טראמפ רגוע הוא טראמפ טוב?

הדבר המפתיע ביותר בעימות הראשון בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון הייתה אולי העובדה שהוא היה דל בהפתעות.

הקדימון המסקרן לעימות הייתה הודעתו של טראמפ בשבוע שעבר כי הוא מתכוון להזמין לעימות את ג'ניפר פלווארס. פלווארס, דוגמנית לשעבר שביל קלינטון ניהל עמה רומן, תקפה בעבר את הילרי ואף תבעה אותה על הוצאת דיבה. לכאורה, דוגמה קלאסית של לוחמה פסיכולוגית סטייל טראמפ – להביך את קלינטון, ולהזכיר לבוחרים את הרגעים הפחות יפים בעברה. פלווארס ניאותה לבוא, אך ביום ראשון הודיעו לפתע אנשי הקמפיין של טראמפ שהיא לא תגיע. למעשה, בדרך זו הצהיר טראמפ שהוא יגיע לעימות כג'נטלמן.

ואכן, הצופים לא חזו הפעם באותו טראמפ אגרסיבי ומופרע מהעימותים הרפובליקניים. הוא ניסה להיות הרבה יותר רגוע ו"נשיאותי". קלינטון, לעומתו, הגיעה 'בלי כפפות'. היא לא המתינה יותר מדי, וכבר בתחילת העימות פתחה במתקפה. לאורך העימות היא לא החמיצה אף הזדמנות לבקר את טראמפ. המועמד הרפובליקני אמנם התגונן ותקף חזרה, אבל יחסית למה שהיה ניתן לצפות ממנו הוא היה רגוע ושקט.

ברור למדי שהאסטרטגיה של טראמפ בעימות הייתה לשדר נשיאותיות; לא להיות אגרסיבי ודורסני מדי, ולא להשתולל כדרכו. בכך ניסה המועמד הרפובליקני לעדן את תדמיתו ולא להיראות כבריון – בעיה שמתעצמת כאשר הוא מתעמת עם אישה. במובן זה הוא די הצליח. הוא אמנם הרבה לקטוע את יריבתו, אבל תקף אותה הרבה פחות ממה שהיא תקפה אותו. הוא הדגיש את המקומות שבהם הם מסכימים, ודיבר כמה פעמים על כך שהיא תוקפת אותו בתשדיריה בעוד הוא נמנע מכך. טראמפ לא השמיע הפעם אמירות הזויות במיוחד, לא היו לו פליטות פה והוא היה מאופק יחסית.

מצד שני, הוא חטף הרבה. בלא מעט מהמקרים לא היו לו תשובות טובות, וקלינטון הגיבה באופן מוצלח לחלק מטענותיו. ספק עד כמה הוא הצליח להציג טיעונים משכנעים לטובתו, והמתקפות שלו על קלינטון לא היו משכנעות. ברוב נושאי המדיניות קלינטון שלטה בחומר יותר טוב ממנו, וזה היה בולט לעין; אם כי הוא לא פישל לגמרי, כפי שניבאו פרשנים מסוימים.

https://www.youtube.com/watch?v=ZEHPrYUcoi0

האסטרטגיה של קלינטון הייתה שקופה עוד יותר: להציג את המדיניות שלה בצורה אוורירית ככל האפשר, לחרוג כמה שפחות מהקונצנזוס, להיצמד לקו הדמוקרטי הרשמי ולתקוף את טראמפ בכל הזדמנות. קשה להאמין שהילרי הצליחה לגרום לבוחרים להתאהב בה, והיא גם לא סיפקה טיעונים משכנעים לטובת המדיניות שלה. אבל היא כן הצליחה להיראות בקיאה יותר מטראמפ. לא שזה מפתיע במיוחד. מהבחינה הזו, אם יש מנצח בעימות זוהי קלינטון.

מעבר לחשיבות המסורתית של העימות כהזדמנות להציג השקפה פוליטית או ויכוח אידאולוגי (מהבחינות האלה, העימות הנוכחי היה פתטי), העימות הוא גם דו־קרב שבו המועמדים מתחרים ביניהם מי יותר חריף, חד וחזק. מהבחינה הזו, קלינטון ניצחה. מול טראמפ, שמציג עצמו כווינר וכגבר־גבר, ההישג שלה גדול עוד יותר.

השאלה הגדולה היא מה הבוחרים יחשבו: האם טראמפ הצליח להפגין שפיות, בשעה שקלינטון תמשיך לסבול מחוסר הפופולריות שלה ושל הסטטוס־קוו שהיא מייצגת? או שמא הם יקבעו שטראמפ יצא "לוזר" שלא מבין על מה הוא מדבר?

ההתנהלות בעימות הבא תלויה בין השאר בשאלות הללו. אם הסקרים ייטיבו עם טראמפ, סביר להניח שנוכל לצפות לעוד מאותו הדבר, עם יתרון קל למועמד הרפובליקני: נושא ההגירה, אחד מנושאי הליבה שלו, לא עלה כלל בעימות הזה, והרבה מהכביסה המלוכלכת שלו כבר נידונה בעימות הנוכחי. מנגד, רבים מהסקנדלים של קלינטון לא עלו בכלל (המיילים כן, אבל טראמפ לא לחץ הרבה בנקודה הזאת. מעבר לכך, נושאים כמו קרן קלינטון, בנגזי והשקרים של קלינטון סביב המיילים לא עלו בכלל). אם הוא ירד בסקרים, סביר להניח שבעימות הבא נראה טראמפ קרבי יותר.

נגררת אחרי המפלגה

מבחינת תוכן, העימות היה מביך, בעיקר בחלקו הראשון, הכלכלי. לא ברור כיצד קלינטון חושבת שהעלאת מסים תביא לצמיחה (בניית תשתיות כן, אבל העלאת מסים?). היא דיברה על הצורך להעלות מסים על חברות, בזמן שמס החברות בארה"ב הוא מהגבוהים בעולם המערבי, מה שמוביל לבריחה רבתי של חברות. גם טראמפ, במקום לתקוף בנקודה הזו, שהתכנית שלו דווקא מתייחסת אליה, דיבר על הגירעון – שהתכנית הכלכלית שלו  עומדת כנראה רק להגדיל. מעט מאוד מהדברים שנאמרו היה אפשר להגדיר כטיעונים, ובטח שלא כטיעונים משכנעים. גם בחלקים האחרים של העימות היה נדיר שהמועמדים עברו את רמת ההבטחות הריקות והאמירות חסרות המשמעות.

ככלל, קלינטון נצמדה כמעט לחלוטין לקו של מפלגתה ולשיח הליברלי הרווח בה. אלא שמטרת העימותים היא לא להדק את בסיס התמיכה הטבעי של המועמד, אלא לפנות לעצמאים ולבוחרים שעדיין מתלבטים. לכן, לצד הצורך להגדיר את העמדות של המועמד מול היריב, קיימת נטייה בעימותים לפזול למרכז. טראמפ עשה זאת, בעיקר על ידי ההתנהלות המתונה שלו. קלינטון די נצמדה לקו הליברלי. זה קשור גם לתרבות התקינות הפוליטית ולמשטרת המחשבות הליברלית שהייתה תוקפת אותה לו סטתה מהמוסכמות הליברליות, אף שבוחרים עצמאים לא בהכרח משועבדים אליהם.

העניין הזה בלט בדיון על נושא הגזע, שבו דיברה קלינטון על קיומן של גזענות ממוסדת וגזענות במחלקות משטרה (כמובן, יש גם שוטרים טובים וכו'). לדבריה, הפתרון לאלימות הוא הגבלות על נשק, ו"חיזוק הקשרים עם הקהילה". אמירות מסוג זה יוסיפו לה נקודות בקהילות שחורות, שמתברר לאחרונה כי מעמדה שם פחות מוצק מכפי שהיה נראה, אבל ספק אם הן יעזרו לה עם בוחרים לבנים לא משויכים. בניגוד בולט לבעלה, הילרי איננה מובילה את מפלגתה; המפלגה מובילה אותה. כפי שנכתב כאן בעבר, המפלגה הדמוקרטית הלכה הרבה מאוד שמאלה מאז ימיו של ביל קלינטון, ובייחוד לאחר תופעת סנדרס. הנושא היחיד שבו היא קצת חריגה הוא מדיניות החוץ. כאן היא ממשיכת דרכו של הממסד הקלאסי בתמיכתה בהתערבות פעילה בעולם, בניגוד לטראמפ, סנדרס וגם ג'ונסון ושטיין (שני המועמדים הנוספים), וכנראה בניגוד להרבה מאוד בוחרים.

אפשר לסכם ולומר שהעימות הראשון היה מאכזב מבחינת תוכן ופיקנטריה, אבל סביר להניח שהילרי קלינטון איננה מאוכזבת. ימים יגידו איך טראמפ יצא מזה. גם אם הוא נפגע, יש עוד שני עימותים. ב־2012 העימות הראשון היה כישלון מבחינת אובמה, אך הוא השתקם בעימות השני. מי שכנראה יצא מאוכזב מהעימות הוא העם האמריקני. במהלך הלילה נוספו למועמד הליברטריאני גרי ג'ונסון כ־20 אלף עוקבים בטוויטר. לא זה מה שיהפוך אותו לרלוונטי, אבל אפשר לראות בכך סימן שאזרחי ארה"ב אינם מרוצים משני המועמדים שהופיעו מולו אתמול.