פתאום כולם משוררים. חוץ ממי שכן

השאלה מהי שירה – כלומר מה נכלל בז'אנר הספרותי שירה; לא שירה במובן של זִמרה – יכולה להיפתר בשאלת מחץ: מה אכפת לך מהגדרות? תן לטקסט לדבר בעד עצמו, ולמי אכפת אם קוראים לו שירה או פזמונאות או סבתא יוכבד. זאת שאלה מצוינת, ונסתפק בתשובה תכליתית: אכפת לנו מה נחשב שירה כי ההגדרה "שירה" מַאצילה לטקסט הילה אמנותית; כי היא נותנת לו בעיני רבים, בצדק או שלא בצדק, יותר תוקף ולגיטימציה וחשיבות; כי שירתו של דור נכתבת ברובה בהתאם להגדרה המקובלת בו מהי שירה; כי על טעם ועל ריח יש מה להתווכח.

השאלה מהי שירה היא גם תיאורטית מדי. תלוית־תקופה מדי. כמעט לכל הגדרה יימצאו יוצאי דופן, טקסטים שהשיריות קורנת מהם אך הגדרה זו או אחרת מותירה אותם בחוץ. כמעט כל הגדרה גם תהיה, מנגד, מחוררת מדי. קל מדי יהיה לטקסטים אפורים כשק או סתמיים כאבק להסתנן אליה בכל מיני אמתלות.

הנה כמה הגדרות ידועות לשירה, שאולי רק בהצטרפן יחדיו יקרבו אותנו למשהו. שירה היא טקסט טעון משמעות עד קצה גבול יכולתו. שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן. שירה היא טקסט שהפונקציה הפואטית של הלשון מרכזית בו; או בניסוח פשוט יותר, טקסט המכוון גם אל עצמו, אל אופן ניסוחו, ולא רק נועד להעביר מסר; כלומר, טקסט שהשפה בו אינה עניין מקרי, מותלה, שרירותי. שירה היא, אפוא, מה שלא עובר בתרגום, כי היא לשה במילים עצמן, בבשר העיצורים ובדם התנועות. אבל מול הגדרה זו הציע המשורר דוד אבידן את היפוכה: שירה היא מה שכן עובר בתרגום, כי השירה היא רוח ומצב־נפש ורעיון. ואותו אבידן גם כתב שיר ידוע על כך ששיר הוא מה שהמשורר מחליט שהוא שיר, הגדרה שכמה אנשים, להבדיל מאבידן עצמו, לוקחים ברצינות גמורה.

בקיצור, בסופו של חשבון, כדי להכריע מהו שיר צריך בעיקר טעם ואינטואיציה. המושג "שיר" הוא אידיאה אפלטונית היכולה להתממש בהרבה דרכים חלקיות. אידיאה שהיא מין מוקד דמיוני שאפשר להקיפו במעגלים מתרחבים של הגדרות. כלומר, יש שיר שהוא שיר מאוד; ובמעגל רחב יותר יש שיר שהוא שיר מבחינה מסוימת המפצה על בחינה אחרת שבה הוא לא כל כך שיר; והלאה משם, הרחק עוד מן המרכז, יש שיר שהוא קצת שיר אם מתעקשים.

בעיניי הפרטיות, השיר הסימבוליסטי (מיד אסביר מהו) הוא מרכז המעגל. הוא הקירוב הטוב ביותר אל האידיאה המוחלטת "שיר". שיר סימבוליסטי הוא, לצורך ענייננו, שיר השואף אל מְרַב השיריוּת במרב הממדים. הוא מדבר בתמונות ובסמלים, והללו אינם קישוט אלא מהות. יש בו מוזיקה גם אם אין שרים אותו: מוזיקה של צלילים והדים, מוזיקה של מקצב פנימי, מוזיקה של מנגינה שהמילים יוצרות. מילותיו נושאות רעיון, או הלך נפש, או מחוללות מצב־נפש, אך מילים אלו הן גם חיות־הנושאות־את־עצמן: צלילן, רכיביהן הפיזיקליים, האסוציאציות התרבותיות שהן מעוררות – כולם מחושבים, כולם חשובים. וכמובן, סימבוליסטי או לא, שיר צריך שיהיה בו אותו יסוד חמקמק המשגיב אותו מן הסתמיות, יסוד האורב לקורא בין המילים, מזנק עליו לפתע ומרעיד בו מיתר עמוק.

השיר הסימבוליסטי הוא שֶקֶר שנועד לגלות אמת. כי יש אמתות מסובכות, בלתי מוגדרות, שאפשר לספרן רק בתרכובת מיוחדת של שקרי־חן והבלי־יופי. כדברי נתן אלתרמן, גדול הסימבוליסטים העברים, השיר מספק לנו צעיפים צבעוניים כדי שנוכל להביט מבעדם היישר אל השמש. ככל ששיר הוא סימבוליסטי פחות, ככל שנושרים ממנו ממדים שיריים, ככל שחסרות בו, למשל, מוזיקליות, או אינטנסיביות צלילית, או סמליות, או מורכבות, או חד־פעמיות – כך הוא צריך לעבוד קשה יותר בממדים אחרים כדי להיות שיר.

הפולמוס שלי מתחיל כאן. לא פולמוס עם בעלי תפיסות אחרות של שירה וטעמים אחרים, אלא פולמוס של "לשיטתכם". לשיטתכם, קובעי הטעם העכשווי, הפוסט־מודרני, אתם שם למעלה; לשיטתכם, הקוראים המזדמנים, המורים ששנו־ופרשו והתלמידים, אתם שם למטה, הסופגים מה שסופגים מרוח הזמן המנשבת מלמעלה, מבינים מה שמבינים, מחוללים את התפיסה ה'עממית' של השירה, ומשפיעים בתורכם על מעצבי הטעם ועל הכותבים; לשיטתכם, יוצרי המוסכמות והנוהים אחר האופנות – לשיטתכם אתם דורכים לעצמכם על הרגל. תפיסת השירה שלכם הגיעה לידי פרדוקסליות המקריסה אותה אפיים ארצה.

שפוך את הלב

זה התחיל בבלבול גורלי. מתישהו, בעקבות העידן הרומנטי, נוצרה המוסכמה שלַשם "שירה" ראויה רק שירה לירית. שירה לירית, ליריקה, היא שירה המבטאת את רגשותיו של היחיד. אכן, הליריקה היא ז'אנר מרכזי בשירה. היא אולי באמת "הכי" שירה: לא מספרת סיפור כמו הפרוזה, לא מבקשת להפעיל את ההמונים כמו הנאום, עונה היטב על הדימוי של השירה כשיחה של היחיד עם עצמו בחדרי חדרים. גם השיר הסימבוליסטי הטיפוסי הוא בדרך כלל שיר לירי. כך שיש יסוד לזיהוי הזה של שירה עם ליריקה. ובכל זאת, יש הבדל בין האומר שהליריקה היא עמוד התווך של עולם השירה, שהיא הסוגה השירית הטיפוסית ביותר –  לבין האומר שרק ליריקה היא שירה, וגרוע מכך, שכל מה שדומה לליריקה בנושא שלו ובמצב הרוח שלו, כל כתיבה אישית רגשית לא קוהרנטית מדי, עולה לכדי שירה.

אך זו טבעה של מוסכמה עממית: היא נוטלת את הרימון העסיסי של רוח הזמן, זורקת את תוכו ואוכלת את קליפתו. היא מרדדת. אם באקדמיה, בחוגי היוצרים והחוקרים והקוראים המקצועיים, ברפובליקה הספרותית, הליריקה תפסה מעמד בכורה בשירה – הנה בציבור הרחב, בבתי הספר למשל, היתרגם הדבר לשחור־לבן: רק ליריקה היא שירה, כל ליריקה היא שירה. שפוך את הלב, תן מעצמך – וכתבת שירה.

בערך במקביל להתפשטות המוסכמה הזו, החלה השירה הלירית להיכתב בצורות חופשיות, בלי המוזיקליות המסורתית (חרוז ומשקל). אצל המשוררים הטובים זה נעשה תחילה במוזיקליות מעודנת וסמויה. נתן זך, למשל, המזוהה כל כך בשירה העברית עם המהפכה הזו, עם השירה החופשית כביכול, כתב את מיטב שיריו הנודעים במוזיקליות פנימית עשירה מאוד, למען האמת גם בחריזה מוצנעת.

אך התפיסה העממית, שוב, הלכה אחר הכותרות הפשטניות. אמור מעתה: שירה היא טקסט קצר, בשורות קצרות וחתוכות, מוטב בניקוד, ובתנאי גדול אחד: שלא יהיו בה הסממנים המוזיקליים המובהקים והקלים לזיהוי, כלומר חרוזים, תבנית מוגדרת ומשקל מוסדר. על פי גישה זו, מה שנכתב לצורך הלחנה ("פזמון"), או אפילו מה שנכתב באופן המזמין הלחנה (בחרוז ובמשקל), אינו באמת שירה; שירה היא רק תכנים ליריים, שיריים יותר או פחות, הכתובים שלא בתבנית מוזיקלית.

נוצרה אפוא דיכוטומיה עממית – שהיא הקצנה קריקטורית של רוח הזמן אצל מביני הדבר וקובעי הטעם. על פי דיכוטומיה זו, יש "שירה", או "שירי משוררים", שאמנם אפשר להלחין אותם בדיעבד – ויש לעומת זאת "פזמונים", שהם שירים מולחנים או לא מולחנים הכתובים בצורות מתנגנות.

התפיסה הזו השפיעה בתורה על התפתחות השירה הנכתבת פה. אפשר לומר, בגסות ובהכללה איומה ותוך התעלמות משפע יוצאי דופן מחממי לב, אך עדיין אפשר לומר, שהַבריחה מהמחויבות הסימבוליסטית, ניתוק הקשר בין שירה למוזיקליות ולצבעוניות, והזיהוי המופרז בין שירה לליריקה ובין ליריקה לפריקת רגש, גרמו לכך שרובה של השירה שנכתבה פה בשליש האחרון של המאה העשרים היה די משעמם ולגמרי לא מלהיב. כך, ודאי, שפט אותה הציבור – אותו ציבור עצמו שגרם לה להיות כזו. הציבור ציפה מהמשוררים שיכתבו יומני חוויות אישיים, המשוררים עשו כך, למרבה הפלא זה לא עניין את הציבור – וכך נדחקה השירה לקרן זווית של התרבות. בערך משנת 1970 (שנת מותם של נתן אלתרמן ולאה גולדברג) ואילך, לא קם בישראל משורר גדול ממש, ועוד פחות מכך קם דור חדש ותוסס של קוראי שירה. עיקר חיי הספרות בארץ התקיים בעולם הסיפורת.

כך עד שנת 2000 בערך; בעשור־וחצי האחרונים בולטות תופעות חדשות שמושכות אל השירה קהל: המוזיקליות חוזרת באגפים מסוימים, כגון אצל משוררי כתב העת 'הו!' המזוהה עם מגמה זו, וכתב העת 'בגלל'. מנגד, נכתבת יותר שירה פוליטית וציבורית וזהותנית, ולציבור יש בה עניין, ולעתים, כשהיא מייצגת תופעה אופנתית, וכשהיא מאמצת את הנורמות הרופפות, האנטי־סימבוליסטיות, של השירה ה'לירית' החדשה, ומרופפת אותן עוד עד כדי כתיבת מאמרים צעקניים המכנים את עצמם שירים, כמו אצל כמה ממשוררי הקבוצה המתוקשרת 'ערס פואטיקה', הדבר נעשה אפילו אופנתי.

תצוין כאן עוד תופעת לוואי של הזיהוי העממי השגוי בין "שירה" לבין ליריקה חסרת מוזיקליות: פתאום כולם כותבים שירה. האינטרנט, תחילה אתרי יצירה ובלוגים ובהמשך פייסבוק, האדיר את התופעה. לכל אחד, תודה לאל, יש במה חופשית היום. זה לכאורה פרדוקס: השירה נדחקה לפינת חיי התרבות, אבל כולם משוררים. או, אם לחדד את זה עוד – אף אחד לא קורא שירה, אבל כולם כותבים שירה. אבל קל להבין איך זה קורה. כאשר קל כל כך לכתוב שירה, אז למה לא לכתוב? אבל כאשר קל כל כך לכתוב שירה, וכל דבר הוא שירה ובלבד שלא יהיה שירי מדי, למה כן לקרוא? את מי זה מעניין?

במחוזות האיכותיים יותר, בשירה הרואה אור בספרים, התופעה חריפה פחות, אך עדיין היא ניכרת. רבים מספרי השירה העכשוויים עונים לתיאורה של גילית חומסקי ב'מקור ראשון' (ו' באלול תשע"ו): "השירה החדשה, כך נראה, התכנסה אל מבנה אוורירי די אחיד: תובנה יחידה, מתוארת בפירוט כזה או אחר, ושורת פאנץ' זוהרת בבדידות בקצה השיר". חלק נכבד מן השירה הלירית המתפרסמת בספרים ובכתבי עת הוא שירה מצוינת. אפשר לקרוא בה לאט, כמה פעמים, ולגלות עוד ועוד רבדים. אך הציבור הרחב, שאינו מבחין בדקויות, למד לזהות שירה עם סתמיות ושעמום, ואלה בתוכו המקיימים יחסי אהבה עם המקלדת שלהם בוחרים אחת מהשתיים: לכתוב כזו, כלומר לכתוב שירה שבינה ובין אידיאת השירה אין מכנה משותף כלשהו – או לכתוב פארודיות מבזות על אלה שכותבים כזו.

קטעים אתכם

ואז התחיל הקטע של הספוקן וורד והפואטרי סלאם, והעמיד את הכול במבחן. ספוקן וורד הוא מעין שירה מדוברת: טקסטים המבוצעים בדקלום בעל פה לפני קהל. פואטרי סלאם הוא מופע תחרותי של ביצוע ספוקן וורד. מנקודת המבט שלי הקושרת שירה עם חוש השמיעה, התופעה הזו היא בשורה נהדרת. השירה עולה לבמה; יוצאת אל הרחוב; נפגשת עם קהלים חדשים; ובעיקר, מחויבת לשוב אל הצליל ואל ההדהוד. הספוקן וורד הוא, בפוטנציה, צעד גדול בחזרת השירה אל השיריות.

הספוקן וורד הוא, מבחינה ספרותית, רב־סוגתי. זהו דיבור מתוכנן, מלאכותי, מסוגנן, הכולל בדרך כלל חריזה. לא סתם הוא נקרא במקור 'ספוקן וורד', מילה מדוברת, ולא שירה: תחת הגג הזה חוסים מונולוגים תיאטרליים, נאומים, סטנד־אפ כתוב מראש, וגם שירה. יש בו טקסטים מחורזים, לפעמים בחריזה בסיסית ולפעמים בחריזה סתמית ולפעמים גם בחריזה טובה, יש בו פזמונים בלי מנגינה, ויש בו גם שירה בכל מיני רמות של שיריות ושל איכות. בערב של ספוקן וורד תשמעו ערב רב של סוגות.

איך תתמודד עם זה האבחנה העממית בין שירה לפזמון? מה עושים עם הספוקן וורד: שירה או לא? מצד אחד – הוא בחרוזים, אז מה פתאום לקרוא לו שירה? מצד שני – הרי הוא מהלב! ולא שרים אותו! והוא ממש מזכיר באנרגיות שלו את גיבורי השירה החדשים, אנשי ערס פואטיקה! הרי הוא פואטרי, ככה קוראים לזה, פואטרי סלאם, לא?

ההכרעה חד־משמעית: אנשי הספוקן וורד, מכל הסוגים והרמות, ממִצְחְקָנִים עד משוררים מיטיבי קרוא, הוכרזו כמשוררים. יצירותיהם, גם הבידוריות ביותר, זוכות לסופרלטיבים שנועדו לאמנות. "יפהפה": זה התואר שמצאה לנכון כתבת בעלת נטייה ספרותית מובהקת להכתיר בו מונולוג סאטירי משעשע של אמנית ספוקן וורד במטפחת. עוד אמנית ספוקן וורד במטפחת (אני מאוד בעד שתיהן, הן נהדרות ומצחיקות) זכתה שהמונולוג הסאטירי שלה על אודות המטפחת יהיה ה"שיר" הראשון שתאגיד "כאן" משחרר בפינת שירה טלוויזיונית שבועית חדשה.

אחרי שחרור פינת השיר הראשונה של "כאן" פרסמתי בפייסבוק את תמצית הדברים שכתבתי כאן בהרחבה. מרתק היה לראות את ההמשך. עד כה הועלו בפינה הזו עוד שלושה שירים. הפעם לא מעולם הספוקן וורד, אלא מלב לבו של הממסד השירי האנטי־סימבוליסטי. אלו היו שירים במובן שניתן למונח שירה בשליש האחרון של המאה. השניים הראשונים אנקדוטות: האחת מין אגדה סמלית, השנייה זיכרונות ילדות של המשורר. סיפורונים קטנים ונחמדים, עם ממד סמלי המקנה להן איכשהו את כתר השירה. האחרון מונולוג דיבורי כמעט, אמנם עתיר מטאפורות ומשחקי מילים.

הנה לנו, בינתיים, גבולות הגזרה החדשים של השירה: להיכל הזה נכנסים רק שירים מן המעגלים החיצוניים של השיריות. שירים שקל יותר לכנותם, באין מילה ספציפית, "קטעים". סטנד־אפ סרקאסטי נוקב מכאן, סיפורונים סמליים מכאן. השיר השירי – המוזיקלי, הציורי, המתחמק מהאמירה הישירה או הסרקאסטית – עוד מחכה לסרטון שלו.

ראו את המפה החדשה, מפת השירה שחור גדול גזור במרכזה. הרי זה המצב כיום בדמיון הציבורי, אלה החוקים:

טקסט כתוב, מנוקד – אם הוא מוזיקלי הוא לא שירה, אם הוא לא מוזיקלי הוא שירה.

טקסט מושר – לא שירה.

טקסט מדוקלם בהופעה – שירה בכל מקרה.

כך קורה שמערכון סאטירי הוא שירה, ורשמים אישיים הם שירה, אבל שיר מורכב, טעון-לשון, רב-דימויים, מצלולי, מהדהד, מחורז בחרוזים חדשניים, אך תוכנו חורג מן החוויות היומיומיות וממעגל החיים השגרתי – מהססים אם לקרוא לו קטע, פזמון או טור. ואתה, המשורר היורד אל מרתפי התודעה ומטפס אל מגדלי הדעת, המכוון יום יום כמשרתה הנרצע של המוזה את מאות מנופי עוגבך הגדול ומלטש את אחרוני הדיאזים שתדייק על מי מארבע מקלדותיו – לך דפוק את הראש בקיר.