תומכי המעבר לצבא מקצועי אינם מספקים תשובה משכנעת לשאלה החשובה: לכמה חיילים צה"ל זקוק, והאם הוא יוכל לגייס אותם גם ללא שירות חובה? הניסיון העולמי מלמד כי מדובר בפריבילגיה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה
במאמר קודם שפרסמתי כאן עמדתי על הבעיות האפשריות במעבר לצבא מקצועי בישראל. תגובתו של עידן ארץ רק מחזקת כמדומה את ההבחנה שהוויכוח על הנושא איננו, ובכן, מקצועי, אלא בעיקר אידאולוגי. בדומה לדעתו המפורסמת של הכלכלן פרופ' מילטון פרידמן על גיוס חובה, ארץ רואה בו "נזקים ביטחוניים וחברתיים". אבל דבר אחד חסר מן הספר: מהו הכוח שצה"ל צריך כדי להגן על ישראל?
במאמרו מעלה ארץ מספר טענות עיקריות: 1. בשל הפטריוטיות של החברה הישראלית והאיום הקיומי הרובץ על המדינה, אין חשש שיחסרו מגויסים לצבא מקצועי; 2. צבא מקצועי יהיה חסכוני יותר; 3. בימינו אין כבר צורך בכוח אדם רב בצבא, אלא בצבא היי־טק קטן וחכם; 4. צבא מקצועי יהיה בעל כוח אדם מיומן יותר המשרת שנים רבות יותר, ולפיכך יעיל יותר.
נפתח בטיעון הראשון, שלפיו עקב תחושות פטריוטיות ולנוכח האיום הקיומי על ישראל, אין חשש שיחסרו מגויסים לצבא מקצועי. לטענת ארץ, ההשוואה לארה"ב או לכל מדינה אחרת איננה רלוונטית, כיוון שעל שטח ארה"ב אין איומים צבאיים, ואילו "הציבור הישראלי, למרות כל הציניות, מבין בדיוק את הצורך בגיוס לצבא. וכשמדובר על תפקידים התנדבותיים עם יוקרה, הצעירים הישראלים עטים על המציאה… סקר שבוצע בקרב תלמידי תיכון מצא כי 57% מתוכם יתגייסו גם אם לא יהיה גיוס חובה, 26% אמרו שלא יתגייסו, ו־17% לא יודעים".
בניגוד לפרשנותי במאמר הקודם, ארץ סבור כי "אותם בני נוער אומרים את זה על צה"ל של היום. כלומר, לפני שהוצעה להם משכורת אמיתית, שליטה גבוהה יותר ביעדי הגיוס, סיוע בקבלת תואר או כל הטבה אחרת שצבא מקצועי יכול להציע למגויסים פוטנציאליים. אפשר רק להסיק שבצבא מקצועי אמיתי אחוזי ההתנדבות יהיו גבוהים עוד יותר".
ובכן, יש סיבות טובות לפקפק בטענה הזו. ראשית, אם הגיוס יהיה רק אופציה אחת מתוך כמה, אזי מטבע הדברים החברה אולי תהלל את המשרתים, אבל לא תציב את הגיוס לצבא בראש מעייניה וכקריטריון שאפילו שחקנים נמדדים בו; מערכת החינוך לא תחנך לשירות "משמעותי" (שהרי בכלל לא חייבים לשרת), לא יתקיימו לחץ חברתי וסטיגמה על מי שלא משרת, ולא יהיו חששות מההשפעות של היעדר שירות על העתיד המקצועי האישי. האם במצב כזה שיעורי ההתנדבות אכן יהיו כמו בסקר? ספק רב.
שנית, גם במצבי חירום ישנם רבים שאינם ששים להתגייס. גם בבריטניה של מלחמת העולם הראשונה, ובמידה מסוימת אפילו במהלך מלחמת העצמאות בישראל – למרות פטריוטיזם, למרות סיכון ברור, למרות מערכת תעמולה עזה וכך הלאה – מספר המתנדבים לא הספיק; בישראל היה מדובר בחלק מהמלחמה על אחוז לא מבוטל שלא התייצב כשנדרש (20 אחוזים באפריל 1948, בטרם התקיימה יכולת כפייה מדינתית).
זה היה המצב גם ברודזיה (כיום זימבבואה) שבאפריקה, בזמן מלחמת הגרילה שם בין 1965 ל־1980, שהיא נושא הדוקטורט שלי. אף שהמדינה הייתה מבודדת ונתונה במלחמה על קיומה, בעיות כוח האדם של הצבא המקצועי אילצו אותו לעבור לגיוס חובה ברגע שהלחימה הסלימה. גם אז, אף שהצעירים הבינו את הצורך ולמרות התמיכה הנרחבת במנהיג רודזיה ובחוסר נכונותו (לפחות בתקופה הראשונה) להתפשר, לא מעטים מהצעירים העדיפו שלא לחזור מהלימודים בדרום אפריקה וכדומה, מחשש שיגויסו היישר לשירות קרבי מול הגרילה.
כלומר, בזמן משבר – גיוס מתנדבים עלול שלא להספיק, ואפילו בזמן מלחמת קיום יש שאינם רוצים לתרום את חלקם; ויכוח ציבורי האם אכן מדובר במלחמת קיום חזקה עליו שישפיע (דוגמה לכך ניתן למצוא באמירות כגון זו של לוחם הנח"ל אורי יניב, בזמן שיא הפיגועים ב־2002, "מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת" – בעודו נמצא קילומטרים ספורים מביתו בירושלים).
מילטון פרידמן טעה
שלישית, גם כיום ניתן להראות במידה מסוימת את השפעת הלחץ החברתי והיעדרו על הגיוס ליחידות קרביות. תושבי יישובים קטנים מיוצגים יותר מיישובים בינוניים וגדולים בגיוס הקרבי ובבתי הקברות הצבאיים, אולם אין הבדל מהותי בין יישובים עירוניים וכפריים באותו גודל. אם לצטט את הסטטיסטיקאי דני לשם, אזי כנראה "קל יותר להשתמט כשאינך צריך לפגוש את חבריך לשכבה בכל סופ"ש במכולת השכונתית". שיעורי הגיוס הנמוכים יותר בערים גדולות יותר, כמו דוגמה נוספת שהוא מביא להשפעת לחץ, עשויים לספק לנו לכל הפחות חומר למחשבה בנוגע לתהליך שיתרחש כאשר שירות צבאי יהפוך לעוד אופציה מן המניין, ושביטול החיוב בה ייחגג, בלשונו של ארץ, כ"חירות לכל צעיריה". למי אכפת לפגוש את החברים ביישוב אם כולם לא חייבים להתגייס?
רביעית, הטענה לגבי הצעירים־נוהרים־ללשכות־הגיוס טרם נבדקה בישראל, אבל בארה"ב דווקא כן. ב־1966, במאמר קלאסי שהיווה לימים זרז משמעותי להחלטה לעבור לצבא מתנדבים, טען מילטון פרידמן (מהכלכלנים החביבים עלי; מאמרו כולל כמדומה לפחות את רוב טענותיו של ארץ), כי:
בתנאים הנוכחיים, מספר המתנדבים… לא מספיק לאייש את הכוחות החמושים, ואפילו כך, רבים מהם מתנדבים רק כי הם מצפים שיגויסו… עובדה זו מצוטטת שוב ושוב כהוכחה לכך שצבא מתנדבים איננו ריאלי. זו אינה הוכחה לשום דבר כזה. היא הוכחה לכך שאנחנו כיום משלמים הרבה פחות מדי לכוחותינו… לאייש את הצבא במתנדבים ידרוש להפוך את תנאי השירות לאטרקטיביים יותר, לא רק בתשלום… בחיי הצבא יש הרבה אטרקציות לא כספיות לאנשים צעירים: ההזדמנות לשרת את ארצם, הרפתקה, נסיעות, הזדמנויות לאימונים וכן הלאה… מדיניות יצירתית המתוכננת להפוך את הכוחות החמושים לאטרקטיביים לסוג האנשים שהכוחות צריכים (פלוס ביטול הכפייה שהופכת עתה את השירות הצבאי לבעל משמעות נרדפת למעצר כפוי) תוכל לשנות דרסטית את התדמית שהכוחות החמושים מציגים לצעירים.
בעקבות הדברים הללו טען דו"ח הוועדה הנשיאותית לנושא שירות התנדבותי מ־1970 (שפרידמן היה אחד מחבריה; נדמה שהוא ואלן גרינספאן הם היחידים ששמותיהם מוכרים כיום בציבור הרחב), כי "החוויה הלאומית שלנו רומזת בצורה חזקה שכוח [מבוסס] מתנדבים סביר שיקדם שליטה אזרחית על הצבא, ישפר את איכות כוחותינו, יקדם פטריוטיזם מתמשך ויסייע למנוע הרפתקנות צבאית".
הבעיות שפירטתי במאמרי הקודם מראות שבארה"ב, לכל הפחות, אותן אמונות אופטימיות בדיוק נתקלו בלא מעט קשיים. עם כל ההבדלים בין ישראל לארה"ב, הרי כפי שאמר פעם חוקר אחד, "אתם ייחודיים, אבל אתם לא ייחודיים בכך שאתם ייחודיים". אם אותן טענות המשמשות להסביר מדוע דווקא בישראל הניסוי יצליח נשמעו גם בארה"ב לפני ביטול גיוס החובה, הרי שאפשר וצריך להסתכל גם על הקשיים הלא־צפויים שבהם נתקל הצבא המקצועי שם ובארצות אחרות. לחלופין, יש להסביר באופן משכנע מדוע כל הטענות בעד צבא מקצועי בארה"ב רלוונטיות גם אצלנו, אבל כשזה מגיע לטענות נגדיות, המצב לא דומה בכלל.
בצבא האמריקני, ההבטחות לחיסכון התבדו
הטיעון השני של ארץ למען צבא מקצועי הוא שצבא כזה יהיה חסכוני יותר. כיוון שגם גרסאות של טענה זו הועלו לפני ביטול גיוס החובה בארה"ב, כדאי לראות מה היו התחזיות שם ומה מהן התגשם.
מילטון פרידמן העריך, בהסתמך על הכלכלן וולטר אוי, כי לאחר קיזוז החיסכון של תחלופה נמוכה יותר ופחות חיילים באימון (הכוונה כנראה לטירונות), עלות השכר בצבא מתנדבים אמריקני של 2.7 מיליון איש תגיע לסכום של בין 30 ל־60 מיליארד דולר – זאת בנוסף ל־133 המיליארדים השנתיים שהיו עלות השכר והתנאים הנלווים בצבא האמריקני בתקופת גיוס החובה (הסכומים בדולרים של 2015, מותאמי־אינפלציה ומעוגלים כלפי מעלה). במילים אחרות, פרידמן העריך כי כלל עלויות כוח האדם יגיעו לכ־200 מיליארד דולר לצבא מקצועי בן כ־2.7 מיליון איש (למעשה פחות מכך, אך הוא סיפק הערכה רשמית יקרה יותר כדי לומר שגם היא לא נוראית). פרידמן אף הגדיל וטען כי מעבר לצבא מתנדבים עם משכורת טובה יותר "עשוי לצמצם את האטרקטיביות הפוליטית של ההטבות לוותיקים שאנו נותנים כיום לאחר מעשה", שהוערכו על ידיו בכשליש מכלל הוצאות כוח האדם. במילים פשוטות: צבא מתנדבים, שיקבלו תשלום הוגן במהלך השירות, לא ידרוש הטבות לאחר השחרור: התשלום על העבודה עצמה ייתר הטבות נלוות.
במחקר אחר, מ־1970, נטען כי הוצאות השכר יהיו נמוכות במידה משמעותית מהערכות הוועדה של 1970, שהיו בתורן נמוכות יותר מהערכתו של פרידמן ב־1966. גם אותו מחקר טען כי צבא מתנדבים יחסוך לא מעט כסף בכך שתהיה פחות תחלופה, פחות צורך לאמן חיילים כי הם יהיו מאומנים, וכן הלאה.
בפועל, מה שהתרחש הוא גידול דרמטי בהוצאות כוח האדם, מכל הסוגים והמינים (הדבר מזכיר כמובן תופעות במערך הקבע של צה"ל, אם כי לעתים בצורה קיצונית יותר). כך, למשל, בין 1970 ל־1984 גדלו ההוצאות על כוח אדם במילואים פי 4.5 (מספר המילואים ירד קצת); באותה תקופה, ההוצאות על הטבות לבוגרי צבא גדלו פי 2.8. נכון ל־2012, מספר המשרתים בכל הזרועות עמד על כמחצית מהערכתו של פרידמן (כ־1.3 מיליון לכל הזרועות), אולם ההוצאה הייתה גדולה משמעותית מכפי שהעריך. ב־2014, לא שנת שיא, הוציאו האמריקנים באופן ישיר 177 מיליארד דולר על כוח אדם, ובנוסף לא פחות מ־235 מיליארד על פנסיות, הבטחת הכנסה וטיפול רפואי לבוגרי צבא וכך הלאה. העלות הכוללת הייתה 412.6 מיליארד דולר. במילים פשוטות, אחרי ארבעים שנה של גיוס התנדבותי, עם כוחות שגודלם כמחצית מאלה ששימשו בסיס להערכות האופטימיות לפני ביטול גיוס החובה, מוציאה ארה"ב יותר מכפליים מאשר אותן הערכות.
עלות השכר של חייל אמריקני שילשה את עצמה מאז 1980. העלייה החדה ביותר בעלות החייל התרחשה מאז 2001 (46% עד 2014), עדות למאמץ הנדרש מצבא המתנדבים לגיוס אנשיו ולהשארתם בתקופת פעילות או לחימה (ואולי גם למנטליות של ועד עובדים ממשלתי מוצלח במיוחד, או לכך שצבא רואה את הלכידות הפנימית כחלק מהאתוס והכשירות שלו).
בין 2001 ל־2010 מימנו הכוחות האמריקניים ניתוחים לקיצור קיבה לבני זוג של חיילים, בסכום כולל של 363 מיליון דולר (העלות עולה בחדות; ב־2010 לבדה הוציאו הכוחות האמריקניים יותר מ־57 מיליון דולר על ניתוחים כאלה, מול 8.2 מליון ב־2001, ו־14.2 מליון ב־2002). הצבא האמריקני גם מממן ניתוחים קוסמטיים אחרים לבני\בנות זוג של חיילים – כולל הגדלת חזה והרמת עפעפיים – ומ־2016 גם ניתוחים לשינוי מין, עדות בין השאר לכך שצבא מקצועי איננו פטור מלחצים 'חברתיים' (למרבה הפלא, אפילו ענייני זקן על רקע דתי בצבא הגיעו לאחרונה לדיון בבית המשפט האמריקני. הצבא פחות או יותר הפסיד); לאמתו של דבר, כל הוויכוח הארוך על שירות נשים בתפקידים קרביים בארה"ב, כולל ההתערבויות של הדרג המדיני, מראות שלא רק 'צבא העם' נגרר לשאלות חברתיות.
הצבא המקצועי לא היה חסכוני יותר גם בתחומים אחרים; בחישוב מותאם אינפלציה עולה כי ההוצאה השנתית של ארה"ב על כוחותיה ירדה לרמתה הנמוכה ביותר בשנות השבעים, בתהליך שהחל בצורה ברורה עוד בטרם בוטל גיוס החובה; היא נסקה בתקופת רייגן, צללה חזרה לאחר המלחמה הקרה, ושוב נסקה לרמתה הגבוהה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. חישוב ההוצאה הבריטית לביטחון מאז 1950, במחירים מותאמי אינפלציה, גם הוא מראה עליות וירידות הגונות מאז סיום גיוס החובה ב־1960-1963.
אינפלציה במחירי מערכות צבאיות והפעלתן, תופעה חוצת גבולות (שלמרבה הצער מתרחשת בעיקר במערכות צבאיות 'עיקריות', בעוד שכלי נשק אחרים ומערכות מידע הפכו זולים ובכך צמצמו את יתרונן של מדינות מול ארגונים לא מדינתיים), מסבירה רק חלק מהקפיצות והירידות האמריקניות, שכן מתאם האינפלציה ה'צבאית' מול האינפלציה 'הכללית' דומה מאוד.
הפלזמה לא החליפה את הטנק
הטיעון השלישי במאמרו של ארץ מניח שתם עידן כוח האדם הלוחם; כבר לא באמת צריך כוחות חי"ר ושריון גדולים וכוחות שריון "פחות רלוונטיים" כיום, כאשר ישנם כטב"מים וסייבר וכן הלאה. הטכנולוגיה תקבע, ובשבילה צריך כוח אדם טכנולוגי; יתרה מזו, הקיצוץ בתקציבי המילואים הוא דוגמה חיובית: "כשתקציבי המילואים עברו מביטוח לאומי לתקציב צה"ל והיחידות עצמן… הקריאה למילואים לא נחוצים ירדה משמעותית באופן טבעי לחלוטין, מכיוון שלפתע הייתה סיבה לעשות כן".
חלק ניכר מהטיעון הזה מלווה אותנו שנים רבות; חלקו נכון, חלקו נכון למחצה, וחלקו כלל לא נכון.
הטענות על חוסר הרלוונטיות של הטנק ימיהן כמעט כימי הטנק עצמו. ספר תורת הלחימה המרכזי של הצבא הצרפתי קבע ב־1937 כי "תותחים נגד־טנקים יעמדו מול הטנקים כמו שמקלעים עמדו מול הרגלים במלחמה הקודמת". ב־1939 קבע הגנרל הצרפתי לואי שובינו כי "פגז בקוטר 75 או 77 מילימטרים אחד, העולה 150 פרנקים, מסוגל להשמיד טנק העולה מיליון פרנקים", והעדיפות היא אצל התותחים. שנה לאחר מכן התברר כי ההספדים היו מוקדמים מדי. גם האמונה כי כיום כבר אין צורך בחיילים על הקרקע מושמעת מזה שנים רבות, ובינתיים רחוקה מלהתקיים (יש הטוענים, באופן משכנע למדי, שהיא כנראה לעולם לא תתקיים בצורה שחסידי הטכנולוגיה מצפים לה).
באשר למערכות נשק 'גדולות', החלק הנכון הוא שהן דורשות פחות אנשים להשגת אותה השפעה חומרית (כלומר, אם נרדד את העניין, העברת כמות חומר נפץ מנקודה א' לנקודה ב'). המשחתת האמריקנית החדשה, סדרת 'זומוואלט', דורשת להפעלתה מחצית ממספר האנשים הנדרשים להפעלת סדרת המשחתות שקדמה לה, 'ארליי בורק' (מחירה לעומת זאת, בתרחיש הטוב ביותר, גבוה בהרבה). החלק הנכון למחצה הוא העובדה שהטכנולוגיה אמנם חוסכת בלוחמים שבקצה, אבל נוטה להביא איתה מאחוריהם עוד ועוד בעלי מקצועות חדשים, דבר המוביל לירידה כמעט קבועה (גם בצבאות מקצועיים!) באחוז הלוחמים, שאיננה בהכרח חסכונית יותר בכוח האדם.
כך, ב־1997 היו לאמריקנים 298 אלף לוחמים מתוך 1.42 מיליון; ב־2011 היו להם 226 אלף לוחמים מתוך 1.46 מליון. לפי הערכות זרות, דווקא בישראל, עם צבא החובה שלה, קיים אחד מאחוזי הלוחמים הגבוהים בעולם – 38 אחוזים, נכון ל־2010; הצבאות היחידים שהיו בעלי אחוז לוחמים גבוה יותר (נורווגיה, הולנד וכוויית) הם צבאות קטנים הרבה יותר.
הטכנולוגיה איננה מייתרת את החיילים
הטכנולוגיה מוסיפה מקצועות, הן אצל הלוחמים ובמיוחד אצל תומכי הלחימה והחיילים העורפיים. ב'פיקוד במלחמה' מזכיר מרטין ון־קרפלד שבמלחמת העולם השנייה היו באוגדה גרמנית 40 מקצועות שונים; ארבעים שנה לאחר מכן, המספר היה 900. מספר האנשים הנדרש כדי לטפל במטוס קרב מימי מלחמת העולם השנייה היה חד־ספרתי; מספר האנשים הנדרש לפי התקן האמריקני כדי לטפל במטוס F15 גבוה בהרבה, ולו מהסיבה שלפני 70 שנה לא היה צורך בטכנאי מכ"ם או במישהו שיודע לטפל בכיסא מפלט, במטוס ששניהם נעדרו ממנו (לעומת זאת, מפציץ כבד B-17 מתקופת מלחמת העולם השנייה מצריך עשרה אנשי צוות, ואילו מפציץ חמקן B-2 מצריך צוות של שניים בלבד).
להדגמה, מתוך כוח של כ־317 אלף חיילים וקצינים ועוד 171 אלף אזרחים בחיל האוויר האמריקני, קצת יותר מ־20 אלף הם טייסים, נווטים, מפעילי מערכות וכו'. על כל אדם שעולה למטוס (כולל בעלי המקצוע המופלא "בלשן הצפנה מוטס"), יש עשרים שלא. כמה מאות המל"טים של חיל האוויר ומפעיליהם אינם משנים את התמונה באופן מהותי: הרוב המוחץ הוא ה'מסביב'.
בכוחות היבשה התהליך דומה, אם כי אחוזי הלוחמים גבוהים יותר כמובן לעומת חילות האוויר. בצה"ל, מפקדות אוגדה כיום עשויות להיות גדולות כפליים ממפקדות האוגדה של טרום־עידן "צבא היבשה הדיגיטלי". התוספת איננה רק של אנשים מיותרים. היכולות גדולות הרבה יותר, אבל מישהו צריך להפעיל ולתחזק את כל עמדות המחשב והמידע.
ירידת אחוז הלוחמים יוצרת, כצפוי, עומס כבד במיוחד על מי שנשארים; כך היה בצה"ל של האינתיפאדה השנייה, שהיה עסוק במשימות עד שהתקשה להתאמן, וכך היה אצל האמריקנים במהלך המלחמות בעיראק ואפגניסטן. לחימה נגד גורמים לא מדינתיים, בפרט באזורים מאוכלסים, היא עניין פרימיטיבי יחסית. האמריקנים, שתורת הלחימה שלהם מדגישה את העובדה שלחימה כזו היא עתירת־אדם, קראו לשטח עירוני 'המשווה הגדול'.
חזון הלחימה הטכנולוגית מצומצמת־החיילים הוכיח את עצמו בעיראק של 2003, מול הצבא העיראקי – רק כדי להגיע לסוף הלחימה ולגלות שחסרים חיילים במאבק נגד לוחמי הגרילה והטרוריסטים בעיראק (הפרטת חלק מהתפקידים לחברות כגון 'בלקווטר' לא הספיקה). המהלך ששינה את מהלך הלחימה (או לכל הפחות קנה לאמריקנים זמן שהיו יכולים לנצל בצורה טובה יותר משעשו), ה'קפיצה' (Surge) של 2007, היה כרוך בתוספת של 20 עד 30 אלף חיילים אמריקנים בעיראק (הביטוי המלא הוא Troop Surge). גידול מתון־לכאורה זה אילץ את הצבא האמריקני להאריך את הסבבים של חייליו בעיראק ולנצל עד התחתית את כוח האדם הלוחם שלו.
הרבה ממשימותיו של צה"ל כיום הן משימות שיטור/שליטה בשטח, ואחרות יכללו כנראה הפעלת כוח בשטח עירוני. כלי טיס מוגבלים ביכולותיהם לאתר אויב בשטח כזה, לא כל שכן לחסל אותו; כיבוש שטח עדיין מתבצע באמצעות חיילים, ושליטה בו לאחר מכן לא מתבצעת במל"טים.
לקחי מלחמת לבנון השנייה
באשר למילואים, פה המאמר גורם לדז'ה־וו של ממש. הרי זו בדיוק הייתה תפיסתו של צה"ל בשנות האלפיים, בטרם מלחמת לבנון השנייה. האמונה כי הטכנולוגיה תכריע וכי תם עידן המלחמות הגדולות השפיעה מאוד על בניין הכוח של צה"ל. יחידות המילואים הוזנחו מתוך אמונה שהן אינן נחוצות (מילואים נחוצים בוטלו יחד עם הלא־נחוצים).
ב־2003 כתב עופר שלח, אז עוד לא חבר כנסת, בספרו 'המגש והכסף' שזכה לסיוע נרחב מצד בכירים בצבא, כולל הרמטכ"ל עד 2002 מופז ומחליפו יעלון, על הדמות הרצויה לצה"ל החדש:
את עיקר המגננה בפני מתקפה ערבית יעשו אמצעי הלחימה החדישים, המדויקים וארוכי הטווח, מופעלים על ידי כוחות סדירים מיומנים… בעבור כל אלה לא צריך צבא עם ומילואים בגיוס מלא, להפך… הפקיד – וטנק מרכבה – כבר אינם שווים את עלותם במסגרת התכוננותו של צה"ל לשדה הקרב האמיתי.
כאשר נאלץ צה"ל לשלם על ימי המילואים, כותב שלח, "החל תהליך של קיצוץ עשרות אחוזים בימי המילואים… ללמדנו, שכאשר מכריחים את צה"ל לחשוב במונחים של עלויות אלטרנטיביות, הוא יודע מה יותר חשוב ומחליט על התקדמות טכנולוגית על חשבון העקרונות המנחים של צבא העם… להעדיף את מה שצריך באמת". וכך הלאה וכך הלאה.
מלחמת לבנון השנייה הדגימה עד כמה החזון הזה רחוק, עד כדי כך ששלח עצמו, בספרו שנכתב בעקבות המלחמה, 'שבויים בלבנון' (יחד עם יואב לימור), תקף את צמרת צה"ל מפני ש"לא היה עניין שבו הזניח צה"ל מרכיב כוח משמעותי ביודעין כמו בנושא המילואים", זאת באשמת "המצב התודעתי של צמרת צה"ל: אנחנו לא באמת צריכים אותם… במלחמה – גם מול צבאות סדירים – יהיה להם תפקיד קטן ולא מכריע". על כן, חטיבות המילואים נקראו למלחמה "לא מאומנות דיין, לא מצוידות כמו שצריך, אחרי שנים שבהן התרגלו המפקדים הבכירים ואנשי המילואים עצמם לראות בהן צבא סוג ב'".
כמובן, העובדה שמשהו קרה בעבר אינה אומרת שהוא יקרה בהמשך, בוודאי לא באותה צורה; אולם כאשר הבטחה אופטימית מן העבר התנפצה בקול רעש גדול, כדאי לבחון בחשדנות מרובה את אותו פתרון עצמו, הנארז בעטיפה חדשה.
בלי ספק נזדקק ליותר אנשי סייבר, יותר אנשי מודיעין וכן הלאה. אבל מישהו בסוף יצטרך להילחם, ואלה לא יהיו רק מפעילי מל"טים – שלא יחליפו לגמרי את לוחמי החי"ר, ואולי אפילו לא יצמצמו את מספרם.
צבא מקצועי לא מבטיח יעילות
הטיעון העקרוני החשוב האחרון הוא טיעון היעילות: צבא מקצועי יהיה יעיל הרבה יותר מצבא סדיר. כאן נדמה שהמאמר מדמיין לא רק צבא מקצועי, אלא צבא מושלם מסוג שלא קיים בשום מקום, בין אם מקצועי ובין אם בגיוס חובה: צבא בלי זנב לוגיסטי כמעט, חסכוני בכסף, יעיל הרבה יותר מכל מערכת ממשלתית שהיא (למרות היותו מערכת ממשלתית), וכזה המורכב ממקצוענים המשרתים בו את כל הקריירה ולא נשחקים, שהרבה יותר קל לגייס אותם בשל התנאים "מהיום הראשון"; וכנראה גם כזה המסוגל לפעול בכל הגבולות בלי חיילים כמעט.
במציאות, צבאות מקצועיים מתאפיינים בשיעור שחיקה גבוה, בעיקר במקצועות הקרביים. בצבא האמריקני, אחוז החיילים המסיימים שלוש שנות שירות נמוך יותר מאשר בצה"ל (אם כי אחוז הנשארים אחר כך כמובן גבוה יותר…). בדרך כלל, החתימה הראשונה בצבא האמריקני היא לארבע שנים, פלוס התחייבות לשנתיים עד ארבע של זמינות למילואים. אולם בתוך 36 חודשים יותר מרבע מהחיילים עוזבים את השירות (שיעור גבוה יותר מאחוז בני הקהילה האתיופית הנושרים מצה"ל, וגבוה הרבה יותר מהאחוז הכללי בצה"ל); בקרב חיילים גברים עם פחות משש שנות שירות, שיעור החתימה מחדש הוא פחות מחצי (אצל חיילות, המיוצגות פחות ביחידות קרביות, השיעור גבוה יותר; שלא במפתיע, הוא גם גבוה יותר בחיל האוויר ובצי ונמוך יותר בחילות השדה). שיעורי העזיבה גבוהים גם בקרב קצינים, במיוחד אצל המצטיינים ביותר.
בבריטניה, בתוך שלוש שנים כמחצית מהחיילים עוזבים. בתוך תשע שנים, רק רבע מהם יישארו. בחיל הרגלים הנתונים גרועים יותר: 47% יסיימו 3 שנות שירות, ו־18% יסיימו תשע. אך אל דאגה, יש זרועות המעלות את הממוצע. אחת מהן נהנית משיעור הישארות מדהים של 86% לשלוש שנים, ו־52% לתשע שנים; למרבה הצער מדובר ב"גיס המוזיקה הצבאית".
רמת הניסיון הממוצעת גבוהה יותר בצבא מקצועי, אולם פחות משמקובל לחשוב. רוב המתגייסים בבריטניה ובארה"ב נשארים בצבא לפרק זמן מוגבל יחסית, ואינם הופכים את הצבא לקריירה – אף שאצל הבריטים אפשר למצוא פה ושם חיילים פשוטים המשרתים באותו תפקיד בחיל הרגלים במשך עשרים שנה. לא כל כך הרבה, אבל יש.
אף שהשכר והתנאים באים מהיום הראשון, ובונוסי החתימה מחדש קיימים גם קיימים (בארה"ב לפחות, חיילים וקצינים מרוויחים יותר מרוב בעלי ההשכלה הזהה להם; למען האיזון, הדבר קשור כנראה גם לכך שחלק ניכר מבנות זוגם מתקשות לעבוד), הדבר לא תמיד פותר את בעיות הגיוס. ב־2009, כאשר הצבא הבריטי חיפש מועמדים לפרישה מוקדמת עקב קיצוצים, התנדבו לעשות זאת בערך פי שניים קצינים מהרצוי, ובהם רבים מהטובים ביותר. ב־2015 כל חייל רביעי חשב לעזוב.
כאשר יש לצבא מתחרים מהיום הראשון, הוא עלול להתקשות למשוך אליו את הטובים ביותר. כך, למשל, במחקר שפורסם לא מזמן נטען כי מאז ביטול גיוס החובה ירדה איכות קציני המרינס. להשערת החוקרים, הסיבות הן ירידת ערכו של התואר הראשון כתנאי קבלה, והעובדה שבהיעדר גיוס חובה, לצעירים מצטיינים יש אופציות קורצות יותר משירות צבאי. ניתן לומר שבמידה מסוימת צה"ל משלם בכל מש"ק ממטרות מחיר על היכולת לבחור את הטובים ביותר בטרם יקבלו הזדמנות לצאת לאזרחות.
עם זאת, יש לומר שבניגוד לטענות נפוצות נגד צבא מקצועי, הגיוס ההתנדבותי בארה"ב איננו פונה בעיקר לשכבות חלשות ולמיעוטים, (אם כי ישנה שונות גדולה בין המדינות בארה"ב בשיעורי ההתנדבות) ומאפשר, לכל הפחות חלקית, סינון טוב יותר של חיילים, בוודאי בהשוואה לתקופת וייטנאם; כיום בלי תעודת סיום של בית ספר תיכון לא מתקבלים לצבא, ואילו אז הסיכוי של משכילים לברוח משירות צבאי היה גדול יותר. מצד שני, פירוש הדבר שהצבא בוחר מתוך מאגר מצומצם יותר, דבר התורם לקשיי הגיוס ולפעמים לעיקומי הכללים שהוזכרו במאמרי המקורי. השאלה האם הקושי לגייס את הטובים ביותר שקול לתועלת שבוויתור על הגרועים ביותר, נותרת פתוחה.
שומנים ובזבוזים אינם ייחודיים לצה"ל
גם בשאר התחומים, צבא מקצועי איננו בהכרח יעיל יותר. נטען כי הצבא האמריקני הוא "צבא מתנדבים ביום הראשון לגיוס, ומערכת כופה בשאר הזמן", כולל מערכת השמת קצונה פחות יעילה מזו הישראלית, שלפי המשרתים בה עצמם איננה מקדמת את הטובים ביותר; וכי הוא מתקשה לגייס או לשמר תפקידים חשובים מסוימים, כגון טייסים ומטיסי מל"ט, למרות בונוסי חתימה מכובדים ביותר, ועל כן שוקל לאפשר למש"קים לבצע תפקידים שהיו שמורים לקצינים.
גם עודף בקצונה (במיוחד בכירה) איננו מאפיין ייחודי של צה"ל; הצבא האמריקני כיום מחזיק באופן יחסי פי חמישה יותר גנרלים מאשר במלחמת העולם השנייה (ויש הטוענים שכמעט פי עשרה), והקיצוץ הגדול אחרי המלחמה הקרה הכה הרבה יותר בדרגים הנמוכים מאשר בבכירים. לאחרונה הודה שר ההגנה האמריקני כי מבנה ההיררכיה הצבאית גורם לריבוי מיותר של קצינים בכירים.
גם האשמות על בזבוז וחוסר יעילות, הן אצל הצבא והן אצל חברות קבלניות, אינן עניין חדש. עם זאת, יש להיזהר בהן כשם שיש להיזהר בטענות הבזבוז בארץ: לא מעט מהמקרים הם פשוט עניין של חשבונאות ולא באמת בזבוז קיצוני. הייתי מתייחס בזהירות מרובה לטענות פופולריות כגון הטענה כי הצבא האמריקני הוציא על מיזוג אוויר בעיראק ובאפגניסטן כ־20 מיליארד דולר בשנה. דיינו לומר שגם בקרב המשרתים בו, כולל לא מעט קצינים אמריקנים בדרגות שונות שפגשתי בעשור האחרון, רווחה הדעה שהצבא האמריקני מבזבז הרבה ולא תמיד ביעילות. האם זה נכון? אולי. חוויית הקצין בארה"ב איננה בהכרח מייצגת יותר או פחות מהמקבילה בישראל.
הנתונים על צבאות אחרים פחות מפורטים, אבל המגמה זהה גם בצבא הבריטי (שגם בו נסקה העלות בחדות מאז ביטול גיוס החובה, ובפרט מאז 2000) והצרפתי: עלות כוח האדם בצבא מקצועי גבוהה יחסית, בעוד שההוצאות על ציוד לחימה אינן בהכרח גבוהות יותר מהשיעור היחסי. מבחינת כשירות הציוד, הצבאות המקצועיים של בריטניה וגרמניה סבלו מבעיות לא פשוטות בשנים האחרונות: לפי כל הגדרה שהיא, פחות מחצי מחיל האוויר הגרמני נמצא בכשירות מבצעית, אם בשל כשלים מבניים במטוסים (עניין שאיננו מושפע כמובן מצבא מקצועי או חובה) ואם בשל בעיות תחזוקה ומחסור בחלפים. בעיות כאלה מופיעות גם בצבא היבשה הגרמני, הפועל עם 75% מהציוד שהוא צריך ופשוט מעביר אותו ממקום למקום, מתוך הנחה שלא כולו יידרש בבת אחת; במקרה אחד חסרו מקלעים, וגדוד חי"ר – המשתייך ליחידה המוגדרת כ"כוח תגובה מהירה" – התאמן במקומם עם מקלות מטאטא צבועים שחור. משיחות עם קצינים אירופאים עולה תמונה חמורה יותר, אם כי קשה לדעת כמה היא מוסמכת.
חיל האוויר האמריקני סובל גם הוא מבעיות דומות, אם כי בינתיים פחות חמורות. קשה למצוא נתונים גלויים על חיל האוויר הישראלי, אם כי מקובל שרמת כשירותו גבוהה יחסית. בדוגמה אחת, ההצהרה כי כל מטוסי ה-F16 של החיל חזרו לטוס אחרי בירור תקלה, היא הצהרה שקשה לחשוב עליה בלא מעט צבאות מערביים.
בתחום אחר של חוסר יעילות הגיע צבא גרמניה לשיא, כאשר התברר שלמרות (ואולי בגלל) היותו צבא מקצועי הוא כפוף לחוקי העבודה הגרמניים. חיילים גרמנים נאלצו לעזוב אימון ממושך של נאט"ו באמצעו כי מכסת השעות הנוספות שלהם נגמרה (הבסיסים נסגרו ב־4:30 אחר הצהריים, אגב).
האם הבעיות הללו הכרחיות? לא כולן. הן תלויות במספר גורמים, בהם תקצוב (כך למשל, בריטניה וגרמניה החלו להגדיל את תקציב הביטחון לאחרונה, לפחות חלקית בשל החשש מרוסיה), וסדר העדיפויות הפוליטי (צבא לא אמור לקבוע לעצמו את המטרות, וטוב שכך). ייתכן שצה"ל מקצועי יצליח להתגבר על כל המכשולים הללו. אבל יעילות איננה מרכיב מובנה ואוטומטי של צבא מקצועי, גם לא מערבי ומתקדם; החיסכון התקציבי הצפוי לא בהכרח מגיע; הכשירות לאו דווקא טובה יותר; ולמרות "הצעת תנאים דיפרנציאליים בין יחידות", מחסור יכול גם יכול להיווצר, גם ובייחוד בבעלי מקצועות מבוקשים. לפחות חלק מהבעיות שלעתים קרובות מיוחסות לגיוס החובה, עלולות לנבוע מקשיים מבניים ותרבותיים שמעבר לצבא מתנדבים לא בהכרח יפתור.
אי אפשר לקחת את הטיעונים שנטענו בזמנו בזכות שירות התנדבותי בצבאות זרים בעולם ולהחילם ללא הסתייגות בארץ, אולם להתעלם מכל המכשולים שהתגלו שם תוך אמונה שבארץ זה יהיה אחרת (וגם אחרת מכל גוף ממשלתי שהוא, ואפילו אחרת מצבא הקבע של היום). אם הבעיות הללו מתקיימות בצבאות מקצועיים מהטובים בעולם, אולי הבעיה איננה רק או בעיקר גיוס החובה.
ודאי שבצה"ל יש בזבוז, ואפילו רב. בשנים האחרונות, גם תכניות התייעלות לא התנהלו כמצופה. אולם לא ברור שצה"ל בזבזני ביחס לצבאות אחרים, ובכל מקרה זו איננה השאלה הנכונה. השאלה היא לכמה חיילים צה"ל זקוק, והאם יש בגיוס התנדבותי פוטנציאל מספיק כדי למלא את התפקידים הלא־מבוזבזים שבצה"ל (ארץ טוען ש"חלק ניכר מאוד מסדר הכוחות של צה"ל היום" הוא מבוזבז, אולם מלבד העובדה שהוזכרה קודם שאחוז הלוחמים בצה"ל דווקא גבוה ביחס לעולם, לא ברור כמה זה "חלק ניכר מאוד" ועל מה מתבססת הערכה זו).
לא חייבים לגייס את כולם
כראיה לדבריו מביא ארץ את העובדה שב־1949 –
צה"ל היה בעמדת נחיתות טכנולוגית, האיום הקיומי לא היה רק סיסמה ריקה, ומאסות של כוח אדם עדיין שינו משהו. במסגרת החוק נקבע גיוס חובה של שנתיים לגברים ושנה לנשים. מאז האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה פי שש, האיומים פחתו, הטכנולוגיה התקדמה ושדה הקרב נראה אחרת לגמרי. למרות זאת, אורך שירות החובה רק גדל מאז. עובדה זו מלמדת אותנו ששירות חובה (במיוחד באורכו הנוכחי) הוא כלל לא עניין של ביטחון.
מלבד הבלבול בין "לא רק עניין של ביטחון" לקביעה "כלל לא עניין של ביטחון", ראוי להזכיר שנדרשו לצה"ל שלוש שנים בלבד כדי להעלות את משך השירות לשנתיים וחצי לגברים ושנה וחצי לנשים (בין היתר כדי לפצות על הקיצוץ בכוח האדם בקבע בזמן המשבר של 1953-1952), ושב־1963 דווקא קוצץ זמן השירות עקב רגיעה יחסית (והוארך מחדש ב־1966).
השאלה כמה צריך להיות אורכו של השירות היא שאלה פתוחה. אין קדושה בשלוש שנים, אולם אין בכך לומר דבר על האורך הרצוי בנקודה מסוימת אלא רק על כך שיש אינרציה.
בנוסף, ההבדל בין צבא מתנדבים לצבא חובה הוא השאלה האם הצבא יכול לחייב מישהו להתגייס או לא, ולא האם הוא מגייס בפועל את כולם (גם גיוס כולל יותר, כפי שהמליצה ועדת בן־בסט, יכול להוביל לקיצור השירות). השאלה האם צה"ל צריך לשמש כמקום התנדבותי למי שאיננו מתאים לצבא 'רגיל' היא שאלה נפרדת, המתייחסת לאחוז זניח למדי (אגב, גם בארה"ב ובבריטניה קבוצות שונות דורשות את הזכות לשרת – החל מנכים וכלה בטרנסג'נדרים שהוזכרו לעיל). אפילו בן־גוריון, אבי 'צבא העם', הורה לרמטכ"ל מקלף בזמן הקיצוץ הגדול של 1953-1952:
1. צבא הוא חלק ממערכת לאומית כוללת ולא ישות בלתי תלויה.
2. הצבא הסדיר גדול מדי, וזה פוגע במדינה ומחליש אותה.
3. יש לצמצם תקני אזרחים ולרכוש שירותים במיקור חוץ.
4. יש להקטין את צבא הקבע ולהקפיד שיעזבו הפחות טובים.
5. יש לפטור משירות חובה חיילים שעלות התמיכה במשפחותיהם היא גבוהה.
משמע, אין צורך להעמיד את האפשרות לסינון בשעת הצורך מול גיוס החובה. בצבא ארה"ב של מלחמת העולם השנייה, מלחמה כוללת וצבא המונים, לא פחות מ־35.8% מהמגויסים נדחו על רקע בריאותי או נפשי. במהלך מלחמת העצמאות בישראל, כ־40 אחוזים נדחו מהשירות "מסיבות רפואיות, משקיות או אישיות", או שגיוסם נדחה.
בסופו של דבר, לוז העניין הוא כנראה התנגדות אידאולוגית ל"כור היתוך", חינוך החברה מחדש, ו"'שוויון בנטל הגורר ביצוע משימות לא צבאיות בעליל". במבט על התגובות למאמרו של ארץ בדף הפייסבוק של 'מידה', נראה כי קשה לפשר בין הסבורים ששירות חובה תורם למדינה, מביא ללכידות חברתית, מקדם ערכים רצויים וכן הלאה, ובין הרואים בו "הנדסה חברתית", סבל מיותר, כפייה מגונה, "קולקטיביזם מפא"יניקי" וכיוצא בזה.
הטיעונים בדבר התועלת והנזק בשירות הצבאי מצויים במחלוקת עזה ולגיטימית, הן בארץ הן בעולם. לא מעטים רואים תועלת בגיוס חובה או נזק בהיעדרו (לאחרונה, התוצאות הראשוניות של מחקר שעורך רונן איציק, עמיתי לשעבר, מראות על תועלת חברתית מסוימת מהשירות, וגם התנגדות נרחבת לצבא מקצועי בקרב בוגרי צבא). גם שימוש בהתאבדויות בצה"ל כראיה לנזק שהצבא גורם הוא בעייתי, שהרי אחוז המתאבדים בארץ נמוך ביחס לאירופה, גם בגילים הרלוונטיים; הסיבה לכך שהתאבדות היא גורם המוות המוביל (בספירה כלולים גם אנשי קבע ומילואים) היא שבעשור האחרון הצליח צה"ל לצמצם באופן ניכר את אחוז התאונות. אבל כל הדיון הזה הוא דיון אידאולוגי, שאיננו עונה על השאלה: כמה חיילים צה"ל צריך, מה משימותיו, ואיזו שיטת גיוס יכולה לספק אותן.
עם ובלי חרדים וערבים
לקראת סיום אני מבקש להצביע על שתי אי־הבנות מהותיות במאמרו של ארץ. הראשונה היא הטענה כי השמטתי את החרדים והערבים מפוטנציאל הגיוס בישראל, אך מנגד לא השמטתי כ־13 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקנית שלא נולדו בארה"ב, ו"פוטנציאל הגיוס שלהם דומה לזה של החרדים והערבים פה בישראל".
לאמתו של דבר, במאמרי מניתי מספר פעמים את המקבילה הישראלית עם ובלי החרדים והערבים, כך שאינני מבין מהיכן הגיעה טעות זו. יתרה מזו: גם מי שאינם אזרחים אמריקנים יכולים להתגייס, ולא מעטים עושים זאת כבר שנים, בין היתר כאמצעי להשגת אזרחות או מעמד תושב קבע. כך, בין 1999 ל־2010, כארבעה אחוזים מהמגויסים לכוחות האמריקניים כלל לא היו אזרחים; ב־2008 לבדה היו בשירות פעיל 65 אלף חיילים שנולדו מחוץ לארה"ב, אזרחים ולא אזרחים כאחד, שהם חמישה אחוזים מכלל המשרתים. אמנם מדובר בשיעור גיוס נמוך יותר משל ילידי ארה"ב, אבל אם שיעור הגיוס לצה"ל של ערבים (ובמידה פחותה של חרדים) הוא יותר משליש משל היהודים הלא־חרדים, אזי חלו התפתחויות מעניינות בישראל והחמצתי אותן. גם צבאות אחרים, כגון הצבא הבריטי וכמובן לגיון הזרים הצרפתי, מגייסים לעתים מזומנות חיילים לא־אזרחים.
אי־הבנה שנייה היא הטענה ש"במאמרו מצייר הנקין תמונה של הצבא המקצועי, ומסביר שיהיו בו רק 300 כלי טייס, 3 צוללות, 4 סוללות כיפת ברזל וכו'". כנגד זאת טוען ארץ כי "בצבא מקצועי שהכוחות שלו מתוכננים היטב, הקיצוץ לא יהיה רוחבי אלא אורכי. יקצצו יותר בכוחות כמו שריון (שפחות רלוונטיים היום), ופחות בכוחות כמו מטוסים או צוללות".
לאמתו של דבר, כפי שכתבתי שם, לא התכוונתי כלל להציע סדר כוחות (והקיצוץ הדמיוני לא היה רוחבי), אלא תרגיל לצורך הדגמת הנקודה, והיא: שגם צה"ל קטן במידה קיצונית, שכמעט לכל הדעות איננו מתאים לישראל, וללא שום יחידות עורפיות, ידרוש אחוז התנדבות גבוה יחסית למקובל במערב (כולל חרדים וערבים…).
הרכבת לא תחזור לתחנה
ב־1966 אמר מילטון פרידמן כי "אין סיבה שלא נוכל לנוע בהדרגה לכוח מתנדבים, על ידי הפיכת תנאי השירות לאטרקטיביים יותר ויותר עד ששוט הכפייה יפוג". בדומה לכך אומר ארץ: "אין שום תוכנית לבטל מחר את גיוס החובה. כל מקצוּע של צה"ל יהיה הדרגתי ופרוס לאורך זמן".
ארבעים ומשהו השנים מאז בוטל גיוס החובה האמריקני צריכות ללמד אותנו לא רק על ההזדמנויות הגלומות במהלך, אלא גם על הבעיות הכלולות בו. הנקודה איננה קצב השינוי, אלא השאלה לאן הולכים. אפשר לקצר או להאריך את משך השירות; אפשר גם לבצע גיוס חובה סלקטיבי – מבלי שהדבר יהפוך להיות צבא מתנדבים. אבל אם מציבים כמטרה את ביטול גיוס החובה, יהיה קשה יותר לעצור את הרכבת לאחר שיצאה מהתחנה (כמובן, בזמן מלחמה כוללת זה יהיה אפשרי, כפי שכבר קרה, אבל כנראה לא כל־כך מומלץ לישראל. גם הסכם אוסלו וההתנתקות יכולים ללמד דבר או שניים על מגבלות טיעון ה'מקסימום נחזיר את המצב לקדמותו'; הקטנת פוטנציאל המילואים גם היא עניין שקשה להפוך במהירות).
השאלה שנותרת בעינה היא האם צבא מתנדבים יוכל למלא את צרכיה של ישראל. טענתי היא שהתשובה לכך שלילית. ההיסטוריה של ביטול גיוס החובה בצבאות בעולם, והציפיות מצבא המתנדבים שלא כולן התגשמו, רומזות שיש כאן לכל הפחות סימן שאלה גדול.
מי שמעוניין בצבא מקצועי הוא דווקא אליטת השמאל בארץ ולא מטעמי חיסכון אלה כדרך להישתלטות על הצבא ולהפוך אותו לצבא פרטי שאיתו הוא יוכל לבצע סוף סוף הפיכה בארץ
צבא עם מבטיח את הדמוקרטיה
עדיף שישאר צבא עם
הטענה שלך מוזרה פעמיים :
בשנים האחרונות הימין טוען באופן עקבי שצמרת הצבא היא שמאלנית ולכן ישראל לא מנסה/לא מצליחה להביא להכרעה בגזרות השונות.
איך אליטת השמאל תוכל להשתלט על הצבא כדי ״לבצע סוף סוף הפיכה בארץ״ אם ילדי האליטה לא מתגייסים לצבא החובה ולבטח לא יתגייסו לצבא השכיר ?
המחיר שמשלמים האיליטה על הגיוס החובה נמצאת במגמת עלייה יותר מהמחיר שמשלמים שאר האוכלוסייה.
ילד בן 18, בוגר 10 יחידות מחשבים פלוס פיזיקה, או מגמת רובוטיקה, חלקם אפילו מסיימים תיכון עם תואר.
קח לדוגמה את הקצין מודיעין שהתאבד, הבחור כבר עבד בחברת הייטק תרם הגיוס.
המשכורות שכל 8200 מוותרים עליהם בזמן שהם משרתים, הולכות וגדלות.
סיבה מרכזית אחת לכך שצה״ל ימשיך להיות צבא חובה : צבא שכיר לא יוכל לקיים לאורך זמן את הכיבוש בגדה המערבית.
רק צבא חובה יכול לעשות זאת בחברה שבה רוב האזרחים היהודים תומכים בהמשך הכיבוש.
יכולות הלחימה של צבא היבשה כה ירודות (הופגנו בלבנון 2 ובצוק איתן) בעיקר בגלל הזנחה ארוכת עשורים והעדפת ההשקעה בחיל האוויר וחיל הים.
מבחינת חלוקת המשאבים, קשה להניח שמשהו ישתנה אם צבא היבשה יורכב מחיילים שכירים.
אכן, צבא מקצועי אינו מתאים לישראל כי הצרכים גדולים מדי.
מצד שני המצב שבו מחצית מהמלש"בים אינם משלימים שירות סדיר ורק 5% עושים מילואים הוא בלתי נסבל.
לכן צריך פתרון אחר: צבא חובה אבל לא לכולם. צה"ל לא ממש זקוק לכל החיילים הסדירים שהוא מגייס. למרות שלא כולם מתגייסים עדיין יש המון חיילים בתפקידים עורפיים שנמצאים שם רק כי הצבא מחויב לגייס אותם. עליהם ניתן לוותר.
הרעיון יהיה להגדיר שלושה מסלולים:
מסלול "רגיל" של לוחמים ותומכי לחימה. למסלול זה יגויסו כל אלה שצה"ל ימצא אותם מתאימים ליחידות קרביות (חי"ר, שריון, תותחנים, הנדסה) כלוחמים או כתומכי לחימה ישירה. הם יגויסו לתקופה של שנה עד שנה וחצי שבמהלכה יוכשרו במקצועם ויתאמנו. הם לא יעשו תעסוקות שאינן קשורות למקצועם (כמו שטחים, בט"שים, אבט"ש). לאחר השלמת הכשרתם הם יתפסו קו במקצוע ולאחר מכן ישרתו עד שלושה שבועות בשנה במילואים באימונים בלבד (לא בתעסוקות).
החיילים האלה יקבלו משכורת מהיום הראשון שתתחיל ב70% מהשכר ההמוצע במשק ותעלה במהלך השירות. לאחר השחרור הם יקבלו מענק נדיב וכל עוד הם משרתים במילואים הם יזכו להטבות מפליגות (נקודות זיכוי ממס, הלוואות בערבות מדינה וכ').
מסלול "צהוב" שייועד למי שמעונין בקריירה צבאית ארוכה יותר: קצינים, נגדים, יחידות מיוחדות (טייס, חובלים, סיירות וכ'). הם ישרתו תקופה ארוכה יותר בהתאם למקצועם. במסגרת זו יוקמו יחידות יעודיות שיעסקו בבט"ש בגבול ובשטחים (מג"ב, כפיר). גם במסלול זה יקבלו משכורת מהיום הראשון ובמהלך השירות יקבלו צ'ופרים כמו לימודים ע"ח הצבא וכ'.
מסלול "כל היתר" שאליו ילכו כל השאר שהיום מגויסים ואין מה לעשות בהם. אלה יגויסו לתקופה של עד חודש במסגרתה יוכשרו לתפקידים בשעת חירום (מגישי עזרה ראשונה, נהגים, מחסנאי ימ"ח) וישוחררו. הם לא ישרתו במילואים ויקראו אחת לשנה-שנתיים לכמה ימי רענון ועדכונים. הויתור על החיילים האלה שעולים לצבא הון (מזון, מגורים, רפואה, ביטוח…) ישמש למימון שני המסלולים האחרים.
בנוסף כל מה שאפשר יועבר למיקור חוץ (תהליך שהחל ויש להגבירו) ובנוסף כל מה שאינו קשור ישירות להגנת המדינה (גלי צה"ל, מאק"ם, מורות חיילות…) – יועבר לרשויות האזרחיות המתאימות.
בצורה זו צה"ל עדיין יקבל את כוח האדם הנחוץ לו, החיילים הלוחמים לא ירגישו פראיירים לעומת חבריהם ואלו שאין בהם צורך יוכלו ללכת לעשות לביתם.
השאלה היא אם מישהו מוכן להרים את הכפפה.
שתי נקודות ברשותך:
א, ההנחה שלך היא שאין צורך כלל ביחידות מטה. אך אפילו בצבא ארה"ב המהולל יש מטה עצום, הכולל בתוכו המוני חיילים המקבלים שכר יפה ומכובד על מנת לקיים את הצבא ברמות הלוגיסטיות הגבוהות. הצבא לא מתקיים מלוחמים ותומכיהם בלבד.
ב, במסלול האחרון שהצעת, הקמת למעשה את הג"א מחדש. אלא שבמציאות כיום זה לא עובד. הסד"כ התומך את המשק האזרחי צריך להיות מקצועי – כמו פיקוד העורף – ולא מורכב ממע"רים ונהגים בלבד. שנית, הנחת כי צה"ל ידע ויצליח לגייס בצורה יעילה עשרות אלפי חיילים אותם הוא פגש לראשונה לתקופה של חודש ולאחר מכן במקרה הטוב ליום-יומיים בשנה. המציאות בפועל היא ש-95% מהחיילים האלו (לכאורה חיילי מילואים) לא ילבשו לעולם מדים מיום שחרורם.
מסכים לגמרי, אבל יש לבחון את נחיצות והיעילות של המסלול "כל היתר"
לא בטוח שיש בו צורך ויתכן שאפשר לוותר עליו.
דבר שני יש לבחון האם נדרש בכלל לגייס בכפייה גם את המסלול הרגיל, יתכן שניתן לגייס מתנדבים תמורת הטבות מספיקות גם למסלול זה.
בארהב לדוגמה קיים מסלול דומה של צבא מילואים.
דבר אחרון הייתי מפצל את המסלול הצהוב לשניים.
אחד מסלול קרבי ותומך לחימה, שיכלול התחייבות ל 10 שנים של שירות (עם אופציה להעריך עד גיל 40) ויכלול משכורות גבוהות (לאחר ההכשרה, בזמן ההכשרה שכר כמו המסלול הרגיל) קבלת מימון מלא ללימודים עם השחרור, והטבות כלכליות נוספות.
מסלול שני יהיה לתפקידי מטה ותפקידי עורף, שם יגייסו אנשים כמו בכל מקום במשק לפי שווי הוגן של התפקיד ושכר מקובל בהתאם לכישורים הנדרשים
המציאות העכשווית לא תחזיק מים לאורך זמן.
לא הגיוני שלכל ילד וילדה שמגיעים לגיל 18 יומצא ג'וב בשביל שיתגייס. מודל צבא העם לא נחוץ וכבר הפך לבדיחה.
לא רק שהצבא זקוק לאירגון מחדש והתייעלות, גם המדינה צריכה. אם לא יעשו זאת בצבא זה לא יקרה באף מקום אחר.
מסכים, המודל של היום לא יחזיק זמן.
מהרגע שחצינו את הקו שרק פחות מחצי מהנוער מתגייס, כלומר שהמתגייסים הפכו למיעוט, זה סימן שמודל צבא העם מחשב את קיצו לאחור.
האופציה היחידה היא להתחיל מעבר הדרגתי לצבא מקצועי.
בעבר המצב היה שיש רוב שמשרת בצהל, והרוב הזה וויתר למספר מיעוטים על גיוס.
המצב התהפך, עכשיו יש מיעוט שמתגייס ורוב שחי על חשבון המיעוט…
אין שום דרך לגרום לערבים או לחרדים להתגייס, וגם לא לשרות לאומי (שרק יהיה בזבוז של יותר כסף)
המצב כמו עכשיו לא יכול להמשיך, והוא גם ילך ויחמיר, אפילו ממשלת השינוי ללא החרדים למעשה ויתרו על הניסיון לגייס אותם ועברו רק להתמקד בשילוב בשוק העבודה, תוך קיצור הזמן שצריך להיות בישיבה (מה שמגדיל את התמריץ לא להתגייס)
עדיף לעשות את המעבר עכשיו כאשר יש לצהל עדיין הילה של כבוד בציבור.
כי זה לא ימשיך הרבה זמן, כאשר אנשים יתחילו להצביע ברגליים, ולהשתמט בכל דרך אפשרית, יהיה קשה להפוך את הגלגל ויהיה צורך בתמריצים ממש גדולים לגרום לנוער להתגייס (אחרי שכבר יתקבע בציבור שלשרת זה להיות פרייר)
ההשוואה הכלכלית בין צבא חובה לצבא מקצועי מוטעית.נראה לי שצבא מקצועי יעלה יותר כי הוא מעסיק שכירים ולא עבדים.
בצד ההוצאות מאידך האזרחים הצעירים שאינם מגויסים משלמים מס על הכנסתם ומגיעים בגיל צעיר יותר למדרגות המס הגבוהות זה בצד ההכנסות של הממשלה.
אם משלם המיסים מעסיק לוחם ו5 מש"קי ממטרות באלף ש"ח לחודש אז זה עולה לו 6000 שח. נניח שששכר הוגן ללוחם הוא השכר הממוצע במשק בערך 9000 ש"ח אז צבא מקצועי יעלה יותר. אבל 5 אזרחים משלמים מס ומפיקים למשק תפוקה ממשית ולא מבזבזים את זמנם על שש בש וופלים בשקם.
והשאלה היא בכמה מש"קי ממטרה משלם המיסים מוכן לשלם כדי שהגאונים יגיעו לממר"ם והטובים לסיירות ולגדודים.
האמת, טיעונים משכנעים.
עם זאת ישנם כיוונים נוספים אפשריים לצה"ל – למשל המודל הפיני, שהוא למעשה הרחבה של תוכנית "שלב ב'" שהייתה בעבר בצה"ל, לפיו כולם מגויסים לתקופה הכשרה קצרה וממוקדת, ולאחריה מיד עוברים לשירות מילואים. היחידות כפי שהתאמנו בסדיר – עוברות כמו שהן למילואים (בניגוד למצב כיום בצה"ל, בו חיילים בתום שירותם עוברים ל'סל' ממנו מתפזרים לכל יחידות המילואים לפי צורך), ולאחר מכן מתאמנות מדי פעם על מנת לשמור על כשירות.
במקביל לכך, ניתן להעביר הרבה מאחריות צה"ל בשטחים וממשימות השיטור למג"ב – הרי הם כח הבנוי כיום בדיוק למשימות כאלו, ולהשאיר כצבא סדיר רק צבא מקצועי שיוכל להיות קטן הרבה יותר ביודעו כי כוחות המילואים שלו משמעותיים מאוד.
לצה"ל יש יכולת ייחודית למדי למוביליזציה של כוחות מילואים בזמן קריאה קצר (בין אם בזכות שיטת גיוס יעילה, ובין אם בזכות גודלה הקטן של ישראל), אך עם זאת, במודל פיני שכזה (או שלב ב'), כנראה שיידרשו אימונים איכותיים עבור יחידות המילואים הרבה יותר מאשר ביצוע תעסוקות באיו"ש.
מודל כזה ימזער את הפגיעה בחירותם של המגויסים, יישמר כח לוחם משמעותי, יצמצם את המערך התומך (שכן חיילי מילואים אינם נדרשים למשל למש"קית ת"ש) ובאם ייבנה נכון – יוכל לכל משימה לה צה"ל נדרש כבר היום.
היי אלון: בניגוד לעבר, יחידות המילואים של היום מורכבות מכוחות אורגניים יחסית, כלומר משתדלים ליצור מצב לפיו בני אותו המחזור / אותה המחלקה או צוות יגיעו לאותה יחידת מילואים. תחושת ה״סל״ נוצרת בגלל שיש הרבה יותר יחידות מילואים מאשר סדיר – כלומר אולי אני סיימתי בגבעתי ונשלחתי ליחידה א׳, אבל המחזור שלפני הגיע בכלל ליחידה ב׳ כי יש הרבה יותר יחידות שגבעתי מזינה.
חוץ מזה, הצבא מיישם מודלים שונים עבור יחידות שונות בכל מה שקשור בתעסוקה מבצעית. חטיבות מסויימות מבצעות מעט מאוד תעסוקה כזו ובעיקר מתאמנות לתרחישים אופרטיביים ואילו אחרות מוכוונות לאיו״ש. הרציונל הוא שבזמן מלחמה חטיבות המילואים של איו״ש יחליפו את הסדירים (כולל היכולת לכבוש מחדש שטחים נרחבים) כדי לשחרר את הסדירים ואילו חטיבות המילואים האחרות יוקפצו לחזית.
אני לא כ״כ מאמין במודל הפיני, אחוז הנשירה שאני מכיר ממילואים הוא אחוז גבוה מאוד, בלי קשר למהות הקריאה. לוקח זמן להכשיר חיילים – גם אם ההכשרה היא פשוט ניסיון קרבי.
גישה מעניינת. אם כי יש לומר שהיא דווקא *הפוכה* לכיוון של 'התמקצעות' בצה"ל וחוזרת חזרה לקונספט של בן-גוריון – ודורשת כמובן גם את ביטול חוק המילואים כדי לקרוא הרבה יותר למילואימניקים. השאלה גם מה יהיה גודל מג"ב בתסריט כזה ומה תהיה עלותו, והאם לא יקרה לו, להבדיל, מה שקורה ברוסיה (אם כי מסיבות אחרות לגמרי, כמובן) ל'כוחות משרד הפנים', שהם בעצם 'צבא משרד הפנים', מינוס חיל אויר בערך.
לחייל המילואים:
העלית נקודות חשובות.
ראשית, אתה מדבר על מה שנקרא 'גדוד מזין חטיבה', התקף להערכתי עבור 24% עד 30% בלבד מהמשתחררים משירות סדיר, ובפרט עבור לוחמים. יתר החיילים, לדוגמא – החשמלאי של הטנק – לא משובצים על פי מודל זה בדיוק בגלל חוסר המתאם בין היקפי הסדיר ובמילואים ובין משימותיהן של היחידות. בשל כך יש צורך לשבץ על פי פער ולא על פי עיקרון שימור האורגניות. ההבדל הוא שבמצב המוצע יחידות יישמרו אורגניות לחלוטין, אולי אף עד רמת הגדוד.
יש לך נקודה טובה לגבי משך ההכשרה (נניח ותקופת הסדיר מוגדרת לכ-10 חודשים בממוצע כולל הכשרה מתקדמת ופעילות מבצעית קצרה- אין ספק כלל שהצבא יידרש לקיצוץ משמעותי במשכי ההכשרה במצב ההיפוטתי המדובר) ולגבי הנשר משירות מילואים. לצערי אני לא רואה דרך להעריך את השפעת השינוי על היקף הנשר (לטובה או לרעה).
בנוגע לאימונים – נכון, צה"ל בשנה-שנתיים האחרונות שם דגש גדול יותר על אימונים איכותיים ולא תעסוקות בלבד. אלא ששינוי אופי האימונים קרה כל כך הרבה פעמים בעשר השנים האחרונות, שאי אפשר להצביע על איזושהי מדיניות וחשיבה תכנונית ארוכת טווח אלא רק תגובות למסמך מסקנות כזה או אחר אחרי כל מבצע. אין פסול בהכרח בלמידת לקחים ויישום מסקנות – אלא שמשימותיו של צה"ל הן – בגדול – סטטיות באופיין כבר 30 שנה, וטרם נמצא אופי האימונים הרצוי למילואים? על פי המודל שהצעתי מעלה, יחידות המילואים ייתמקדו בהכרח באימונים איכותיים ללא שינוי על פי הלך הרוח התקציבי והמדיני.
יגיל,
שר הפנים אולי יחזור להיות 'שר המשטרה', כיוון שהעברת אחריות צה"ל בשטחים תדרוש הכפלת גודלה של משטרת ישראל, אך בהנחת יציאה עתידית מיהודה ושומרון – התאמת היקף הכוחות תהא עניין פשוט יותר מאשר שינוי בכוחות חובה. החסרון כפי שציינת הוא יצירת כח פרא-צבאי בעל סמכויות שיטור כמו גם סמכויות פעולה בתוך הארץ. מתכון לאסון.
גם בשל סיבה זו וגם בשל השינוי באופי אימון המילואים – כמובן שיידרשו התאמות בחוק. על פניו נראה שהערכת עלותו של מג"ב היא עניין של מה בכך – הרי לא יידרש לשינוי מהותי בהרכבו או במשימותיו, אלא רק בגודלו. כלומר נדמה שהגידול בעלות הוא לינארי.
מדינת ישראל יכולה וצריכה להרשות לעצמה לשלם לחיילים שכר מינימום החל מהשנה השלישית.
אפשר וצריך לשלם לפחות שכר מינימום לחיילי חובה ושכר ממוצע לחיילים קרביים מהדקה הראשונה.
החיילים מבזבזים שנים שיכלו לעבוד בהן. החישוב הנכון הוא לפי שנת עבודה ממוצעת עם נסיון ולא לפי שנה של מתחילים כי זה מה שהם מפסידים.
חי מהאוכלוסיה לא משרת ולכן המשרתים משלמים למעשה מס שמתבטא בשנות חיים והוא שווה ערך ל60,000 ש"ח בשנה לפחות.
תשלום שכר אמיתי גם יאפשר הצגת התמונה המאלה והמדויקת של העלות למשק ולכן הצבא יהיה מוכרח בעקבות הלחץ לקצץ ולא לגייס חיילים מיותרים בניגוד למצב כיום שבו אין עליו לחץ כזה.
המשכורת שלהם היא אוכל, ביגוד, דברים בסיסיים. היא לא רק הכסף שהם מקבלים. הם לא צריכים לקבל משכורת כי זו לא עבודה אלא שירות חובה.
א- "כיסוח"יפה מאוד ומשכנע מאוד
ב- אני רוצה להוסיף נקודה שאני מרגיש שהיא חסרה לי בדיון. צה"ל הוא בהגדרה צבא מילואים. הצבא הסדיר – חובה וקבע – הוא רק השלד של הצבא ולא הצבא.
יותר מזה, להערכתי בכל רגע נתון, נמצאים על מדים מספר דומה אם לא גדול יותר של כוחות לוחמים מילואים מיחידות לוחמים סדירים (אשר בעצמם מהווים כמעט 40% מהסד"כ).
סה"כ גודל צבא המילואים, בציוד ועוד יותר בסד"כ, עולה בכמה סדרי גודל על גודל צבא הסדיר.
גם באיכות, מדובר בצבא גדול וחכם. מסגרת מילואים ממוצעת "לוקחת בהליכה" את המקבילה הסדיר למרות ההפרש בציוד.
ביטול שירות החובה תמחוק למעשה, לטווח קצר של כמה שנים את מערך המילואים. ז"א אמרת את צה"ל.
ג- כל זה כאמור,לא מבטל את הביקורת שיכולה להיות על צה"ל של היום שאני מחלק לשלושה:
– בעיית גיוס החובה הווה אומר כפיית הגיוס
– הבזבוזים
– המשימות הלא צבאיות שצה"ל מבצע כעת (גלי צה"ל, חיילים המשרתים במסגרות אזרחיות, חינוך החיילים ועוד)
גם אם גיוס חובה הוא כורח המציאות, שאר הבעיות דורשים תיקון מיידי ולא קשורות בהכרח לחובת הגיוס.
אכן ללא גיוס חובה לצורך אימון לקראת מלחמה,
לא יהיו מספיק חיילי מילואים מאומנים ביום פקודה.
הכשרה של חייל רגלי לדעתי צריכה לקחת שנתיים והאויב לא ייתן לנו התרעה של שנתיים לפני שהוא יתקוף אותנו או שאנחנו נתקוף אותו.
מעבר לגיוס חובה סלקטיבי יפתור את הבעיה.
לא לגייס את מי שלא צריך.
לתגמל את מי שכן משרת.
משימות שאינן אימון לקראת מלחמה יעשו רק על ידי אנשי קבע.
שירות החובה יקוצר לשנתיים.
יגויסו גם חרדים למטרת אימון לקראת מלחמה, שנתיים כל אחד.
יועסקו יותר אנשי קבע שיחליפו את אנשי החובה בעיסוקים שאינם אימון.
את גיוס החובה לגברים הסובלים מבעיות בריאות צריך לבטל.
את גיוס החובה לכל הנשים צריך לבטל.
אין לי ספק שיהיו מספיק מתנדבים לבצע תעסוקה מבצעית בעת שגרה.
כמו שיש מספיק מורים ושוטרים.
הממשלה תחליט כמה צריך בעת שגרה, תטיל את המסים הדרושים על האזרחים העובדים ותעסיק את הכמות הנחוצה.
שימו לב.
התחלופה האינטנסיבית של חיילים עקב שירות חובה אוניברסלי ומחסור באנשי קבע גורמת לכך שהרבה מאוד זמן מתבזבז על הדרכת חיילים חדשים במקום על תפוקה.
מדיניות הגיוס הנוכחית מונעת מאובססיה של אדם בשם אלעזר שטרן ולא בגלל שיקול פרקטי.
המאמר מנסה להשוות בין צהל לצבאות שונים . זאת השוואה פסולה שכן אין אויב או מיקום קרקעי משותף.
הדיון צריך להיות עיסקי וקפיטליסטי מכיוון שצהל הוא נטל כבד מאוד על הכלכלה הישראלית לאורך שנים.
השאלה מדוע צהל אינו מספק את הסחורה מאז מלחמת 6 הימים בעלויות יחסיות דומות?
התשובה אז היינו מעטים וכל מי שגוייס היה נדרש לשיטת קרב מסות השריון. היום הגיוסים כפולים ואין אוגדות שריון . החיילים הופכים למעמסה תקציבית וארגונית. גם יחידות המילואים נאבקות לקבל יממ תעסוקה או פעם בכמה שנים אימון מקוצר. לכן כשירות המילואים עלובה יחסית ליכולותיו. לכן יש לבטל את גיוס החובה ולהתמקד בצורך המבצעי בלבד.
אתה שוכח ברעיון הזה לשפוט עסקית וקפיטליסטית את יריביו של צה"ל, שעברו מתכנון מרכזי לכלכלת שוק של טרור עצמאי.
(לחילופין, לא מדובר באוגדות השריון, אלא השתנות פני המערכה, שכל מדינות המערב שוברות עליה את הראש. והצורך המבצעי כרגע דורש המוני חיילים על הקרקע).
אני חושב שרוב המגיבים מפספסים את הנקודה המרכזית של המאמר, נקודה הברורה מאליה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה צבאית, והיא כמה כוח אדם צה"ל צריך בשביל המטרה העיקרית שלו. מטרה זו אינה שיטור בשטחים וגם לא התמודדות מול חמאס בעזה או אף חזבאללה בלבנון. המטרה העיקרית של צה"ל היא להתמודד מול איומים קיומיים על מדינת ישראל.
אם אנו מקבלים את המטרה דלעיל כאקסיומה, הרי השוואה בין צבא מקצועי לבין צבא גיוס חובה צריכה להתמקד בשתי שאלות יסודיות: האם צבא מקצועי יכול להתמודד מול איומים קיומיים משתנים טוב יותר מצבא חובה? באשר לשאלה השנייה, נניח שצבא מקצועי הוא אכן זול באופן משמעותי מצבא גיוס חובה, על אף שיש דוגמאות היסטוריות לא מועטות למצב ההפוך, ואף נניח ששחרור כוח אדם רב מחובת השירות יתרום רבות לתמ"ג ולחוסנה הלא-צבאי של המדינה, עלינו לשאול האם החסרונות הכלכליים-חברתיים של צבא גיוס החובה יכולים להביא לקריסתה של המדינה בפני איום קיומי?
השאלה השנייה קשה למענה נחרץ. הוצאות ביטחון כבדות אכן יכולות לדרדר מדינה אל עברי פי פחת. יתר על כן, פטור המוני מגיוס חובה ודאי יתרום להעלאת התמ"ג ופועל יוצא יאפשר למדינה להשקיע יותר בהכשרת הכוחות ובהשגת מערכות נשק מתקדמות. עם זאת, ניכר כי מדינת ישראל מצליחה לא רע מבחינה כלכלית וחברתית (על פי רוב המדדים המקובלים) וזאת על אף הוצאת אחוז משמעותי מהתמ"ג שלה על ביטחון.
בניגוד לשאלה השנייה, השאלה הראשונה קלה יותר למענה. סביר להניח שצבא מקצועי יכול להתמודד עם איום קיומי כגון זה שמציבה איראן על מדינת ישראל (למרות שסביר גם להניח כי חיל אוויר גדול יכול להתמודד טוב יותר עם ריבוי מטרות מרוחקות מאשר חיל אוויר קטן). גם במקרים של לחימה מוגבלת מול כוחות קטנים כמו בצוק איתן או במלחמת לבנון השנייה ניתן להניח כי צבא מקצועי יצליח להכיל את האיומים (אפשר כי ההצלחות והכשלונות במערכות קטנות יהיו שונות במידת מה מאלו של צבא גיוס חובה). למרות שיש עוד מקרי בוחן נוספים הבה נעבור לעיקר והוא הסכנה של תבוסה צבאית מוחלטת כתוצאה מהתמודדות נגד צבא אויב גדול וחזק, מהיקלעות להפתעה אסטרטגית, מהיגררות למערכת שחיקה או מנחילת תבוסה משמעותית בשדה הקרב. שילוב כלשהו בין האפשרויות הללו כמובן מגדיל את הסכנה של תבוסה מוחלטת. עם כל הכבוד לטיעונים של מר ארץ, צבא גיוס חובה מאומן יגיב לאפשרויות אלו טוב לאין ערוך יותר מצבא קבע מאומן לעילא. אמנם אין מדובר באקסיומה אולם יש אין ספור דוגמאות לכך בהיסטוריה. דיון היסטורי רציני בהתמודדות של הצבא המהפכני של צרפת מול הצבאות המקצועיים של אויבי צרפת, בשחיקה המהירה של הצבא המקצועי המעולה של בריטניה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, או בחשיבות צבא חובה גדול במלחמת יום הכיפורים יצריך כתיבה של שלושה מאמרים ולא של תגובה למאמר. ברם, אפשר לומר כי במקרים דלעיל כמו גם במלחמות רבות אחרות שנערכו ב-250 השנים האחרונות, צבא מקצועי קטן ומיומן היה כושל, או כשל בפועל, היכן שצבא גיוס חובה איכותי בדמותו של צה"ל היה מצליח. לאור העוינות האזורית נגד מדינת ישראל (כולל במצרים ובירדן) ובגין האיומים המשתנים באזור, אין למדינת ישראל ברירה בעתיד הנראה לעין אלא להשקיע משאבים רבים בהחזקת צבא חובה גדול.
האם מר הנקין יודע שבפועל מפריטים את הצבא???
מסכים באופן חלקי עם יגיל הנקין ובאופן חלקי עם עידן ארץ.
אני מסכים עם הנקין שאומר שבמלחמה נגד מחבלים שמסתתרים בשטח בנוי,
צריך הרבה מאוד חיילים רגליים,
שיתגברו את הצבא באופן זמני לצורך הכרעת האויב.
טכנולוגיה, אפילו אם היא מאוד מתקדמת לא תספיק פה.
בלי גיוס חובה בזמן שלום לצורך אימון חיילים,
לא יהיו לך מספיק חיילים מאומנים בזמן מלחמה שתפרוץ בהפתעה.
כתב על כך ראש הממשלה הבריטי סר אלק דאגלס-יום.
הוא אף התריע שמחסור בחיילי מילואים עקב ביטול גיוס החובה,
יכול לגרור את בריטניה למלחמה גרעינית עקב מחסור בכוח קונבנציונלי.
אני גם מסכים עם הנקין שאומר שצריך הרבה רכב קרבי משוריין.
אולי לא צריך משחיתי שריון כמו הסימן 4 מול אויב שאין לו טנקים,
אבל צריך הרבה מאוד כלי רכב קרביים משוריינים.
בעיקר לצורך תובלת חיילים רגליים ומשימות הנדסיות.
אסור לשכוח איזה מחסור בגנמ"שים כבדים היה ב 2014,
וכמה חיים של ישראלים הצילו הנגמ"שים הכבדים שכן היו.
מצד שני אני מסכים עם חלק מטיעוניו של עידן ארץ.
גיוס חובה אוניברסלי ללא שכר ולפרק זמן קצר הוא טעות.
מגייסים את מי שלא צריך, ולא מאפשרים לו להתפרנס.
גיוס לצבא אפילו אם הוא ללא שכר, עולה למשק.
זה גורע מכוח העבודה של המשק הישראלי.
כידוע ללא כמות גדולה של אזרחים שעובדים באזרחות ומשלמים מסים,
לא יהיה אפשר להחזיק שירות ציבורי גדול ואיכותי כולל הצבא.
אשר טישלר וששון חדד ציינו את זה במאמר שלהם.
https://www.idi.org.il/media/538942/%D7%A6%D7%91%D7%90%20%D7%97%D7%95%D7%91%D7%94%20%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%AA%20%D7%A6%D7%91%D7%90%20%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%99%20-%20%D7%90%D7%A9%D7%A8%20%D7%98%D7%99%D7%A9%D7%9C%D7%A8%20%D7%95%D7%A9%D7%A9%D7%95%D7%9F%20%D7%97%D7%93%D7%93.pdf
גם פרופסור יעקב עמיהוד חושב כך.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001146442
המסקנה שלי היא שתשלום שכר מלא לחיילי צה"ל,
שכר שיושג על ידי גביית מסים נוספים,
לא יכביד על הכלכלה הישראלית.
זה אפילו יקל על הכלכלה,
כי מי שלא יגוייס יוכל להתחיל ללמוד באקדמיה יותר מוקדם,
ואז התפוקה שלו עד היציאה שלו לפנסיה תהיה גדולה יותר.
לגיוס התנדבותי יש גם יתרונות.
לאור העובדה שחלק מהמקצועות הטכניים בצבא דורשים הכשרה ממושכת,
לפעמים למעלה משנתיים,
ןלאור העובדה,
שהרבה מהתפקידים הטכניים הכרחיים גם בזמן מלחמה וגם בזמן שלום,
נוצר צורך בהרבה חיילים בשירות פעיל שחותמים קבע לשנים ארוכות.
בעיקר סגל טכני, מודיעיני ואנשי מטה.
מכיוון שאי אפשר להכיל גיוס חובה של 10 שנים,
אז צריך מתנדבים בשכר.
תחשבו על זה.
בצבא חובה מגייסים חיילת לשנתיים.
היא עושה קורס של שנה ועוד שנה של תפוקה ואז משתחררת,
ומקבלת פטור משירות מלואים.
אז יוצא שבמשך 10 שנים,
5 שנים הולכות על הדרכה ורק 5 שנים הולכות על תפוקה,
עקב התחלופה הגבוהה של כוח האדם.
בגיוס התנדבותי מגייסים אדם אחד למשך 10 שנים,
ואז שנה אחת הולכת על הדרכה ו 9 שנים על תפוקה.
חשבון פשוט.
חייל אחד בקבע מפיק יותר מחייל חובה.
שירות ללא שכר פוגע בחיילים שאין להם משפחה תומכת כלכלית.
גיוס אוניברסלי בשם הדת של "צבא העם" גורמת לגיוס מיותר של חיילים,
שאין למערכת צורך בהם.
חיילים אלו עולים כסף לצבא להורים שלהם ולעצמם.
צריך מדיניות ביניים שהיא לא גיוס אוניברסלי,
אבל גם לא ביטול מוחלט של גיוס החובה.
מעבר לצבא מקצועי לא מעלה את נטל המס, אפילו אם תומכי הגיוס בכפייה צודקים וצבא מקצועי יקר יותר (לא סביר) ואפילו אם תומכי הצבא המקצועי טועים וזה לא יגרום לשום גידול בתוצר (מאוד מאוד לא סביר)
עדיין לא ניתן להגיד שמדובר בגידול בנטל המס.
כי גם הגיוס בכפייה הוא מס, גם אם לא קוראים לו כך, הוא מס שכל אזרח משלם כשהוא מפסיד הכנסה בזמן השרות (ודוחה את ההגעה שלו לשכר גבוה עקב דחיית הלימודים והשגת ניסיון תעסוקתי) בנוסף זה גם סוג של מס על ההורים שבפועל ממנים את צהל (המשכורת הצבאית לא באמת מספיקה לקיום של החייל, וחוץ ממי שמקבל תשלומי תש, ההורים משתתפים בפועל במימון הצבא)
רק מה, מס הגיוס הוא המס שמוטל באופן גם הכי לא שיוויוני וגם הכי לא צודק שאפשר.
אז כן, גם אם כביכול ביטול גיוס החובה דורש העלאת מיסים, הרי שלא מדובר על הגדלת נטל המס אלא רק בפיזור יותר צודק שלו.
המשמעות של מעבר משיטת צבא העם לשיטה של צבא מקצועי בישראל היא פשוטה והרת אסון.
הדבר דומה לנסיון להחליף מערכת שמתפקדת באופן סביר, עם קצת בעיות פה ושם, במערכת שהתפקוד שלה לא ברור כלל ועלולה לקרוס ברגע האמת.
האם אנחנו באמת מעוניינים לקחת את הסיכון הזה?
חוץ מזה, מעבר לשאלות הצבאיות
המקצועיות והכלכליות קיימת ברקע תמיד שאלת ההשפעה החברתית על ישראל. גם כיום, ולמרות שלא כולם מתגייסים לצה"ל וכו' וכו', עדיין השרות בצה"ל מהווה כור היתוך מרכזי חשוב מאין כמוהו לחברה הישראלית כולה.
אם נניח את כל העובדות על המאזניים המסקנה היא אחת ורק אחת: ביטול גיוס החובה בישראל הוא מהלך מסוכן ביותר שהסיכון שבו לא שווה בשום מקרה את היתרונות המועטים שאולי יש בו.
גיוס חובה אוניברסלי לא הופך את הצבא לכוח היתוך חברתי.
זה עושה יותר נזק חברתי מתועלת כי חיילים ממשפחות עניות לא יכולים להתקיים ללא משכורת. לפעמים החייל הוא זה שצריך לפרנס את המשפחה שלו.
זה גורם לחיילים עניים לערוק כדי לעבוד ומשאיר כתם פלילי לכל החיים על החייל העורק.
חיילים מגיעים לכלא הצבאי בגלל זה. זה דורש עוד כוח אדם של סוהרים כדי לשמור עליהם.
זה דורש עוד פקידות תנאי שירות כדי לאבחן בעיות.
בצבא שמתגמל את החיילים שלו זה לא יקרה.
ונגיד שיחליטו לתקן את העוול ולתגמל את כל החיילים, האם שווה להעסיק חייל שלא נותן תפוקה?
צורת הגיוס עכשיו היא לא "מערכת שמתפקדת באופן סביר עם בעיות פה ושם"
צריך לראות קדימה, בשנים האחרונות המתגייסים הפכו להיות מיעוט, פחות מחצי מתגייסים (שירות מלא מסיימים כבר הרבה פחות מחצי מהנוער)
מודל הגיוס בכפייה מתפורר, והתהליך רק יאיץ.
ככול שפחות יתגייסו השתמטות תהפוך לדבר עם מחיר נמוך יותר.
אין שום סיכוי להגדיל את גיוס החרדים או הערבים.
עברנו ממצב של רוב שמוותר למיעוטים מסוימים על החובה להתגייס, למצב שקיים מיעוט שנושא לבד בנטל הגיוס.
לחשוב שאפשר לנצח להמשיך עם המצב הזה דומה לתקוע את הראש בחול.
המגמה ברורה בחברה,
כמה זמן עוד נראה לך שהחברה החילונית תסבול את אי השוויון הזה?
תאמין לי ביום שהאוכלוסיה המבוססת בתל אביב תחליט שהיא לא מוכנה לשלוח את הילדים שלה לצבא, הם פשוט לא יגיעו, וזה יקרה בסוף.
הם יוציאו פטורים מגיוס באחוזים שהיום מוציאים התאמות בבגרות, הם ישלחו לרופאים, פסיכולוגים עורכי דין ומה שצריך, אם הצבא ינסה להלחם בזה, הוא יגלה מהר שהמשאבים שנדרשים ממנו עולים על התועלת.
זה יהיה תהליך שמרגע שיתחיל ילך ויאיץ, ואפשר לצפות אותו כבר עכשיו, ככול שאחוז הלא מתגייסים יעלה המחיר של לא להתגייס יורד ועוד אנשים יעיזו לא להתגייס.
כותב המאמר מתעלם מהאפשרות שבמקביל לצבא מקצועי קטן, יהיה צורך בשינוי תורת הלחימה במתאם.
זאת ועוד, שקיומו של צבא מקצועי קטן לא שוללת את קיומו של כוח מילואים גדול יותר, או של מיליציה אזרחית.
אני חושב שיהיה צורך בשינוי תורת הלחימה של האוייב, שכרגע לא מתחשב – בחוצפה שאין כמוה – בצבא שאנחנו רוצים. התו"ל שלנו, אגב, כבר דומה מאוד לתו"ל האמריקאי.
זאת ועוד, מילואים דורשים סדיר כדי שיהיו מילואים (המילואים האמריקאים והבריטים הם לא תחליף לגדודים וחטיבות).
צריך לציין שמאמריו של גיל הנקין ברמה מקצועית גבוהה, ושמים מאחור את כל הפרשנים האחרים בתקשורת. קראתי ספרים של אקדמאים אחרים, מגויסים אידיאולוגית לטובת השמאל הרדיקאלי, מסולפים ומעוותים ולכן מזיקים. בימינו, מעטים מתקרבים לרמה האינטלקטואלית של ד"ר הנקין. כל המגיבים נגדו לא מסוגלים להעלות טיעון רציני אחד. ד"ר הנקין מציג חשיבה הגיונית, ברורה, עניינית. ומבוססת היטב. ממש משב רוח מרענן. אני מאחל לו הצלחה בהמשך דרכו.
ולעניין עצמו: אולי במקום לרוץ ולחסל את שירות החובה, אפשר לבדוק לקצר את השירות לשנתיים וחודשיים. או לשנתיים וחצי. למה לקפוץ מיד לחיסול מידי ?? דומני שאלה השואפים לחיסול צבא החובה, חולמים שפראיירים/עובדים זרים יעשו את העבודה במקומם.
הפתרון הוא שירות התנדבותי אמיתי, ולא חבר שכירי חרב שאתה בטעות קורא לו "התנדבותי". כלומר, מתנדבים לשרת בצבא ללא שכר, לכל היות עם דמי הגיס הידועים של כמה מאות שקלים בחודש לצרכים בסיסיים.
לאחר קריאת המאמרים משני הכותבים הנכבדים לא השתכנעתי ביתרונו של אף מודל מבחינת יכולת התפקוד הצבאית, אולם עלינו להסתכל על ההשפעות הנוספות של צבא חובה.
1. ישנה בעיה מוסרית עמוקה בגיוס כפוי, לפחות מאז שהאנושות התנערה מהעבדות.
2. העלות האלטרנטיבית של הוצאת עשרות אלפי צעירים מהמשק כמו גם קטיעה של מסלול רציף בין הלימודים בתיכון להמשך לימודים באקדמיה.
3. הפילוג והשנאה בעם שיוצר כל שיח ההשתמטות.
4. מניעת ועיכוב השתלבות של החרדים בכלכלה הישראלית.
עניין נוסף שראוי לציון הוא הנושא של הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון. לדעתי, את השיטור על האוכלוסייה הערבית בשטחים הללו ראוי להפקיד בידי אנשים מנוסים שיתמחו בשיטור הזה. הם יכירו את השפה, המנהגים והתרבות וידעו לבצע את המשימה תוך שמירה מקסימלית (עד כמה שניתן) על הכבוד של הערבים הנתונים למרותם. לטעמי, הגוף המתאים ביותר לביצוע משימה זו הוא משמר הגבול שראוי שיורחב ושינתנו לו הכלים למשוך לוחמים איכותיים ומוסריים יותר מהמצב הנוכחי.
והסיבה ה-5 שלא הוזכרה (מדוע צה"ל צריך להיות עדיין צבא של גיוס חובה) – צבא קטן יותר יתקשה להגן על ההתנחלויות…
Pretty great post. I simply stumbled upon your weblog and
wished to say that I have really loved browsing your weblog posts.
In any case I will be subscribing in your rss feed and
I hope you write once more soon!
Quality content is the secret to interest the viewers to visit the site, that's what this
web site is providing.
Thanks for finally talking about > עובדות לפני אידאולוגיה: צבא מקצועי לא מתאים לישראל // ד"ר יגיל הנקין < Liked it!
Thanks for finally talking about > עובדות לפני אידאולוגיה:
צבא מקצועי לא מתאים לישראל
// ד"ר יגיל הנקין < Liked it!
Thanks for finally writing about > עובדות לפני אידאולוגיה: צבא מקצועי לא מתאים לישראל // ד"ר יגיל הנקין < Loved it!
My developer is trying to convince me to move to .net from PHP.
I have always disliked the idea because of the expenses.
But he's tryiong none the less. I've been using Movable-type on numerous websites
for about a year and am anxious about switching to another platform.
I have heard good things about blogengine.net. Is there a
way I can transfer all my wordpress posts into it?
Any kind of help would be really appreciated!
היום אחרי 7/10 ברור שהנקין צודק. וכל מי שחלק על דעתו טעה .