הקרב על הסום: סופו של עידן התום

לפניכם המאמר השלישי והאחרון בסדרה מאת ד"ר יגיל הנקין לציון 100 שנים לקרבות מלחמת העולם הראשונה. המאמר הראשון: "קלחת של דם ואש: 100 שנה לקרבות ורדן". המאמר השני: "הדרך הבלתי נמנעת אל אסון הקרב על הסום".

ב־1 ביולי 1916, בשעה 7:30 בבוקר, יצאו הכוחות הבריטיים, ומדרום להם כוחות צרפתיים קטנים יותר, להתקפה גדולה בגזרת נהר הסום. ההתקפה, שהחלה את דרכה כמאמץ אנגלי־צרפתי משולב והפכה למאמץ בריטי בעיקרו, נועדה להבקיע את קווי הגרמנים בגזרה, למשוך את עתודותיהם לקרב, ולאפשר לעתודות הבריטיות להביס אותם ולפרוץ לעומק השטח. בניסיון להתגבר על קשיי הפיקוד והשליטה של אותם ימים (בפרט היעדר תקשורת בזמן אמת בין המפקדים מלפנים והמפקדות בעורף), ועל הקשיים של מעבר שטח ההפקר וכיבוש התעלות תחת אש, תכננו הבריטים תכנית מפורטת מאוד שנועדה לכתוש לאבק את הקו הקדמי הגרמני ולאפשר לחיילים הבריטים, רבים מהם מגויסים טריים יחסית, התקדמות בלתי־מופרעת.

זמן קצר לפני שעת השי"ן פוצצו הבריטים את מנהרות התופת שלהם; הגדולים שבמוקשים פערו מכתשים בקוטר של למעלה ממאה מטרים בקווים הגרמניים. בעקבותיהם יצאו החיילים בגזרה הבריטית מן החפירות ופתחו בהליכה קצובה, בקצב המתוכנן של התקדמות הארטילריה, בארבעה עד שמונה גלים המרוחקים כמאה מטרים זה מזה.

סרן (קפטן) ויליאם נוויל, מפקד פלוגה בריטי, סימן את תחילת ההתקפה בבעיטת כדורגל לשטח ההפקר, ואחד מחייליו עשה כמוהו. על אחד הכדורים נכתב: "גמר הגביע האירופי הגדול. [אנשי רג'ימנט] מזרח סאריי נגד הבווארים. בעיטת פתיחה ב[שעת ה]אפס". על השני נכתב פשוט "אין שופטים".

לפחות 60 אלף חיילים בריטים עזבו את התעלות, או במקרים מסוימים כבר שכבו בשטח ההפקר וחיכו להתקדם; עוד 100 אלף עתידים היו לבוא בהמשך היום. עד סוף היום, למעלה מ־20 אלף שכבו מתים, וכפליים מזה נפצעו. סרן נוויל, אגב, היה בין ההרוגים; הוא נהרג כ־20 מטרים לאחר שיצא מן התעלות. אחד מכדורי הרגל נותר שלם והוחזר אל קווי הבריטים שלושה שבועות לאחר מכן.

התכנית המדוקדקת השתבשה מיד. חיילים התקשו לשמור על קצב אחיד בבוץ הטובעני שמילא חלק מן הגזרה; נפתחו פערים בין היחידות. גרוע מזה, ברגע שמסך האש הבריטי עבר את החפירות הראשונות והתקדם קדימה, יצאו הגרמנים – המומים, מזועזעים, מותשים, אך מתפקדים – מן החפירות שלהם, ופתחו באש מקלעים קטלנית לרוחב החזית. הארטילריה הגרמנית, שברובה לא נפגעה, הונחתה מיד על שטח ההפקר ואזור התיל (קווי הטלפון הגרמניים נקברו מתחת לאדמה, וחלק ניכר מהם המשיך לתפקד גם לאחר המתקפה). גרמנים רבים נפגעו בהפגזות שכן באזור עדיין לא יושמה תורת הלחימה הגרמנית המעודכנת, שלפיה היה צריך לשמור את רוב הכוחות ב'מדרון אחורי', כלומר במקום שאיננו נצפה מקווי האויב, ולא בחפירות הקדמיות, ולפיכך היה ריכוז גבוה של חיילים באזורים שנכתשו בצורה הקשה ביותר באש הבריטית. אולם למרות זאת, די היה באלה שלא נפגעו – ובמקלעיהם.

החיילים הבריטים, כתב לימים חייל בריטי מעוטר, "התקדמו בתבנית של חיילי צעצוע לעבר בערך אלף מכונות ירייה שכרתו אותם בהמונים. הם המשיכו להתקיף, להתקיף, להתקיף – וקרסו ונפלו כקלחי תירס, עדיין בצורה מסודרת. הם היו טובי בניה של אנגליה". במקומות רבים התברר כי התיל לא נפרץ למרות ההפגזות העזות, בשל חוסר האפקטיביות של פגזי הרסס; במקומות אחרים נפרצו פרוזדורים צרים. החיילים הבריטים שנחסמו בתיל או התקבצו סביב הפרצות הצרות היוו מטרה נוחה מאוד למקלענים הגרמנים. יחידות קטנות הצליחו להתקדם, נותקו מהאחרות ולבסוף נמחקו. פלוגה אחת מחטיבה 103 האירית התקדמה יותר משני קילומטרים ועברה את קו החפירות הראשון; הגרמנים כינסו בחופזה כוחות כדי לתקוף־נגד ולהדוף אותה.

תועלתם של המוקשים (מנהרות התופת) התגלתה כפחותה מהנזק שלהם. הם הרגו כמה מאות גרמנים לפחות וחיסלו כמה יחידות קטנות, אולם המכתשים הענקיים שיצרו הקשו על התנועה, והגרמנים, שפיצוץ המכתשים סימן להם שההתקפה עומדת להתחיל, יצאו משוחותיהם ותפסו עמדות על שפת המכתש. כך כל מי שהסתער אל תוך המכתש היה נקלע לאש הגרמנית בלי יכולת לטפס החוצה (כדוגמת הסצנה ממלחמת האזרחים האמריקנית המתוארת היטב בסרט 'קולד מאונטיין'), ומי שניסה לעקוף אותו מימין או משמאל היה סופג אש מדויקת בעודו עובר דרך ארוכה הרבה יותר מהמתוכנן. אחד המכתשים הגדולים, שבו תפסו מחסה נפגעים בריטים וחיילים שאיבדו את יחידתם, הופגז משום מה בידי הגרמנים והבריטים כאחד, עד שחייל בריטי נופף בחולצה למטוס בריטי מנמיך טוס, שחזר והפסיק את הארטילריה הבריטית.

פיקוד חסר גמישות

ההיסטוריה הרשמית של רג'ימנט 119 הגרמני תיארה כך את הלחימה מסביב למכתש האות'ורן, אחד הגדולים בין המכתשים:

ב־08:15 [הגרמנים כיוונו את השעון שעה קדימה לעומת הבריטים והצרפתים] התחולל פיצוץ ענק, האדמה רעדה…. גשם איום של אדמה ואבנים ירד עלינו, וענן כביר של אבק ועשן עלה… יותר משלוש קבוצות של מחלקה 1 מפלוגה 9 [כלומר, יותר משלושים איש] נהרגו במקום… ארבע קבוצות נלכדו במחפורות. הפיצוץ השאיר מכתש בקוטר 50־60 מטרים ובעומק 30 מטרים, וסימן את תחילת ההתקפה.

הראות הייתה טובה. השמש נצצה על הכידונים הבריטיים… אפשר היה לראות ארטילריה נגררת־סוסים ופרשים… מוכנים לרדוף אחרינו ברגע שהתקפת הרגלים תצליח… פלוגות 10 ו־11 קידמו את האנגלים במטח מצמית של מקלעים ורובים… בגזרת פלוגה 9, שהוצאה מכלל פעולה על ידי המוקש [מנהרת התופת], רמנים ומקלענים בריטיים אמיצים הצליחו להבקיע לתוך השוחות שלנו משמאל למכתש הענק… מש"ק בכיר דוידסון תיאר מה שאירע לאחר מכן:

"הבריטים הבקיעו לתוך השוחה שלנו. אנחנו בדיוק פרצנו יציאה מהבונקר [בו נלכדו בפיצוץ] כשהם הגיעו אלינו. דקירת כידון הרגה את האדם שהחזיק את את החפירה, וגופתו התגלגלה מטה במדרגות… הצלחתי לירות באקדח זיקוקים בפניו של אחד התוקפים. הבריטים החזירו ברימוני יד ואילצו אותנו לסגת [חזרה אל עומק הבונקר]".

שתי מחלקות גרמניות שנקראו לעזרה עצרו את ההתקדמות הבריטית, אולם עדיין החזיקו בחלק מהשוחה הגרמנית. כוחות גרמניים נוספים זרמו לעזרה מתעלות אחוריות, ו"התפתח קרב קצר ואינטנסיבי בטווח אפס, שבו האנגלים הושמדו. מנהיגם, סגן אמיץ מאוד, נפצע ונלקח שבוי […] המחלקה שחולצה מהבונקר שקרס יצאה עתה לאייש את עמדותיה, בדיוק בזמן כדי לפתוח אש על גל נוסף של רגלים בריטים התוקפים בעזרת מקלעים […] האויב נשבר והחל לסגת לעמדותיו. ב־11:30 הכל נגמר". רג'ימנט 119 איבד 101 איש ביום הלחימה הראשון, וכמה מאות פצועים; הכוחות שתקפו אותו איבדו פי כמה וכמה.

ההתקפה נמשכה גם לאחר שהגל הראשון נקצר. אלה ממפקדי הגדודים שנותרו בפקודה מאחור דיווחו על ההתרחשויות, אולם מערכת הפיקוד הבריטית הייתה חסרת גמישות; אותה שיטת תכנון שנועדה למנוע את הצורך באלתורים ולהתגבר על קשיי הפיקוד והשליטה, הוכיחה עצמה כחסרת תועלת ברגע שהקשיים התגברו על התכנית. המפקדות בעורף לא הבינו כלל את המתרחש (עוד בערב היה המפקד העליון, הגנרל הייג, עתיד לכתוב כי נראה ש"מעטים מהחיילים בגיס 8 עזבו את החפירות שלהם [והתקדמו]"; בזמן הכתיבה היו לגיס 13 אלף נפגעים, כלומר יותר משליש מהגיס נפצע, נהרג או נעדר, ועדות למופת לכך שהגיס אכן עזב גם עזב את החפירות). המפקדים הבכירים ישבו במפקדותיהם וחיכו שהמידע יזרום אליהם; הדבר היה, מציין ההיסטוריון מרטין ון־קרפלד, "הטעות הפיקודית הגדולה ביותר בכל הקרב על הסום" (פיקוד במלחמה, עמ' 138).

חלק מהמפקדים – מרמת חטיבה ומטה – התקדמו בכל זאת, חלקם בניגוד לפקודות מפורשות. תא"ל (בריגדיר) צ'רלס ברטי פרוז (Prowse), מפקד חטיבה 11 הבריטית, סופר לימים כי הסתער על מקלע גרמני כשהוא חמוש רק במקל ההליכה שלו (האמת פרוזאית קצת יותר; פרוז אכן מיהר לפנים כדי לארגן את כוחות החטיבה תחת אש, ונפגע מפגז). שני מפקדי חטיבות, חמישים מפקדי גדודים וסא"ל (לויטנט־קולונל) מחיל הרפואה נפגעו באותו יום – 31 מהם נהרגו. אדווין סאנדיס, מפקד הגדוד השני הבריטי מרג'ימנט מידלסקס, הוביל את חייליו למשימה שלא האמין בה, והם היו צריכים לחצות שלושת־רבעי קילומטר של שטח הפקר. כ־540 מתוך 800 חייליו נפצעו או נהרגו. הוא עצמו נפצע קשה ונשלח אל העורף, שם אמר לחבריו כי הוא מצטער שלא נהרג בקרב יחד עם חייליו. בספטמבר 1916 ירה בעצמו, לאחר שהותיר מכתב התאבדות קצר: "באתי ללונדון ליטול את חיי בכפי. לא היה לי רגע של שלווה מאז הראשון ביולי".

ההתקפה הכושלת של אלנבי

בגזרה הצפונית, מצפון לעיירה מאמץ (Mametz), הייתה ההתקפה הבריטית כישלון יקר. ההתקדמות שהושגה הייתה אפסית, האבדות היו כבדות. זמן מה לאחר תחילת ההתקפה החלו לנהור אחורה טורי פצועים תשושים וכבויי עיניים – אלה שהיו מספיק סמוכים לקו הבריטי כדי להצליח להגיע אליו או להיות מפונים אליו. רבים שכבו ימים בשטח ההפקר; בלילה היו רבים אחרים עתידים לזרום חזרה לקווים הבריטיים. מתוך ארבעה גייסות בריטיים בגזרה הצפונית של קרב הסום, מצפון לדרך הרומית של אלברט־באפם (Albert-Bapaume), שלושה סיימו את הלחימה, היום הקטלני בהיסטוריה של הצבא הבריטי, חזרה בשוחות שמהן יצאו. צפונה מגזרת ההתקפה, באזור גומקור (Gommecourt), ביצע הגיס השלישי הבריטי התקפה כושלת ומרובת אבדות, בסיוע לארמיה הרביעית. מפקדו, המוכר היטב לישראלים, היה הגנרל אדמונד אלנבי, לימים כובש ארץ ישראל; עדות נוספת לכך שאותם מפקדים שכשלו בתנאים האירופיים יכולים היו להצטיין במלחמת תנועה ברגע שניתנה להם ההזדמנות – ואגף חשוף של האויב.

בגזרה הדרומית הייתה התמונה שונה. האזור נחשב הן על ידי הגרמנים הן על ידי הבריטים והצרפתים לחשוב פחות מהגזרות הסמוכות לו. בהתאם לכך, השקיעו הגרמנים הרבה פחות מאמץ בביצור הקו שם. החפירות היו דלילות יותר, והיו הרבה פחות מחסות ובונקרים. רוב החיילים הגרמנים היו פרוסים בקו החפירות הראשון או סמוך לו, וזמן קצר לאחר תחילת המתקפה – בגלל טעות לא מוסברת בשיקול הדעת של המפקד הגרמני, שידע שהמתקפה תגיע בקרוב – הוחלפה היחידה שאיישה את הקו ביחידה שחוקה שלא התרגלה עדיין לגזרה, והיחידה בקו הוסגה אחור; כך לא היו לו עתודות מקומיות. בנוסף, עמדות התצפית הבריטיות היו טובות יותר, בשל הטופוגרפיה של האזור, ואפשרו לבריטים לצפות על הקו השני ועל עמדות הארטילריה הגרמניות. במיוחד בגיס הדרומי הבריטי, גיס 13 של גנרל קונגרייב, החליטו הבריטים להקדיש מאמץ רב לפגיעה בסוללות התותחים הגרמניות. גיס 13 התמקד בפגיעה בסוללות האויב גם על חשבון פריצת התיל, והקדיש לכך יותר משאבים מכל יחידה בריטית אחרת – ובהצלחה מרובה. הגיס גם הרוויח עוד מסמיכותו לצרפתים עם הארטילריה הכבדה שלהם: העמדות הגרמניות בחלק מן הגזרה הבריטית ספגו גם אש אגפית מארטילריה צרפתית סמוכה.

יתרה מזו, בגזרה זאת נעשו שני שינויים משמעותיים בשיטת התקדמות הכוחות. האחד היה קידום חלקם לשטח ההפקר עוד בזמן ההפגזה, כדי לצמצם את המרחק ביניהם לבין החפירות הגרמניות ולמנוע מהגרמנים להספיק לאייש את הנשק (כולל חפירת מספר מנהרות רדודות לתוך שטח ההפקר בלילה לפני המתקפה, ופתיחת היציאות מהן עם פתיחת ההתקפה; בשתיים מהמנהרות הללו, במקום שבו שטח ההפקר היה מצומצם, מוקמו להביורים ענקיים, ששטפו באש את הקווים הקדמיים הגרמניים; שניים אחרים הושמדו באש תותחים גרמנית לפני ההתקפה).

השינוי השני, שיושם במלואו רק אצל אחת משתי הדיביזיות הבריטיות של גיס 13 (18 ו־30, שתיהן דיביזיות של 'הצבא החדש', עדות לכך שחוסר האמונה של הפיקוד הבריטי ביכולת חייליו לאלתר ולהיות גמישים לא היה מוצדק לגמרי), כלל את מסך־האש־המתגלגל היעיל ביותר עד אז: במקום לדלג כולו מחפירה לחפירה, קידמו התותחים הכבדים את האש מחפירה לחפירה, ואילו הקלים קידמו את האש בהדרגתיות דרך השטח בין החפירות. הרגלים קיבלו את הפקודה להתקדם בעקבות פגזי התותחים הקלים ככל שטווח הבטיחות – הנמוך בהרבה מזה של תותחים כבדים – מרשה. ההבדל המשמעותי בין שיטה זו לשיטה הבריטית הרגילה היה הפער. במקום שהארטילריה תדלג מחפירה אחת לשנייה בבת אחת, הפגזים נחתו אט־אט קדימה יותר ויותר, כלומר השאירו כל נקודה פחות זמן ללא הפגזה. במקום שההפגזה בבת אחת תפסיק על קו החפירות הראשון ותעבור לשני כאשר הכוחות הבריטיים אמורים להיות קרובים, ההפגזה טאטאה את שטח ההפקר, פגעה בחפירות ומשם התקדמה אל הקו השני – בהדרגתיות. הבריטים יכולים היו להתקדם בעקבות הפיצוצים הקטנים יותר של תותחי השדה, והותירו לגרמנים הרבה פחות זמן תגובה.

כדי להשלים את העניין אימן מפקד דיביזיה 18, בריגדיר־גנרל איבור מקסיי (Maxse) את חייליו בטקטיקות של התקדמות בחיפוי הדדי, גם ללא סיוע ארטילרי – טקטיקות שהיו עתידות להפוך לחלק מהארסנל של יחידות רגלים, אולם בסום היו מהפכניות (ולא בדוקות). מספר יחידות בריטיות אחרות בגזרה הצפונית נקטו טקטיקות דומות, אולם בדיביזיה 18 היקפן היה כנראה הנרחב ביותר.

הישגים מקומיים ללא הבקעה

העמדות הגרמניות הקדמיות אכן ספגו אבדות רבות, וחלק גדול מריכוזי הארטילריה הגרמנית הושמד. גם כך, הקרב היה קשה מאוד. בחלק מהמקומות קצרו המגינים הגרמנים במתקדמים, בדומה לגזרה הצפונית. שתי הדיביזיות בגיס 13 איבדו יחד כ־6,000 נפגעים באותו יום, מתוכם כ־1,800 הרוגים ונעדרים – מתוך כ־15 אלף איש שהשתתפו ישירות בהתקפה, ואולי עוד כמה אלפים של גל שני. אבדות אלה, פי שלושה בקירוב לעומת המגינים הגרמנים שמולן, היו עדיין קלות יחסית לאבדות הדיביזיות הבריטיות בגזרה הצפונית. אולם בניגוד לאחרונות, הן השיגו את כל יעדיהן לאותו יום. מקסיי כתב לאנשיו באותו לילה: "עבודה טובה, זה מה שציפיתי. עכשיו תחזיקו במה שהשגתם בצורה כה נהדרת" (Andrew Macdonald, First Day of the Somme).

חייל גרמני בשם גובלבקר (Goebelbecker) נזכר לימים: "מה שהכי הפתיע אותי כל היום היה היעדר ההתקדמות של הכוחות הבריטיים לאחר ההתקפה הראשונית. כל החזית הגרמנית [בגזרה] קרסה, והיה עניין פשוט בשבילם לבצע התקדמות גדולה בהרבה ממה שעשו" (שם). הוא כמובן לא היה מודע לאחוז הנפגעים הגבוה אצל הבריטים, או לכך שהמפקדות מאחור בקושי ידעו מה קורה מלפנים.

מבחינת קונגרייב, הצעד החכם היה לבצר את אחיזתו במונטאובן דה־פיקרדי (בקיצור מונטאובן, Montauban) – עמדת המפתח שכוחותיו כבשו באותו יום, להתכונן להתקפת נגד גרמנית ולא לסכן את כוחותיו בהתקפה על קווי ההגנה הגרמניים הבאים שעדיין היו שלמים. לא הייתה כל דרך שהוא ידע מה התרחש בגזרות האחרות, ולפיכך לא היה סיכוי רב שהוא יאמין כי העתודות של הארמיה הרביעית כולה יופנו לגזרתו; גם אם הדבר היה קורה, הן היו מגיעות אחרי שהתגבורות הגרמניות כבר חיזקו את הקו.

הישגו של גיס 13 לא שינה את פני המערכה ולא יכול היה לשנות אותו. מפקד גיס שהחליט לקחת יוזמה ולשנות את שיטות הפעולה, ותחתיו מפקדי דיביזיות שהחליטו לאמן את כוחותיהם אחרת מאשר רוב הצבא הבריטי, הצליחו –  בתנאים שהיו נוחים יותר מאלה ששאר הדיביזיות עמדו מולם, ובעזרתם האדיבה של מפקד דיביזיה גרמני ופקודיו שעשו שגיאות טקטיות גסות בהכנת הגזרה ואיושה – להשיג הישגים מקומיים מרשימים, שהסתכמו יחד בהגעה לעומק של כשני ק"מ ברוחב גזרה כפול מזה. הבקעה לא הושגה.

"חוסר מזל משווע", במילים עדינות

אצל הצרפתים המצב היה דומה לשל גיס 13 הבריטי, אך מוצלח יותר. מלבד היתרונות של גיס 13, היו לצרפתים עוד שניים: ראשית, חייליהם כבר התאמנו בפעולה בקבוצות קטנות יחסית, ובניגוד לכוחות הבריטיים בכל יחידה היו ותיקי קרב שיכולים היו להעביר ניסיון לטירונים (או לפחות למנוע מהם לעשות יותר מדי שגיאות), והחיילים אומנו לנוע בין מחסות ולא להתקדם ברציפות. שנית, תכנית הארטילריה שלהם דחתה את הרעיון הבריטי של מכת אש לרוחב החזית, לטובת סיוע טקטי ליעדים מוגדרים – האש הייתה ממוקדת על היעד שהצרפתים היו מעוניינים בו, ולא על כל החזית; ושלישית – הם נהנו מיתרון ארטילרי מוחץ: 84 סוללות כבדות מול שמונה.

הצרפתים השיגו גם הם את כל יעדיהם לאותו יום, ובמחיר זעום יחסית. למעשה, מבחינת הצרפתים היום הראשון של הקרב על הסום היה כנראה היום המוצלח ביותר מתחילת מלחמת החפירות. הם הצליחו להתקדם יותר מבכל יום אחר בעבר, וכלל הנפגעים של 11 הדיביזיות הצרפתיות הגיע לכעשרת אלפים 'בלבד' – מחיר נמוך מאוד ביחס להישגים; הן דחפו את הגרמנים אחורה בכל 12 הקילומטרים של החזית שבה פעלו. הצרפתים המשיכו להתקדם גם בימים הבאים, ועד העשירי ביולי כבר לקחו בשבי 12 אלף חיילים גרמנים, והגיעו עד הקו הגרמני השלישי בגזרתם.

הגרמנים, מצדם, איבדו בשבוע ההפגזות וביום הראשון של המערכה בסביבות עשרת אלפים נפגעים, פצועים והרוגים, מתוכם כאלפיים שבויים. הם החלו חיש להזרים תגבורות אל הסום, כדי למנוע הבקעה ולנסות לכבוש בהתקפת־נגד שטחים שאבדו.

נדרש זמן מה עד שהפיקוד האנגלי הבין עד כמה גדול האסון שפקד אותו ב־1 ביולי. הוא העביר את המאמץ דרומה כדי לנסות לנצל את ההצלחה של גיס 13 והכוחות הצרפתיים. אולם בשלב זה כבר לא היה אפשר להשיג את ההבקעה שהגנרל הייג חלם עליה, אם בכלל היה אפשר להשיג אותה קודם. הגרמנים הזרימו כוחות לאזור ותקפו נגד בשצף, ולפעמים באבדות כבדות; ההתקדמות הצרפתית נעצרה, והקרב הפך למערכת שחיקה. הקשיחות המוגזמת של מערכת הפיקוד והשליטה הבריטית שמטה גם את ההזדמנויות המועטות שהיו לניצול הצלחה. הניסיון שהוזכר קודם לשלוט בהתקפות על ידי תכניות מדוקדקות ועל ידי תכנון קפדני של הארטילריה כשל, והעובדה שהכוחות מלפנים לא היו יכולים להשפיע על התכניות של האוגדות והגייסות השפיעה גם היא.

הדוגמה הבולטת ביותר התרחשה בלונגובאל (Longueval), כשני ק"מ מצפון למונטאובן, אזור שהותקף בהתקפת לילה ב־14 ביולי, שבועיים לאחר תחילת הקרב. ההתקפה הצליחה בתוך שעתיים וחצי, אולם כאשר ביקש מפקד אוגדה בריטי להפעיל חטיבת עתודה שלו כדי לנצל הצלחה ולרדוף אחרי הגרמנים, מנע הפיקוד ממנו לעשות כן – למרות שהוא היה בשטח והפיקוד לא. ההיסטוריה הצבאית הבריטית, בלשון המעטה ראויה לציון, כינתה זאת "חוסר מזל משווע, שברגע שהכוחות הרעננים היו זמינים כדי להמשיך את תנופת ההתקפה, הדרג הגבוה החליט לעכב אותו". ניתן לשער שמפקד האוגדה הגדיר זאת במילים מעט פחות מנומסות.

שנתיים ומאות אלפי הרוגים מאוחר מדי

מערכת הסום עתידה הייתה להימשך 141 יום, ולעלות לגרמנים ולבריטים בכ־400 אלף אבדות לכל צד, ולצרפתים בכחצי מזה. תוצאותיה בשטח היו זעומות: בריטניה וצרפת הצליחו להתקדם בחלק מהגזרה עד לעומק של פחות מעשרה קילומטרים. הטנק ביצע את הופעתו הראשונה בשדה הקרב בזמן המערכה, בספטמבר 1916, אך לא שינה את פני המלחמה; נדרשו עוד שנתיים של הקזת דם הדדית עד כניעת גרמניה.

מערכת הסום הראתה את כישלונה המוחץ של שיטת הפיקוד והשליטה הבריטית. הניסיון להתגבר על ערפל שדה הקרב על ידי ריכוז הסמכויות בידי המפקדות ותכנון כל פרט, נכשל לחלוטין. ניהול הארטילריה והאספקה דרש בהכרח שמפקדות ישלטו בכל פרט, אולם הניסיון להרחיב שליטה זו לשדה הקרב יצר רק אשליה של שליטה. הוא הביא לתכניות קרב קשיחות שאין אפשרות לשנותן, מנע ממפקדים לקחת יוזמה ולנצל הזדמנויות, והוביל לאסון בקרב על הסום.

העובדה שגם ההצלחה הראשונית בגזרה הדרומית דעכה במהירות יחסית אל רצף של קרבות שחיקה, מדגימה היטב כמה עקרה היא האמונה שלו־רק־היה־מפקד־אחר, או לו רק היה פתרון קסם כלשהו, הייתה המלחמה מוכרעת. נתוני הבסיס – הגנה לעומק, צבאות ענק והיעדר אגפים – לא השתנו, וגזרו את דינה של כל מתקפה גדולה להפוך לרצף התנגשויות קטלני ובלתי־מכריע. כל הצבאות הביטו בוורדן ובסום, למדו את כישלון הניסיון לשחוק את האויב באש ואת חוסר ההצלחה להבקיע את הקווים בצורה מכריעה בסום – וחיפשו פתרונות אחרים.

ב־1918 הגיעו הפתרונות לבשלות. הפתרון הגרמני, שהיה טקטי ולא טכנולוגי, התבסס על יוזמה, ביזור סמכויות (שיטה הקרויה כיום "פיקוד מוכוון משימה" או וריאציה דומה על הנושא), ופעולה עצמאית. במקום פקודות מפורטות מלמעלה – הוראות כלליות שמשאירות את ה"איך" למפקדים בשטח; במקום התקדמות קשיחה לפי תכנית – לחימה בקבוצות קטנות שיעקפו מכשולים במקום לכבוש אותם, יתקדמו סמוך מאוד לארטילריה גם אם פירוש הדבר אבדות מאש ידידותית (עדיין יהיו פחות אבדות מאשר ממקלעי אויב), וישאירו את הטיהור לכוחות שיבואו אחר כך; במקום הגדרה מדויקת של יעד ההתקדמות – הבנה של מטרת הפעולה כדי לאפשר למפקד לשנות את המשימה אם הדבר נדרש לעמוד במטרה, וכדי לנצל הזדמנויות; ובמקום ניסיון לבטל את אי־הוודאות והכאוס בשדה הקרב – ניסיון להתמודד במסגרתם בצורה הטובה ביותר, תוך הבנה שגם האויב סובל מאי־ודאות וכאוס דומים. הגמישות הייתה כמעט מעל הכול.

במרץ 1918, ב'מבצע מיכאל', השיגו הגרמנים את ההבקעה העמוקה ביותר בחזית המערבית עד אז. הם אמנם לא הצליחו להשיג את ההכרעה שביקשו (המבצע היה ניסיון נואש להכריע את הבריטים לפני שהאמריקנים, שאך לא מזמן נכנסו למלחמה, יספיקו להטיל את מכונת המלחמה שלהם נגד הגרמנים) ובטרם דעכה ההתקפה שלהם התקדמו 65 קילומטרים בשבועיים, לקחו בשבי 75 אלף חיילים בריטים והשמידו כ־1,300 תותחים ו־200 טנקים. כל זה נעשה בלי יתרון טכנולוגי ניכר; במהלך כל המלחמה החזיקה גרמניה כמה עשרות טנקים בלבד.

מן הצד השני, ב־1918 למדו מעצמות ההסכמה כיצד לבצע קרב משולב ביעילות. מצביאים כמו ג'ון מונאש היהודי־אוסטרלי (על שמו 'כפר מונאש' בישראל), שלמדו להפעיל במתואם את כל הזרועות – מסכי אש מתגלגלים, טנקים המתקדמים בצמוד אליהם, חיל רגלים המתקדם מאחורי הטנקים ומחפה עליהם, טנקים מובילי אספקה, מטוסי סיור והפצצה העובדים בצמוד עם הכוחות, וכוחות חי"ר הפועלים ביחידות קטנות ובשיטות של תנועה, אש וחיפוי הדדי. כאשר הבשילה התפיסה, הם התקדמו במהירות מקרבות כמו קרב האמל של יולי 1918, שבו הופעלו 'רק' שישים טנקים וכאוגדה מוקטנת מול אוגדה גרמנית מוקטנת, ויעדי בעלות הברית הושגו בתוך 93 דקות בדיוק, שלוש דקות יותר מההערכה המקורית של מונאש, לקרבות ענק כמו קרב אמיין של אוגוסט 1918, שבו הופעלו למעלה מ־500 טנקים וכמעט אלפיים מטוסים. באמיין התקדמו בעלות הברית עד 13 ק"מ ביום אחד; הארמיה הרביעית הבריטית, עדיין בפיקוד גנרל רולינסון, שפעלה עתה בחלק המרכזי והדרומי של גזרת הסום, לעתים ממש באותם המקומות שעליה נלחמה ב־1916, לקחה בשבי 12 אלף חיילים גרמנים ביום אחד, כבשה באותו יום עמדות שבמהלך הקרב על הסום נדרשו עבורן חודשי לחימה שלמים, וספגה אבדות בסדר גודל נמוך מזה שספגה ביום הראשון של הסום.

אך הולם היה הכינוי שהעניק גנרל אריך לודנדורף, ראש המטה של צבא גרמניה ואחד משליטי המדינה בפועל באותו זמן, ליום הראשון של מערכת אמיין: "היום השחור של הצבא הגרמני". הייג קיבל סוף סוף את ההבקעה שביקש; אולם היה זה שנתיים, ומאות אלפי הרוגים, אחרי הזמן שבו האמין כי יוכל להשיגה. ההתפתחויות הטקטיות וגם הטכנולוגיות אפשרו סוף סוף לפרוץ את הקווים, ההתערבות האמריקנית שיפרה את מאזן הכוחות של מעצמות ההסכמה, גרמניה הייתה על סף קריסה כלכלית, ומלחמת העולם הראשונה התקרבה לסיומה.

השפעתה של אימת ורדן

למערכות ורדן והסום הייתה השפעה ארוכת טווח על המדינות המעורבות ועל גורלן במלחמת העולם השנייה, ואף לאחר מכן.

בצד הגרמני, הכישלון בוורדן הוביל להבנה כי אין תוחלת לאסטרטגיה של שחיקה. הבנה זו תרמה מאוד לפיתוחן של יחידות הסער הגרמניות, שחיפשו את הפתרון בטקטיקה ולא בכוח אש. אלה מצדן, וההישגים המכובדים מאוד שהשיגו במרץ 1918 ב'מבצע מיכאל', היוו את הבסיס להמשך פיתוח תורת הלחימה הגרמנית, שיישומה המוצלח (בתוספת הלקחים על הפעלת כוחות ממוכנים ומשוריינים שלמדו הגרמנים ממעשי אויביהם במלחמת העולם, ומתרגילים שלהם לאחר מכן) היה המפתח להצלחתם המדהימה ב־1940, כאשר הביסו את צרפת בשישה שבועות בלבד, והמונח 'בליצקריג' הפך נחלת הכלל (הגרמנים עצמם לא השתמשו בו עד שאויביהם עשו זאת; בשפה האנגלית נעשה בו שימוש כבר ב־1938 או 1939 לתיאור 'מלחמת בזק'). בכך היו שותפים לצבא הבריטי והאוסטרלי של 1918, שהסתכל על לקחי הסום והבין, לכל הפחות בחלקו, כי לא עוד כוח אש הוא הפתרון, אלא היכולת להפעיל את כוח האש בצורה יעילה ולנצל במשולב את היכולות השונות של כל חלקי הצבא.

ורדן הפכה לסמל צרפתי מאז ועד היום, אולם השלכותיה היו רחוקות מלהיות סמליות. מטחנת הבשר הנוראה, והעובדה שכמעט כל חייל צרפתי עבר דרך 'הקלחת' של ורדן לזמן זה או אחר, שחקה מאוד את הצבא הצרפתי והביאה את האימה של ורדן לכל חייליו כמעט. ורדן נחשבת אחת הסיבות העיקריות לכך שאחרי כישלון המתקפה־רבתי של הצבא הצרפתי באפריל 1917, אף שזו עלתה בהרבה פחות נפגעים מוורדן, פרצה בו התקוממות שהקיפה עשרות אלפי חיילים, ודוכאה בכוח (למעלה מ־500 נידונו למוות, אם כי לא ברור כמה הוצאו להורג). המורל הצרפתי נשחק בוורדן, ונשבר ב'מתקפת ניוול' של אפריל 1917.

לאחר המלחמה היו לוורדן השפעות סמליות ומעשיות. ורדן, וסיסמתו של מפקדה פטן 'הם לא יעברו', הפכה לסמל הגבורה הצרפתית. אתר ההנצחה הצרפתי החשוב ביותר, הכולל גם אתרי הנצחה לחיילים יהודים ומוסלמים, נראה מהאוויר כדמות חרב קטומה, לסמן את האובדן הגדול. באופן אירוני, מבחינת צרפת ההירואיקה בוורדן הפכה בלא כוונה את הישגיהם ולחימתם של הצרפתים בסום לעניין משני בתכלית בזיכרון הלאומי הצרפתי. בהיסטוריה הרשמית הצרפתית הוקדשו לקרב הסום כחמישה עמודים בלבד, מול למעלה מ־170 בהיסטוריה הרשמית הבריטית. יתרה מזו: לאחר טקס הקמת האנדרטה המוקדשת לנעדרים מקרב הסום ולשיתוף הפעולה האנגלו־צרפתי ב־1932, אף נשיא צרפתי לא טרח להשתתף בטקסים השנתיים באנדרטה – עד 2016, אז השתתף הנשיא פרנסואה הולנד בטקסים למלאת מאה שנה לקרב הסום.

ורדן גם לימדה את הצרפתים לקח חשוב אחר, שלמרבה הצער היה לקח נכון חלקית בזמן הלא נכון. הם הבינו, במיוחד מפרשות כמו מצודת דואומון וכיבושה, כי כמעט בלתי אפשרי לכבוש מצודה המוגנת היטב, וכי כוחות בתוך מבצר יכולים לשרוד גם הפגזות כבדות ולשפוך אש כבדה על האויב. הלקח של ורדן, בעיני הצרפתים, היה עליונות האש על ההתקפה. יהיו הכוחות אמיצים ככל שיהיו, כוחות בשטח פתוח אינם בני תחרות מול הגנה מבוצרת. 'פולחן ההתקפה' ששרר בצרפת לפני מלחמת העולם הראשונה, הוחלף ב'פולחן ההגנה' – והעובדה שצרפת סיימה את המלחמה עם אבדות נוראות, שיעור חיילים מתים גבוה יותר מאשר גרמניה ומחסור חמור בגברים צעירים, ולפיכך גם עם ילודה מצומצמת בדור הבא, תרמה לרצון להשתמש בשיטת לחימה שתהיה חסכונית בכוח. הטראומה של ורדן רק חיזקה מגמות אלו; אם הייתה מערכה שהצרפתים לא רצו לחוות שנית, הייתה זו ורדן.

הביטוי הבולט ביותר של אותה שיטה נקרא על שם חייל צרפתי שנפצע בוורדן ב־1914, הכיר היטב את הגזרה ואת ביצוריה, והפך לימים לשר ההגנה –  אנדרה לואי רנה מז'ינו. הקו שנקרא על שמו לא היה כישלון כפי שהוא זכור בתודעה הפופולרית, והוא מילא את ייעודו – לדאוג שהגרמנים לא יתקפו דרך הבטן הרכה של צרפת, אלא במקום אחר; אולם הגרמנים לא מילאו אחר ציפיות הצרפתים, תקפו באופן אחר והביסו במהירות את צרפת. פולחן ההגנה גבה את מחירו: קו שיכול היה להשתלב בתפיסה מוצלחת יותר ולמלא תפקיד חשוב בהגנת צרפת, הפך בתודעתה למגן צרפת, אמצעי שיבטיח את הצלחתה. עוצמת האש, אמרו הצרפתים, היא שתכריע. "ההתקפה היא אש שמתקדמת, ההגנה היא אש שעוצרת" את האויב; רעיונות התמרון, הם טענו, מיושנים כבר עכשיו: האויב התרגל, והטנקים לא רלוונטיים. פגז זול ישמיד טנק יקר, ואש נ"ט תהפוך את הסתערות הטנקים למקבילה להסתערות חיילים מול מקלעים בתחילת מלחמת העולם הראשונה.

וכך, בתקופת 'המלחמה המדומה' שלאחר הפלישה הגרמנית לפולין, כמעט לא עשו הצרפתים דבר גם כאשר יכולים היו לעשות, אלא ישבו וחיכו שהצבא הגרמני יואיל בטובו לפלוש לבלגיה, כפי שעשה במלחמת העולם הראשונה (ואז הזיזו לשם את כל הכוחות הניידים שלהם, ונלכדו במלכודת). הלקח הצרפתי לגבי חשיבות ההגנה הוכח כנכון מאוחר יותר, כאשר הבליצקריג הגרמני קפא ברוסיה, ובמקומות כמו 'בליטת קורסק' התנפצו מיטב הכוחות הגרמניים על מערכי הגנה סובייטיים עמוקים ומרובי ארטילריה ונשק נגד טנקים. לצערה של צרפת, הצורה שבה יושם לקח זה הבטיחה את תבוסתה ב־1940, משעה שהגרמנים פעלו שלא לפי הציפיות הצרפתיות, ולא הביאו את עיקר התקפתם דרך בלגיה.

"מושבים בהצגה הטובה ביותר"

האמונה באש הכל־יכולה שתשחק את האויב ותוביל לקריסתו או הכחדתו לא נעלמה עם כישלונו של פאלקנהיין בוורדן, לא עם כישלון האש המכינה במערכת הסום ובקרבות אחרים במלחמת העולם הראשונה, וגם לא עם קו מז'ינו. הצרפתים עצמם נפלו באותה מלכודת ב־1954 בדיין־ביין־פו שבווייטנאם, כאשר האמינו כי יוכלו לתפוס שטח שיהיה כה חשוב לאויביהם, ה'וייט־מין', עד שאלה האחרונים יתקפו שוב ושוב ויישחקו עד שיובסו. להוותם התברר להם כי אויביהם מצאו שיטה להשיב להם באותו מטבע, והפגיזו ותקפו אותם עד שנאלצו להיכנע. בדיין־ביין־פו המנותקת מכל עבריה, למדו הצרפתים מאוחר מדי, היה חסר מרכיב אחד שאפשר לוורדן לשרוד: "הדרך הקדושה". גם אחרי דיין־ביין־פו חוזרת אמונה זו ומופיעה מדי פעם, ולרוב איננה ממלאת את התקוות שתולים בה.

גם הגרסה הבריטית של האמונה באש, התפיסה שלפיה הפגזה או הפצצה מקדימה תוביל לכך שהכוחות יוכלו להתקדם בנחת כי האויב יושמד, חוזרת ומופיעה מאז. מעט לפני הפלישה של בעלות הברית לאירופה במלחמת העולם השנייה, הבטיח הגנרל האמריקני עומר בראדלי לאנשי דיביזיית הרגלים 29, שאמורים היו לנחות בחוף אומהה כי יזכו "למושבים הטובים ביותר בהצגה הטובה ביותר עלי אדמות", שכן יראו את ההפצצות וההפגזות, ובזכות אלה האחרונות לא תהיה כמעט שום התנגדות בחוף. בפועל תכנית האש האמריקנית נכשלה לגמרי, והקרב בחוף אומהה היה הקשה ביותר מבין חופי הפלישה, ועלה בחייהם של לפחות 1,500 מחיילי בעלות הברית.

ב־2006 אמר קצין אופטימי מדי לחיילי יחידת חיל רגלים שאמורה הייתה להשתלט על מקום מסוים שהמשימה תתבצע בקלות, כי ההפגזה המקדימה תוביל לכך שלא יישאר שם אף אויב חי. למזלם המשימה בוטלה, והם לא נדרשו לבדוק את אמיתות הצהרתו. ייתכן כמובן שבעתיד יהיה ניתן באמת להבטיח את השמדת האויב באש מקדימה; אולם כיוון שבדרך כלל האמונה באש לבדה נכזבה, יש מקום לחשוד במי שמבטיח ש'הפעם זה יהיה שונה', ושוכח שגם בעבר זה היה אמור להיות שונה. האש היא מרכיב חשוב בקרב, ולפעמים מוביל, אבל היא לא פתרון קסם. בינתיים.

"שלום לכל זה"

קרב הסום, במבט לאחור, היה סופה של בריטניה הישנה. גלי הזעזוע שלו התפשטו לאט. בתחילה מסרו עיתוני בריטניה את ההודעות הרשמיות, שכללו דיווחים כגון "השוחות הגרמניות נתפסו, שבויים רבים נלכדו, אבדותינו לא כבדות"; הדיווח של ה'סאנדיי פיקטוריאל' מהשני ביולי שלפיו "הכל הולך טוב לבריטניה וצרפת", בלווית תמונות מלפני הקרב ואחת המתארת הסתערות; או הדיווח של ה'ניוז לטר' מיום שישי, 7 ביולי 1916, שלפיו "הכל עדיין מתנהל כראוי" ויש "כמה הישגים מדהימים". לאט לאט התחלפו הדיווחים הרשמיים במידע מעודכן יותר אך מבולבל, וברשימות הרוגים עצומות. כיוון שגדודים רבים בצבא הבריטי גויסו מאזור מסוים, האבדות התחלקו באופן לא פרופורציונלי; שכונות שלמות ואזורים שלמים הפכו אבלים כאשר הבשורות הגיעו לאחור.

באוגוסט 1916 זכתה בריטניה לראשונה להצצה אל קרב הסום וחיי החפירות, בדמות סרט התעודה הרשמי "קרב הסום", שצולם ברובו בזמן אמת (למעט כדקה של סצנות מבוימות שצולמו באימונים וכללו את הסצנה המפורסמת ביותר מתוכו), וכלל כמה מהתצלומים המפורסמים ביותר מהקרב. יותר מ־20 מיליון איש, חצי מאוכלוסיית בריטניה אז, צפו בו תוך שישה שבועות; בפעם הראשונה היה לבריטי בעורף מושג איך נראית המלחמה בחזית – כולל תמונות של פצועים והרוגים, כולל הפיצוצים הענקיים, כולל מראות קשים בקנה המידה של 1916. בפעם הראשונה הגיעה המלחמה המודרנית אל 'הסלון' של הצופים בעורף. הסרט נועד אמנם להיות סרט תעמולה, אך הוא הציב סטנדרטים חדשים של דיווח 'אמיתי' ושל מעורבות הציבור. אותו ציבור היה עתיד להיות מעורב בבריטניה שהשתנתה. הקצונה הבריטית ה'ותיקה' ספגה אבדות קשות מאז פרוץ המלחמה, ואבדות קשות במיוחד בקרב הסום; צעירים אמיצים רבים מן המעמד הגבוה והאצולה, שמילאו מסורתית את שורות הקצונה, נהרגו בראש חייליהם. לדוגמה, מתוך 14,561 בוגרי אוניברסיטת אוקספורד ששירתו בצבא ובצי הבריטי במלחמת העולם הראשונה, כחמישית נהרגו.

מינואר 1916 החלו הבריטים להכשיר בהמוניהם קצינים 'מן השורות', רבים מהם בני המעמד הבינוני והנמוך. אחרי הסום קיבלה התופעה תאוצה נוספת; אופיו של הצבא השתנה, והוא נעשה שוויוני יותר. האצולה, מדוללת מצעיריה שנהרגו בשרתם את ארצם, נחלשה. לא מקרה הוא שחוק הייצוג העממי של 1918, הזכור כיום בעיקר בגלל מתן זכות בחירה לנשים, הרחיב את זכות הבחירה לכמה מיליוני גברים שלא עמדו קודם לכן בדרישות הרכוש. אלה מהחיילים הבריטים שנלחמו למען ארצם, ושתושבי ארצם ראו בסרטים ובתמונות מה עבר עליהם, נתפסו כזכאים להשפיע, לא רק להילחם – והאצולה הוכתה קשות במלחמה, ובפרט בקרב הסום.

במקביל, קרב הסום סימן את סוף עידן התום של המתנדבים שהתגייסו למען ארצם יחד עם חבריהם. במקרה מפורסם אחד, גדוד אקרינגטון, שגוייס מעיירה בת כ־45 אלף איש ליד מנצ'סטר, ספג ביום הראשון של הקרב על הסום 585 נפגעים מתוך 720 אנשיו, מהם 250 הרוגים – בתוך כעשרים דקות. אסונות ושחיקה לא היו ייחודיים לקרב הסום, אולם הקרב סימל אותם יותר מכול: היום שבו המתנדבים, מיטב בניה של בריטניה (החיילים הסדירים שלפני המלחמה לא נחשבו לבעלי מעמד גבוה מדי וגם לא מגויסי החובה, אלא אלה שמרצונם מיהרו לשרת את ארצם) יצאו בהתלהבות לקרב עקר, כשהם מגובים בהבטחות שווא להצלחה מצד הפיקוד הבכיר – היה היום שבו איבדה בריטניה את מיטב בניה. הלגיטימציה של ההנהגה המסורתית הלכה ודעכה, ככל שהיא נתפסה ככזו שניסתה להשיג את הניצחון במלחמה על גבי ערימה גבוהה של גופות חייליה.

יפה סיכמה זאת כותרת האוטוביוגרפיה המהוללת של המשורר רוברט גרייבס, שכקצין זוטר נפצע ב־20 ביולי 1916 במערכת הסום, ובספרו תיאר כיצד חלק גדול מהגדוד שלו נמחק עוד לפני תחילת ההתקפה: "שלום לכל זה" (Goodbye to all that), שתורגם בעברית ל'שלום ולא להתראות'. גרייבס עצמו הבהיר שזהו 'מכתב הפרידה המריר' שלו לאנגליה. שלום לכל זה. שלום לאנגליה של לפני המלחמה, שמתה בחפירות.

חמורים שפיקדו על אריות

זוועות מלחמת העולם הראשונה, ובראש ובראשונה הסום, השפיעו על דור שלם של הוגים, החשובים בהם הם הגנרל ג'.פ.צ' פולר והסרן באזיל לידל־הארט, לחפש שיטות להימנע מהטבח. לידל־הארט, שנפצע קשה בהתקפת גז גרמנית במערכת הסום, פיתח את רעיון 'הגישה העקיפה' שלו, בתקווה להימנע מעוד מערכה כזו. מטבע הדברים, ובמידה רבה של צדק, הוא ראה את מערכת הסום כדוגמה שלילית: גישה ישירה והתנפצות על מערכי האויב, במקום לנסות למצוא תורפה שתאפשר להכניעו עם כמה שפחות לחימה.

ככל שעבר הזמן הפך הסום, לא תמיד בצדק, לסמל הסיפור על הגנרלים האטומים ששלחו את חייליהם להיקצר. ב־1928, כשמת הגנרל דגלאס הייג, הוא זכה להלוויית ענק, ו־200 אלף מחייליו לשעבר עברו ליד הארון. אך לימים, במיוחד מאז שהחל גל ספרי המחאה הגדול לקראת סוף שנות העשרים, הוא הפך יותר ויותר לנבל ונתפס, כפתגם ששם ההיסטוריון אלן קלרק בפי מפקדים גרמנים, כראש וראשון ל"חמורים שפיקדו על אריות". לעתים קרובות הוא כונה "הייג הקצב", תוך התעלמות מכך שעד מותו נראה שכמעט איש מבני דורו לא חשב לכנות אותו כך.

טעויותיהם של הייג ושאר המפקדים הבריטים הלכו ונתפסו לא כתוצר של בחירות שגויות במצב ללא תקדים, אלא של טפשות, אטימות ורשעות. כפי שכתב המשורר הבריטי זיגפריד ששוּן במכתם אנטי־מלחמתי קצר (תרגום: ג. אריוך):

עִם מַג"דים אֵין שִׂיג לי וֹשִׂיחַ,

סַמג"דים אני לא סוֹבֵל;

מֵ"ם פֵ"אים הייתי מַשְׁלִיחַ

בחפֵץ לֵב לעזאזֵל!

למֵ"ם מֵ"מים הייתי שָׂם רֶגֶל

ומַכריז: שמכל הסֶגֶל

האַרכִי-נָבָל –

הוא הרַמטכּ"ל!!

קרב הסום, עם הבזבוז הבלתי נתפס בחיי אדם, נתפס כמייצג מלחמה שנוהלה בידי 'ארכי נבל'; ההיסטוריון ג'ון קיגן, בספרו 'מלחמת העולם הראשונה', טען שהייג "שלח את פרחיה הצעירים של בריטניה למוות או מום" בקרב הסום (ואז הגדיל ושפך אותם אל תהומות הייאוש בקרב פשנדייל). אפשר שגם הרצון, מאז שנות העשרים, להימנע מעוד מלחמה כזו, הוביל לשיפוט המחמיר במיוחד, יחד עם האכזבה ההולכת וגוברת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה. כאשר היה נדמה עדיין כי זו "המלחמה שתסיים את כל המלחמות", היחס היה שונה מאשר לאחר שהתברר כי התקווה הזו התבדתה לחלוטין.

כיום אפשר להסתכל על המפקדים הבריטים בסום ועל טעויותיהם לא מתוך סלחנות, אלא מתוך הבנה, עם קצת פחות מיתוסים מבעבר: הבנה של המגבלות שבתוכן פעלו ושל האילוצים המדיניים והצבאיים שהיו להם. הם ניסו להתמודד עם מצב ללא תקדים בתולדות המלחמות, שבו לכל אחד מהצדדים יש המוני חיילים, עומק עצום של מערכים, ואין אגף בכלל. הכישלונות של אותם מפקדים היו איומים ונוראים; מטחנת הבשר של מלחמת העולם הראשונה הייתה שנייה רק לקטל ההמוני של מלחמת העולם השנייה, עדות לכישלון אמונתם של הוגים כלידל־הארט או ז'וליו דואה (כל אחד מזווית אחרת לחלוטין) כי אמצעי הלחימה החדשים והאסטרטגיות החדשות ימנעו קטל המוני כדוגמת מלחמת העולם הראשונה.

מערכות סום וורדן צריכות לשמש עד ימינו כאזהרה מפני אמונה מוגזמת בכוחה של הטכנולוגיה; מפני שיפוט לקוי של המצב ושל האויב; מפני אמונה מוגזמת ביכולת שלנו לקבוע באופן חד־צדדי כיצד תיראה המלחמה; ומפני זחיחות המאמינה בכל לב כי הכישלונות הגדולים ביותר נגרמו רק בגלל שהאחראים להם היו, אפעס, מטומטמים; אמנם שידור חוזר של קרב הסום איננו צפוי בעתיד הקרוב, מן הסתם, אבל שידור חוזר של הכלל שלפיו השיטה להבטיח שמשהו יקרה לך היא להאמין  ש"לי זה לא יקרה", צפוי גם צפוי.

_________

תודותי לד"ר שגיא טורגן, לד"ר ענת שטרן ולד"ר נמרוד הגלעדי מהמרכז ללימודים צבאיים של המכללה לפיקוד ומטה על תרומתם למאמר ולהבנתי את מלחמת העולם הראשונה; לד"ר עדו הכט, מורי ורבי לענייני תורות הלחימה הבריטיות והגרמניות; לאמנון לורד על הערותיו, ולכל המעירים הנוספים.