שמעון פרס 2016-1923: האיש שחלם יותר מדי

בסופו של דבר, לפני הכל ואחרי הכל, הוא אהב את המדינה. מדינת ישראל. למרות שבדרך כלל נראה היה שמדינת ישראל קטנה עליו, הוא היה מחובר בסיכת ביטחון למרופטת הזאת, לסלעית הזאת, לכרמלית, היזרעאלית, שכתפיה המעוגלות מרופדות בפרוות קוצים שצבעה כרעמת אריה. כך נראית ארץ ישראל שלו ליד קיבוץ אלומות. כך היא נראית מקליה, שעליה גם חיבר שיר רומנטי.

הוא היה האבא של התכמנים והמניפולטורים, שהצליח בצורה לא ברורה לשמר את האופטימיות הרומנטית שבאהבת הארץ. הוא עשה אין ספור טעויות, שהאחרונה שבהן היתה כאשר לקראת הבחירות ב-2013 השתעשע ברעיון לרוץ שוב לראשות הממשלה כשציפי ליבני דוחקת בו באמצעות סקרים מחמיאים. שמעון פרס שכח את המלצתו, או שמא נזכר בה ברגע האחרון: סקרים הם כמו בושם – להריח. לא להשתמש ולא לקחת ברצינות.

פרס היה ראש ממשלה רק שנתיים ועוד מחצית השנה לאחר הירצחו של יצחק רבין. אך נזכור אותו כגדול המדינאים בתולדות המדינה. אחרי דמות האב המייסד, שפרס כל כך העריץ, דוד בן גוריון. יש אומרים, שלאורך כל הדור האחרון הוא שכתב את מפעלותיו וגימד יותר ויותר את מפעלו של הזקן. הכור בדימונה זה אני. הנגב, זה אני. התעשיה האוירית זה אני. מבצע יונתן זה אני. ובמקרה של מבצע אנטבה- יונתן, קשה באמת לראות את המבצע האדיר הזה בלי ההובלה והדחיפה של פרס, שהיה שר הביטחון הנצי בממשלת רבין. גורלו של פרס היה, שכאשר פרסם את היומן שלו מהימים שקדמו למבצע אף אחד לא קנה אותו.

מי שיבדוק באמת את אישיותו המדינית יבין את יחודיותו על רקע שנות ה-50. שמעון פרס היה אולי הפוליטיקאי הראשון, חוץ מבן גוריון, שהבין מה זאת ריבונות. מה התרחש כאן כאשר עברנו מהמצב הישובי של טרום 48' למצב הריבוני שלאחר שנת האפס הזאת. פרס, כנראה בהשפעת בן גוריון, פיתח בשנות ה-50 את התפיסה של "אוריינטציה על עצמנו". דהיינו, לא להסתמך על מעצמות ובריתות.

השקפתו היתה הפוכה מזו שהציבור הכיר אצלו בדור האחרון. "התיישבות יהודית צפופה בשני אזורים אלה (הגליל והנגב) תהווה איזון רציני ביום סכנה, ולא מפני שמלחמתנו תתרכז בישובי הספר – אם נותקף, נעשה הכל כדי להעתיק את המלחמה אל אדמת האויב – כי אם מפני שישוב יהודי מקטין את רצון הערבים למלחמה", כתב פרס בספטמבר 1955. בתחום הדיפלומטיה ורדיפת השלום סבר כי "כל הכרזה מצדנו על רצוננו בשלום אינה מתקבלת על לבם (של הערבים) כהכרזה שתוכה כברה כי אם כגילוי של חולשה". שאלת הגבולות צריכה להיות מנותקת מהתחום המדיני, היא לא נושא למיקוח.

הוא ידע לחוש תמיד מהו הדבר הבא. בשנות ה-50, בהשראת בן גוריון, ראה בקידמה הטכנולוגית ובמדע את חזות הכל; בשנים האחרונות הוא גילה באופן מפתיע את התאגידים הרב-לאומיים. ה"מולטינאשונלז". אני זוכר שנפגשתי איתו עדיין בבית הנשיא לקראת פסח בשנת 2013, ופתאום פרס מדבר בחיבה כזאת על התאגידים המשוקצים. הוא ייעד להם את כל התפקידים הכלכליים, תפקידי הפיתוח והחינוך. המדינה, מבחינתו, ירדה בדרגה. הוא הפליג בניתוח לגבי חוסר היכולת של "המדינה" לפתור את בעיות הכלכלה. דיבר על משבר כלכלי כרוני שאף אחד לא יודע איך לצאת ממנו. הוא דיבר על בעיות הביטחון והטרור, שהמדינה אינה יודעת לפתור. הכוונה לכל "מדינה", לאו דווקא ישראל. האטאטיסט מספר אחת בתולדות מדינת ישראל איבד את אמונו במדינה כמדינה. התאגידים הרב לאומיים יחליפו את הריבונות, שהוא עצמו הבין כל כך טוב את משמעותה בתחילת הדרך. אכן, גם בגיל 90, הוא לא איבד את כושרו להרגיז ולקומם. אותו רועה פרות מקיבוץ אלומות, שגילה את נפלאות האסטרטגיה הגבוהה.

אם הוא היה שותף לתפיסה אחת מקורית, שבאמת קידם אותה ואת מדינת ישראל יחד איתה, היתה זו התפיסה הבן גוריונית של ניטרליות מערבית; ניטרליות שאיננה סמוכה אל שולחנה של ברית המועצות, אך יש לה תוקף משלה בעולם הדו-קוטבי של המלחמה הקרה. היו לכך דוגמאות בודדות: צרפת, שוודיה וישראל. זאת לא היתה הניטרליות של קבוצת המדינות הבלתי-מזדהות, שהיו למעשה פרו סובייטיות, כמו מצרים, הודו, יוגוסלביה וכל השאר. אלא ניטרליות, שהשליכה יהבה על אידיאולוגיה דמוקרטית מערבית, כולל מגמה של הליכה לכלכלה חופשית, אבל מבלי להיות תלויים בארצות הברית. לא לחינם שלוש המדינות הללו פיתחו אסטרטגיה גרעינית. האחת, שוודיה, התקרבה ליכולת גרעינית כבר בסוף שנות ה-50. אבל מפחד ברית המועצות עצרה על הסף ונסוגה מהפרויקט. השתיים האחרות הפכו לשותפות בפרויקט הגרעין, והגיעו על פי פרסומים זרים ליכולת בטחונית מסוימת בתחום הזה.

המטרה תמיד היתה להשיג הרתעה מול הערבים. פרס חשב בהתחלה שישובים יעשו את זה, אחרים חשבו על מלחמת מנע ויכולת הכרעה בשטח האויב. לבסוף היה בן גוריון בדעה, שיש לנטוש את האסטרטגיה הישנה של מלחמת מנע ולבנות את ההרתעה האולטימטיבית שמגולמת באופציה הגרעינית.

פרס היה שותף להשקפתו של בן גוריון. הוא היה המבצע. למעשה, ההישג הגדול של מבצע קדש ב-1956 היה שישראל קיבלה את "המתנה המלכותית" מהצרפתים כחלק מהעיסקה של המבצע שנועד להפיל את נאצר הרודן המצרי שהלאים את תעלת סואץ. פרס הפך מאז קדש לסיטרא אחרא של השמאל הישראלי. אורי אבנרי, בן גילו של פרס, תיאר אותו כמי שחבר לגורמים הריאקציוניים ביותר בעולם.

פרס ורבין

יש השערות שונות מתי ומה היה הגורם לעימות בינו לבין יצחק רבין. הרקע הוא חילוקי דעות תפיסתיים כאשר רבין אינו תומך באופציה הגרעינית, ורוצה להשקיע בכוח הכרעה משוריין. ואילו פרס כפי שכתב במאמר בעיתון 'הארץ' בשנת 66', מאמין שמלחמת המנע הטובה ביותר היא זו שתימנע. לאחר מכן, התרחש הדבר שב.ג ופרס חששו ממנו יותר מכל. מלחמת ששת הימים ולאחריה מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור מבטאות במידה מסוימת את כשלון האסטרטגיה הבן גוריונית, כיוון שהאופציה הגרעינית לא מנעה אותן.

מכאן והלאה הלך והתעצם העימות בין פרס לרבין, שהיה מזוהה עם התפיסה שתרמה להווצרות משבר 67', ואחר כך התמוטט ולא היה מסוגל להתמודד עם המשבר. האירוניה היא שתרומת פרס למדינת ישראל היתה בשיאה בתקופה שבה שימש בתפקידים זוטרים יותר כמנכ"ל משרד הביטחון וכסגן שר הביטחון – בין 53' ל-65'. לאחר מכן, בעידן הפוסט-בן גוריוני, פרס חיפש את דרכו. אף כי הפך אחרי מלחמת יום הכיפורים, בממשלת רבין הראשונה, לשר הביטחון לא היתה לו תרומה סגולית. זו התקופה שבה הדביק לו רבין את הכינוי "חתרן בלתי נלאה". הוא חיפש לרשת את רבין בראשות הממשלה, ולרגע נדמה היה כי ישיג את מבוקשו כאשר העתונאי דן מרגלית פרסם את הסקופ שלו על חשבון הדולרים של בני הזוג רבין בארצות הברית. רבין פרש ערב הבחירות ב-77', אבל פרס הפסיד למנחם בגין ונפתח פרק חדש בביוגרפיה הפוליטית שלו.

אז, לאחר המהפך, כשבית המפלגה ברחוב הירקון שומם, החלו להצטופף סביבו הטובים והמבריקים: יוסי ביילין, גדעון לוי, ישראל פלג, יוסי שריד ואחרים. בתקופה זו גם התפתחה הידידות בין פרס לסופר עמוס עוז. בהמשך הוא כותר בידי המנהיגים הסוציאל דמוקרטים של אירופה שמשלו אז בכיפה. ברונו קרייסקי, וילי ברנדט, אולף פלמה והצרפתים למיניהם, החל במדינאי הקשיש שכבר פרש אז, פייר מנדס פראנס וכלה בפרנסואה מיטראן. התוצאה היתה פניה הדרגתית שמאלה לכיוון אש"ף. זהו מהלך ארוך שהחל ב-77' והגיע לשיאו בהסכם אוסלו של שנת 93'. כמה טרגי וכמה משמעותי, שפרס התמוטט ב-13 בספטמבר, יום השנה לחתימת הסכם אוסלו. כן, לפני 77' פרס הוא מעניק החסות הגדול לתחילת מפעל ההתיישבות של גוש אמונים ביהודה ושומרון. הוא האיש שמנסח את הנימוקים המשכנעים ביותר נגד מדינה פלשתינית ונגד אש"ף. מדינה כזאת, לדבריו, תערער פעם את ירדן ופעם את ישראל.

פרס הוביל את מפלגת העבודה בכמה מערכות בחירות, שהיו הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה. הראשונה היתה מערכת הבחירות של המהפך. ב-1981, הוא הנהיג את המערך במערכת הבחירות המתוחה והאלימה ביותר אי פעם. אז גם פלט דודו טופז בעצרת לסיכום מסע הבחירות בתל-אביב, לעיני יותר ממאה אלף משתתפים, את המשפט לגבי הצ'חצ'חים שמאכלסים את מחוזות הבחירה של הליכוד. הם הג'ובניקים ואצלנו הסיירות והטייסים. פרס הפסיד על חודו של קול. למשך כמה שעות חגגו במלון דן את נצחונו, אך לבסוף נקטעה השירה בציבור בהובלת אריק לביא וחיים יבין בישר לאומה, שאריק שרון יהיה כנראה "שר המלחמה" בממשלת בגין השניה.

ב-84', על אף האכזבה מתוצאות הבחירות, פרס הוביל את המערך לניצחון אלקטורלי יחסי מול הליכוד שהונהג אז בידי יצחק שמיר. אך התיקו שנוצר בין הגושים כפה על שני היריבים להקים ממשלת אחדות ופרס התגלה שוב בגדולתו. יחד עם רבין הוא הוציא את צה"ל חלקית מלבנון, הביצה שסיבכה את ישראל וקיטבה את המערכת הפוליטית; ויחד עם שר האוצר יצחק מודעי הוא יישם את תכנית היצוב הכלכלית שבלמה אינפלציה שהגיעה בימי בגין ושמיר לרמות וימאריות של מאות אחוזים. תוסיפו לזה את התמוטטות הבורסה ב-83' שגרמה להתמוטטות הבנקים ואתם מקבלים סחרחורת כלכלית בטחונית מטורפת. אחרי השנים האלה של בגין ושמיר, נתפסה הנהגתו של שמעון פרס כמשב רוח של שפיות ויכולת ביצוע של פתרון מגה-בעיות.

ב-88' שוב זה היה כמעט. וב-96' מאבק האיתנים המיתולוגי שבסיומו בנימין נתניהו מנצח את פרס, אחרי אוסלו, אחרי פיגועי האוטובוסים האימתניים, אחרי רצח רבין ואחרי מבצע ענבי זעם. אחרי הכל, זעק פרס מול הקהל בבית ברל: לוזר?! אני לוזר?!

רבים יזכרו לו גם את הפוליטיזציה של מוסד הנשיאות. הוא שוב הרהר באפשרות לנצל את הפיכתו לדמות קונסנזואלית כדי לחזור ולהדיח את נתניהו. והוא שוב חתר יחד עם הנשיא אובמה ו"חוג הקצינים" נגד תכניותיהם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק. אבל היום, כשאנחנו נפרדים משמעון, נאמר רק זאת: לא, אתה לא לוזר. בתקופות מסוימות אנחנו היינו אלה שהפסדנו אותך. דון קישוט חתרני ובלתי נלאה שכמוך, הגיע הזמן לנוח.