המפץ של טראמפ: האם הניאו שמרנים הפכו ללא רלוונטיים?

דבר אחד בטוח: אצל הדמוקרטים, בשמאל האמריקני, זה לא היה קורה; שעשרות אינטלקטואלים המזוהים עם המפלגה יצאו נגד המועמד שלה לנשיאות, ורבים מהם אף יביעו תמיכה במועמד של המפלגה היריבה. כי אכן, אחת התופעות הבולטות שתפסה תאוצה בעידן אובמה היא הידרדרות החברה האמריקנית והפוליטיקה שלה להצבעה שבטית.

כחמישים אישים בולטים המזוהים עם הרפובליקנים פרסמו לאחרונה מכתב שבו הם מכריזים כי דונלד טראמפ איננו כשיר למלא את תפקיד הנשיא. ויקטור דיוויס הנסון, חוקר צבאי והיסטוריון, שאל בעקבות הפרסום הזה: "האם יש קבוצה דומה של דמוקרטים לשעבר, חכמי הדור, המסוגלים לערוך מבצע שיטור אינטלקטואלי שיזהיר אותנו מהמועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון? שלא כמו טראמפ, לקלינטון יש רקורד מדיני מעשי כסנטורית וכמזכירת המדינה… אבל ברור ששום מכתב כזה לעולם לא יתפרסם".

בקרב האליטה הדמוקרטית יש נטייה ברורה להתנתק מהזהות הכלל־אמריקנית לטובת הזהות המפלגתית, האתנית או הגזעית – בהתאם לפוליטיקת הזהויות. אבל הניאו־שמרנים, המהווים את חוט השדרה של הימין האמריקני, עדיין מייצגים זרם אחר – של נאמנות לחברה האמריקנית בכללותה, ודבקות בערכים מסוימים שמזוהים עם האמריקניות.

"לקלינטון יש יתרון נוסף (חוץ מזרם התרומות חסר התקדים), ובאופן כללי הוא חומק מעין התקשורת", כותב פרד בארנס בגיליון החדש של 'ויקלי סטנדרד'. "היא מכוסה ואפופה כולה בשערוריות – שרתים ודוא"ל, קרן קלינטון וכספיה, נטייתה הכרונית לשקר ויחסיו הלא תקינים של בעלה עם נשים במשך שנים ארוכות. וזו אינה הרשימה המלאה. ובכל זאת ואף על פי כן, הדמוקרטים סובלנים לכל זה ללא תלונות וקובלנות, ללא נפנוף אצבע מאיים, ובוודאי ללא מחשבה שנייה והרהורי כפירה. הסקרים מראים שכ־90 אחוז ויותר מהמצביעים הדמוקרטים מגבים אותה".

אז ישנן סיבות שבטיות לתמיכה בקלינטון, הפוליטיזציה הטוטלית של המצפון וכן הלאה. אבל המסע של לעולם־לא־טראמפ מקורו בבעיות האמיתיות של אישיות המועמד ולצדן עמדותיו האידיאולוגיות, עד כמה שניתן לזהות אותן. בחורף האחרון, בתחילת פברואר, ביקר בירושלים ברט סטיבנס, בעל הטור מ'וול סטריט ג'ורנל', שהביע בהרצאתו הסתייגות חריפה מטראמפ. הוא מנה כמה מההתקפות של טראמפ בשם היותו מנפץ הפוליטיקלי־קורקט, והסביר לנו שזה בלוף: אם צריך להיות פוליטיקלי־קורקט כדי לא להתנפל על לוחם במלחמת וייטנאם שנפל בשבי, או לא לתקוף אישה בגלל נכות או בשל עצם הנשיות שלה – אז סטיבנס מעדיף להיות פוליטיקלי־קורקט. טראמפ איננו אנטי פוליטיקלי־קורקט, אמר סטיבנס, זו פשוט גסות רוח.

לפני כחודשיים כתב סטיבנס במפורש שהילרי היא אמנם אסון, אבל אסון שאמריקה יכולה לשרוד אותו; ואילו טראמפ הוא אסון שאמריקה לא יכולה להרשות לעצמה. ייתכן שהיא לא תעבור אותו בשלום.

המועמד הוא לא חזות הכל

רוב הניאו־שמרנים תמכו במועמדים מסוגו של מרקו רוביו. לאחר שמועמדותו קרסה נוכח מהלומותיו הציניות של טראמפ, עברו חלקם לתמיכה בחריקת שיניים בטד קרוז. אבל מי שהוביל את תנועת ההתנגדות, את ה'רזיסטאנס', לטראמפ בהיבט האידיאולוגי וההיסטורי היה עורך ה'וויקלי סטנדרד' ויליאם קריסטול. הוא גם הוביל את הזרם שדחף להצגת מועמד שלישי. קריסטול איננו מוכן בשום אופן להעניק את תמיכתו להילרי קלינטון. מאמציו נגד טראמפ לאורך כל הדרך, גם כשכבר היה ברור שהמוני מצביעי המפלגה בפריימריז הולכים אחרי טראמפ, דחקו את קריסטול לעמדה של חוסר רלוונטיות, לפחות לזמן מה.

ההתנגחות של קריסטול בטראמפ הייתה כל כך עקבית, גם כשכבר היה ברור שמועמדותו מטעם הרפובליקנים נעולה, שבסוף מאי נחתה עליו המתקפה הקשה ביותר. היה זה דיוויד הורוביץ, עורך ה'פרונט־פייג' מגזין', שהאשים כי "בגידתו של קריסטול הפכה לעניין רציני". וב'ברייטבארט' כונה קריסטול "היהודי הסורר".

דיוויד הורוביץ הוא ממנהיגי השמאל הרדיקלי באמריקה של שנות השישים, שנטש את השמאל והפך לשמרן רפובליקני נצי מובהק. כך הוא כתב בטורו ב־30 במאי:

האם ניתן לבקר את טראמפ בצורה הגיונית? האם הוא 'לוס-קאנון'? ברור שאפשר, וכן, הוא 'לוס־קאנון' (תותח שהשתחרר מהמסילה ויורה לכל הכיוונים, א"ל). אבל ביקורת שמתמקדת אך ורק במועמד מחמיצה את המציאות הרחבה של הבחירות הללו, שאינן רק התמודדות בין שני מועמדים אלא התנגשות בין שתי מפלגות ושני ציבורי בוחרים עם הבדלי השקפות רדיקליים. ישנם הבדלי השקפה תהומיים בנוגע לארץ הזו, מהי בעצם, ומה היא צריכה להיות? ויותר חשוב: אילו איומים ניצבים בפניה וכיצד עליה להתמודד איתם.

הורוביץ מעמיד הכול על ההתנגדות לדרכו של הנשיא אובמה, שהמצע שלו בעצם אומר: "אמריקה אשמה, וכתוצאה מזה הליכה לפייסנות ונסיגה". "המתקפה של ביל קריסטול על טראמפ", קבע הורוביץ, "היא התקפה על כלל האמריקנים, וכך צריך להתייחס אליה".

קריסטול והורוביץ שניהם יהודים. לפעמים יש תחושה שמשבר הניאו־שמרנים הוא למעשה מלחמת אזרחים בין יהודים. נורמן פודהורץ הגדיר פעם מי הוא ניאו־קון: נץ יהודי. מי שמסתכל רק על אישיותו של טראמפ ועל הגילויים החמורים של השתוללות האספסוף שהוא מחולל, יכול להבין את ההתנגדות השמרנית כלפיו. לאחר הוועידה הרפובליקנית בקליבלנד כתב רוברט קגן, ניאו־שמרן בולט, כי "אתה תוהה אם מנהיגי הרפובליקנים מתחילים להבין שייתכן שהם השליכו את יהבם על אדם בעל אישיות מופרעת".

קגן התמקד, יותר מכל אחד אחר, בהתקפה על בעיות פסיכולוגיות אצל טראמפ: "הפתולוגיות שלו מובילות בסופו של דבר להרס עצמי", כתב, וקבע שכפי שמתנהל הקמפיין שלו כך הוא יתנהל כנשיא: "פגם אישיותי יהיה הגורם השליט בנשיאותו… זה יהפוך אותו לדבר הקרוב ביותר לדיקטטור שארצות הברית ידעה אי־פעם. אבל זה יהיה דיקטטור מהמין המסוכן והלא יציב". להבדיל מרוב השמרנים המתנגדים לטראמפ, קגן הביע תמיכה מובהקת במועמדת הדמוקרטית: "רק כדי להבהיר: הייתי דובר אורח בכנס גיוס תרומות למען קלינטון בחודש שעבר", כתב.

רתיעה מתנועות המונים

אבל שורש ההתנגדות של הניאו־שמרנים לטראמפ הוא בסופו של דבר לא אישיותי, אלא פוליטי ואידאולוגי. שמרנים מטבע בריאתם מתנגדים לתנועות המונים עם נטיות אספסופיות. הם מתנגדים לפופוליזם לאומני, שאיננו נשען על אסטרטגיה מדינית וביטחונית ברורה. טראמפ לא רק מבולבל בתחום הזה אלא גם משדר נטיות בדלניות, ולא משנה כמה ימני הוא יהיה. הצירוף של בדלנות בנוסח "אמריקה פירסט" עורר שדים רדומים גם אצל יהודים ששנים הצביעו לרפובליקנים. זה נראה דומה מדי לנטיות הימניות האנטישמיות ששכנו באגפים מסוימים של המפלגה עד עידן רייגן.

במובן הזה טראמפ הוא פצצת מצרר שהתפוצצה במרכז החיבור בין הניאו־שמרנים למפלגה הרפובליקנית. בעיקר משום שכהונת אובמה הוכחה ככישלון בתחום האסטרטגי ובמדיניות החוץ, ואישרה מחדש את צדקת הדרך של הניאו־שמרנים. צריך לזכור שזמן קצר לאחר כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן הפך הכינוי 'ניאו־קונסרבטיבי' לשם גנאי. כל תועמלני הדמוקרטים והתקשורת השמאלית המנוהלת הטילו עליהם את האשמה לפלונטר העיראקי.

שני הניאו־שמרנים המזוהים ביותר עם מלחמת עיראק היו פול וולפוביץ, שכיהן כסגן שר ההגנה תחת רמספלד, וריצ'רד פרל. פרל נעלם. וולפוביץ צף ממש בימים האחרונים כדי להכריז על תמיכתו בהילרי קלינטון. אה כן, שניהם יהודים.

צריך להבין שהניאו־שמרנים אינם ומעולם לא היו הזרם המרכזי באליטה הרפובליקנית. בתפיסה האסטרטגית הגלובלית של הממסד הרפובליקני קיימת חלוקה בין הניאו־שמרנים לריאליסטים. הזרמים הישנים של הבדלנות נכחדו למעשה, עד שאובמה החיה אותם והחזיר אותם למפלגה דרך החלון הדמוקרטי. השריד האותנטי האחרון של הבדלנות היה פט ביוקנן. הריאליסטים הונהגו על ידי שניים שהיום הם כבר קשישים, הנרי קיסינג'ר וברנט סקוקרופט. שניהם שירתו עוד תחת הנשיא ניקסון בשנות ה־60 וה־70. סקוקרופט שיגר עכשיו סימן חיים. הוא נמנה על חמישים החותמים נגד טראמפ ובעד קלינטון. היו דיבורים על כך שהילרי תיפגש גם עם קיסינג'ר והוא יעניק לה את תמיכתו. נראה שפרסום מסמכים דווקא עכשיו על מעורבותו בהפכה הצבאית בארגנטינה לפני ארבעים שנה, יצר אפקט הרתעתי. הילרי בכל זאת לא תעז להתקרב אליו. חילות המצפון של המפלגה לא ירשו לה.

הריאליסטים מזוהים הרבה יותר מהניאו־קונים עם הממסד הוותיק של מדיניות החוץ האמריקנית, זה שבן רודס, יועץ התקשורת של אובמה, כינה The Blob. כלומר, הגוש הבצקי הדביק של יועצים ומומחים שקשה להגדיר את צורתו, אבל אם אתה אפוי בתוכו, אפילו כגרגרי שומשום שמקשטים את הקרום הקשה, אתה יודע את זה ורואים את זה.

כל הדרך מהשמאל הרדיקלי

לניאו־שמרנות יש עבר מפואר מימי רונלד רייגן. בעשור האחרון היא תופסת את המלחמה נגד הג'יהאד האסלאמיסטי לצורותיו השונות כמלחמת עולם רביעית. אך יש אומרים שהניאו־שמרנים זה קודם כול דגם אישיותי פוליטי. אלה אנשים עצמאים במחשבתם, ששומרים על המסורת של מייסדי הזרם: אלה נדדו מהשמאל הרדיקלי, בחלקם אף היו טרוצקיסטים בשנות ה־30, לעבר השמאל המתון אך האנטי־קומוניסטי. אחר כך, מלב המפלגה הדמוקרטית הם עברו לשמרנות.

קריסטול הוא דור שני. אביו, אירווינג, עשה את כל הדרך מטרוצקיזם אנטי־סטליניסטי אל התפיסות הניאו־שמרניות. הוא התמקד בעיקר בשאלות של מיסוי וכלכלה. אחרים היו דמוקרטים נצים מסוגו של דניאל פטריק מויניהן או נייתן גלזר, וגם הם התמקדו בהשקפות ביקורתיות כלפי מדיניות השמאל הפרוגרסיבי בתחום החברתי.

דיוויד הורוביץ שהוזכר לעיל, השתייך לקבוצה של צעירי שמאל חדש רדיקלי, יחד עם רונלד רדוש ואחרים, שנחתו ממש בימין של הפוליטיקה האמריקנית. עד היום הם רואים במאבק נגד השמאל הניהיליסטי הפרו־אסלאמי את עיקר עבודתם. הורוביץ יצא מהארון באופן בוטה כאשר יחד עם כמה מחבריו בשמאל, הודיע על תמיכתו ברייגן נגד קרטר ב־1980. הם זכו אז בכותרות נוסח "Lefties for Reagan".

בנקודה זו נמצאים גם הבדלי הטמפרמנט בין הורוביץ לקריסטול; הורוביץ נשאר ביסודו מהפכן, והוא אינו מפחד מאישיותו התזזיתית של טראמפ. הוא איננו חושש מפופוליזם ומהשתוללות המונים. קריסטול, לעומתו, בכל זאת שייך בצורה כזו או אחרת לממסד, ואף שימש בתפקידים שונים בממשלים רפובליקניים בעבר. הוא משתתף קבוע בפאנלים בערוצי המיינסטרים של הטלוויזיה האמריקנית.

קריסטול מבסס את עמדתו על כך ש"מחצית ממצביעי קלינטון וטראמפ לא רוצים בהם, למעשה. מחצית הציבור האמריקני מעדיף מועמד שלישי", כפי שאמר ב־ABC. מאז כבר חלו שינויים, והציבור התרגל לרעיון שאלו המועמדים הסופיים לנשיאות. ובכל זאת, מועמד הליברטריאנים גארי ג'ונסון מקבל בסקרים באופן קבוע כעשרה אחוזים, וג'יל סטיין מקבלת כחמישה אחוזים על אג'נדה של שמאל רדיקלי, ירוק־אדום. אלה מועמדים מאוד מינוריים, שלוקחים כ־15 אחוזים מהקולות. אפשר רק לנחש כמה היה מקבל בבחירות האלה מועמד ימין רציני, על־מפלגתי.

יחכו לימים טובים יותר

במקרה שטראמפ ינצח – האם הזרם של הניאו־שמרנות יימחק, לפחות בתחום המדיני? התשובה היא לא. הם ירדו למדרון אחורי, כפי שכבר קרה במשך רוב שנותיו של אובמה. הצורך ישמר את האופציה. כמו שבכלכלה הפילוסופים של השוק החופשי שמרו על עמדותיהם במשך שני דורות, עד שמדינת הרווחה התנפצה אל סלעי המשבר הקיומי של שנות ה־70.

מסורתית, הניאו־שמרנות הפנתה את מבטה בעיקר לאירופה, רוסיה והמזרח התיכון. התחדשות הרעיון באופן מעשי קשורה לערך שמייחס הממשל בארצות הברית למדינות הדמוקרטיות.

פרנקלין רוזוולט, בשנים שלפני הצטרפותה של ארצות הברית לברית הלוחמת נגד גרמניה הנאצית, אמר לצ'רצ'יל כי "ארצות הברית היא הארסנל של הדמוקרטיה". הכוונה היתה גם באספקה חומרית לבריטניה ולצרפת במלחמתן, אבל גם בתחום הערכי. היא הגב, העורף האסטרטגי של הדמוקרטיה. בלי הגיבוי הערכי של אמריקה, הדמוקרטיה לא תשרוד. אובמה ערער על הערך הזה, ולא יצר רושם של עדיפות לדמוקרטיה על פני הג'יהאד והטרור האסלאמיסטי. הוא השתמש בדיבורים חלולים על ערכים דמוקרטיים, רק כדי לערער את הלגיטימציה של ממשלת ישראל הנוכחית. הוא התנכר לבריטניה, ונמנע מהזדהות ממשית עם צרפת כשזו נאנקה תחת מהלומות הג'יהאד. מי כן זכה למחוות התקרבות? קובה ואיראן.

ההשקפה הניאו־שמרנית תקרוס, רק אם הקריסה הערכית של החברה האמריקנית תימשך. אם הבדלנות והסחף לכיוון הסוציאליזם יימשכו, ספק אם תנועה המבוססת על תורת "הדמוקרטיה הלוחמת" תוכל להתעורר מחדש. כשהדמוקרטיה מבית מתפוררת, אין גם שאיפה להנחיל אותה בארצות אחרות. בוודאי שאין שאיפה להגן עליה בארצות אחרות, הנמצאות בקו המגע מול אויבים כמו איראן, רוסיה, האסלאם הרדיקלי וכמובן סין. ימים יגידו אם ביל קריסטול הוא נביא, או סתם אסטרטג פוליטי שטעה בהערכותיו.