מורשת שמעון פרס: ביטחון, כלכלה והתיישבות

נשיא המדינה וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס ז"ל, שמובא היום למנוחות, היה איש רב פעלים ורב פנים. כמי שליווה בפעילותו את מדינת ישראל למן הקמתה ועד יומו האחרון הוא היה שותף מרכזי בעיצוב דרכה ובהישגיה. למרות הוויכוח המר של המחנה הלאומי עם דרכו ומעשיו, בעיקר בעשורים האחרונים לחייו, טביעות אצבעותיו של פרס ניכרות ברבות מההחלטות החשובות שביססו את מדינת ישראל ושרטטו את פניה לדורות.

פרס היה איש חזון ומעש, ואת פעולותיו הנחתה לא אחת תכנית עבודה ברורה והשקפת עולם סדורה. את רעיונותיו הוא הרבה לפרוס באינספור מאמרים, נאומים והתבטאויות, המלמדים על צורת החשיבה שלו ועל אופן התמודדותו עם בעיות השעה. ביום זה בחרנו ללקט קטעים ממיטב כתביו המוקדמים, שבהם באה לידי ביטוי השקפת עולמו הריאליסטית והשקולה בתחומי תורת הביטחון, הסכנה שבמדינה פלסטינית, הצורך בצמיחה כלכלית והעצמאות המדינית מול המעצמות. מאמרים אלו נאספו בספרים "השלב הבא" (1965), "קלע דוד" (1970) ו"כעת מחר" (1978), והם משקפים רבות מאבני היסוד של האסטרטגיה הישראלית שהפכו ברבות השנים לחלק מהקונצנזוס הלאומי.

ברבים מהנושאים הללו שינה פרס את טעמו, וביחס לאחרים חלה בשנותיו המאוחרות התפתחות במחשבתו. בחרנו היום להדגיש מתוך מורשתו את המשותף ולא את המפריד, את המוסכם ולא את השנוי במחלוקת, ואת אמיתות היסוד שגם בשלהן זכה פרס למעמדו הציבורי הנישא. יהי זכרו ברוך.

"אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש"

בשנת 1948 אולי היה אפשר להאמין שאפשר להגן על המותניים הצרים של האזור המאוכלס ביותר במדינת ישראל. אז היה הנשק המאיים ביותר – משני הצדדים – תותח שטווחו מוגבל וניידותו מצומצמת. כיום יש לירדן לבדה כ־700 טנקים ועשרות מטוסים. ועכשיו רכשה מארה"ב גם טילי הוק וצ'פרל, ותותחים ניידים נגד מטוסים "וולקן". אם תקום מדינה פלסטינית, אין ספק שתתמלא מיד נשק חדיש מתוצרת בריה"מ, או ממחסני לוב.

אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצוניים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף.

יש אמנם ספק אם גם מרחב טריטוריאלי יש בו משום הרתעה מוחלטת, אבל היעדר מרחב טריטוריאלי מינימלי מעמיד מדינה שלמה במצב של אי־הרתעה מוחלטת. דבר זה כשהוא לעצמו יש בו משום פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים, במאמץ יבשתי, ימי ואווירי מתואם. גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם כזה הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו.

("תשתית לשלום ולביטחון", 'כעת מחר' עמוד 255)

"חלוקה מחודשת לא תעניק שלום ולא תיצור ביטחון"

בעשר השנים האחרונות חלו בשטחים אלו תמורות פיסיות וחברתיות מעמיקות ומפליגות. עד שנת 1967 היתה החברה הערבית שם חברה פיאודלית. היה שם מיעוט קטן של בעלי קרקעות ושל תעשיינים שיש לו מונופול והשלטון תומך בו. הרוב המכריע של האוכלוסים היו אריסים עניים מרודים, ופועלים חסרי זכויות העובדים בשכר דחק. בתוך עשר שנים פחת משקלם של בעלי קרקעות ותעשייה, ועלה משקלם של הפועלים והאיכרים. רמת חייהם, בריאותם וחינוכם של הפועלים ושל הפלחים עלתה למעלה מכל הידוע בתולדותיהם. והעיקר – לראשונה במזרח התיכון כולו – היו בחירות חופשיות באמת לעיריות ונבחרו נציגי דור חדש. דור האינטליגנציה הערבית גבר על נציגי המשפחות הגדולות והעשירות רבות העוצמה.

זה המקום היחיד בעולם הערבי שיש בו עיתונות חופשית באמת וחופש תנועה בלתי מוגבל, ושירותים סוציאליים מפותחים מאוד, ורשת חינוך יסודי, מקצועי, תיכוני וגבוה – לפי תכנית הלימוד הערבית – המקיפה כמעט את כל הנוער. חלו גם שינויים פיסיים. הופלו מחיצות ונסללו מסילות של תחבורה ותעסוקה, של טלפון ושל שיטות עיבוד אדמה ושיווק תוצרתה.

במצב זה אינני רואה טעם להניף גרזן על ראשה של מציאות חיים חדשה. חלוקה טריטוריאלית מחודשת – מדינית, צבאית וכלכלית – עלולה לנפץ מסכת יחסים וקשרים חיים, בלי שתביא הסכם שיתוף פעולה, בלי שתעניק שלום ובלי שתיצור ביטחון.

("תשתית לשלום ולביטחון", 'כעת מחר' עמוד 253)

"פיוס אינו ביטחון"

אילו בראשית דרכן להשכין שלום היו המעצמות הגדולות פונות לחיסול הסכסוך, הרי אין ספק מה היתה עמדתה של ישראל. ישראל היתה נכונה להתחייב לפעול למניעת סיבוב שני; ישראל היתה מאפשרת שימוש במעבריה ונמליה הימיים… ישראל היתה נכונה להכיר בגבולות הקיימים; ישראל היתה מוכנה לעזור בפתרון שאלת הפליטים הערבים והיתה מכונה לקשור קשרים דיפלומטיים עם הערבים.

אבל מוזר הדבר שתביעות אלו אינן נשמעות כלל. והן אינן נשמעות, מפני שכאמור אין השלום המטרה העיקרית; רכישת אהדתם של הערבים קודמת, כנראה, להשכנת שלום.

כשארה"ב נתנה סיוע צבאי לעיראק ורמזה על מתן סיוע צבאי למצרים, ניחמו אותנו מדינאים: "אין הנשק מכוון נגד ישראל, הוא מכוון נגד אויב חיצוני… הכמויות שנתן לערבים אינן מסכנות את בטחון ישראל". (בצדק שאלו אז אנשי משרד החוץ שלנו איזה מין נשק הוא אשר יינתן לערבים, שמצד אחד לא יסכן את ישראל ומצד שני יהיה אפקטיבי נגד רוסיה?)

הסיוע האמריקני לעיראק לא נפסק אך ההנמקה השתנתה: לא עוד ארגון "הגנה אזורית" נגד אויב חיצוני, כי אם שיבוצו של העולם הערבי במסגרת המאורגנת של העולם הלא קומוניסטי. ומדינאים בריטים אמרו בגלוי שאין בכוחם להשפיע על מדינות ערב בעזרת הבסיסים שפונו או בעזרת הצבאות שהוצאו, וכדי להשיג את אהדת הערבים "עליהם לתת משהו, היו ופסקו מהיות מישהו". והערבים מעוניינים בעזרה מסוג אחד: נשק. וכאן שוב, לא בפעם הראשונה במאה הנוכחית, חוזר המערב על אחת משגיאותיו החביבות: התחרות על לב הערבים בדרכים הניתנות לחיקוי.

אין הצטרפותו המדינית והמוסרית של העולם הערבי למחנה מסוים מותנית במתן נשק, הרי אולי באותו נשק גופו אפשר להשיג מן הערבים משהו המחייב הרבה פחות מאשר הגדרה למחנה אחד: ניטרליות. הרוסים, שחיוך מנהיגיהם, כעדותו של ניקיטה כרושצ'וב, איננו סימן לזניחת תורתם, שואפים לכאורה, בשלב הנוכחי, להשיג ממדינות בלתי מוגדרות דבר מחייב פחות מהצטרפות לגוש צבאי או מדיני – אי-הצטרפות לגושים, והם מציעים למצרים דבר שהם רגישים לו מאוד – אי כניעה לכוחות זרים.

בעולם המפויס מצויה ישראל במצב מוזר מאוד: לא רק שאין העולם תובע משכנותיה לסלק את המכשולים מן הדרך לשלום, אלא שהמעצמות הגדולות מתחרות ביניהן על הגברת המכשולים הקיימים – כי מתן נשק לערבים, נשק שמטרתו הלא מוכחשת היא שימושו נגד ישראל, מעודד בהכרח את הערבים לנקוט מדיניות של אי-שלום.

ישראל, אפוא, אינה יכולה להיות פעילה בכיוון היסודי הרצוי לה – כיוון השלום, מפני שתביעת השלום הנשמעת יותר משהיא מביאה בחשבון את צרכי השלום היא מיועדת לשאת חן בעיני הערבים. ותביעת השלום, למשל, אינה כוללת מעבר חופשי באילת, אבל לעומת זאת היא מציעה 'עיון' בגבולות ה'סנטימנטליים' של מדינת ישראל. וכך הגענו למצב אבסורדי שרוח הפיוס מחזקת את רצון הצד השואף למלחמה ומציגה בפני ישראל הצעות שלום הדומות לתנאים המוצגים לצד המנוצח במלחמה.

מצב זה חייב להחזירנו לנקודת המוצא של בטחון ישראל: הסתלקות מאשליות שזרים או סיטואציות בעולם הגדול יש בהם משום עוגן הצלה לישראל. ההסתמכות על כוחנו היתה, ועודנה, מדיניות הביטחון הריאלית שלנו.

("פיוס אינו ביטחון", מאמר ב'ניב הקבוצה', 29.9.1955. מתוך: 'השלב הבא', עמוד 18)

"נשק בידי אנשים אמיצים ואחראים הוא נכס ממדרגה ראשונה"

באין ערובה חד משמעית, נראה שהדבר הטוב יותר הוא איזון בנשק. הנשיא קנדי כמו גם שר ההגנה שלו הודו שאיזון בנשק הוא תנאי לקיום שלום במזרח התיכון. נשק בידי אנשים אמיצים ואחראים הוא נכס ממדרגה ראשונה…

עם הנתון בסכנה אסור לו להתחלק בכוח השיפוט שלו לגבי צרכנו הביטחוניים עם מישהו אחר, אפילו האחר הוא ידיד. אני משוכנע שבעיני האמריקנים נראות בעיות ההגנה של ישראל באור אחר – ולו גם בגלל נימוקים זמניים – משהן נראות בעינינו. במחשבה האמריקנית, למשל, יש מקום להבחנה בין מלחמה גדולה למלחמה קטנה, אף על פי שהיא שוללת את שתיהן. לנו אין הבחנה כזו. מלחמה "קטנה" באזורנו היא המלחמה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לחשוב עליה.

("על מה נשליך יהבנו", דברים בישיבת הכנסת 25.6.1965; "השלב הבא" עמוד 139)

ההתנחלות בארץ

יישוב הארץ ממלא ארבעה צרכים עיקריים: מחזיר לעם היהודי את בסיסו החקלאי; משעין את קווי הגבול, ואפילו הם ארעיים, על מערכת יישובים שהם עיניים, אוזניים ושורשים של הגנת הארץ; קובע את אופיה היהודי של ישראל במפה; גורם לפיזור האוכלוסים. ברור שיישוב יהודי באזור צפוף (חיפה-חדרה-תל אביב כמעט מצטרפים לעיר אחת), מעמיד לפני מערכת ההגנה של ישראל בעיה קשה מנשוא.

הגשמת המטרות הללו נתקלה בקשיים לא מבוטלים. כדי להרחיב את הבסיס החקלאי של ישראל, אנו חסרים מים עוד יותר משאנו חסרים אדמה; מערכת היישובים לאורך הגבול זקוקה לביצורים ולמקומות פרנסה; מול קביעת אופיה היהודי של ישראל, אפילו בגבולותיה הקודמים, הועמדה דינמיקה של התיישבות ערבית, בגליל, בהרי ירושלים ובנגב. ההתיישבות הערבית איננה ממוסדת ואינה מוכרזת, שלא כהתיישבות היהודית, אך היא נחרצת לא פחות, והיא גם למדה מאיתנו שיטות הפרחת אדמה ופיתוח חקלאי. בפיזור האוכלוסים נחלנו כישלון חרוץ. היהודים רגילים לערים ואוהבים לחיות בערים, ובעיקר בערים הגדולות. ישראל של השדות משתרעת על ארבעה או חמישה מיליון דונם של אדמתה. אך עדיין ישראל של רוב התושבים דבקה ברצועת חוף צרה.

הקושי העיקרי – גורם הזמן. עתה שוב אין השטחים מחכים לנו. והמחרשות בשטח חשובות לא פחות מן הדפים בספרי היסטוריה.

מלבד היאחזויות הנח"ל, החילונו לפתח, בעיקר בשנים האחרונות, מפת התיישבות חדשה, ויש בה תפקיד ניכר למשרד הביטחון.

פיתוח פיתחת רפיח, ובמרכזה – העיר ימית; פיתוח איזור שרם א-שייך, ובמרכזו – העיר אופירה; חיבור בין ימית ואילת במערכת דרכי תחבורה. חיבור בין אילת לבין שרם א-שייך, על ידי תנועה ויישובים. חיבור אילת-באר שבע, באר שבע-ירושלים, שוב על ידי שרשרת יישובים ורשת דרכים; יישוב האזור שבין גוש עציון וחבל לכיש – כדי ליצור רצף התיישבות חדש; ביצור ירושלים והריה, מצפון, ממזרח, ומדרום וממערב, על ידי הקמת הרי משנה, פרברים ויישובים – מעלה אדומים, עפרה, גילה, בית אל גבעון ומחנות צה"ל והיאחזויות נח"ל – כדי להבטיח שעיר הבירה תובטח באגפיה ותישען על התיישבות עירונית וכפרית. התיישבות זו תחובר לשפלה ולבקעה על ידי כבישי רוחב ואורך חדשים; ההתיישבות לאורך הבקעה נועדה לקבוע, הלכה למעשה, את הירדן כגבול ביטחון, אם כי ההתיישבות בשיפוליהם המערביים של הרי שומרון ויהודה, היא שתגאל אותנו מקללת המותניים הצרות של ישראל; ההתיישבות ברמת הגולן נועדה להבטיח שפלטפורמה קרקעית זו לא תהיה סיכון, אלא מחסום צפוני מזרחי בפני התקפת פתע.

כמובן, עתה המאבק על פיתוח הגליל בעיצומו. והפעם אין המאבק רק על אופיו של הגליל, אלא גם על הצורך לבססו בתוך מערכת שיש לה כושר עמידה והגנה שמא תיהפך לבנון, בכיבושים הסורים, לקרש קפיצה להתקפה על ישראל.

מערכת הביטחון יכולה לתרום למימוש מפה זו, וכבר היא תורמת, בפיזור הימ"חים שלה בנקודות רגישות, על ידי סלילת כבישים והקמת בסיסים ושדות תעופה; התחלנו להעתיק גם מפעלי תעשיית ביטחון לאזורים חשובים אלה.

ומה שלמדנו בשנים האחרונות מן הנסיון צריך לשמש לנו, באופן שיטתי יותר, לעתיד לבוא: שילוב מחנות צבא, מפעלי תעשייה, יישובים חקלאיים, צירי תנועה וקווי קשר, למפת הארץ הדרושה והלא קיימת. כי גורל הארץ נחרץ קודם כל בחולותיה ובהרריה, ורק מתוך כך ליד שולחנות דיונים בינלאומיים. אסון שאין גדול ממנו – אם נשלים עם הקפאת עלייה, המלווה בהקפאת התנופה בהתיישבות.

מכל ההשקעות שעשינו בארץ, החקלאות בולטת כהשקעה הטובה ביותר והיא מוסיפה להיות אוריינטציה מרכזית לעתיד. בעתיד הלא רחוק צפוי מחסור במזון, לא פחות מאשר מחסור באנרגיה או בחומרי גלם. ומי שמודד את מאמץ ההתיישבות, חייב באמת מידה כפולה: אם תרפה ההתיישבות תתמלא הארץ בהתיישבות אחרת, לא מתוכננת וכמו נעלמת מעין רואים; ואילו תנופת התיישבות, והתיישבות חקלאית במיוחד, תעשה את ישראל, בעתיד שאינו רחוק, לספק מזון לעצמה וגם לאזורים אחרים. ומחיר המזון בעתיד יעלה לאין ערוך על הידוע לנו כיום.

כשאנו משקיעים בחקלאות, או בפיתוח מקורות מים, עלינו לדון על החזר ההשקעה לא מבחינת ההווה אלא מבחינת העתיד. העזה בהשקעה תשתלם, שכן האוכלוסיה בעולם גדלה בקצב גובר, ועמה הרעב למזון ולמים. לא קשה לראות כבר מעתה שלקראת סוף המאה הזו יהיה מאבק על כל דונם אדמה, על כל מטר מים מעוקב מים, על כל גרגר חיטים.

מה שלא נעשה היום – יהיה בכייה לדורות. ומה שנשקיע ונעבד היום – יהיה חיסכון לדורות. מוטב שנהיה חייבים כסף אבל נעבד את אדמותינו, ולא שנפסיד אדמות שערכן יעלה וילך, ונחסוך כסף שערכו ירד וילך.

("ההתנחלות בארץ", 'כעת מחר' עמוד 47)

נגד תרבות הצנע

המנטליות החברתית של מדינת ישראל היא משום מה מנטליות המציגה על ראש מטרותיה רמת חיים צנועה, מאופקת ומסויגת. אני רואה בכך שגיאה קשה מאוד. הרוב חושב שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא עצמאות כלכלית. אני חושב שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא שגשוג כלכלי. אינני חושב שאין להבחין בין הבעיה החברתית לבעיה הכלכלית. אולי אין צורך ליצור פער בין השכבות החברתיות במדינת ישראל. אין אנו זקוקים לאנשים עשירים מאוד ואנשים עניים מאוד. היינו רוצים שרוב האנשים יתחלקו בעושר ובאמצעים החברתיים בצורה הוגנת וצודקת. אבל, כחברה, איננו רוצים להיות חברה רוכבת חמורים לנצח נצחים. אנחנו רוצים להיות חברה אשר רמת הקיום, הטכניקה והידע שלה משתווה לזו של הגדולות והטובות בעולם.

הרשו לי להביא כמה דוגמאות, שאני יודע שהן אפיקורסיות, ולחלוק גם על דעת הבוס הישיר שלי, למשל, בעניין הטלויזיה. ישנו ויכוח אם הטלויזיה נחוצה או לא. אנשים השוללים טלויזיה משתמשים לדעתי בנימוק שאיננו נכון: שבגללה תעלה רמת החיים אצלנו. יכול להיות שהדבר יעלה את רמת החיים, אבל אין בזה אסון. הטלויזיה חשובה לא רק מן הצד החברתי אלא גם מן הצד הטכנולוגי. אם אנו מדברים במדינת ישראל על פיתוח תעשיה אלקטרונית, איך נפתח אותה? אני בא אליכם מארוחת צהרים עם משלחת איטלקית השוהה בארץ. האיטלקים ייצרו מיליון מכשירי טלויזיה. זאת תנופה ממדרגה ראשונה לפיתוח המחשבה והטכניקה האלקטרונית של מדינת איטליה. באירופה יש כיום כמעט על כל 4-3 אנשים מכונית נוסעים. לא שאני מתפעל מזה שנוסעים במכונית, אבל תעשיית המכוניות היא אחת מתעשיות היסוד של מדינה הרוצה לפתח את הטכניקה שלה. לפי דעתי מוכרחים לשנות קצת, קודם כל, את המנטליות, את כל הגישה.

אני יודע כי יש כאן גם מהנדסים ביניכם. וגם בענין המהנדסים, הרשו לי לומר כי יש כמה שגיאות בתכנון הרחובות הצרים והעקומים וכן בבתים שהוקמו, אשר מי יודע איך הם ייראו בעוד עשר שנים. אני גם רואה איך בונים בנייני משרדים אלה או אחרים מטעם הממשלה. עליכם לראות בחזונכם את המדינה בעוד עשר שנים, ולא יהיה זה אסון אם נכניס לתחושתנו קצת אסתטיקה, קצת יחס, קצת העזה, ולא נהיה חברה אכולת בקורת וחסרת רוח העזה. אינני מסכים שזאת בעיה כספית. אני בטוח כי הבעיה היסודית היא רק בגישה לכל הבעיות האלו.

(מתוך הרצאה במועדון ההנדסי בתל אביב. 1965 לערך; "השלב הבא" עמוד 193)

בעד איכות החיים המערבית

אם רוצים אנו, למשל, שיבוא אלינו יהודי רוסיה, חייבת להיות בישראל לא רק יותר חירות מאשר ברוסיה כי אם גם יותר השכלה, חינוך ותיאטרון. אם רוצים אנו שיבואו אלינו יהודים מאנגליה, צרפת ואמריקה, צריך שעלייתם לישראל לא תהיה כרוכה בירידה ניכרת ברמת חייהם. ואם אנו מאמינים שהעליה תימשך עוד עשרות בשנים הרי חייבת ישראל לשמור על הכושר שלה להשתוות עם רמות הפיתוח בעתיד, שתהיינה מהפכניות עוד יותר.

('דבר' 12.12.1965; "השלב הבא" עמוד 250)