שאול אמסטרדמסקי שהעלה תאגיד השידור "כאן" ושקישר בין סערת הקורנפלקס ל"רפורמת הקורנפלקס", הפותחת את השוק ליבוא מקביל (ושאותה תוקעים, כמה מפתיע, פקחי משרד הבריאות). אמסטרדמסקי טען, בקצרה, שהעובדה שמשרד הבריאות כשל ולא הצליח למנוע מקורנפלקס מזוהם להגיע לשווקים, אומרת שעלינו להיזהר מרפורמת הקורנפלקס שתאפשר ל"כל מיני חאפרים שיתחילו לייבא קורנפלקס מטורקיה".

למותר לציין עד כמה שהטיעון הזה מוזר. אם משרד הבריאות כשל עכשיו, זה אומר שעלינו להמשיך להאציל לו סמכויות? אדרבה, ככל שהשוק יהיה פתוח יותר לתחרות תהיה לצרכנים יותר אפשרות "להעניש" תאגידים שכשלו על ידי רכישת מוצרים חלופיים. והאם העובדה שמישהו ייבא קורנפלקס מטורקיה (או חלילה מארצות הברית או מאירופה) ימנע ממי שאינו רוצה בכך להמשיך לקנות קורנפלקס מהמותגים שהוא מכיר?

אנשי התאגיד הבינו כנראה את הפדיחה, והעלו במהרה סרטון נוסף, של אבישי עברי, שבו עמד עברי על המופרכות של טיעונו של אמסטרדמסקי, ואמר שהתשובה האמיתית לגבי השאלה מי יכול לשמור עלינו מקורנפלקס וקטשופ מורעלים היא:

אתם. אין מנגנון ממשלתי בעולם שיכול למנוע לחלוטין פגמים בייצור מזון. רק הבחירה שלכם לא לקנות יותר מחברה או יבואן שמכרו לכם סחורה פגומה תגרום להם לבדוק היטב מה הם שמים לכם בצלחת. רק אתם יכולים לפקח באמת על מה שנכנס לכם לפה. ואת זה, רפורמת הקורנפלקס לא תוכל לשנות.

אכן תשובה לעניין. אבל איך נדע שהסחורה פגומה? או כמו שכתבו כמה מגיבים: "אז ההמלצה היא בעצם לפתוח מעבדת בדיקת סלמונלה בבית אם הבנתי נכון"; "אני בטוח שאם אני אמות מחומוס מזוהם בסלמנולה אני לא אקנה שוב מהחברה שמכרה לי את החומוס"; או כדברי אבי דבוש ממרצ "כן, אנחנו נשתלם בבקרת מזון ונקים מעבדות ביתיות. או שפשוט נהמר על בריאותנו בכל קנייה".

הממשלה היא הבעיה

אם כן, איך נדע? התשובה הקיצונית היא שבאמת לעולם לא נוכל לדעת. גם עם אלפי פקחים של משרד הבריאות ומיליוני פקידים ומעבדות, לעולם לא נוכל להיות בטוחים לגמרי. למעשה קורט גדל, אחד המתמטיקאים הגדולים מאז ומעולם, מת בדיוק מהסיבה הזו. לקראת סוף ימיו הוא היה בטוח שמנסים להרעיל אותו, ולכן לא היה מוכן לאכול שום דבר שלא הכינה לו אשתו. משנפלה אשתו למשכב סירב גדל לאכול בכלל, ולבסוף מת מתת-תזונה כשמשקלו היה 30 ק"ג בלבד.

אז לא כולנו לוגיקנים דגולים, ובכל זאת אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון הקלוש שמישהו מנסה להרעיל אותנו. אבל איך נמזער את הסיכונים? את התשובה צריך לחלק לשלושה חלקים: פיקוח כפוי; פיקוח חיצוני וולונטרי; פיקוח עצמי.

פיקוח כפוי הוא דוגמת זה של משרד הבריאות ושל מכון התקנים: גוף חיצוני שקובע תקנים וממנה פקחים וכופה אותם על כלל הגורמים במשק.

אחת הבעיות של פיקוח ממשלתי כפוי היא שהוא עלול להיות מנותק מטובת הצרכן וקשור הרבה יותר לשיקולים זרים של גורמים במשק, המוצאים בפיקוח דרך קלה לפעול נגד מתחריהם או לשם ביצור מעמדם. כך לדוגמה פרסם משרד האוצר טבלה מאלפת (ראו לעיל) ובה נראה באופן ברור הקשר בין אנשי ועדות המזון במכון התקנים לבין חברות המזון במשק. גם סאגת הקטשופ, שבה נאסר על היינץ לקרוא לקטשופ שלה "קטשופ" (החלטה שתוקנה כעת במיוחד בשביל היינץ), לא הייתה קשורה בשום צורה לבריאות הציבור אלא רק למאבקי כוח בין תאגידים, בעזרת ועדות ממשלתיות ותקנונים מדינתיים.

רבים סבורים שתאגידים גדולים מתנגדים לרגולציה, משום שהיא מטילה עליהם מעמסות ומקשה עליהם את הפעולה. זה לא תמיד נכון; תאגידים גדולים יכולים דווקא לחבב רגולציה, ולעתים אף יוזמים אותה בעצמם, משום שהיא מציבה חסמי כניסה גבוהים לשוק, שבו הם כבר פועלים אבל מתחריהם הפוטנציאליים לא. דוגמה קלסית יכול לשמש התקן לתה, שחברת ויסוצקי נלחמה בכל הכוח שלא לשנות תקן האוסר על שימוש בסיכות מתכת לסגירת שקיקי התה, בלי שום קשר לבריאות הציבור אלא אך ורק כדי שמתחריה מחו"ל, המשתמשים בסיכות ולא בדבק, לא יוכלו להיכנס לתמונה.

תקינה ופיקוח כפויים, אם כן, הם חור הקורא לעכבר השיקולים הזרים והבחישות התאגידיות. אבל זו לא כל הבעיה עם פיקוח כפוי. בעיה נוספת היא שאלת העלות/תועלת. גוף חיצוני יכול לקבוע תקן בריאות כלשהו, שעלותו יכולה להסתכם (לדוגמה) בעלות גבוהה יותר של 25% למוצר. האם הצר שווה בנזק המלך? יהיו צרכנים שיהיו מוכנים אולי לשלם את העלות הנוספת בשביל תוספת הביטחון; יהיו צרכנים שיעדיפו מוצר זול יותר אף שאולי אינו עומד בתקן ברמה גבוהה במיוחד. אך התקנים הכפויים אינם מתחשבים ברצונותיהם השונים של הצרכנים השונים; הם קובעים רף מסוים, ולא אכפת להם אם פלוני דווקא היה מוכן לקבל מוצר באיכות נמוכה יותר ובמחיר זול יותר. וכשאנו זוכרים שה"פלונים" הללו הם בדרך כלל מהשכבות החלשות, והם צריכים לחשב היטב כל שקל ושקל שהם מוציאים על מזון, יש לכך משמעות עגומה במיוחד. למדנו מהסיפור על גדל שביטחון מושלם מוביל בסופו של דבר למוות מושלם.

בנוסף, יש מידה לא מבוטלת של גיחוך בתקינה ישראלית מיוחדת. נניח שאיננו סומכים על הרשויות בטורקיה שיפקחו על יצרני הקורנפלקס הטורקים. אך האם באמת איננו סומכים על רשויות המזון בארצות הברית ובאירופה? ומדוע עליהם איננו סומכים ואילו על רשות מזון כחול-לבן אנו סומכים? האם יש גניוס מיוחד בתקינה הישראלית, ההופך אותה לטובה בעולם? האם ישראלי הנוסע לחו"ל מתנזר מכל המאכלים בחו"ל שאינם בתקינה ישראלית, אינו ישן במיטות שלא יוצרו לפי תקן ישראלי ואינו גר בבתים שלא יוצרו לפי תמ"א 38?

אז מה כן ניתן לעשות? לשם כך יש לפנות לשני האלמנטים האחרים: פיקוח חיצוני וולונטרי ופיקוח פנימי.

ירצו, יאכלו; לא ירצו, לא יאכלו

מהו פיקוח חיצוני וולונטרי? חשבו על כל התקנים של משרד הבריאות ומכון התקנים, רק בהבדל אחד: במקום שיהיו כפויים, שכל יצרן המעוניין בשירותי התקנים הללו ובחותמת שלהם ייאלץ להישמע לתכתיביהם. לא רוצה? לא צריך. ובכן, "האם נפתח מעבדת סלמונלה בבית"? לא. אם נרצה את תקני משרד הבריאות ומכון התקנים, נוכל לקנות רק מוצרים שעברו את אישורם. אם נרצה לסמוך על משרד הבריאות האמריקני או מכון תקינה אירופאי – נוכל לסמוך עליהם. ירצו, יאכלו; לא ירצו, לא יאכלו.

אם התקן וולונטרי, מדוע שהיצרניות יישמעו לו? מאותה סיבה שהן שמות על עצמן את "סמל הארנב" או חומת בד"ץ: בשביל למכור. למעשה, מוסד הכשרות הוא הדוגמה החיה ליעילותה של מערכת תקינה וולונטרית: יש עשרות תקני כשרות שונים, במחירים שונים ובאיכות שונה, וכל אחד בוחר לעצמו את הכשרות הראויה בעיניו, לפי המוניטין שיצא לה. גם המערכת הממלכתית הקיימת – הרבנות הראשית – אינה כפויה ואינה אלא סטנדרט שהרוצה יכול להיכפף אליה והרוצה יכול לדחותה.

פתיחה רחבה יותר של השוק והפחתת חובת הפיקוח של משרד הבריאות ומכון התקנים משמעה גם אפשרות לתחרות רבה יותר בין תקנים שונים, מארצות שונות. והרוצה לסמוך רק על מה שהכיר מפעם? תמיד יוכל להמשיך לסמוך על משרד הבריאות הישן והטוב, זה שבחסותו ובפיקוחו קיבל את הסלמונלה בקורנפלקס ואת מחסור ויטמין B1 בתמ"ל של רמדיה.

ואחרון חביב, פיקוח עצמי. חברות המזון אינן מעוניינות להאכיל אתכם ברעלים. למה להן? להפך, הן מעוניינות שתרכשו דווקא מהן ולא מאחרים, ואם יתברר שבמוצר כלשהו משלהן יש כשלים, מכירותיהן יצנחו; יש לציין שאת הסלמונלה בקורנפלקס לא גילה משרד הבריאות אלא תלמה עצמה, והיא זו שעשתה מיוזמתה "ריקול" למוצריה; כלומר, דווקא הפיקוח העצמי הוא שעזר כאן. וכאן יש שני גורמים המדרבנים אותן לפקח על עצמן: האחד, הרצון לשם טוב. כאן בא לידי ביטוי היתרון הגדול של המותג, שעליו הרחיב תומס סואל בפרק מיוחד בספרו "יסודות הכלכלה":

כשאתה נוהג לעיר שמעולם לא היית בה ורוצה לקנות דלק למכוניתך או לאכול המבורגר, אין לך דרך ישירה לדעת מה מכניס לבנזין אדם זר בתחנת הדלק או מהו ההמבורגר שמטגן לך אדם זר אחר בדוכן ליד דרך שמעולם לא נסעת בה. אבל אם השלט בתחנת הדלק מורה שברון ועל שלט המסעדה כתוב מקדונלדס אינך מוטרד עוד. במקרה הגרוע ביותר, אם יקרה משהו נורא, תוכל לתבוע חברה המגלגלת מיליונים רבים של דולרים. אתה יודע זאת, החברה יודעת זאת והמוכר המקומי יודע זאת. החשש שיקרה משהו נורא פוחת משום כך.

הדבר הזה מתחבר לאלמנט השני המדרבן חברה לפקח על עצמה: החשש מתביעות אזרחיות. חברה חוששת מתביעות על מוצר פגום שפגע בלקוח, ועל כן עושה מאמצים רבים כדי להימנע מהן מראש; וכשהיא מקבלת תלונה, ולו הקלה ביותר, היא ממהרת לפייס את הלקוח בכל דרך אפשרית. כולנו מכירים את "חבילות השי" שאנחנו מקבלים מחברות כאשר אנחנו מתלוננים על תקלה במוצר. לרוב איננו צריכים אפילו להביא ראיה לתלונה שלנו. הסיסמה "הלקוח תמיד צודק" לא נהגתה במסדרונות משרד הכלכלה, אלא כחלק מתפיסת שוק חופשי המבינה שהלקוח הוא באמת המלך.

בשביל זה מה שאנחנו צריכים זה דווקא יותר תחרות, ולא פחות; יותר אפשרויות לבחור סוגי פיקוח שונים ולא פחות; יותר אפשרות "להעניש" יצרנים בעייתיים, ולא פחות. ופחות פיקוח ממשלתי הפתוח ליחסי הון-שלטון ועיוור לרצונות הצרכנים ולמציאות הממשית, ולא יותר.