כשחדשות 2 מתגייסים למען קמפיין קלינטון

מה שהכי בלט בראיון הבלעדי שהעניקה מועמדת הדמוקרטים הילרי קלינטון למועמדת ערוץ 2 יונית לוי, הוא העמימות של ביטויי התמיכה בישראל שהשמיעה הילרי. אפשר אולי להתעלם מהשאלות הקשות שלא נשאלו בהקשרים האמריקניים של מסע הבחירות של הילרי; אבל יש פה ראיון לכלי תקשורת ישראלי. ואם הילרי טרחה להתפנות לצורך ראיון ארוך בערוץ 2, היה מצופה שתישאלנה שאלות ברורות, אולי נוקבות, בנוגע לנקודות המחלוקת בין ישראל לארצות הברית.

הנה מספר שאלות שבאופן מובהק היה צריך לשאול: מזכירת המדינה לשעבר, האם ירושלים היא בירת ישראל? האם את מכירה בה כבירת ישראל? האם שגרירות ארצות הברית תעבור אי־פעם מתל אביב לירושלים? מוקד שאלות נוסף היה צריך להיות סביב המפלגה הדמוקרטית ויחסה למדינת ישראל. הילרי התבטאה לאחרונה כי ארצות הברית תמשיך לתמוך בקיומה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". מה זה צריך להיות? האם אין כאן התערבות אידאולוגית בענייניה של ישראל?

הילרי אמרה ליונית לוי שארצות הברית תמשיך "לעמוד לצד בעלות בריתה, ובתוכן גם ישראל". היא דיברה על המשך הסיוע הצבאי כדי לשמור תמיד על יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל. הייתה מעט מאוד התלהבות בביטויי התמיכה של הילרי בישראל, אם כי צריך לומר שגם מתוך חילוקי דעות ישנו איזה רובד של שפה משותפת בין מנהיגים דמוקרטים מהדור של קלינטון ובין האנשים שמייצגים את ישראל, החל מעיתונאים כמו יונית לוי וכלה בראש הממשלה.

ברור שהראיון נועד בעסקה סיבובית כלשהי להשפיע על הקול היהודי בבחירות הקרובות. אולי הוא קרה בעקבות הקמפיין שפתח בישראל המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ. קלינטון דיברה באופן שמטיל את האחריות לבעיות בתהליך השלום על הצד הפלסטיני יותר מאשר על ישראל, אם כי הדברים לא נאמרו בצורה נחרצת.

לא עוד אובמה

הילרי הזכירה כמה בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, אהב את יצחק רבין, וכיצד לאחר מכן הוא עבד בצמוד עם אהוד ברק ועם בנימין נתניהו. היא הזכירה גם את אהוד אולמרט. "כולם הציעו ויתורים שלא התקבלו על ידי הפלסטינים", אמרה. היא הזכירה את נתניהו שחזר לשלטון, "ושוב הושיט את ידו… את זוכרת שעמדתי יחד עם נתניהו בשעת ערב מאוחרת כדי להודיע על ההחלטה חסרת התקדים על הקפאת הבנייה בהתנחלויות. זה נתן לנו חלון של עשרה חודשים. יכולנו לדבר על גבולות, על ביטחון, על הכל. אבל היו בעיות בצד הפלסטיני. חלקן נגרמו על ידי גורמי חוץ וחלקן מתוצרת בית".

כשדיברה על "הסכסוך" הישראלי־פלסטיני היא לא דיברה על שלום כולל ועל הסדר קבע, אלא על כמה בעיות שניתנות לפתרון וכאלה שמצריכות "ניהול סכסוך". זה משדר הנמכת ציפיות. אם מישהו רוצה להשוות בנקודה הזאת בין הילרי לאובמה – יכול להיות שיש כאן הבדל משמעותי. ממש לא ברור מדוע יונית לוי לא שאלה בצורה ברורה מה עמדתה של הילרי לגבי האפשרות שהנשיא המכהן יתזז את ישראל בחודשים הקרובים, תוך ניסיון להעביר את המתווה להסדר הקבע כהחלטה של מועצת הביטחון. האם תפעל בנושא? כיוון שלא נשאלו שאלות בכיוונים כאלה התוצאה היא ראיון פושר, שלא איתגר את "תמיכתה" של הילרי בישראל.

עכשיו, אחרי ההתמוטטות שלה בטקס הזיכרון ל־11 בספטמבר, נוצרת הנמכת ציפיות גם בתחום מצבה הבריאותי ויכולתה הפיזית. עצם זה שהיא תפגין יכולת לעמוד על שתי רגליה ולנסח משפטים של יותר משלוש מילים, ייחשב להישג אדיר. כך גם העובדה שהיא כבר חלק מהממסד השליט במדיניות הבינלאומית; עם כל אי־הנחת סביב ביצועיו של הממסד הדיפלומטי הזה, יש משהו מרגיע בהמשך סדר היום של אותו הדבר שיביא לנו שוב את אותו הדבר. ולו רק בגלל שהאסונות הגדולים בזירה הבינלאומית קורים למישהו אחר, אי־שם במקום אחר. זה לא קורה לנו ולא לאמריקנים. בינתיים.

ומבחינת "אותו הדבר" שימחזר את "אותו הדבר" היה אולי משהו מנחם בכך, שהועלה שמו של "בעלה" ביל קלינטון כאפשרות שיהיה שליח מגשר – לנושא הישראלי־פלסטיני, אלא מה? הילרי הפתיעה כשלא שללה את האפשרות על הסף. הסיפור של אוסלו בימי נשיאותו של קלינטון כבר באמת שייך לעידן אחר. ביל פתח את שערי הבית הלבן ליאסר ערפאת יותר משאובמה פתח את שערי הבית הלבן לאבו־מאזן. בדרכו המחויכת והידידותית הוא דפק את ראש הממשלה המנוח רבין בצורה שפגעה קשות גם באינטרסים של ישראל וגם באפשרות להשכין שלום בינינו ובין הפלסטינים. בימיו התחיל האיזון הקדוש בין ישראל ובין הפלסטינים, בין טרור ובין בנייה בהתנחלויות.

כשקלינטון מעל באמונו של רבין

מיד בתחילת כהונתו של קלינטון ביצע רבין את האבא של כל הגירושים: הוא ואהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, עצרו 415 מנהיגי חמאס והעלו אותם על אוטובוסים עם ידיים ועיניים קשורות – והיידה ללבנון. הוגשה כמובן עתירה לבג"ץ כשהמשלוח כבר היה ליד הגבול הצפוני, ולבסוף הרכב בראשות שמגר אישר את הגירוש. זו הייתה יכולה להיות מכת מוות או לפחות מכה קשה ביותר לחמאס. אלא שאז, לאחר שקבוצת המגורשים כבר הייתה מעבר לגבול, תבע נשיא ארצות הברית את החזרתם לבתיהם, ורק לאחר משא ומתן קשה ניאות קלינטון לאפשר את החזרתם כעבור שנה. יכול להיות שרבין היה צריך להתעקש ולהיות מוכן לשלם את המחיר, אבל כנראה ששיקולי השלום בגזרות השונות וההזדקקות לשירותי ארצות הברית גרמו לו לוותר. התוצאה בכל אופן הייתה ניצחון חמאסי גדול, באדיבות ארה"ב, ולאחר שנחתם הסכם אוסלו ידעו מחבלי חמאס לפוצץ אותו בדם ואש ואוטובוסים וחטיפות. זו הייתה בגידתו הראשונה של קלינטון ברבין.

לאחר מכן הייתה הבגידה השנייה, שהמחיר עליה לא היה גדול משום שלמזלה של ישראל לא נחתם בסופו של דבר הסכם שלום עם סוריה: כזכור, רבין השאיר בידי קלינטון את מכתב הפיקדון. לא היה מדובר בעמדה סופית רשמית של ישראל מול סוריה במשא ומתן, אבל לבקשת קלינטון גילה לו רבין כי יהיה מוכן לוותר על כל רמת הגולן ולסגת לקווי 4 ביוני בכפוף למילוי כל הדרישות הביטחוניות של ישראל מהסורים. קלינטון חשף את "הפיקדון" הזה שנועד לעיניו בלבד, ואין לבוא אל רבין בטענות של תמימות. הייתה לו סיבה לתת אמון בנשיא ארצות הברית על פי ניסיונו מהעבר, אלא שהפעם הנשיא מעל באמונו.

העמדה הנוכחית של ישראל, כפי שנמסרה לפני חודשים אחדים לסגן הנשיא ג'ו ביידן, היא שמושג הריבונות לא יחול במלואו במקרה של "מדינה פלסטינית". מי שידאג לפירוז המקווה במדינה כזאת יהיו צה"ל ושאר זרועות הביטחון; ישראל לא סומכת על שום כוח זר, כולל האמריקנים, שידאג לפירוז הזה. כל עוד תהיה התעקשות על מדינה בריבונות מלאה, לא יושג שלום. לפי מה שאפשר להבין מדבריה של הילרי קלינטון ליונית לוי, היא לא מצפה להסכם שלום שמביא בכנפיו את "סיום הסכסוך", אלא לניהול הסכסוך בקטעים מסוימים ומציאת פתרונות בחלקים אחרים. זה משהו שונה מהעבר.