המצאה ושמה הכלכלה הפלסטינית

מצבם הכלכלי של הפלסטינים מדאיג, כך קובע דו"ח של הבנק העולמי שפורסם לאחרונה. ההתאוששות בעזה אחרי מבצע 'צוק איתן' בשנת 2014 אטית, הצמיחה בתוצר אפסית, והאבטלה גבוהה להחריד. כתוספת לצרות הללו, מרבית כספי הסיוע שהובטחו לצורך שיקום רצועת עזה נותרו על הנייר. מעבר לנתונים, הדו"ח חושף את הניהול הכושל שמוטט את הכלכלה הפלסטינית ביו"ש וברצועה, והפך את הפלסטינים לקהילה קולקטיבית של פושטי יד.

לפי דו"ח הבנק העולמי, הצמיחה בתוצר המקומי הגולמי בשנים האחרונות בשטחי הרשות הפלסטינית ביו"ש נמוכה ביותר, וברצועת עזה היא אפסית. בעשרים השנים האחרונות, כאשר התמ"ג הריאלי המצטבר בעולם כולו עלה בשיעור של כ־25 אחוזים, בעזה הוא לא השתנה כלל. האבטלה בשטחי הרשות נותרה על עומדה בשיעור של כ־27 אחוז, וברצועת עזה היא מאמירה עד כדי 42 אחוז.

עם הבטחות, מסתבר, אי אפשר לקנות במכולת. על פי הדו"ח, מתוך 3.5 מיליארד דולר של התחייבויות מצטברות לשיקום עזה בוועידת קהיר, הועברו עד כה רק כ־1.6 מיליארד דולר. כ־70 אחוזים מהסכום הגיעו ממדינות אירופה ומארצות הברית. כוויית, ערב הסעודית וקטאר הסתפקו בסכומים צנועים הרבה יותר; רק כ־25 אחוזים מ־2.2 מיליארד הדולר שהן התחייבו לשלם, הועברו עד כה.

ואולי הסעודים והקטארים דווקא מבינים משהו. עד מרץ 2016, רק כ־15 אחוזים מהסכום שהועבר הופנה לשיקום התשתיות בעזה; כשני שליש מהסכום הופנו לצרכים שוטפים ולצריכה שוטפת. במילים אחרות: הכסף אינו משמש לשיקום התשתיות הפיזיות או לבניית תשתית כלכלית, אלא לחלוקת כספים המתבצעת, כפי שניתן לשער, בשליטתו ולתועלתו של חמאס.

הנתונים המדכדכים הללו הם רק קצה הקרחון. מבט מעמיק יותר אל הכלכלה הפלסטינית חושף תמונה עגומה של ישות שאין לה זכות קיום מבחינה כלכלית, ושל ציבור פלסטיני מוכה ועלוב שאינו יודע לייצר דבר למעט מסכנות; ציבור שמנהיגיו מעצבים את דמותו שוב ושוב כקבצן המחזר על הפתחים, קופת צדקה בידו האחת וקלצ'ניקוב בשנייה.

עוד כישלון באדיבות אוסלו

צריך להודות: לישראל יש חלק לא מבוטל בסיפור הזה. אחרי מלחמת ששת הימים כוננה ישראל את שלטונה הכלכלי ביהודה, שומרון וחבל עזה על בסיס התפיסה כי התושבים המקומיים רוצים וצריכים להסתפק במעמד של חוטבי עצים ושואבי מים. ישראל עודדה את המסחר, את הייצור הזעיר ואת עבודת ערביי השטחים בישראל, אך מתוך חשש מתחרות, שהייתה כופה על ישראל התייעלות כלכלית, מנעה באופן בוטה פיתוח של תעשייה ויכולות כלכליות מתקדמות יותר אצל ערביי יש"ע.

מדיניות זו הייתה כישלון אסטרטגי עצום, והחמצה של הזדמנות היסטורית להפוך את ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה לשכנים ולא לאויבים. ישראל שתחת שלטון המערך רצתה לחסום את המהנדס הפלסטיני, ובמקומו קיבלה את "המהנדס" יחיא עיאש.

לרוע המזל, הכישלון האסטרטגי הזה הצליח גם לשכפל את עצמו. ביסוד הסכמי אוסלו עמדו שלוש הנחות יסוד עיקריות. האחת, שיאסר ערפאת ידאג לשקט בשטחי יש"ע תוך שימוש בשיטות שישראל אינה יכולה להשתמש בהן ("בלי בג"ץ ובלי בצלם", כלשונו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין); השנייה, שאפשר לעשות עסקים עם ערפאת; והשלישית, שאפשר להפקיד את הקופה בידיו של ערפאת.

ההנחה הראשונה הייתה ילדותית משהו. לא ברור מדוע רבין ופרס חשבו שערפאת אכן יטרח לדכא את הפלסטינים למען צרכיה של ישראל. ההנחה השנייה הייתה הרסנית. כל מי שהכיר את ערפאת ידע היטב שמילה שלו היא לא מילה, ושהאיש עם השערות על הפנים  –  כפי שכינה אותו מנחם בגין – נוהג בקביעות לרקוד בשלוש חתונות בו־זמנית, ושהדו־פרצופיות היא עבורו דרך חיים.

ההנחה השלישית, עם זאת, הייתה הקטלנית ביותר. ערפאת לא הגיע לשטחים סתם כך, בלי תכנית. ההפך הגמור הוא הנכון: האיש שגדל במצרים, דיבר במבטא מצרי כבד והיה בן טיפוחיו של שליט מצרים נאצר, אימץ אל לבו גם את שיטת הממשל הנאצריסטית.

תלמידו הנאמן של נאצר

מתכונת השלטון שנאצר כונן במצרים התבססה מבחינה כלכלית על מגזר ציבורי רחב מאוד — לפרקים עד 50 או 60 אחוז מכלל המועסקים — שבו הכול, מהדרשן במסגד ועד אחרון הפקידים, היו תלויים בממשל המרכזי ובביורוקרטיה אימתנית. השיטה הזו הייתה רעיון מוצלח מאוד מבחינה שלטונית — לראיה, היא החזיקה מעמד בשינויים מעטים כמעט שישים שנה — אך הרבה פחות מוצלח מבחינה כלכלית. שהרי אם כולם עובדים "בממשלה", לא נותר מי שייצר משהו בעל ערך. מצרים תחת נאצר ויורשיו הייתה מדינה הניצבת על כרעי תרנגולת באופן תמידי, מזגזגת בין 'ספונסרים' מבין המעצמות הגדולות, ונסמכת על מקורות הכנסה כמו תיירות — כלומר, מכירת הפירמידות שבנו הפרעונים — ודמי מעבר בתעלת סואץ.

כזה היה גם השלטון שכונן יאסר ערפאת. מיד עם הגעתו לשטחי הרשות החל ערפאת לבנות שלטון נאצריסטי ברוחו: מגזר ציבורי ענף, ביורוקרטיה אימתנית וכוח צבאי גדול. כל זה בצד ההוצאות. בצד ההכנסות, תיירות לא עניינה את ערפאת ותעלת סואץ לא הייתה לו, ולכן הוא פנה לשני ערוצים עיקריים: האחד היה המשך והרחבה של תעשיית המסכנות הפלסטינית, כדי להבטיח את המשך הזרמת כספי הסיוע; והשני היה הערוץ המוכר, המורגל והחביב עליו: הפעלת אלימות כדרך לגיוס כספים.

ערפאת לא המציא את השיטה הזו, שימיה כימי האנושות. מאז למדו בני האדם לאחוז בחרב ובאלה, היו מי שהפכו את הידע הזה למקור פרנסתם. בני דמותו של ערפאת ויורשיו חוזרים ומופיעים לכל אורך ההיסטוריה האנושית: כנופיות אל־בנדיטוס המתפרנסים משוד ורצח של עוברי אורח, השכרת חרבם לצורכי מלכים ורוזנים, סחיטת פרוטקשן מתושבי האזור וגביית כספים אלימה מהעוברים בדרך. ערפאת עיצב את אופיים של ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה בדמותו: הוא תקע כל מקל אפשרי בגלגלי הכלכלה והמסחר כדי לשמר את אומללותם הכלכלית ואת שלטונו המוחלט עליהם; הוא שלט ביד רמה בכל אגורה שזרמה אל תוך הרשות וממנה; ובעיקר, שימר את מצב העימות עם ישראל כשהוא מנמיך ומגביה את הלהבות כרצונו.

כזו הייתה וכזו נותרה האוכלוסייה הפלסטינית ביש"ע, שמצבה מזכיר את הקבצנים היהודים העלובים שתיאר ביאליק בלשון חדה בשירה המופלאה שלו "בעיר ההרגה": "הֲמוֹן שִׁבְרֵי אָדָם נֶאֱנָקִים וְנֶאֱנָחִים… וְכֻלָּם פּוֹשְׁטִים יָד כֵּהָה וְחוֹשְׂפִים זְרוֹעַ שְׁבוּרָה… [מתפללים] לְרַחֲמֵי גוֹיִם, וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ". הפלסטינים ועליבותם הם כלי חשוב למימון ממשלת הגנבים הפלסטינית. אותם עלובי חיים הם גם בשר התותחים: הם הנשלחים להתפוצץ, לירות ולדקור בשירות מטרותיהם של מנהיגי חמאס השוכנים במלונות הפאר בדובאי, ושל ראשי הרשות הפלסטינית עם מעונות הפאר והחשבונות הסודיים בשווייץ.

מדינת שודדים של עולם שלישי

"אומת קבצנים ושנוררים" הוא תיאור מדויק למדי של מצבם הפיזי והנפשי של הפלסטינים. סבך הנתונים – הנכונים והכוזבים – והתנודות החדות בכספי הסיוע מקשים אמנם לאמוד במדויק את היקף הקבצנות הפלסטינית, אך אם ממצעים את היקף התמיכה המועברת דרך אונר"א (המקדישה כ־60 אחוז מתקציבה לערביי יש"ע) ואת התמיכה הבינלאומית, ניתן לאמוד את היקף התמיכה החיצונית בכ־17 אחוז מכלל התוצר הפלסטיני. ניתן להעריך — אם כי כאן מדובר בהערכה מושכלת בלבד — כי תמיכה זו אחראית לכ־40 אחוז מכלל הכנסות הפלסטינים. לשם השוואה, תמיכה זו דומה בערכה לסיוע חיצוני בהיקף של כ־200 מיליארד שקל מדי שנה לישראל. זו איננה מערכת כלכלית, זו מערכת גיוס תרומות.

וזה ממש לא הכול. לפי נתוני הבנק העולמי, בשנה זו (2016) יעמדו הכנסות הרשות הפלסטינית על כ־2,869 מיליון דולר, ואילו הוצאותיה יעמדו על כ־3,901 מיליון דולר. שני הסכומים צנועים למדי — בערך שניים־שלושה אחוזים מהיקף ההכנסות או ההוצאות של ממשלת ישראל. אבל בניגוד לאזרחי ישראל, המממנים כ־40 אחוז מהוצאות הממשלה הרגילות באמצעות מסים ישירים, הפלסטינים מממנים רק 18 אחוז (כ־700 מיליון דולר) מהוצאות ממשלתם במיסוי ישיר — וגם חלק זה הוא בעיקרו ניכויים ממשכורות לפקידות הפלסטינית.

למעשה, על פי הדו"ח רק 12 אחוז מההכנסות ממסים באים מעזה, וגם אלו הם בעיקר ניכויים ממשכורות עובדי הרשות הפלסטינית בעזה. כלומר, בעזה אין כלל מערכת מיסוי. לעומת זאת, חלק הארי של הכנסות הרשות הפלסטינית — מעזה ומיש"ע — מגיע מישראל. כלומר, כ־75 אחוז מהכנסות הרשות נובעות מכספים שישראל גובה עבור הרשות (כמו מע"מ) תמורת סחורות המיובאות דרך נמלי ישראל.

סוגיית המיסוי הישיר איננה התקטננות. מערכת המקיימת שלטון אפקטיבי בשטח הנמצא בשליטתה גובה מהאזרחים כספים. המערכת המצטיירת מדו"ח הבנק העולמי, עם זאת, טיפוסית למדינת שודדים בנוסח המוכר בעולם השלישי: כת השליטים המושחתת מחזיקה בשליטה בנקודות הכניסה והיציאה הרשמיות, כדי להניח את ידה על כספי הסיוע המגיעים מן החוץ ועל הייבוא והייצוא. לא לחינם נאבק חמאס על השליטה באונר"א ובחפירת המנהרות; לא לחינם אוחזים ראשי הרשות בהיתרי היבוא צמוד לחזה. אלו הנכסים המניבים שלהם.

חמאס והרשות הפלסטינית גם אינם עושים מאמץ כלשהו לבנות תשתית עצמאית. נוח להם שישראל היא הערוץ העיקרי שדרכו זורמות ההכנסות — במידת מה משום שישראל פועלת ביעילות רבה יותר, אך בעיקר משום שהעברת הכספים דרך ישראל מבטיחה שכולם יגיעו היישר לקופת השלטון. אילו הפלסטינים היו נדרשים לבצע את הגבייה בעצמם, חלק ניכר מכוחו של השלטון היה מתאדה לטובת דרג השחיתות שבשטח. תפיסה דומה מנחה גם את ההימנעות של הפלסטינים מבניית תשתית ראויה של אספקת חשמל או מים, וההסתמכות הניכרת על שירותי חוץ לצורכי בריאות וסעד. המטרה איננה לבנות מדינה אלא קופת סעד.

ההיגיון הכלכלי של הטרור

חלק אחרון וחשוב לא פחות הוא השימוש באלימות. אנו מייחסים חשיבות רבה לרטוריקה הלוחמנית של חמאס ושל הרשות הפלסטינית — עד כדי התעלמות מכך ששיטת השלטון הזו מונחית על ידי היגיון כלכלי מובהק. אלימות היא כלי מצוין, כפי שהוכח שוב ושוב, לגיוס כספים ולמימון כוח שלטוני. חיזבאללה, כוח שנוצר בידי האיראנים ולמטרותיהם, הוא דוגמה טובה לכך: מטרתו המוצהרת של חיזבאללה הייתה לגרש את הכובש הישראלי מלבנון. לאחר שישראל נסוגה מלבנון הפכה המטרה לעניין מטושטש למדי, וכשפרץ העימות בסוריה נשמטו המסכות וחיזבאללה התגייס כל כולו ללחימה בדעאש ונחשף ככוח של שכירי חרב איראני ותו לא.

דברים דומים ניתן לומר על חמאס והרשות. הלחימה שלהם בישראל נועדה בראש ובראשונה כדי לתחזק את כוח השליטים שם. כל עוד יש לחימה, סבל ומוות, אפשר לגייס את כספיהם של תורמים רחומים מחו"ל לסובלים ותמיכה לוגיסטית וכספית ממדינות וגופים זרים המממנים את הלחימה, בהתאם ליכולתם ולתפקודם של שכירי החרב.

חשבו על כך: לו היה חמאס מכריז בשנת 2006 על "מדינת פלסטין העצמאית" בשטחים שבשליטתו — מי היה יכול למנוע זאת ממנו? בוודאי לא ישראל המלקקת את פצעי ההתנתקות. המערב היה בוודאי מקבל את ההכרזה בתשואות. אלא שהכרזת עצמאות כזו הייתה הופכת את חמאס לאחראי השלטוני בשטחו ומנטרלת במידה רבה את יכולתו להפעיל אלימות. ממש כפי שהאיראנים זקוקים למעטה הלא מדינתי של חיזבאללה, כך שלטון השודדים של חמאס והרשות הפלסטינית בנוי על הדגם השלטוני והכלכלי של כנופיית הבנדיטוס.

לישראל יש אחריות לא מבוטלת למצבם של ערביי יש"ע; מדיניותה הכושלת לאורך השנים תרמה לא מעט להיווצרות הבעיה ולהעמקתה. לפי דו"ח הבנק העולמי, היא גם האחראית העיקרית לבעיות הקיימות של הרשות הפלסטינית. אך חטאה של ישראל אינו, כפי שטוען הבנק העולמי, בניה בשטח C או מניעת היתרי יבוא לעזה; עיקרו הוא התנהלות אסטרטגית לא נבונה. ליבת הכישלון — של ישראל, של העולם ושל הפלסטינים עצמם — היא אי־ההבנה כי קהילת הקבצנים הפלסטינית איננה תוצר הנסיבות אלא פרי מדיניות מכוונת, ושהפעלת האלימות השיטתית בידי חמאס והרשות הפלסטינית  איננה תגובה לפעולות ישראל אלא שיטה שלטונית מוגדרת ומנומקת. כך עובדים הבנדיטוס.