מדד החופש הכלכלי של מכון פרייזר מציב את ישראל במקום ה־45 בלבד, אך החדשות הטובות הן שהמגמה חיובית. וגם: מדוע ארה"ב מדשדשת, למה קרסה ונצואלה ואיך השוק החופשי מונע את התפשטות האסלאם הרדיקלי
לפני ימים אחדים פורסם דו"ח החופש הכלכלי של מכון פרייזר לשנת 2016, ובו נתונים חשובים ותובנות מעניינות. מדובר במכון קנדי מוערך החוקר את החופש בעולם ואת השפעותיו על הכלכלה והחברה. הדו"ח מספק פרספקטיבה אמינה על החופש הכלכלי בישראל ובעולם, וכיצד הוא משפיע עלינו.
מדד החופש הכלכלי של פרייזר משקלל מספר נרחב של קריטריונים כמו הוצאות הממשלה, נטל המס, כמות הרגולציות על עסקים, גמישות שוק העבודה, סחר חופשי וכבוד לזכויות קניין. בכל קטגוריה נותן המכון ציון בסקאלה של 0 עד 10 (לפי תת־קטגוריות מוגדרות היטב), והתוצאות משוקללות לציון סופי.
אז איך נראה העולם מהמשקפיים של פרייזר? נתחיל במדינות שמובילות את המדד: חמש המדינות עם החופש הכלכלי הנרחב ביותר הן הונג־קונג, סינגפור, ניו־זילנד, שוויץ וקנדה (בסדר הזה). המדינה הבולטת ביותר בהיעדרה מן החמישייה הזו היא ארה"ב. למעשה, היא נעדרת גם מהעשירייה הפותחת. בזמן שמרבית מדינות העולם נמצאות במגמת עלייה של החופש הכלכלי, ארה"ב מדורגת מזה שנתיים ברציפות במקום ה־16 בדו"ח פרייזר, עם ציון של 7.75, לאחר תהליך ארוך של הידרדרות.
ארצות הברית של אמריקה, שהייתה פעם מעוז של חופש כלכלי, כלואה עתה תחת נטל של חובות אדירים, הוצאה ממשלתית מנופחת, רפורמת בריאות עם תוצאות לא ברורות, מחויבויות־יתר ברחבי העולם ורגולציות הולכות ונערמות. בשנת השיא שלה בדירוג, 2000, קיבלה ארה"ב ציון של 8.65. במונחי 2016 זה היה מציב אותה במקום השלישי, מיד אחרי הונג־קונג וסינגפור. הצניחה הגדולה הייתה בין 2007 ל־2008, מיד אחרי המשבר הכלכלי העולמי.
ארה"ב התערבה לפי המודל הקיינסיאני של תמרוץ הכלכלה וחילוץ הבנקים הגדולים שקרסו, וכך היא נכנסה לחוב אדיר שמאז רק ממשיך להתנפח. מצבה של ארה"ב הידרדר כל כך, שלמרבה האירוניה אפילו בריטניה שממנה התנתקה ארה"ב לפני 250 שנה בשביל עוד חופש כלכלי, עקפה אותה והיא נמצאת במקום העשירי. ארה"ב עדיין נתפסת בתודעה הישראלית והעולמית כמובילת החזון האולטימטיבי של חופש כלכלי, אך כבר שנים ארוכות זה איננו המצב. רבות מהבעיות שלה הן תוצאה של התערבות ממשלתית מיותרת, כגון מערכת מלכודות רווחה והמלחמה בסמים. מי שמעוניין לראות חופש כלכלי נרחב מהו, מוטב שיסתכל על חמש או עשר המדינות החופשיות־כלכלית ביותר.
המודל הסקנדינבי האמיתי
ומה עם ישראל, אתם שואלים? ישראל ממוקמת על פי המדד הרחק מהפסגה, במקום ה־45. כלומר, רק ברבע השני של המדינות החופשיות ביותר. לפניה ניתן למצוא מדינות כמו שוודיה, גרמניה, הולנד, יפן, דנמרק ופינלנד – מדינות שבשיח הציבורי דווקא נחשבות סוציאליסטיות (או לכל הפחות קפיטליסטיות פחות מישראל), אך למעשה הן חופשיות־כלכלית מאיתנו באופן משמעותי.
על מה ולמה "זכינו" במקום ה־45 המפואר, עם ציון 7.39? כיוון שהציון הסופי מורכב כאמור משקלול של סעיפים שונים, נמנה אותם אחד לאחד. ראשית, ישראל מחזיקה במגזר ציבורי נרחב מאוד יחסית לגודל הכלכלה שלה (ציון 6.63). עומס הרגולציות המוטל על עסקים המבקשים להיפתח ולהתחרות בחופשיות מעיב מאוד (6.10), וכך גם חוקי עבודה נוקשים ביחס למערב ומוטים באופן מובהק לטובת ההסתדרות (5.32). גם העוינות של הרגולטור הישראלי כלפי משקיעים מבחוץ מורגשת (6.47), והמשפט החוזי בישראל נחשב ירוד במיוחד (3.46).
המדד של מכון פרייזר מפורט מאוד, ותחת "רגולציות על שוק העבודה" הוא מכיל תת־סעיף המתייחס לגיוס חובה לצבא. בתור מדינה שנוהג בה גיוס החובה השלישי באורכו בעולם (אחרי אריתריאה וצפון קוריאה), אנחנו מקבלים בו את הציון 0. למעשה הדבר הגיוני למדי; העיכוב של שנתיים־שלוש בכניסת צעירים לשוק העבודה, ההכשרות והלימודים (מה שאומר גם פחות שנות ניסיון בהמשך), מקשה על הכלכלה הרבה יותר מחוק שכר מינימום למשל.
אבל לא הכול שחור: בישראל ישנה אינפלציה נמוכה במוצרי הצריכה (ציון 9.51), השקל נחשב מטבע אמין, יציב ואיכותי (ציון 9.52), וקל לקבל אשראי לעסקים (ציון 10 עגול) – אולי אפילו קל מדי, מכיוון שבנק ישראל מוריד באופן מלאכותי את הריבית במשק מבלי שקיים היצע חסכונות תואם.
קרן האור הגדולה ביותר היא שבפרספקטיבה היסטורית אנחנו בדרך למעלה. ב־1980 קיבלנו ציון 3.51 בחופש הכלכלי, מה שהציב אותנו אז במקום ה־99, לצד לא מעט מדינות עולם שלישי. אך לאחר הקטנת השליטה ההסתדרותית בכלכלה, הפרטת רוב החברות הממשלתיות ופתיחת המשק לסחר בינלאומי (מה שהעלה את רמת החיים באופן דרסטי) – נכנסנו ב־2005 לרביע השני של החופש הכלכלי שבו אנחנו נמצאים היום. אפשר לדמות זאת לעלייה של קבוצת כדורגל מליגה ג' לליגה ב', כאשר עכשיו עינינו נשואות לליגת העל.
מאז 2005 ישראל עלתה מעט ברמה האבסולוטית (מ־7.33 ל־7.39), אך העולם כולו עולה בהדרגה ברמת החופש הכלכלי. חלק ניכר מהעלייה נובע מהיחלשות הכבלים של משטרים קומוניסטיים או סתם דיקטטוריים במדינות עולם שלישי, והצטרפותם לסחר העולמי המכריח אותם לנהוג בחופש כלכלי סביר. ניגריה, למשל, עלתה מציון 5.30 בשנת 2000 לציון 6.45 כיום, וסין עלתה באותו פרק זמן מציון 5.75 לציון 6.45.
על רקע העלייה הזו בכל העולם, בולטת יותר ההידרדרות של מי שהובילה פעם את העולם החופשי, ארה"ב – לא רק מבחינה פוליטית אלא גם בדוגמה אישית ובמדיניות. בהתחשב בעמדותיהם של שני המועמדים העיקריים לנשיאות, רבים חוששים כי ההידרדרות הזו צפויה להימשך.
קפיטליזם לא יוצר עוני
בניגוד לתפיסות רווחות בישראל ובעולם המערבי, מהדו"ח עולה כי שיעורו של העשירון התחתון בעושר הכולל כמעט איננו מהווה פונקציה של החופש הכלכלי באותה מדינה. הממוצע הכללי כמעט זהה – כ־2.5 אחוזים מהעושר של המדינה נמצאים בידי העשירון התחתון. במילים אחרות: במדינות סוציאליסטיות אין פחות עניים, והקפיטליזם איננו גורם להגדלת שיעורם.
לעומת זאת, קיים קשר ברור בין כמות העושר הכללית במדינה ובין החופש הכלכלי בה, מה שמוביל לכך שחופש כלכלי משפר משמעותית את מצבם של העניים והחלשים ביותר. לדוגמה: ההכנסה השנתית הממוצעת של העשירון התחתון במדינות ברביע השני של החופש הכלכלי (זה שישראל נמצאת בו) היא 4,000 דולרים ריאליים, בעוד שברביע הראשון ההכנסה השנתית של העשירון התחתון מזנקת לעשרת אלפים דולרים ריאליים.
מסחר חופשי, שוק עבודה גמיש, מערכת משפט יעילה ומטבע אמין משפרים באופן חד־משמעי את מצבם של החלשים ביותר, הרבה יותר מכל ניסיון סוציאליסטי אקטיבי לעזור להם. ראוי לציין שמדובר בהערכה שמרנית מאוד, מכיוון שמדינות עם חופש כלכלי נרחב הן גם יעד מבוקש להגירה, ומהגרים, מטבע הדברים, נוטים להגיע עניים, מה שמוריד מבחינה סטטיסטית את רמת ההכנסה של העשירונים התחתונים. כלומר, מצבם של העניים המקומיים אפילו טוב יותר.
למה קרסה ונצואלה
נושא נוסף שנחקר לעומק בדו"ח השנה הוא הסיבות לקריסת ונצואלה. המדינה הדרום־אמריקנית הידרדרה לרעב מחפיר ומחסור פיזי במוצרי צריכה בסיסיים בכל המדינה. רבים תיארו את הגורמים החיצוניים לקריסה, ובראשם ירידת מחירי הנפט שחלק ניכר מכלכלת ונצואלה הייתה מבוססת עליו, אך מכון פרייזר – שחברים בו שני כלכלנים מובילים ילידי ונצואלה – מנתח את הגורמים הפנימיים והמבניים לקריסה.
ראשית יש לציין שוונצואלה נמצאת במקום האחרון מבחינת חופש כלכלי. כלומר, היא המדינה עם הכי מעט חופש כלכלי שמכון פרייזר הצליח למצוא לגביה נתונים (בניגוד, למשל, לצפון קוריאה). כיצד היא הגיעה למצב הזה? בשנת 1999 נבחר הוגו צ'אבס לנשיאות ונצואלה. הוא הוביל מדיניות סוציאליסטית שכונתה "בוליבריזם", שניסתה ליישם את החזון של משחרר אמריקה הספרדית סימון בוליבר. ונצואלה השתמשה בנפט המולאם שלה כמעיין בלתי נגמר של כסף כדי לממן מערכות רווחה נרחבות ואת שאר הוצאות הממשלה, עד כדי כך שכמחצית מהכנסות הממשלה מקורן היה בנפט.
ממשלת ונצואלה (של צ'אבס, אבל גם לפניו) ביצעה פיחות מכוון בערך הבוליבר (המטבע המקומי), כדי שתוכל להמיר את הדולרים שקיבלה בעבור ייצוא הנפט בעוד בוליברים, כדי לממן את הוצאות הממשלה. בפועל מדובר כמובן בהכנסת כסף נוסף לכלכלה בלי יצירת ערך נוסף, מה שבאופן טבעי מוביל לאינפלציה (עליית מחירים). עליית המחירים הובילה בתורה לעלייה בהוצאות הממשלה, מה שהוביל לעוד פיחותים בערך הבוליבר, עד שהערכה של מכון קאטו הציבה את האינפלציה הריאלית של ונצואלה ב־700 אחוזים לשנה. ולמה צריך הערכות? מכיוון שממשלת ונצואלה הטילה פיקוח על המסחר במטבע חוץ כדי למנוע בריחת הון, ופיקוח מחירים כדי להוריד את יוקר המחיה. ההשלכות לא איחרו לבוא: רעב, מחסור אדיר במוצרים בסיסיים ובריחת המונים מהמדינה.
החופש הכלכלי והאביב הערבי
זווית אחרונה שדרכה אני רוצה לבחון את הדו"ח של מכון פרייזר היא הזווית המזרח־תיכונית. תיאוריית 'השלום המסחרי' טוענת שמדינות המקיימות ביניהן קשרים של מסחר חופשי ייטו הרבה פחות להילחם אחת בשנייה. העובדות מצביעות על כך שהדבר נכון גם למניעת מהפכות והשתלטות גורמים אסלאמיסטיים. הבה נבחן את המדינות הערביות שב־2010 דורגו במקום גבוה בדו"ח פרייזר. מובילה את המדד בחריין, שהגיעה למקום השביעי בעולם. אחריה ברשימה איחוד האמירויות (מקום 11), קטאר (17), כוויית (19), עומאן (20) וירדן (23).
שימו לב: כל המדינות הללו הצליחו לשרוד את האביב הערבי ביציבות יחסית, תוך שמירה על איכות חיים גבוהה לתושבים, ומנעו בהצלחה חדירה של גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים. לעומת זאת, מדינות כמו סוריה (מקום 119), תימן (111) ועיראק (מקום 128 ב־2013, רגע לפני עליית דאעש) סבלו קשות מהפונדמנטליזם האסלאמי. על לוב לא ניתן למצוא מספיק נתונים, אך ההשערה שלי היא שתחת קדאפי גם היא הייתה מדורגת באזור הזה.
הקשר בין חופש כלכלי ליציבות הוא אפילו הגיוני: שליטה ממשלתית נרחבת הופכת את הכלכלה למשחק סכום אפס, מה שמוביל לתחרות ולעוינות בין הקבוצות השונות המתחרות על חסדה של הממשלה. אלה בדיוק התנאים שבהם קל לאסלאם רדיקלי לעלות ולקבל תמיכה. לעומת זאת כאשר מתקיים חופש כלכלי גם למי שמרגיש מדוכא יש סיכוי רב להצליח, ורבים יעדיפו את דרך השלום שתאפשר להם לשגשג מאשר לפנות לארגוני טרור.
אולי גם ישראל יכולה ללמוד מהנתונים המובהקים הללו, ולהילחם בטרור האסלאמי במקום שהכי כואב לו – בכיס. העלאת רמת החופש הכלכלי של ערביי ישראל על ידי רפורמות ליברליות בתוך ישראל, במקביל לתהליכים דומים ביו"ש וברצועה, עשויים להעניק מכה קשה לתמיכה בארגוני ג'יהאד למיניהם. הידרדרות ישראל לסוציאליזם, לעומת זאת, עלולה ליצור עוני שיפגע קשות גם בביטחון הלאומי שלנו, לא רק בכלכלה.
______
יפה. מבקש הסבר: איך ירדן הרבה לפנינו ?
א. יש קשר בין חוב ממשלתי וחופש כלכלי? לא מוזכר במפורש, אך נאמר שחילוץ הבנקים מאז 2008 פוגע בחופש הכלכלי.
ב. באותו עיניין, "הדרדרות החופש מאז 2008" היא במדדים בלבלד ולא במציאות- קודם החוב הסתתר במאזני החברות הפיננסיות (אחזקות בקרנות מגובות משכנתא שלא שוות פרוטה וכו'), ואח"כ הוא הופיע במפורש במאזן הפדרל ריזרב.
ג. האביב הערבי דוקא הגיע לבחריין "החופשית"; הוא פשוט דוכא ביד קשה של הממשלה, ובתמיכה של סעודיה ואיחוד האמירויות. לא הייתי רואה בכך הוכחה לכלום.
ד. בכלל, האם אפשר באמת לדבר על חופש כלכלי בנסיכות נפט? אפשר לפתוח עסק בקלות, המס נמוך- אבל הכלכללה נשלטת ע"י השלטון. אם כבר, בעולם הערבי הייתי קושר בין שלטון מלוכני (ששרד את האביב הערבי) לדיקטטורה לאומנית (שקרסה בעיראק, תימן, מצריים, טוניס, סוריה, לוב); ולסכסוכים אתניים (תימן, עיראק, סוריה) ולאו דוקא לכלכלה.
20 המדינות העליונות בדו״ח הן בעלות צמיחה נמוכה עד מזערית (גיאורגיה לדוגמא ליטא לדוגמא בה יש אבטלה גבוהה)
כרגיל מאמר מטעה
המדד הזה בודק משהו ספציפי מאוד. לא תמיד הוא רלוונטי לנו כמו לשאר העולם.
כמו לבדוק התפלגות בין בוחרי ימין לשמאל בבני ברק. זה ממש לפספס את העיקר
הרי אנחנו מדינה עם גיוס חובה וקבלת קצבה עבור הולדת ילדים . שתי נקודות אלו פוגעות בנו חזק במדד. אתה חושב שנוכל לעשות משהו בנידון?
שמתי לב שמדינות כמו בחריין וירדן לפנינו. אתה רוצה שנהיה כמוהם? ירדן במקום 14 בעולם!! גבוה ממה שישראל היתה אי פעם!! אנחנו בטח רוצים להיות כמוהם!!
שמתי לב שכל המדינות הסוציאליסטיות באירופה לפנינו? אז אולי כדאי להיות יותר סוציאלים???
כמו כן כתבת את הדבר המופרך הבא:
"שליטה ממשלתית נרחבת הופכת את הכלכלה למשחק סכום אפס, מה שמוביל לתחרות ולעוינות בין הקבוצות השונות המתחרות על חסדה של הממשלה. אלה בדיוק התנאים שבהם קל לאסלאם רדיקלי לעלות ולקבל תמיכה"
קשה לכתוב משפט יותר מופרך לוגית.
הנה הסבר יותר פשוט ויותר נכון:
העולם נשלט על ידי תאגידים קפיטליסטים דורסניים. התאגידים האלה לא רוצים לאבד הכנסות בגלל מלחמה. זאת הסיבה הכלכלית למיעוט המלחמות. מלחמה על ריבונות על שטח גורמת להפסד לתאגידים גלובליים שאין להם שום קשר לריבונות. זה הכל.
כנראה מכריחים אותך לדחוף מסרים אמוציונליים ולקשר בין סוציאליזם לאיסלאם הרדיקאלי!!. קצת יושר בנאדם!!
"אנחנו מדינה עם גיוס חובה וקבלת קצבה עבור הולדת ילדים . שתי נקודות אלו פוגעות בנו חזק במדד. אתה חושב שנוכל לעשות משהו בנידון?"
אני לא יודע מה כותב המאמר חושב אבל אני בהחלט חושב שיש מה לעשות בנידון – לבטל את גיוס החובה ואת הקצבאות.
"שמתי לב שכל המדינות הסוציאליסטיות באירופה לפנינו? אז אולי כדאי להיות יותר סוציאלים???"
המדינות שלפנינו אינן סוציאליסטיות, זאת בדיוק הנקודה. הן הרבה יותר קפיטליסטיות מאיתנו.
בהתייחס למשפט: "שליטה ממשלתית נרחבת הופכת את הכלכלה למשחק סכום אפס, מה שמוביל לתחרות ולעוינות בין הקבוצות השונות המתחרות על חסדה של הממשלה. אלה בדיוק התנאים שבהם קל לאסלאם רדיקלי לעלות ולקבל תמיכה", שלפחות לגבי תחילתו אני יכול להעיד שזאת אכן ההנחה המקובלת במדע הכלכלה, המגיב כותב עניינית: "קשה לכתוב משפט יותר מופרך לוגית." בוגר מאוד.
ולאחר מכן ממשיך הגאון "העולם נשלט על ידי תאגידים קפיטליסטים דורסניים." ובדיוק כשחשבתי שזה לא יכול להיות יותר הזוי מגיע הסיום "כנראה מכריחים אותך לדחוף מסרים אמוציונליים ולקשר בין סוציאליזם לאיסלאם הרדיקאלי!!"
ידידי ה"בכלל לא אמוציונלי", אני מציע לך ללמוד קורס בסיסי כלשהו בכלכלה לפני שאתה מגיב תגובות, ש- איך נאמר בעדינות, מוציאות אותך לא משהו.
יש לי תואר בכלכלה (בהצטיינות). לא הייתי כותב באריכות בתחום שאין לי בו דעה מוצקת.
חבל שלא הבנת את הציניות בדברי (לגבי הגיוס). כוונתי היא שהמדד הזה לא מייצג שום דבר, אם היה מייצג היינו רוצים להיות כמו ירדן
דבר נוסף
אולי קוראים לך דן אבל אתה בכלל לא דן – לחזור על דברי בטון מלגלג לא מפריך אותם. על הכותב להסביר את הקשר בין התערבות ממשלתית גדולה לעליית האיסלאם הרדיקלי. האם עלינו להזהיר את סין??
משום מה, יש לך דעה "מוצקת" על כל כתבה באתר הזה..
בחריין הזעירה נכבשה למעשה על ידי ערב הסעודית ששומרת שם על השקט בכפפות של ברזל.
הזכרתה של בחריין פגעה קשה באמינות המאמר.
נכון, אלי. עקרונות המאמר אינם מוחלטים, ככל הכללה.
בבחריין יש שליטה של אצולה סונית נתמכת סעודיה על "עם" שיעי נתמך איראן.
ושני התומכים מפעילים כסף וכוח לשפר את עמדותיהם.
אין דרך למנוע עימות בבחריין, אפילו לא ע"י סינגפוריזציה.
ראיתי לא מזמן איזה מ״ם שרץ בין חברי תל״ח, זהות, חופ״ל וכל אלה שמראה גרף ובו שני נתונים: מספר המכורים לסמים בארצות הברית לאורך השנים לעומת כמות הכסף שהושקעה לאורך הזמן במלחמה בסמים. בעוד שמספר המכורים נשאר פחות או יותר על אותם ערכים, הסכום שמושקע במלחמה בסמים הולך ומזנק לאורך השנים ביחס כמעט חסר פרופורציה ומגיע לכמעט פי 20 בין שנות השישים לימינו אנו. על פניו זה מוכיח היטב שהמאבק חסר סיכוי ובזבוז כסף על חשבון משלם המיסים (וזו עוד הוכחה שמס זה שוד, אלא מה) וכמובן, הוכחה נחרצת שיש לאמץ את השיטה הפורטוגלית. יש כמה דברים שהגרף הזה מתעלם מהם. לדוגמא: שינויים בערך הדולר וביוקר המחייה; שינויים תפיסתיים – בעבר הגישה היתה להתעלם ולהעלים את הבעיה. שכן כל דיון בנושא עלול לחשוף יותר ויותר אנשים לנושא הסמים ובכך להוליד מכורים חדשים. זו ללא ספק מתודה זולה יותר; שינויים חברתיים – בעבר סמים היתה בעיה שתפיסתית מוסגרה כמאפיין של המעמדות הנמוכים והמוחלשים (הקהילה ההיספנית, הקהילה הילידית והקהילה השחורה) והטיפול בבעיה הודחק לפינה או הוסתר (הלבנים הפריווילגים שלחו את המכורים למוסדות הנמצאים הרחק מעיני הציבור) כי זה לא באמת הזיז לבעלי עניין; שינויים היסטוריים – המאבקים החברתיים של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים הציפה את הפרקטיקה לאור יום גם בקרב בני האליטה שבאוניברסיטאות ובשנות השמונים בכלל הנושא נידון בתרבות הפופולארית (לדוגמא, הסרט פני צלקת) כך שהגישות הקודמות והזולות יותר כבר היו לא אקטואליות בעליל; שינויים בזמינות – בעוד שבעבר היה צריך לגשת לאיזה פינת רחוב אפלה דרך קשרים והתלחשויות, היום סמים מוזרקים לאור יום וזמינים באינטרנט לכל דורש. לכל אלו – המרכיבים הנוספים והבלתי אנליטיים, אלו שלא ניתן בהכרח להכניס אותם לגרף או לכמת אותם במספרים – אין זכר באותו מ״ם שזה לכל כך הרבה לייקים ושיתופים.
למה הדבר דומה? לכתבה הזו ולדו״ח הזה. סתם לדוגמא – שבדיה היקרה. אכן, ללא ספק מדינה נפלאה שכל צד מנסה למשוך לכיוונה. אחד המאפיינים של ה״חופש״ לפי מדד ה״חופש״ הוא רגולציה על חוקי עבודה. כמעט בכל דו״ח של פרייזר מצויינים חוקי העבודה החופשיים עד לא קיימים בשבדיה. ואכן, יש מעט מאוד חוקי עבודה ואפילו החוק הסוציאליסטי מספר אחד נעלם ממנה – הגדרת שכר מינימום שלא קיים. אלא מה – מעט החוקים שקיימים בשבדיה הם בעלי השפעה מכערת שנראה לי שאם מילטון היה בודק את הדברים בעצמו, הוא היה סופר כל חוק כמו לפחות 5. לדוגמא, החוק האהוב עליי במיוחד: לכל דירקטוריון חייב להיות ייצוג של מינימום 30% מעובדי החברה. כלומר, הלכה למעשה העובדים שולטים במקומות העבודה ולאור הכוח הרב שלהם אין להם בעיה להשפיע על שכר המינימום, הפרשות של החברה לפנסיה עבור עובדיה, חופשת לידה לשני ההורים לפרק זמן של לפחות חצי שנה ועוד ועוד. למה הדבר הוביל? כ- 80% מכלל כוח העבודה בשבדיה מאוגד בעודי עובדים ו- 70% לערך (או כמעט) נהנים מקביעות בעבודה. נראה לי שקומרד פרידמן קצת מתהפך בקברו. אולי ספר החוקים הוא ״חירותי״ לגמרי אבל התוצאה היא סוציאליסטית לגמרי. כאמור, כמו עם הסמים: מספרים זה סבבה אבל רצוי לא להתעלם לגמרי מהתוכן.
ודבר אחרון – לגבי ונצואלה: לקרוא לשחיתות הריכוזית של ונצואלה סוציאליזם זה כמו להוכיח את הצלחת השוק החופשי על סמך המודל האפריקאי.
כתבת יפה לגבי שבדיה וונצואלה.
לא הבנתי את הקשר בין כשלון המלחמה בסמים לחוסר נחיצות של תשלום מסים
אתה יודע שפעם היה בארה"ב איסור מכירת אלכוהול. היה חלק מהחוקה שלהם אפילו. נכשל הקטע ובוטל. לא הפסיקו את מערכת המס בגלל זה ולא חיסלו את כל החוקה בגלל כשלון נקודתי.
המלחמה בסמים היא מביכה. משאירים את זה בגלל הדתיים (שם ואצלנו). הקפיטליסטים מחכים להסדרת השוק עם הלשון בחוץ, יש שם הרבה מאוד כסף והרבה מאוד מיסים – ולכן זה יקרה.
דרך-אגב, השבדים מתפקדים יפה בעיקר בגלל היחס שלהם לדמוקרטיה ולסוציאליזם. יחס של כבוד ושל הבנה.
בארץ אנחנו חיים בשיטה שלטונית שעיתוני הפרופגנדה והעיתונים הדתיים תוקפים אותה ומשפילים בלי הרף (את הסוציאליזם תוקפים גם כאן כמובן). זה הרסני.
אני גם לא מאמין שיש בשבדיה מפלגה כמו ש"ס שנכשלת לעזור להם כבר 30 שנה ועדיין הבוחרים שבויים שלה
אלה אופק: לעניין הסמים – הסיבה להשוואה אינה קשורה להצלחת המאבק או לכשלונו, אלא למתודולוגיה שגופים כמו מכון פרייזר והמאמר הזה משתמשים על מנת לתקף את טענותיהם: הסתמכות על נתונים מספריים כמעט ריקים מתוכן כמדד אופטימלי. כמו שלא ניתן להתייחס למאבק בסמים בכלים אנליטיים בלבד מבלי להתייחס למאפיינים נוספים שהובילו לגידול בהוצאות הממשל לטובת המאבק (מוצלח או נכשל ככל שיהיה, הסיבות התוכניות חשובות לא פחות) כך, לדעתי, לא ניתן לכמת את מספר חוקי העבודה בספר החוקים השבדי או הנורדי כמדד בלעדי לחופש, מבלי להתייחס לתוכנם ולהשפעה המקיפה שלהם, שכאמור במקרה הנורדי יצרו סביבה סוציאל דמוקרטית.
וכל זאת, כמובן, עוד מבלי להכנס לניתוח המושגים ״חופש״ או ״חירות״.
אעיר על עניין שולי, אך מעניין, ברשימה: תפוצת הסמים מתרחבת ביחס ישר להשקעה בנסיונות לצמצמה. נרקומן הוא צרכן שבוי שישלם כול מחיר תמורת סיפוק צרכיו. האכיפה גורמת להאמרת מחירי הסמים והפשע הוא הדרך היחידה שבה יכול הצרכן השבוי לממן את החומרים שלהם הוא נזקק. אחת מדרכי המימון השכיחות הוא הפצת סמים ולכן דוחקת הקרימינילזציה של הסמים אוכלוסיות עצומות לעיסוק בפשע המשתלם. התוצאה הפרדוקסלית היא התנפחות שרשרת הגידול, העיבוד, ההברחה והגייסות המגינים על הסחורה היקרה. העסק הוא כה לוקרטיבי עד שכדאי לסכן עבורו את החיים ולהילחם עבור מעמד מונופוליסטי בשוק. הקרטלים המקסיקנים מספקים סמים לאמריקאים ובכספם הם משחיתים את השלטון וקונים נשק המסייע למלחמה במי שמנסה לשווא לדכאם. את מעגל הדמים הזה ניתן לפרוץ רק ע"י דה-קרימינלזציה מוחלטת של כול הסמים, "קלים" כ"קשים".