מחקרים מלמדים: התרבות והמשפחה משפיעות הרבה יותר מבית הספר

המאמר שלפניכם פורסם בכתב העת 'סיטי ג'ורנל' של מכון מנהטן לחקר מדיניות, ואנו מודים להם על הרשות לתרגמו. מאנגלית: אורי רדלר

אמת עיקשת ועצובה היא שהצלחתם של ילדים עניים בבית הספר פחותה מזו של ילדים להורים אמידים. במהלך רוב ההיסטוריה האמריקנית רק עבודות מעטות דרשו שנות לימוד רבות, עובדה שלא באמת הפריעה למישהו. אבל לפני כשלושים שנה החלו המשרות בתחום הייצור להתאדות, ההכנסה החציונית קפאה על מקומה, וכלכלת המידע המתרחבת החלה לתבוע מעובדים בני המעמד הבינוני כישורי חשיבה עשירים ומגוונים יותר. בבת אחת, ציוניהם של ילדים ממשפחות מעוטות אמצעים הפכו לעניין חשוב ביותר. בעידן שבו עבודה טובה תובעת כישורים מתקדמים, לא נגזים אם נאמר שפער בהשכלה מוביל לפער בהכנסה, ופער בהכנסה מוביל לפער בהישגים.

חוסר הנחת מקיומו של אי־שוויון כלכלי הלך וגדל, ועמו גם הספקנות בנוגע לשאלה האם לתרבות יש משהו מועיל לספר לנו על האופן שבו אנשים מצליחים בלימודיהם ובחייהם. "תליית קולר העוני בהשפעה המסתורית של 'תרבות' היא רק תירוץ נוח שלא לעשות דבר כדי להתמודד עם הבעיה", כתב בעל הטור וחתן פרס פוליצר, יוג'ין רובינסון. "אילו היה לנו חינוך טרום־חובה כללי, שאחריו כל הילדים היו זוכים ללמוד בבית ספר איכותי; אילו היה לנו חינוך תיכוני בר־השגה, ואם היינו מתמרצים את התעשייה להשקיע בקהילות הנתונות בקשיים — כלומר, אילו היו עומדות לרשות אנשים אפשרויות שהם מסוגלים לנצל — כל עניין התרבות היה מסתדר מאליו".

אבל ספקנים כמו רובינסון מחמיצים משהו חשוב. איש לא יטען שרעב, מחסור בקורת גג, אבטלה של אם, מאסר של אב, וגם — משהו שנוטים להשמיט מהרשימה המוכרת הזו — פרידת ההורים, אינם משפיעים כלל על יכולת הלימודים של תלמיד. באופן דומה, רק טיפש ייטען שתרבות — הרגלים, ערכים ושאיפות שהורים מטמיעים בילדם במהלך גידולו — איננה משפיעה כלל. ארצות הברית, מדינה מגוונת מבחינה אתנית, הפיקה את הלקח הזה במהלך למעלה ממאה שנים של התנסות. עכשיו גם אירופה המוצפת במהגרים לומדת את השיעור החשוב הזה.

אין צורך לערוך חיפוש מקיף כדי למצוא מחקרים הטוענים שפער בהכנסות מסביר גם פער בהישגים לימודיים. קובץ המאמרים המשפיע 'הזדמנויות לאן', משנת 2011, כולל מספר מאמרים המדגימים את היתרונות החינוכיים של התבגרות בסביבה עשירה. "בתחילת שנות השבעים הוציאו הורים מחמישון ההכנסה העליון כ־2,700 דולר לשנה על מוצרי ושירותי העשרה לילדים, יותר מהורים מחמישון ההכנסה התחתון", כותבים עורכי הספר, גרג דנקן וריצ'רד מרניין. "באמצע העשור הראשון לאלף הנוכחי תפח הפער בהוצאה על העשרה עד כדי 7,500 דולר (מותאם לאינפלציה)", טוענים השניים, ומציינים כי עיקר ההוצאה הוקדשה לשיעורי מוזיקה, טיולים ומחנות קיץ. שון רירדון, פרופסור מסטנפורד, הגיע למסקנה כי אצל ילדים שנולדו בשנת 2001 היה פער ההישגים בין משפחות בעלות הכנסה גבוהה או נמוכה גדול בשלושים עד ארבעים אחוז, בהשוואה לילדים שנולדו 25 שנים קודם לכן. פער זה נובע בחלקו, טוען רירדון, מ"השקעה מוגברת של הורים בהתפתחות הקוגניטיבית של ילדיהם".

פערי ההכנסה האפילו על הגזע כגורם המסביר את הפער בהישגים הלימודיים. רירדון בחן 19 מחקרים מייצגים מ־50 השנים האחרונות בארצות הברית, והגיע למסקנה שהפערים בין לבנים ושחורים בתוצאות המבחנים ובשיעור המשלימים את לימודי הקולג' הולכים ומצטמצמים, אך הפערים בין עשירים לעניים הולכים וגדלים. פערי הציונים במבחנים בין שחורים ללבנים היו בעבר גדולים פי שניים מפערי הציונים בין עשירים לעניים; היום, ההפך הוא הנכון.

אי־שוויון הוא רק תירוץ

יש הסבורים כי המתאם המובהק בין הכנסה להישגים לימודיים מיישב את השאלה, אך תהיה זו מסקנה שגויה. הכותרות הזועקות "אי־שוויון" מכסות על מציאות שבה ילדים עניים רבים מאוד הולכים ללמוד במכללות ומשתלבים במעמד הביניים. מקרים כאלו שכיחים פחות מכפי שרוב האמריקנים היו רוצים שיהיה, ובכל זאת, לפי איזבל סווהיל, כלכלנית ממכון ברוקינגס, 58 אחוז מהילדים האמריקנים שנולדו להורים מהחמישון התחתון יטפסו מעלה בבגרותם, ו־40 אחוז מהם יגיעו למעמד הבינוני (המוגדר בארצות הברית כהכנסה הגדולה פי שלוש מקו העוני). אנחנו יודעים כמה דברים על המטפסים המצליחים הללו: ראשית, רבים מהם גדלו בבית שבו ישנם שני הורים, בהשוואה לעמיתיהם שנותרו עניים; שנית, הם נמנים במקרים רבים עם קבוצות תרבותיות מסוימות. הסינים, הוויטנאמים, הרוסים והאיראנים מצליחים בדרך כלל. עם הנכשלים נמנים המקסיקנים, הדומיניקנים, בני האיטי ואחרים.

בנקודה זו נוטים אנשים רבים, בהם גם סוציולוגים ומחנכים, להירתע מהמשך הדיון. תרבות איננה דבר שניתן למדוד או לכמת באופן מדויק; כיצד ניתן למדוד נורמות, הרגלים או תפיסות מוסריות? החדירה המתעצמת של כלכלנים לתחום חקר החינוך והעוני הביאה לכך שאי־הבהירות הכרוכה במונח 'תרבות' הביאה להעלמתו של המונח מרבים מכתבי־העת המובילים. הרתיעה מהמונח מתגברת גם בעקבות החשש מכך שהכללות ירדדו את הדיון לסטריאוטיפים. ובכל זאת, ולמרות הכוונות הטובות, אלו המצמצמים את חשיבות התרבות מתעלמים ממה שעינינו רואות וגם מממצאים מחקריים ענפים.

הממצאים ההיסטוריים המוכיחים את קיומם של הבדלים בגישה להשכלה בין קבוצות תרבותיות שונות מובהקים וברורים. בסדרת ספריו החשובה על הגירה בקבוצות שונות, תיעד תומס סואל את האופן שבו קבוצות אתניות שונות נושאות עמן שאיפות להשכלה לאורך זמן, אפילו כאשר הן מהגרות למדינות רחוקות ושונות מאוד. מהגרים גרמנים, למשל, הציבו את החינוך בעדיפות עליונה. הם בנו בתי ספר ביישובים בג'ונגל הברזילאי במאה ה־19 ופתחו גני ילדים בערבות ויסקונסין, למרות תנאי הסביבה הקשים. היפנים, שגם הם ייחסו חשיבות לחינוך, התמודדו עם בעיה דומה באזורי הספר של ברזיל באופן שונה: הם שלחו את הילדים ללמוד בפנימיות. בשנת 1970 היו היפנים בברזיל רק שלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה במדינה, אך עשרה אחוזים מכלל התלמידים באוניברסיטאות שבה.

גם היהודים נותרו 'עם הספר' בכל מקום שבו התיישבו. בראשית המאה העשרים, לדוגמה, האפילו בני המהגרים היהודים העניים על שכניהם האיטלקים. בספרו החשוב 'מעבר לכור ההיתוך', שנכתב יחד עם דניאל פטריק מויניהן, ציין ניית'ן גלייזר שהאיטלקים לא ראו טעם רב בלימודים. בעידן התעשייתי היה היגיון רב בעמדה כזו. נערות איטלקיות היו אמורות לסייע במלאכות הבית ולהכשיר עצמן לעתידן כנשים נשואות וכאמהות. מן הנערים ציפו לצאת לעבודה כבר בגיל צעיר. "אדם יכול לשפר את מצבו באמצעות עבודה קשה, ואולי בזכות קצת מזל", תיאר גלייזר את הלך הרוח של האיטלקים, "אך לא בבזבוז זמן בבית הספר, בלמידה מפי נשים שאפילו לא הכו את הילדים כמו שצריך". בתחילת שנות השלושים, רק 11 אחוז מהאיטלקים־אמריקנים השלימו את לימודי התיכון שלהם, בהשוואה לממוצע של 43 אחוז בארצות הברית בכללה, ולמעלה מחמישים אחוזים בקרב היהודים.

כיום תתקשו למצוא הורה בארצות־הברית, מביל גייטס ועד מטגן הקציצות במקדונלדס, שיתייחס לחינוך כעניין שאין לו השלכות מהותיות על הצלחתו של ילדו. אך מה שנשמע כמו אחדות דעים להלכה, איננו תמיד אחדות דעים למעשה. מדובר בקלישאה — קלישאה המאושרת בידי אתנוגרפים — שהאסייתים, שהם קבוצת המהגרים הצומחת במהירות הרבה ביותר בארצות הברית, קנאים להפליא להשכלת ילדיהם. באחד מהמחקרים הרבים בנושא ראיינו הסוציולוגים ג'ניפר לי ומינג ז'ו 82 נערים ממשפחות מהגרים מסין ומווייטנאם. אצל המרואיינים, כך לפי החוקרים, "תיכון היה חובה, קולג' היה מחויבות, ורק אחרי קבלת תואר מתקדם ניתן היה לזכות בברכת המשפחה". הכלל הזה היה תקף "בלי קשר להון האנושי של ההורים, לסיפור ההגירה או לרקע המעמדי שלהם" (בדומה לאחרים שחקרו את הנושא, גם לי וז'ו ציינו כי המהגרים מלאוס ומקמבודיה הם היוצאים מן הכלל כאן; ייתכן כי מבקרי תרבות צודקים כשהם מפקפקים בשימושיות שבקטגוריה הכללית "אסייתי".)

בלוגר ממוצא יפני, המכנה עצמו 'הסמוראי הפיננסי', טוען, נגד האינטואיציה הטבעית, שמה שמניע את האסייתים היא המציאות של מעמדם כזרים, והאפליה הבלתי־נמנעת שעמה יתמודדו:

אסייתים־אמריקנים יכולים לסמוך רק על המשפחה הקרובה שלנו ועל ההשכלה שלנו… יש מקום אחד שבו כל הגזעים משתתפים במשחק כשווים, וזהו תחום האקדמיה. אם תחרוש, כנראה תוכל לשפר את הציונים. אם תשפר את הציונים, כנראה תתקבל לאוניברסיטה טובה יותר. אם תתקבל לאוניברסיטה טובה יותר, כנראה תקבל עבודה טובה יותר ותעשה יותר כסף. זה לא משנה אם הגובה שלך הוא רק 155 ס"מ, באקדמיה אתה נהנה מאותם סיכויים כמו בחור בגובה 210 ס"מ. גם אם אתה עני, כל עוד יש לך בית יציב תוכל ללמוד לא פחות שעות ממישהו עשיר. אין דבר חשוב יותר לאוכלוסייה האסייתית־אמריקנית מאשר האקדמיה.

קרוב לסינר של אמא

חוקרים מצאו העדפות שונות בקבוצת זרים אחרת שנחקרה לעייפה: מהגרים היספנים. גם ההיספנים מדברים על הצורך בהשכלת הילדים, אך יש להם גם העדפות נוספות. במאמר משנת 2009, שהתפרסם בכתב־העת Social Problems, ציינו החוקרים, מת'יו דזמונד ורות' נ. לופז טרלי, כי ההיספנים מאמינים שחשוב מאוד שהילדים ימשיכו להתגורר בבית במהלך שנות לימודיהם במכללה. ההעדפה הזו מובילה בתורה להישגים דלים יותר ולרתיעה מוגברת מהירשמות ללימודים באוניברסיטה. פיליפ קזיניץ, פרופסור באוניברסיטה העירונית של ניו־יורק (CUNY), גילה כי הילדים הסינים בעיר ניו־יורק נוסעים למרחק הגדול ביותר כדי להגיע לבתי הספר המובחרים בעיר; ההורים ההיספנים העדיפו שילדיהם יישארו קרוב לבית, גם אם משמעות הדבר הייתה ויתור על האפשרות ללמוד בבית ספר יוקרתי (ראו Brooklyn’s Chinese Pioneers, אביב 2014).

מדובר בהכללות, כמובן: ישנם הורים היספנים רבים שמוכנים להזיז הרים וגבעות כדי להבטיח שילדיהם ילמדו בבתי הספר הטובים ביותר. נעמי שייפר ריילי מספרת בספרה הזדמנות ותקווה על ג'ייסון טאחדה, בן לזוג דומיניקני שתר אחר חלופה לאי־הסדר השורר בבית הספר היסודי הקרוב לביתם. נחישותם הובילה אותם לקרן מלגות שסייעה במימון לימודיו של ג'ייסון בבית ספר קתולי טוב. אין ספק שהדגש שהעניקו הוריו לנושא החינוך היה אחת הסיבות לכך שג'ייסון היה אחד מקומץ צעירים משכונת ברונקס שהפכו לבוגרי מכללה מליגת הקיסוס. אבל סקרים כוללים מצביעים על־כך שהוריו של טאחדה הם היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל בנורמות התרבותיות של ההיספנים. המרכז ההיספני 'פיו' מצא ש־89 אחוז מהצעירים ממוצא היספני אומרים שלימודים במכללה חשובים להצלחה בחיים, אך רק כמחצית מהם — 48 אחוזים — אומרים שהם מתכוונים ללמוד לתואר בקולג'.

הנקודה כאן איננה שלסינים יש הורים טובים יותר מלמקסיקנים, או שלאקוודורים לא אכפת מחינוך ילדיהם. הנקודה האמיתית היא שלהורים יש סדרי עדיפויות שונים, והשוני הזה משותף לאנשים הבאים מאותו רקע תרבותי. כמה מההעדפות מותאמות יותר מאחרות לכלכלת מידע, שבה יש חשיבות עליונה להשכלה. הכרתי זוג מהגרים מגאורגיה שסירבו לאפשר לבנם לנסוע מרחק של שעתיים מביתם שבסטייטן איילנד ל'סטאדיבֶסנט', התיכון האליטיסטי שבמנהטן. הילדים הסינים מאותה כיתה בחטיבת הביניים עשו זאת ללא היסוס.

גם בעידן הגלובלי, הורים בעלי רקע סביבתי דומה מגדלים את בניהם בדרכים טיפוסיות להם. פמלה דרוקרמן, אמריקנית שכתבה על גידול ילדיה הצעירים בפריז בממואר 'לגדל את בֶּבֶּה' משנת 2012, מנסחת זאת כך: "אמהות צרפתיות אולי לא בדיוק יודעות מה הן עושות, [אך] נדמה שכולן עושות בערך אותו דבר… כולן, מהפרופסוריות למשפטים ועד לעובדות במעון היום, מהמורות בבית הספר ועד לקשישות הנוזפות בי בפארק".

גם להורים אמריקנים מן המעמד הבינוני יש גישה ייחודית משלהם לגידול ילדים. בהשוואה להורים במקומות אחרים, כולל במדינות עשירות אחרות, האמריקנים מדגישים גירוי, גילוי וטיפוח כישרונות ותחומי עניין של ילדיהם כבר מגיל צעיר מאוד. ספרה של אנט לארו משנת 2003, 'ילדות שונה: מעמד, גזע וחיי משפחה', עסק במחקר אתנוגרפי של משפחות לבנות ושחורות מהמעמד הבינוני והנמוך עם ילדים בגיל בית הספר. לארו כינתה את גישת המעמד הבינוני "טיפוח מרוכז". הורים מהמעמד הנמוך, לעומתם, מבצעים מה שהיא מכנה "גידול טבעי", מונח שמשמעותו, כפי שהוא רומז, שהם אינם חשים צורך להתרוצץ סביב ילדיהם בניסיון לטפח את כישורי ההתמצאות שלהם במרחב או לפטם את עניינם בדינוזאורים. חלק ניכר מהילדים במשפחות מהמעמד הנמוך הם שחורים, אך לארו, ממש כמו שון רירדון מאוניברסיטת סטנפורד, מגלה שמעמד חשוב יותר מגזע. גידול הילדים במשפחה שחורה מהמעמד הבינוני דומה לגידול הילדים במשפחה לבנה מהמעמד הבינוני, הרבה יותר מלזה של משפחה שחורה ממעמד נמוך יותר.

ילד, כמה מילים שמעת היום?

חוקרי עוני וקובעי מדיניות המסתמכים על ממצאיהם מתרחקים מהמילה 'תרבות' כמו מאש, אך הם מודעים היטב להבדלים. כבר בגן הילדים, אוצר המילים של ילדים עניים דל מזה של הילדים העשירים, ולשונם מורכבת פחות; הם לא יודעים לספור כמו ילדים אמידים. לילדים העשירים יש ידע כללי ושליטה עצמית מפותחים הרבה יותר, עוד הרבה לפני שהם יכולים להתחיל ליהנות ממורים לחשבון ומטיולים ללובר. מסקירה של המחקר הרלוונטי שערכו ג'יין וולפוגל ואליזבת' וושברוק בשנת 2011, עלה ש"סגנון ההורות" ו"סביבת הלמידה הביתית" הן ההסבר החזק ביותר לפערי ההשכלה — הרבה יותר מגזע, למידה בגן, גיל האם או אפילו השכלתה.

על בסיס ההצלחה היחסית של ילדים מהמעמד הבינוני בבית הספר, ניסו מומחים לפתח תכניות שיסייעו להורים עניים להתנהג באופן דומה יותר לזה של עמיתיהם מהמעמד הבינוני. הורים מהמעמד הנמוך משקיעים פחות זמן בקריאה ובשיחה עם ילדיהם, בהשוואה להורים אמידים יותר. נתון אחד ששב ועולה הוא "פער 4 מיליון המילים" שנוצר בארבע השנים הראשונות לחייו של הילד. תכנית מרוד־איילנד, שהוצגה גם בתכנית של הטלוויזיה הציבורית (PBS), מנסה לספק לילדים מוני מילים, כדי לקבוע כמה מילים הם שומעים מדי יום. עובדים סוציאליים מחשבים את מספר המילים שכל ילד שומע, כדי להציג בפני ההורים את מצבם בתחום זה.

לגישות מסוג זה הייתה הצלחה צנועה, בלשון המעטה. הסיבה לכך נעוצה בגישה הנאיבית שלהן לסוגיות תרבותיות. בתכנית המופעלת ברוד־איילנד, הילדים ששמעו בערך 5,000 מלים ליום (בהשוואה ל־16 אלף מילים באוכלוסייה הכללית) אכן הגבירו את החשיפה שלהם למילים — אך הגידול התמצה ב־500 מילים בלבד ליום (מתברר שהאנשים בפרובידנס מרוצים מכך, שכן הם מתכוונים להגדיל את מספר המשתתפים בתכנית מ־55 ל־2,000). פרנק פירסטנברג, שערך סקירה של הספרות שהתמקדה בתכניות שניסו לשנות הרגלי הורות או הרגלים משפחתיים ביחס לפעוטות, תיאר את השפעתן במילים "צנועה" או "חלשה", והגיע למסקנה (הצנועה) ש"לתכניות כאלו עשויה להיות השפעה חיובית מזערית".

הסיבות לכישלון הגישה הזו צריכות להיות ברורות: כשהורים אמריקנים מן המעמד הבינוני מדברים עם ילדיהם הפעוטים, הם לא מפטפטים מילים באקראי. הם עוסקים במפעל שמאחוריו יש מטען תרבותי, המעוגן בהנחות מודעות־למחצה בנוגע לצרכים שיש למלא אצל ילדים כדי שיוכלו להצליח. כלל דומה חל על קריאה לילדים. שרה הרקנס וצ'רלס סופר ערכו השוואה רב־תרבותית בין הורים מן המעמד הבינוני בארצות הברית ובהולנד. הם גילו כי בהולנד ההורים קוראים לילדיהם כדי להרגיעם; ההורים האמריקנים, לעומתם, קוראים לילדים כדי לעורר וללמד אותם. מטרות דומות עומדות מאחורי מאמציהם המוגברים של הורים מהמעמד הבינוני להגביל את כמות שעות הצפייה בטלוויזיה של ילדיהם, בעוד הורים מהמעמד הנמוך משקיעים בכך הרבה פחות מאמץ. ההורים האמידים חשים, ובצדק, גם אם אינם קוראים על כך בכתבי־עת, שהשעות שילדם מבלה מול מסך הטלוויזיה יפגעו בהישגיו בבית הספר.

לימודי טרום־חובה לכול הם הרעיון הפופולרי ביותר לשיפור מצבם של ילדים עניים. התאוריה שמאחורי התמיכה ברעיון זה דומה מאוד לתאוריה המובילה את תכניות שיפור ההורות: אם ניתן לילדים עניים חוויה דומה לזו שמקבלים ילדים מהמעמד הבינוני בגיל שבו הם פתוחים להתנסות ונוחים להתרשם, הם יהיו מוכנים ללימודים בבית הספר לא פחות מילדים מהמעמד הבינוני. עם זאת, מאז שנות השישים, כאשר יצאה לדרך תכנית Head Start לקידום ילדים עניים, השפעת החינוך הגני על עתידם הלימודי של ילדים הייתה אפסית או צנועה מאוד.

מאמר חשוב של בריאן ג'ייקוב וג'נס לודוויג הגיע למסקנה שתכניות גניות, גם כאשר הן מאוזנות ביחס שבין השקעה לתוצאות, אינן מצליחות להפחית באופן משמעותי את פער ההישגים. הבעיה העיקרית כאן היא מה שהחוקרים מכנים "התפוגגות". בכמה מהתכניות הטובות יותר, הילדים נראים מוכנים ללימודים בבית הספר לא פחות מילדים מהמעמד הבינוני. עם זאת, כאשר הילדים מגיעים לכיתה ג'הם שבים וצונחים לאותה רמה של הישגים בלימודים כמו עמיתיהם העניים, שלא זכו לטיפוח במסגרת תכנית כזו. המומחים בתחום מתקשים להסביר את אפקט ההתפוגגות הזה, אך אחד ההסברים המתבקשים הוא שההרגלים הלימודיים שהילדים רכשו בגיל הגן לא זכו לחיזוק מהוריהם מעוטי ההכנסה ומהמורים בבתי הספר היסודיים שבהם הם לומדים.

https://www.youtube.com/watch?v=Eu_bKJ11O0M&feature=youtu.be

סקנדינביה כבר לא מה שהייתה

אמריקנים המפקפקים בהשפעות תרבותיות נוטים להפנות מבטם למדינות אחרות, ובמיוחד למדינות הרווחה הנדיבות והסובלניות יותר (לכאורה), ולחפש שם תשובות לבעיותיהן של המשפחות הנחשלות. ריאן קופר כתב ב־The Week כי "המדינות הסוציאל־דמוקרטיות מהדגם הסקנדינבי הן היחידות שהתקרבו לחיסול העוני". הטיעון הזה נשמע פחות משכנע היום. "אין שום ממצא התומך בטענה שניתן לשפר את המוביליות החברתית באמצעות הגדלת התמיכה הציבורית במשפחות עניות", כתב גרגורי קלארק במאמר שפורסם לאחרונה ב־Foreign Affairs. קלארק צודק. ממש כמו לאמריקנים, גם לאירופים אין שום מושג מה לעשות כדי להפחית את הנחשלות הנובעת מעוני ואת הפגיעה בהשכלתם ובעתידם של ילדים בשוק העבודה.

ילדי מהגרים ממדינות לא מערביות במדינות המפותחות (OECD), מתפקדים ברמה נמוכה הרבה יותר מעמיתיהם ילידי המדינה. צעירים בני 15 באירופה עוברים מבחני פיז"ה כדי לבחון את יכולותיהם בתחום המתמטיקה, המדעים והקריאה. לפי נתוני ה־OECD, הציון הממוצע במבחני פיז"ה הוא 500 נקודות, וסטיית התקן היא 100 נקודות. כשני שליש מהתלמידים במדינות OECD זוכים לציון שבין 400 ל־600 נקודות. פער הביצועים במבחני הקריאה של פיז"ה בין ילידי המדינה למהגרים הוא 80 נקודות באיסלנד — כמעט סטיית תקן שלמה — ויותר מ־72 נקודות באיטליה. באוסטריה, בדנמרק ובצרפת, כמו גם במדינות אחרות, הפער הוא 60 נקודות או יותר — פער המקביל ליותר משנה וחצי של לימודים.

מצב הפערים בתחום המתמטיקה אינו טוב יותר. במאמר משנת 2008 חילקו החוקרים ההולנדים מרק לבלס ויאפ דרונקרס את המהגרים לפי מדינות המוצא שלהם, ומצאו שגם בני הדור השני למהגרים שמוצאם מדרום ומרכז אמריקה, מצפון אפריקה וממערב אסיה, מפגרים אחר עמיתיהם ההולנדים בידע מתמטי, והפער נשמר גם כאשר מביאים בחשבון את "מאפייני הרקע החברתיים והכלכליים". למעשה, ארצות הברית נהנית מביצועים טובים בתחום זה מרבות ממדינות אירופה. מחקר מקיף של דירוגי פיז"ה הביא את החוקרים מרטין קרנוי וריצ'רד רות'סטיין למסקנה כי "הביצועים בתחום הקריאה של תלמידים ממעמד נמוך וממעמד בינוני נמוך בארצות הברית טובים יותר (וברוב המקרים, טובים משמעותית יותר) משל מקביליהם במדינות פוסט־תעשייתיות אחרות" (הפערים במתמטיקה בערך זהים). הם ממשיכים: "ארצות הברית וגרמניה היו המדינות היחידות במחקר שלנו שבהן היה שיפור בתחום המתמטיקה והקריאה אצל תלמידים בני המעמד הנמוך ביותר… בשנים 2000 עד 2009".

הדוגמה המובהקת ביותר לאופן שבו תרבות מעצבת את גורלם החינוכי של ילדים באה מסקנדינביה. במדינות רווחה אלו זוכות משפחות לכל התמיכות שלדעת ספקני התרבות יאזנו את מפת הסיכויים עבור משפחות בעלות הכנסה נמוכה: חופשת לידה בתשלום לאורך חודשים ארוכים, קצבאות ילדים נדיבות, מעונות יום בתמיכת המדינה, הגנה על עובדים במשרות חלקיות ובמשרות גמישות, וסיוע נוסף לבתי ספר לילדים ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה — והכול על רקע שוויוני יחסית, בנוסח הכפר הסקוטי הפלאי מהמחזמר 'בריגדון'. אך הצלחתן של אותן אומות נראית יותר כמו סיפור של דמוגרפיה ותרבות מסיפור של מדינת רווחה.

הגירה הייתה תופעה נדירה לאורך רוב שנות ההיסטוריה הסקנדינבית בעידן המודרני. האנשים שהיגרו לשטוקהולם או לאוסלו באו ממדינות אירופיות שכנות או ממדינות אחרות — כלומר, ממקומות עם הרגלים ותפיסות תרבותיות דומות. עד שנות השמונים, לדוגמה, סברו רוב השוודים כי משמעות המילה "מהגר" היא פיני שעזב את ברית המועצות. האוכלוסיות הסקנדינביות היו בעלות שורשים עמוקים במקומן ברוב המקרים: משפחות חיו באותו כפר או באותו אזור במשך דורות, והעבירו מדור לדור מסורות והרגלים תרבותיים שהוטבעו בהן עמוקות. אם ובלוגרית אמריקנית שחיה בנורווגיה ציינה שהרקע התרבותי המוכר והצפוי מעניק למחנכים יתרונות משמעותיים: "יש רק דרך אחת, בערך: כל הילדים הולכים לישון בשבע, כולם הולכים לגן חובה בסגנון דומה, כולם לובשים מגפיים, כולם אוכלים אותה ארוחת צהריים… זוהי הדרך הנורווגית". בהקשר של אחדות תרבותית, לא מזיק גם שבנורווגיה הענקית בשטחה חיים רק חמישה מיליון בני אדם.

הממד האתני של העוני

בעשורים האחרונים שובשה ההומוגניות הנוחה הזו, ששררה במדינות הסקנדינביות במשך מאות שנים, בעקבות הגעתם של מהגרים ממדינות רחוקות גיאוגרפית ותרבותית, באפריקה ובאסיה. בפעם הראשונה נדרשו הסקנדינבים לחנך ילדים להורים בעלי כישורים נמוכים ממדינות מתפתחות. ארצות הברית התקשתה בהתמודדות עם הבעיה הזו במשך שנים ארוכות; לפי שעה, נדמה שגם למדינת הרווחה הסקנדינבית אין פתרונות קסם לבעיה.

לשוודיה, למשל, זרמו בעשרות השנים האחרונות מהגרים רבים מעיראק, מאפגניסטן, מסומליה וממדינות לא מערביות אחרות. תכנית חקר ההגירה 'Norface' מצאה שילדים להורים נטולי השכלה מארצות לא מערביות מצליחים בבית הספר הרבה פחות ממקביליהם השוודים (או הדנים); הפערים כאן רחבים יותר משל בני מהגרים ממדינות לא מערביות לארצות הברית. גרוע מכך: בניגוד לארצות הברית, הדברים אינם משתפרים במשך דורות. רבים מהמהגרים הגיעו לפני תקופה קצרה יחסית ולכן קשה לעקוב אחרי מסלול ההתקדמות של ילדיהם, אך שיעור העוני בקרב ילדים בעלי רקע אתני טורקי גבוה פי שלוש משיעורו בין בעלי מוצא ילידי. האבטלה והעוני גם הם חריפים הרבה יותר בקרב קבוצת המהגרים. "לעוני בשוודיה יש ממד אתני", כתב ביורן האלרד, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת גוטנבורג ל'לוקאל', עיתון שוודי בשפה האנגלית. שוודיה נותרה שוויונית בהשוואה בינלאומית, אך אי־השוויון גדל בשליש בין השנים 1985 ושלהי העשור הקודם — כלומר, מהר יותר מבכל מדינה אחרת ב־OECD.

גם המקרה של פינלנד הוא תמרור אזהרה. פינלנד, הנהנית מציוני פיז"ה מהגבוהים בעולם, הפכה לחביבתם של מחנכי העולם. המדינה מככבת בספרה עטור התשבוחות של אמנדה ריפלי, 'הילדים החכמים ביותר בעולם', ו'תיירי חינוך' מכל העולם נוהרים למדינה. המבקרים משבחים את תכנית הלימודים הגנית בפינלנד, את הרתיעה ממבחנים סטנדרטיים וממעקב, את השעות הנוחות להכנת שיעורי בית ואת השוויון במימון הלימודים. מעטים נוגעים בהיבט הדמוגרפי, אך נתון אחד שעמד מאחורי הצלחתה של פינלנד הוא העובדה שלאורך השנים היא הייתה הרבה יותר הומוגנית מבחינה אתנית משוודיה. אחרי קריסת ברית המועצות היגרו לפינלנד כמה רוסים, אך ילדיהם זכו להצלחה יחסית בלימודים (ממש כמו ילדי מהגרים רוסים לארצות הברית).

בשנים האחרונות, עם זאת, הגיעו לפינלנד מהגרים ממדינות מתפתחות והחלו לשנות את הנוף הדמוגרפי במדינה. מספרם עדיין מועט, באופן יחסי — בשנת 2009 רק 4 אחוז מהתלמידים במבחני פיז"ה בפינלנד היו ילידי מדינה אחרת, לעומת 17 אחוז בשוודיה. אך הביצועים של אותם תלמידים במבחנים מאכזבים מאוד. על אף מדיניות הסבסוד לילדי מהגרים, סיכוייהם לנשור מלימודים גבוהים יותר וציוני פיז"ה שלהם נמוכים בהרבה משל תלמידים ילידי פינלנד. בפינלנד יש מעט תלמידים בעלי ציונים נמוכים בין ילידי המדינה, אך שיעור התלמידים המהגרים בעלי ציונים נמוכים גבוה יחסית: 29 אחוז (ריפלי אינה נוקבת במספרים, אך מציינת שהורים פינים נרתעים מלשלוח את ילדיהם לבתי ספר שבהם אוכלוסיית המהגרים עולה על 10 אחוז). המומחים חלוקים בדעתם אם ניתן לייחס את הירידה בציוני המבחנים בפינלנד בשנים 2000-2009 לעלייה במספר ילדי המהגרים העניים: לפי קרנוי ורות'סטיין ניכרה ירידה בציונים גם אצל ילדים להורים אמידים יותר. ובכל זאת, אף שבפינלנד עשו הכול כהלכה, לכאורה, המדינה מתקשה בקידומם של ילדים להורים מהגרים בעלי כישורים נמוכים.

אין מטה קסמים

מכל האמור לא נובע שמדיניות איננה יכולה לסייע בהפחתת פערי ההישגים, לכל הפחות אצל חלק מהילדים. ילדים עניים מכל רקע תרבותי מסוגלים — בזכות כשרונם, בזכות נחישות הוריהם או בזכות מזל — להצליח נגד כל הסיכויים ולנצל את ההזדמנויות הנקרות בפניהם. הילדים הללו זקוקים לבתי ספר טובים.

בארצות הברית יש מספר קטן של בתי ספר ציבוריים־פרטיים (Charter Schools), שבהם שוררת אווירה של ציפיות גבוהות, ארגון ויציבות המצליחים להתמודד עם ההשפעות המזיקות של הרקע התרבותי בשכונות עוני. הכלכלן רולנד פרייר גורס כי הצלחת 'אזור הילדים' המהולל בשכונת הארלם נובעת כמעט במלואה מבית הספר הציבורי־פרטי שלו; לעומת זאת, לתכנית הורות לפעוטות, לגנים ולשירותים אחרים של HCZ אין השפעה חיובית של ממש על ילדים אלו. פרייר מציין כי רבים מבתי הספר הציבוריים־פרטיים מקיימים הליכי קבלה ממושכים ומייגעים. ב־KIPP חייבים ההורים לחתום על הצהרה ש"הופכת אותם אחראים לנוכחותו הסדירה של הילד (כולל בשבתות ובחודשי הקיץ), להקפדה של הילד על קוד הלבוש, ולהתנהגותם של הילדים בבית הספר". במלים אחרות, ייתכן כי בתי ספר פרטיים־ציבוריים טובים מצליחים משום שהליך הקבלה מסנן הורים שהם פחות אובססיביים לחינוכו של הילד.

כל זה נשמע לא הוגן במיוחד כלפי ילדים העלולים להישאר מאחור, וזה אכן לא הוגן במיוחד. אך אם יש מטה קסמים היכול לבטל לחלוטין את ההשפעות של נסיבות לידתנו, מטה כזה טרם נמצא.

_________________

קיי ס. הימוויץ היא מהכותבות הקבועות של 'סיטי ג'ורנל', עמיתה במכון מנהטן לחקר מדיניות, ומחברת הספר Marriage and Caste in America: Separate and Unequal Families in a Post-Marital Age.