אבו מאזן מפסיד, ישראל מתחזקת

מחמוד עבאס הוא כנראה המנהיג הכושל ביותר במזרח התיכון. חשבו על כך: למרות הבעיות והאתגרים הפנימיים, מנהיגי מצרים, ירדן וטורקיה מבצרים את שלטונם, שומרים על יציבות יחסית ומפעם לפעם גם מביאים הישגים. אפילו אסד, רוצח ההמונים שכולם הספידו כבר בשנת 2011, עדיין חי ובועט; אמנם בעזרת הגב שמעניקות לו רוסיה ואיראן, אבל העובדה היא שכרגע קץ שלטונו לא נראה באופק.

עבאס, לעומת זאת, לא מנצח אפילו בבחירות לעירייה. אסמאעיל הנייה גובר עליו בסקרי דעת קהל, שלא לדבר על ברגותי. כזכור, ממש לאחרונה נדחו הבחירות לרשויות המקומיות ברשות הפלסטינית. לכאורה הדחייה נעשתה בבית המשפט העליון הפלסטיני על בסיס טכני, אך נראה שיש מידה של צדק בטענות חמאס כי הייתה יד מכוונת שהובילה להחלטה הזו. אחרי הכול, עבאס חלש. בסקר האחרון של 'המרכז הפלסטיני לסקרים ולחקר מדיניות' (PCPSR) השיבו 65% מהנשאלים כי הם מעוניינים בהתפטרותו. במחנות הפליטים המצב על סף אנרכיה, ועימותים אלימים פורצים שוב ושוב בין כנופיות חמושים לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.

ככל שחולף הזמן מתרבות העדויות לכך שעבאס מאבד שליטה על השטח. "במחנות הפליטים, עבור רבים הרשות הפלסטינית מצטיירת כאויב כמו ישראל", כתב לאחרונה העיתונאי חאלד אבו־טועמה, וציטט צעיר ממחנה פליטים ליד רמאללה שאמר לו כי "הרשות הפלסטינית נשלטת על ידי גנבים שלא מתעניינים בנו". אותן קבוצות שפת"ח עצמו דאג לחמש, מפנות עכשיו את נשקן נגדו. באפריל התחולל קרב יריות במחנה פליטים בג'נין, ושניים נפצעו. ביוני האחרון נהרגו בשכם שני קצינים בכוחות הביטחון של הרש"פ, ושניים נוספים נהרגו באוגוסט.

המצב כל כך גרוע, שכדי להשיג מעט תשומת לב פנה אבו־מאזן לשר ההיסטוריה, ודרש מהבריטים מעל בימת האו"ם להתנצל על הצהרת בלפור, לא פחות. אבל אפילו השטיק הזה חזר אליו כמו בומרנג. התגובה הבריטית הגיעה בדמות התייחסות חיובית וגאה להצהרת בלפור מצד ראש הממשלה תרזה מיי, ותמיכה חד־משמעית "בזכותה של ישראל להגן על עצמה".

נראה כאילו כל מה שנותר לאבו־מאזן הוא התקווה שאובמה מכין הפתעה לא נעימה לישראל במועצת הביטחון של האו"ם בנובמבר הקרוב. בהקשר זה אכן מרחף הספק שמא לקראת סיום כהונתו ינסה אובמה לכונן מנגנון שיחייב את הנשיא הבא אחריו. עם זאת, אפשר להתעודד מהעובדה שהילרי קלינטון כבר הצהירה בבירור בפגישתה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו כי היא מתנגדת להחלטות חד־צדדיות במועצת הביטחון. שלא לדבר על האפשרות שטראמפ ייבחר, ואז כללי המשחק משתנים לגמרי.

שיתופי פעולה עם קרובים ורחוקים

על רקע הפיגועים שמבצע דאעש ברחבי העולם והמשבר הקטסטרופלי בסוריה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוסט הצידה והפך ללא רלוונטי – טען פיטר בייקר ב'ניו יורק טיימס'. נאומו של עבאס, וכך גם של נתניהו, הפכו ל"מופע צדדי". אבל זהו רק החלק הראשון של הסיפור.

"הסיטואציה הזו מציבה את ישראל בדיוק היכן שהיא רצתה להיות. עבור הפלסטינים היא תבוסה נוראית", קובע פרופ' וולטר ראסל מיד, מחשובי המומחים למדיניות חוץ בארצות הברית ומרצה באוניברסיטת ייל. "האסטרטגיה של עבאס מסתמכת על כך שהפלסטינים ישארו בקדמת הבמה של הפוליטיקה העולמית; נתניהו מעוניין שהנושא יתפוגג בשקט".

על שורת כישלונותיו מנסה עבאס לחפות בשקרים. "ממשלת ישראל היא זו שבפועל מבודדת מבחינה עולמית, כי הם לא רוצים להתקדם כלל בתהליך השלום למרות הפרסומים שלהם", אמר יו"ר הרשות הפלסטינית מעל בימת האו"ם – ושיקר פעמיים: פעם אחת ביחס למצבה המדיני של ישראל, פעם שנייה ביחס לשאלה מיהו סרבן השלום האמיתי.

בעוד עבאס איננו מצליח לקושש הישגים מדיניים, ישראל מצויה בתקופה של פריחה. בפברואר האחרון כתב על כך פרופסור פול שַאם, מנכ"ל מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד, ופירט מדוע "מצבה הגאו־פוליטי של ישראל כיום הוא כנראה החזק ביותר בכל תולדותיה של המדינה". עכשיו מצטרף אליו גם הפרשן ג'וש כהן, המסביר השבוע בטורו באתר 'רויטרס' מדוע "הישגיה הדיפלומטיים של ישראל מעולם לא היו טובים יותר".

כהן מונה שורה ארוכה של הצלחות ישראליות, כמו החתימה על עסקת הסיוע האמריקנית הגדולה אי־פעם למרות היחסים המתוחים בין אובמה לנתניהו; שני המועמדים לנשיאות ארה"ב שעמם נפגש נתניהו לאחרונה הצהירו על תמיכה בלתי מסויגת בישראל; סקר 'גאלופ' הצביע גם השנה על תמיכה גבוהה ויציבה בישראל בקרב הציבור האמריקני.

במזרח התיכון, היחסים עם המנהיג המצרי א־סיסי מתחממים. קיימת זהות אינטרסים ביחס לרצועת עזה, ששתי המדינות רואות אותה כבסיס של אויב אסלאמיסטי. כהן מזכיר דיווחים שונים שלפיהם כאשר דובר על הפסקות אש במהלך 'צוק איתן', א־סיסי נקט קו קשוח מזה של נתניהו. מצרים משתפת פעולה עם ישראל גם ביחס לטרוריסטים של דאעש בסיני, ונעזרת במודיעין הישראלי. על הבריתות המתגבשות בין ישראל למדינות המפרץ כבר דובר רבות, וכהן לא הספיק להזכיר את עסקת הענק שנחתמה היום עם ירדן, שבמסגרתה תייצא ישראל לשכנתה גז טבעי בשווי 10 מיליארד דולר.

זה לא הכול, כמובן. אפשר לדבר גם על הברית הים־תיכונית עם קפריסין ויוון (הנשלטת על ידי קומוניסט, יש לציין) ועל הנורמליזציה עם טורקיה, וגם על העובדה שנכון לעכשיו הבריתות הללו מתקיימות זו לצד זו למרות המתיחות בין המדינות הללו. הודו נפתחה לישראל בשנים האחרונות באופן חסר תקדים; היחסים עם סין הולכים ומתחממים; וישראל ואפריקה מגלות זו את זו.

"באופן בלתי נמנע, כל ההתפתחויות הללו ערערו את חשיבותו של הנושא הפלסטיני בפוליטיקה העולמית", מסכם פרופ' מיד. "ההצלחות של נתניהו אינן יכולות ולא יוכלו לגרום לבעיות ולאתגרים של ישראל להיעלם, ומציאת פתרון ממשי לשאלה הפלסטינית זו משימה שישראל אינה יכולה להתעלם ממנה, מסיבות מעשיות ומוסריות. אבל ישראל נמצאת היום בעמדה עולמית חזקה ממה שהייתה כשנתניהו נכנס לתפקידו". את ההפך הגמור אפשר לומר על עבאס.

הזמן פועל לטובתנו

אם להניח בצד את הפוליטיקה הקטנה ואת התפרצויות הטורט של לשעברים מזוקנים, ניתוח גיאו־פוליטי מפוכח של המציאות מלמד שהזמן עובד לטובתנו. גם מי שמעוניין בהקמת מדינה פלסטינית צריך להבין שאין עם מי לעבוד – עבאס מצוי במצב שבו אין לו שמץ לגיטימציה או יכולת לשבת לשולחן המשא־ומתן ולהגיע לפשרה שתהיה מקובלת גם על ישראל; ובמקביל, המצב הבינלאומי של ישראל במגמת שיפור.

בשנה הקרובה, שנת החמישים לשחרור ירושלים, השמאל הקיצוני יעבוד במרץ כדי להחזיר את נושא "הכיבוש" לסדר היום הישראלי, מתוך מטרה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל מבפנים. באותה העת הוא ינסה לייצר לחץ בינלאומי, בעיקר מכיוון מדינות אירופה, כדי להניע תהליך מדיני, וללא ספק ינסה לצבור מומנטום לקראת נובמבר הקרוב. אך במצב הנוכחי, בוודאי בשנה הקרובה שבה אמריקה תעבור אולי טלטלה לא פשוטה, אין שום טעם לעשות זאת.

מטיפה נוצרית בשם ג'ויס מאייר הסבירה פעם ש"סבלנות היא לא רק היכולת לחכות, היא גם האופן שבו אנו מתנהגים בזמן שאנחנו מחכים". המשפט הזה מתאר היטב את המצב המדיני שבו אנו מצויים. אין טעם לרוץ לשולחן המשא ומתן כמו סוס עיוור. נכון לעכשיו נראה שמדיניות החוץ של ישראל עובדת, והסטטוס־קוו הנוכחי טוב עבורה יותר מכל אלטרנטיבה ריאלית שמצויה כרגע על השולחן.