התקשורת האמריקנית בחרה צד כבר מזמן

טענה קבועה של דונלד טראמפ ואנשיו היא שהתקשורת הממסדית בארה"ב מוטה נגדם. האמת? הם צודקים, ודוגמאות לכך לא חסרות.

כך למשל, ביום שבו ג'יימס קומי, ראש ה־FBI, הציג את מסקנות החקירה נגד הילרי קלינטון, פוצצה התקשורת אמירה שערורייתית חדשה של המועמד הרפובליקני, הפעם בשבחו של סדאם חוסיין. לדברי טראמפ, הרודן העיראקי היה "אלוף בלהרוג טרוריסטים", וחבל מאוד שהאמריקנים הורידו אותו. רק שהדברים הללו לא היו חדשים; טראמפ השמיע אותם בעצרות הבחירות שלו במהלך הקיץ. מדוע בחרה התקשורת להעלות אותם דווקא בעיתוי הזה, כאשר רוב תשומת הלב ממוקדת במיילים של קלינטון? תעלומה של ממש.

התעלמות לא אלגנטית נוספת מצד התקשורת התרחשה כאשר הנשיא לשעבר ביל קלינטון נשאל בנוגע לבריאותה של אשתו, ופלט שהיא מתעלפת באופן תדיר. אחר כך הוא כמובן תיקן את עצמו. פליטת הפה הזו, שלמען האמת הייתה צריכה להיות סיבה לחגיגה תקשורתית, ירדה בעריכה. השבוע, לאחר הפיצוצים ברכבת בניו יורק, כאשר טראמפ אמר שזה היה "Bombing" (הפצצה), תקפה אותו קלינטון בריאיון ל־CNN (שתומכי טראמפ מכנים Clinton news network) על הגעה למסקנות חפוזות. בתחילת אותו ראיון היא עצמה דיברה על ה"Bombing". איכשהו, גם הקטע הזה ירד בעריכה.

אלה הן רק שתי דוגמאות בולטות מהתקופה האחרונה. כידוע, בדרך כלל כלי תקשורת נוקטים בדרכים סמויות ומתוחכמות יותר כדי לקדם את דעותיהם; ניסוח כותרות, מיקוד עניין וכדומה. בתחומים הללו, התקשורת מוטה מאוד נגד טראמפ. שלא לדבר על המקומות שבהם "מותר" לתקשורת לקחת צד במפורש, כמו טורי דעה בעיתון. מספר הטורים שהביעו תמיכה בטראמפ ב'וושינגטון פוסט' וב'ניו יורק טיימס', למשל, בטל בשישים לעומת התמיכה בקלינטון.

בהתחשב בקשרים הענפים שבין הממסד הדמוקרטי לאליטה התקשורתית, זה לא ממש מפתיע. בן רודס, יועץ התקשורת של אובמה ומי שתיאר כזכור כיצד התקשורת משמשת "תיבת תהודה" למסרים של הממשל, הוא אחיו של מנכ"ל NBC. ליז שרווד, כעת סגנית מזכירת האנרגיה ומי שמילאה שלל תפקידים בממשל אובמה ובצוות שלו, היא אחותו של מנכ"ל ABC לשעבר. סגנית מנהלת CNN בוושינגטון נשואה לטום נידס, מקורב לקלינטון שהיה מסגניה במחלקת המדינה.

קשרי המשפחה הללו אינם מקריים. האליטות הפוליטיות הליברליות, התקשורתיות והאקדמיות מגיעות מאותו מגזר חברתי; העשירונים העליונים, הלבנים והמקושרים, מהערים הגדולות באזורי החוף. כאשר אח אחד הוא יועץ התקשורת של אובמה ואח שני מתמנה למנכ"ל של אחת מחברות התקשורת הגדולות, זה לא רק משום שיש להם גנים טובים ומשפחה חכמה; זה בגלל שהם נולדו לתוך האליטה התרבותית האמריקנית. דרכם בחיים הייתה סלולה – מבתי ספר יוקרתיים לאוניברסיטאות יוקרתיות, ומשם לעבודה בוול־סטריט, בתקשורת ובמסדרונות הממשל.

רודס, למשל, שהיה ממשווקי ההסכם עם איראן, למד כתיבה יוצרת ב־NYU, והגיע לעבודה בקונגרס דרך ידיד של אמו, עורך כתב העת היוקרתי 'פוריין אפיירס'. כמו בוגרי אוקספורד בשנות העשרים באנגליה, הם נולדו למשול. הקשר בין קלינטון לתקשורת הדוק כל כך, בדיוק כשם שהמרחק בין העיתונות למצביעי טראמפ גדול כל כך: מדובר בשכבות סוציו־אקונומיות אחרות, אזורים שונים, ובעיקר בערכים אחרים. לכן, סיקור מוטה נגד טראמפ הוא בגדר המובן מאליו (היוצאת מן הכלל היא רשת 'פוקס ניוז', שיחסיה המורכבים עם טראמפ הם עניין בפני עצמו).

אין סיקור רע

מנגד, וככל שהדבר יישמע מפתיע, גם אנשיה של קלינטון טוענים להטיה. לדבריהם, העיסוק בפרשיות המיילים, במצבה הבריאותי של המועמדת ובקרן קלינטון, זאת במקביל לזמן המסך הארוך שטראמפ מקבל – מראים שהתקשורת מוטה, אבל לרעת המועמדת שלהם.

אגב, אם לשפוט על פי אופי הסיקור של הבחירות בארה"ב בתקשורת הישראלית, אפשר להניח שעיתונאים בארץ מסכימים איתם. שהרי מהם ענייני הקרן והמיילים, לעומת עלייתו מעוררת החלחלה של טראמפ לשלטון. אלא שכפי שהסברנו בעבר, ממש לא מדובר בנושאים שוליים. על פי התקשורת הישראלית, גם האי היווני של שרון היה עניין פעוט.

ובחזרה לארה"ב: זה לא שהתקשורת האמריקנית נמנעת מלעסוק בשערוריות הרבות והחמורות של טראמפ; נהפוך הוא, היא עוסקת בהם ללא הרף. אלא שטראמפ וקלינטון אינם נמדדים באותה סקאלה. טראמפ רץ בתור האאוטסיידר המשוגע, שאיננו משחק לפי הכללים ומוכן להגיד הכול. גם את קשריו הענפים והבעייתיים עם פוליטיקאים בעבר הוא הופך לעניין שאמור להיות לטובתו, שכן הוא היה שם, "רשם את הצ'קים", יודע איך זה עובד, ובגלל ההון העצמי שלו הוא לא צריך את כל זה והוא יילחם בקשרי ההון־שלטון. זה אולי לא טיעון משכנע במיוחד, אבל הוא מאפשר לטראמפ להכיר בהיסטוריה הבעייתית העמוקה שלו. קלינטון, כפוליטיקאית רגילה ושגרתית, נדרשת להציג עבר נקי – טענה מגוחכת ביותר. כאשר הילרי מציגה עצמה כמועמדת השפויה, האחראית והסבירה, היא נמדדת בקני מידה אחרים.

אולם לתקשורת יש גם מניעים אחרים. כפי שכתב נועם חומסקי, התקשורת משרתת את הלקוחות שלה, ואלה אינם הצופים אלא המפרסמים. תקשורת, ובכלל זה ערוצי חדשות, מונעת בעיקר מרייטינג. ומה לעשות, הצופים נהנים הרבה יותר לצפות בטראמפ מאשר בכל פוליטיקאי אחר כרגע. טראמפ יודע להביא רייטינג, ויש לו ניסיון רב בתחום כמנחה תכניות ריאליטי, מהמוצלחות בתחומן. לכן, גם אם הצופים יאמרו שהם מעוניינים בסיקור אובייקטיבי ושקול, המעניק זמן מסך שווה ופרופורציונלי למועמדים, בפועל, ככל שטראמפ מופיע יותר, כך יותר צופים מרותקים למסך. זה כמובן לא אומר שהסיקור הזה הוא חיובי. במקרה של טראמפ, כאמור, ההפך הגמור הוא הנכון.

הדבר בלט במיוחד לאורך הפריימריז, כאשר מועמדים שנחשבו בתחילה חזקים, כמו ראנד פול, לא קיבלו כמעט זמן מסך, בזמן שהמצלמות התמקדו בלתעד את המטוס של טראמפ נוחת ואת הקהל בעצרות התמיכה ממתין להגעתו. עם המעבר למערכת הבחירות הכללית, המצב התמתן במקצת. טראמפ עדיין מקבל המון זמן מסך, אבל בעיקר בזכות שרשרת פליטות הפה שהיו לו בקיץ, שסיפקו לתקשורת תעסוקה רבה. את טראמפ זה כנראה לא הטריד במיוחד, אף שהאמירות הללו פגעו בו לכאורה בסקרים. הוא הצהיר שמבחינתו אין סיקור רע.

https://www.youtube.com/watch?v=q5KLtWyvVCE

באו להשפיל, יצאו מושפלים

בשלהי שנות השמונים, לפני הספר שלו ולפני תכנית הטלוויזיה, כאשר טראמפ היה סתם איל הון רברבן מניו־יורק שכיכב בטורי רכילות, נערך סקר שבו התבקשו תושבי ניו־יורק לזהות שמות שונים. 94 אחוזים מהנשאלים זיהו את שמו של טראמפ. כשנמסרו לטראמפ תוצאות הסקר הוא הגיב שהוא מוחמא מאוד, אבל מה עם ששת האחוזים הנותרים? גם עכשיו נדמה לפעמים שהשאיפה המרכזית של טראמפ היא ששמו יושמע בתקשורת כמה שיותר פעמים, ללא תלות בהקשר.

גם בעבור התקשורת, זוהי פשרה מוצלחת. הם מרוויחים את הרייטינג שטראמפ מביא, מבלי להכתים את המצפון ומבלי לפגוע בהילרי. ראוי גם לציין שהתקשורת איננה מעוניינת שהתמיכה בטראמפ תצנח יתר על המידה. בבחירות, כמו במשחק כדורסל, בשביל רייטינג צריך מתח. אם הבחירות יהיו בכיס של הילרי, לא יהיה על מה ללהג כל הזמן והצופים ילכו לראות דברים אחרים.

דוגמה קולעת ליחסיה הסבוכים של התקשורת עם טראמפ נראתה במסיבת העיתונאים שכינס המועמד הרפובליקני בשבוע שעבר. ב־2012 היה טראמפ אחד הדוברים המרכזיים של הטענה, המופרכת לחלוטין, כי ברק אובמה לא נולד בארה"ב ולפיכך אינו יכול להיות נשיא. הוא ספג על כך ביקורת רבה ומעמדו בקרב השחורים נפגע עוד יותר. עד השבוע שעבר הוא סירב לחזור בו מהטענות הללו. בסופו של דבר, בעקבות ביקורות שהוטחו בו ובעקבות מאמציו לשפר את מעמדו בקרב השחורים, הוא הודיע על מסיבת עיתונאים. כל ערוצי התקשורת באו בריצה, מותירים אחריהם שובל של ריר. זה פרס אידיאלי בשבילם – גם רייטינג (מסיבת עיתונאים של טראמפ על נושא רגיש) וגם עוד התעקשות מטומטמת של טראמפ שרק תזיק לו.

ב־25 הדקות הראשונות של מסיבת העיתונאים, שהתקיימה במלון החדש שלו בוושינגטון, הציג טראמפ את המלון ונתן את הבמה לשורת גיבורי צבא אמריקנים שהיללו אותו ונימקו את תמיכתם בו. רק לאחר מכן עלה לבמה, ובמשפט אחד הצהיר שברק אובמה נולד בארה"ב והאשים את הילרי בהפצת הטענה שאובמה נולד בחו"ל (האשמה מומצאת כמעט לחלוטין). זה לקח בערך חצי דקה. ערוצי התקשורת זעמו וחשו שטראמפ היתל בהם וניצל אותם לשידור 25 דקות של תעמולה פוליטית ופרסומת מסחרית, בשיא הפריים־טיים. יותר מזה, הוא הפך עליהם את היוצרות; הם באו להשפיל, ויצאו מושפלים.