ברק מסית את יהדות ארה"ב נגד ממשלת ישראל

נתחיל בעיתוי. נכון שעכשיו יצא לאור מזכר ההבנות והסיוע האסטרטגי עם ארצות הברית, אבל במקביל יש התכנסות של יוזמות מדיניות מתוצרת כל מיני ארגונים, וישנה עצרת האו"ם ושובה של עונת המלכודות המדיניות שהאיחוד האירופי, הפלסטינים והאמריקנים פורסים בפני ישראל כמדי שנה. ברור שקיימת החלטה מעורפלת באיזשהו מקום להפוך את 2017 לשנה של הפלת נתניהו. הכוונה היא להפוך את שנת החמישים למלחמת ששת הימים, שהשמאל כבר הכריז עליה כשנת החמישים לכיבוש, לשנה של לחצים מדיניים מוזמנים מחוץ ויזומים מבית. שנה של דה־לגיטימציה לממשלת הימין בישראל.

לפסטיבל ההתקפות על הסכם הסיוע האמריקני יש סיבה פוליטית מיידית, וגם סיבות עומק מסוימות. קיים החשש המדובר בכל השנה האחרונה, אבל יותר ויותר בשבועות האחרונים, מעוד יוזמה מדינית שתקבע את מורשת אובמה בנושא הפלסטיני ותגרום לישראל נזק מדיני מתמשך. החשש הזה הוא שעיכב את הסכם הסיוע הצבאי שנחתם השבוע בסך של 3.8 מיליארד דולר לשנה. השיקול הבסיסי היה שכל כניסה למגעים אינטנסיביים עם ממשל אובמה בנושא הסיוע הייתה הופכת לסחטנות מדינית מצד האמריקנים. לכן נראה שראש הממשלה העדיף לדשדש ולהעביר את חתימת ההסכם לעידן של הנשיא הבא. בחירתו של דונלד טראמפ כמועמד הרפובליקני יצרה חשש כבד מפני הבלתי צפוי. דובר כבר רבות בכך שארצות הברית נמצאת בתקופה של בעיות תקציב, ולנשיא הבא יהיה קשה להחליט על עסקה נדיבה יותר מזו שמציע הנשיא אובמה.

נראה שחתימת ההסכם מעניקה לנשיא אובמה, כמו גם לראש הממשלה, הישג שמשדר כי ארצות הברית ומדינת ישראל הן עדיין בעלות ברית קרובות, ומערכת הביטחון תוכל לתכנן לטווח הארוך. כאן נכנסים לתמונה אהוד ברק ועמוס ידלין. באופן בסיסי, ולא משנה כמה אפשר היה להשיג מהאמריקנים, אירוע כזה של חתימת הסכם סיוע לעשור הוא התרחשות חיובית. לכן נזעק ברק, ואחריו ידלין ואפילו בוגי יעלון, כדי להציג את ההסכם ככישלון וכעסקה גרועה בהשוואה למה שאפשר היה להשיג אם היינו נכנסים למגעים אינטנסיביים מיד לאחר חתימת הסכם הגרעין עם איראן.

אין טעם להכביר מילים על השיטיון של בכירי הביטחון שמבקשים למדוד את ביטחון ישראל בגודל הסיוע האמריקני. זו חשיבה מוגבלת ביותר, שמעידה בעיקר על הקשר המשחית בין הסיוע האמריקני ובין צמרת הביטחון לדורותיה. ברק, ידלין ויעלון פועלים כאילו בייעוץ פוליטי כדי לשחוק את מעמדו של ראש הממשלה. זה השיקול המיידי. ישראל החליטה לתת לאמריקנים להחליט כמה ישראל שווה להם, כדי להקטין במידת האפשר את התלות בה.

קברניטי הביטחון בדימוס מאמינים שדבקות במעצמה האמריקנית, שהחליטה להפקיר את המזרח התיכון להשתלטות מסוכנת של רוסיה ושל איראן, היא עדיין הדבר הנכון. גישה כזו הייתה גורמת לישראל נזק ביטחוני חמור. ראש הממשלה הבין שעליו לבסס יכולת תמרון במרחב שהסביבה שלו נשלטת על ידי שתי מעצמות, שהאחת עוינת מאוד לישראל והשנייה בלתי צפויה. עד עכשיו זהו כנראה ההישג האסטרטגי הגדול של ממשלת נתניהו. אם הגישה הזו גרמה לכך שהסכם הסיוע קטן ב־7 מיליארד דולר מקו המים העליון האפשרי, אין ספק שזה שווה את המחיר. ארצות הברית התנהגה כלפי ישראל כמו צרפת אחרי מלחמת ששת הימים, מלבד זה שלא הטילה עליה אמברגו.

התחשיב שעשה האלוף עמוס ידלין בנוגע לשווי הסכם הסיוע בדולרים אינפלציוניים הוא כנראה נכון. ההסכם לא טוב, וזו גם הערכתו של אליוט אברמס במאמר שפרסם בימים אלה ב'וויקלי סטנדרד'. אברמס קובע שהמגבלות שהטיל אובמה על מגעיה של ישראל עם הקונגרס, והתנאי לגבי המחויבות של ישראל להחזיר הקצבות מהקונגרס, הן אבסורדיות ולא חוקתיות. הסנטור לינדזי גרהאם כבר הודיע ש"ההסכם לא כובל את הקונגרס. אני פגוע מהניסיון של הממשל להשתלט על הליך התקצוב". גם דוברו של יו"ר הקונגרס, פול ראיין הרפובליקני, דחה את הסעיפים הנוגעים לקונגרס: "נמשיך להקציב משאבים שנחליט שהם נחוצים כדי להגן על האינטרסים המשותפים שלנו במזרח התיכון".

אברמס אומר שמשמעות המזכר היא הסכם בין שני אישים, אובמה ונתניהו; כמו שמכתב ההבנות בין שרון לנשיא בוש בעניין ההתנחלויות מאפריל 2004 זכה להתעלמות גמורה מצד ממשל אובמה, כך הנשיא הבא והקונגרס הבא יתייחסו למזכר ההבנות וגובה הסיוע. הקונגרס לא יוכל לפעול לפי התנאים הקבועים בהסכם לתקופה ארוכה כל כך של עשר שנים.

כרוניקה של חוסר אחריות

אבל התרכזות התקשורת בביקורת של ברק על גובה ההסכם, מסתירה את המהות של מאמרו השערורייתי ב'וושינגטון פוסט'.

משבר האמון של ראש הממשלה נתניהו במי שהיה שר הביטחון שלו, אהוד ברק, התחולל כאשר לנתניהו נודע לקראת סוף 2012 שברק דיווח לרם עמנואל כי ישראל לא תתקוף באיראן. מי שיקרא את ברק ב'וושינגטון פוסט' יבין מדוע בנימין נתניהו מכהן כבר שבע וחצי שנים ברציפות, והוא עתיד להשלים רצף של עשר שנים בשלטון, ולמה ברק עלול לסיים את דרכו כמו אברום בורג. נתניהו תמיד נלחם ותמיד יילחם למען מדינת ישראל, מבלי להתחשב במי נמצא היום בשלטון. ברק ממשיך בקו של הכפשת ממשלת ישראל והשחרת דמותה של מדינת ישראל כפי שהיא היום. הוא גרם נזק חמור ברמיזות שלו כי ממשלת ישראל היא פשיסטית.

ברק כותב כי את הגאווה על הישגיה של ישראל "החליף חרחור פחדים, קורבניות וסכסוכים פנימיים. ראש הממשלה נתניהו אפשר למיעוט לאומני קיצוני לבצע השתלטות עוינת על מפלגתו, הליכוד; לייצר רוב בממשלתו; וכך לחטוף את סדר היום הלאומי בשירות מסע משיחי לכיוון מה שמכונה 'מדינה יהודית אחת מנהר הירדן עד הים התיכון'"; הוא מבשר לקוראיו האמריקנים שהדבר יוביל "למלחמת אזרחים נוסח בוסניה, או למציאות של אפרטהייד… בשני המקרים זהו חורבן החלום הציוני"; הוא מתאר את מדיניות נתניהו כניהול חסר אחריות של היחסים עם הבית הלבן, ומאשים אותו בהתערבות בוטה בפוליטיקה האמריקנית הפנימית.

האם אפשר לדמיין אמירות חסרות אחריות, נטולות כל קנה מידה פטריוטי, כמו אלה של ראש ממשלת ישראל לשעבר? דינו כדין אברום בורג, יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות לשעבר, שנתן במאמריו תנופה למסע הדה־לגיטימציה האנטישמי נגד ישראל באירופה בעשור שעבר.

את המשך מאמרו מקדיש ברק לקידום היוזמה של 'מפקדים למען ביטחון ישראל' – כינוס ועידה מזרח־תיכונית על בסיס תכנית השלום של הליגה הערבית. התהייה היחידה היא: מדוע מאמרו של ברק פורסם ב'וושינגטון פוסט' ולא ב'ניו יורק טיימס'? כנראה שם אין לברק מקום ליד הדרלינג החדש של ה'טיימס', מוחמד זריף. זה מטיף לאמריקנים להתנתק מסעודיה, וזה מטיף לאמריקנים לחסל את ממשלת ישראל.

ברק פועל כדי להמריד את יהדות ארה"ב נגד ממשלת ישראל, אך הוא גם מתערב בפוליטיקה של מערכת הבחירות בארצות הברית בצורה מוסווה: ההתקפה חסרת הרסן על ראש הממשלה נועדה להתחרז עם ההתקפות הפראיות על דונלד טראמפ. ביבי משמש לברק כתחליף טראמפ, והקורא, היהודי בעיקר, אמור להבין שעליו להצביע לבת בריתו של ברק, הילרי קלינטון.

מסך העשן של אובמה

הנשיא אובמה מייצר עמימות בנוגע לאפשרות של ביצוע צעד מדיני אחרון בנושא הפלסטיני. את חתימת הסכם הסיוע הצבאי השבוע הוא ליווה בהודעה שמציינת את המחויבות של ארצות הברית לישראל ואת הקרבה בין שתי המדינות, אבל הוא כרך בין מזכר ההבנות לנושא הפלסטיני: "בגלל המחויבות שלנו לישראל ולביטחונה לטווח ארוך, אנחנו גם נמשיך לדחוף לקידום הפתרון של שתי מדינות לסכסוך המתמשך הישראלי־פלסטיני, למרות המגמות המדאיגות מאוד בשטח שחותרות תחת המטרה הזאת. בסופו של דבר, גם מזכר ההבנות הזה וגם המאמצים לקידום פתרון שתי המדינות מקורם במטרת היסוד של ארצות הברית… להבטיח שישראלים יוכלו לחיות בשלום וביטחון לצד שכניהם".

בישראל עסקו הרבה בניסיונות פענוח של הפיסקה הזו. בסופו של דבר המסקנה היא שבאופן טבעי כשאובמה רואה הזדמנות לדבר על ביטחון ישראל הוא יכניס גם את הנושא הפלסטיני. התפיסה האמריקנית הנוכחית היא שהסיוע הביטחוני הוא חלק מתפיסה של פתרון שתי המדינות. סוג של התניה שמחלחלת לתודעת הקצונה הבכירה וראשי מערכות הביטחון.

לפי סימנים מעידים שונים, אובמה כנראה לא יבצע מהלך מרחיק לכת של קיבוע הפרמטרים להסדר קבע באמצעות החלטה במועצת הביטחון. זהו הדבר שהכי חוששים ממנו בסביבת ראש הממשלה נתניהו. כבר לפני כחודשיים החלה פעילות דיפלומטית של הקרובים ביותר לנתניהו נגד מהלך כזה. עצם התנגדותו של ראש הממשלה יש לה משקל במהלכים האמריקניים באו"ם.

ב'ניו יורק טיימס' דיווחו השבוע ש"צוות מדיניות החוץ של אובמה דן עכשיו האם לעשות מאמץ אחרון אחרי הבחירות בנובמבר להתוות את התנאים להסכם שלום אפשרי בין הישראלים לפלסטינים. צעד כזה יכול לבוא כנאום נשיאותי או כאפשרות של החלטה במועצת הביטחון – אם כי זה פחות סביר… ברור שהכרזה של אובמה לא תקדם פתרון. יש יועצים שגורסים שהכרזה כזאת תשחרר את הסתימה בתהליך ותציב יעד להשגה, יועצים אחרים מטילים ספק אם שווה בכלל לאובמה להשקיע הון פוליטי בנושא הזה בתקופת היותו ברווז צולע אחרי הבחירות. היועצים האלה חוששים שאם הילרי קלינטון תנצח, צעד נשיאותי בנושא השלום לא יתקבל בברכה".

כלומר, קלינטון, עם כל הביקורת עליה, מתנגדת למהלך כזה. ישראל בהחלט ניסתה לגשש אצלה בנושא. התבטאויותיה בריאיון לערוץ 2 מלמדות שהיא לא מתכננת מהלכים שמטרתם "סיום הסכסוך". אם טראמפ מנצח, אז לא משנה מה אובמה יעשה; הוא מסוגל באופן מטאפורי לפוצץ את בניין מרכז האו"ם הסמוך לבניין טראמפ במנהטן.

לאובמה יכולה להיות תועלת מפעילות בנושא הפלסטיני במועצת הביטחון רק במובן הזה שהיא תמסך בעשן דיפלומטי את מחדליו האיומים בסוריה ובעיראק, ואת מדיניותו הפייסנית הכרוכה בתשלומי מיליארדי דולרים לאיראנים. בן כספית ב'מעריב', שחזר להיות מכונת הכפשות בהילוך טורבו נגד נתניהו, העריך שאובמה יישא נאום נשיאותי שיכלול את התנאים שהשיג שר החוץ ג'ון קרי במשאים ומתנים הקודמים, ואחר כך יטיל וטו על יוזמות צרפתיות.

הערכה: היוזמות השונות של 'מפקדים לביטחון ישראל', של משאל העם על עתיד השטחים בשנת החמישים לששת הימים, כמו גם הנסיונות של הקרן החדשה להמריד את יהודי אמריקה באמצעות חתימות של אינטלקטואלים ישראלים – חסרים את העוצמה לטלטל את הספינה מבפנים. מנגד, הלחצים מבחוץ חסרים תנופה. במקביל, ראש הממשלה ידאג להשאיר את ארצות הברית כבעלת מונופול על המשא ומתן לפתרון הסכסוך הפלסטיני. הדיבורים על מפגש עם אבו־מאזן בחסות פוטין יישארו בגדר דיבורים.