מלחמה כאידיאל סוציאליסטי

כלכלת מלחמה

לכלכלה ריכוזית מתוכננת ומולאמת יש יתרון על כלכלת שוק חופשית בתנאים קיצוניים של מלחמה ממושכת, או בתקופה קצרה של מאמץ לאומי גורלי; כאשר יש צורך להתעלם מהיגיון כלכלי וממטרת רווח, ולרכז את כל המשאבים וכוח האדם למטרה אחת. בצורה כזו ניתן לתכנן את היצור והקצאת חומרי הגלם, ההון וכוח האדם, פעולה שנחשבת בלתי אפשרית בכלכלה נורמלית.

אך בתום שעת החרום או המלחמה, קשה להשתחרר מהסוציאליזם, ההלאמה, המערכת הריכוזית ומהרגלי התכנון הצנטרליסטי. העובדה היא שהמנהיגים והמנהלים אינם ממהרים לוותר על הסמכויות והכוח שניתנו להם.

גם כאשר המלחמה חלפה ממשיכים הסוציאליסטים להציג בגעגועים את תקופת החירום והמלחמה כימיו הטובים של הסוציאליזם והקולקטיביזם.

'ספוטניק' ומדליות זהב

ריכוז חסר היגיון כלכלי של המשאבים הלאומיים בנקודה שנראית חשובה לשליטים מייצרת הישגים מעוררי התפעלות אצל חסידי המשטר הטוטליטרי. כך המדינה המפגרת והרעבה של קוריאה הצפונית מצליחה לייצר נשק גרעיני, טילים וצוללות, וברית המועצות הקדימה את ארצות הברית בשיגור לווין 'ספוטניק 1' לחלל.

דוגמה נוספת היא גרמניה המזרחית (ד.ד.ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), שהייתה מדינה לא גדולה – בת 17 מיליון תושבים – שפיגרה הרחק מאחורי גרמניה המערבית. ראשי המפלגה החליטו להציג את יתרון גרמניה המזרחית על המערבית על ידי יתרון ספורטיבי. כך קיבל משרד הספורט תקציבים בלתי מוגבלים, אלפי ילדים מויינו ורוכזו במחנות אימונים אכזריים, הספורטאים זכו לתנאים אידיאליים, לטיפול מדעי וגם לזריקות סטרואידים והורמונים שהרסו את בריאותם.

התוצאות היו מדהימות. בחמש האולימפיאדות בהן השתתפה, המדינה הקטנה הגיעה למקום השלישי במספר המדליות, שברה כמה שיאי עולם, זכתה ב-153 מדליות זהב, 129 מדליות כסף ו-127 מדליות ארד – הרבה לפני גרמניה המערבית. השמאל זכה בהוכחה לייתרון השיטה הסוציאליסטית.

כלכלת מלחמה בגרמניה

בגרמניה, מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הביאה את התכנון הכלכלי המרכזי ואת ניהול כל המשק על ידי המדינה לשיא חסר תקדים, עד שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומנהיגיה היו משוכנעים שגרמניה הקיסרית נמצאת על סף כלכלה וחברה סוציאליסטיות.

לפני המלחמה היו המטה הצבאי והממשלה משוכנעים שהמלחמה תהיה "מלחמת בזק" קצרה שאינה מחייבת התארגנות כלכלית מיוחדת. אולם ולטר רתנאו, בנו של מייסד קונצרן החשמל A.E.G, יהודי, סוציולוג ומדינאי לאומי שנרצח על ידי אנטישמים בשנת 1922, היה משוכנע שצפויה מלחמה ממושכת.

באוגוסט 1914 יומיים לאחר פרוץ המלחמה מסר רתנאו, שהאמין בכלכלת קונצרנים ובתכנון מרכזי, לשר המלחמה הגרמני תכנית שתאפשר למדינה לנהל מלחמה במשך שנים, על ידי ריכוז כל הייצור והאספקה של כל חומרי הגלם תחת אחריותה של ועדה ממשלתית אחת. רתנאו נכנס למשרד המלחמה ונעשה המתכנן הראשי של הכלכלה הגרמנית שנקראה "סוציאליזם מלחמתי".

ב-1916, אחרי שגרמניה ספגה מיליון אבדות; לאחר שהמלחמה נעשתה סטטית והיה ברור שההתמודדות תהיה גם, ואולי בעיקר התמודדות כלכלית, יזמו במטה הצבא את "תכנית הינדנבורג" (פלדמרשל פאול פון הינדנבורג היה ראש המטה, ולאחר המלחמה הנשיא).

במשרד המלחמה רוכזו תעשיינים, כלכלנים וגנרלים שהחלו לנהל את הכלכלה הגרמנית. התכנית כללה, בין השאר גידול עצום של התעשייה הכבדה, סגירת האוניברסיטאות, גיוס כללי לעבודה של כל הנשים והגברים שאינם בצבא, תוספת שעות עבודה, עבודת כפייה באזורים הכבושים, ריכוז יצרנים קטנים בקונצרנים גדולים, קיצוב ושליטה על המחירים.

בין ראשי המתכננים היה פון מולנדורף, עוזרו של רתנאו בחברת A.E.G שדגל בריכוז ותכנון ממשלתי כנגד "האגואיזם הכלכלי" והגדיר את התכנית "מסגרת לסדר כלכלי חדש". רתנאו אמר על ניהול כלכלת גרמניה על ידי המטה הכללי: "לתכנון שהושג אין תקדים בהיסטוריה ותהיה לו השפעה גם אחרי המלחמה". משק המלחמה המתוכנן והמרוכז אפשר לגרמניה שהייתה במצור, להמשיך את המלחמה הנוראה כמעט חמש שנים.

לא רק הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה התפעלו מהכלכלה המתוכננת והמנוהלת על ידי המטה הכללי. אפילו המנהיג הקומוניסטי הרוסי ניקולאי בוכארין קבע בהתלהבות שהמלחמה יצרה בגרמניה כלכלה סוציאליסטית.

בהמשך, מ-1933 החלו הנאצים בבניית כלכלת מלחמה ריכוזית שנקראה "תכנית ארבע השנים", בניהולו של הרמן גרינג. בשנות המלחמה נוהלה כל כלכלת גרמניה ואירופה הכבושה על ידי אלברט שפר במטרה לספק לצבא העצום נשק תחמושת וציוד. בזכות הניהול והריכוז של הכלכלה וניצולם עד מוות של מיליוני עובדי כפיה לא הייתה ירידה ביצור המטוסים, הטנקים והתחמושת עד חודשי המלחמה האחרונים, למרות המפלות, האבידות וההפצצות. הכלכלה המדינתית המרוכזת אפשרה לגרמניה להמשיך במלחמה למעלה מחמש שנים.

לאחר המלחמה התרחש בגרמניה "הנס הכלכלי" על ידי שר האוצר לודוויג ארהארד שהנהיג בגרמניה לראשונה בתולדותיה כלכלת שוק חופשית, למרות התנגדות הסוציאל-דמוקרטים.

רוסיה במלחמה

בשנים1941 ו-1942 כבשו הגרמנים שני מיליון קילומטרים מרובעים – יותר ממחצית רוסיה האירופית. תחת שלטון הגרמנים היו כ-80 מיליון תושבים – כ-40 אחוזים מהאוכלוסייה. בידי הגרמנים נפלו 70 אחוזים מיצור הברזל ו-60 אחוזים ממפעלי הפלדה והפחם של רוסיה. בשנת המלחמה הראשונה איבדה רוסיה 11 מיליון חיילים.

ברית המועצות הגיבה בהעברת 1,500 תעשיות גדולות על מאות אלפי פועליהם מעבר להרי אורל ולסיביר. במזרח הוקמו גם אלפי מפעלים חדשים. הפועלים והפועלות עבדו בתנאי כפור ורעב מהבוקר עד הלילה. האוכלוסייה קיבלה רק את מינימום המזון הדרוש להישרדות, וגם זה לא תמיד: מאות אלפים בעורף גוועו ברעב וקפאו בקור.

התוצאות היו מדהימות. כבר בשנת 1942 גדל יצור הרובים פי 4 והגיע ל-6 מיליון (כל המספרים ביחס ליצור בשנה שלפני המלחמה). יצור השריון והתותחים גדל פי חמישה. ב-1942 יצרו הסובייטים 21.7 אלפי מטוסים, זאת לעומת 8,000 בשנה שקדמה למלחמה.

ב-1943 יצרה ברית המועצות, שהייתה מדינה מפגרת ונשארה כזאת, כאלף טנקי T-34 ואלף תותחים על מרכב T-34 בחודש (כן, בחודש!). ב-1944 יצרה ברית המועצות 40,000 מטוסים מסוגים שונים.

ההישגים האלה, שהביאו למפלת גרמניה במלחמה, והמחיר האנושי הנורא ששולם עבורם, לא היו אפשריים במדינה דמוקרטית ובכלכלה חופשית.

הכלכלה הסובייטית נשארה מפגרת וכעבור מחצית המאה התמוטטה ברית המועצות מסיבות כלכליות.

כלכלה ציונית

בשנת 1917 שוחררה ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני, החל המנדט הבריטי והארץ נפתחה לעליה.

המשק הארץ-ישראלי היה קטן ומפגר ולא הייתה כל אפשרות עבודה לעולים. היצע העבודה היחיד היה זכייה במכרזי הצבא הבריטי לסלילת כבישים בעבודת ידיים ובשכר רעב. האפשרות הזאת התאימה למאות העולים הצעירים שהגיעו מהמהפכה ומהקומוניזם המלחמתי ברוסיה הסובייטית.

הצעירים התארגנו ב"גדוד העבודה". הם התחלקו ל"פלוגות" וחיו במחנות אוהלים, בעבודת פרך ובתנאי עוני לאורך הכבישים שנסללו ברחבי הארץ. הגדוד נוהל בצורה צנטרליסטית על ידי מנהיג אחד, מנחם אלקינד, ששלט על הקופה המשותפת, העבודה והמחייה של כל הפלוגות.

הצלחת הגדוד בעבודה הקבלנית חיזקה את אמונת מנהיגיו בקומוניזם הצבאי כשיטה והם קבעו את המטרה: "קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל" כדרך להגשמת הציונות. כאשר הסתיימו העבודות הקבלניות בכבישים עזבו מרבית הצעירים את הגדוד, ומנהיגיו המיואשים חזרו לרוסיה הסובייטית ונרצחו בטיהורים הסטליניסטיים ובשואה..

גם הישובים הרבים שהקימה ההסתדרות הציונית כדי להשתלט ("לכבוש") במהירות אזורים ושטחים בארץ לא היו יכולים להיות יחידות כלכליות יעילות למטרות רווח.

החלוצים לא התבקשו להוכיח "רווח לפני מס". הם נדרשו רק לחיות בעוני, לעבוד בפרך ולסכן את חייהם בפרויקט הציוני. לא יכול היה להיות היגיון כלכלי ביישוב חקלאי על הצוקים הסלעיים של מנרה, כאשר את המים מביאים במשאית מהעמק ו"האיכרים" הם יהודים צעירים ("חלוצים") מגרמניה שמעולם לא התנסו בעבודה פיזית. גידול עגבניות על האדמה המלוחה לחופי ים המלח, ב"בית הערבה" לא היה עסק כלכלי משגשג. ישובי "חומה ומיגדל" שקמו בין לילה בזמן המאורעות, בלב אזורים ערביים לא נועדו ולא היו יכולים להיות עסק רווחי.

כך, הקיבוצים היו הפורמציות המתאימות והיעילות ביותר להתיישבות הציונית לקביעת הגבולות ולבניית כוח צבאי. גם ליצור מזון עברי עצמאי ("מתוצרת הארץ") לא היה היגיון כלכלי. "הצנע", הקיצוב וניהול כלכלת חרום על ידי אשכול וספיר היו הכרח בקליטת העלייה ההמונית. את הכלכלה הציונית הזו כינה חיים ארלוזרוב "כלכלה הרואית".

משבר וסוף טוב

הצלחתם של "הכלכלה ההרואית" והקיבוצים הביאו לאמונה בכלכלה הסוציאליסטית ולקושי רב להשתחרר ממנה כשקמה והתבססה המדינה.

כלכלת ישראל נכנסה למשבר וקיפאון, והקיבוצים והמושבים פשטו רגל תוך משבר חברתי ואנושי. קשה היה להשתחרר מניסיון מוצלח (לזמנו), ממבנים וארגונים שהתאימו למשימות שעברו, ומאידיאולוגיה וגם מתרבות שעבר זמנם.

תוך משברים עברה ישראל לכלכלת שוק חופשית והקיבוצים נטשו את השיטה הסוציאליסטית, הופרטו ובנו עסקים למטרת רווח. היום לישראל ישנה כלכלה מצליחה וצומחת וגם הקיבוצים יצאו מהמשבר והם צומחים כלכלית וחברתית.