האם כולם כבר זקנים מדי לרוקנרול?

המאמר פורסם לראשונה במגזין 'קומנטרי', ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב 

זה קרה ב־9 במאי 1964. שיר הנושא של האלבום 'Hello, Dolly' של לואי ארמסטרונג הפך לסינגל הנמכר ביותר באמריקה, ועקף בסיבוב את הלהיטים Can’t Buy Me Love ו־Do You Want to Know a Secret של ה'ביטלס', בדרך לראש מצעד הפזמונים של המגזין 'בילבורד'. בדיעבד יסתבר כי זהו תקליט הג'אז האחרון שיעשה זאת, והמקרה האחרון שבו שיר נושא של מחזמר שהפך בעצמו ללהיט יגיע למקום הזה.

אחרי שבוע, כאשר Hello, Dolly פינה את מקומו בפסגה לטובת My Guy של הזמרת מרי וולס, תם ונשלם 'תור הזהב' של מוזיקת הפופ האמריקנית. רוקנ'רול, המוזיקה המועדפת של בני דור ה'בייבי בום', הפכה להיות המכנה המשותף של מוזיקת הפופ בארה"ב ובאירופה.

שום דבר לא נשאר פופולרי לנצח, ובשנות התשעים הגיע תורו של הרוק לפנות את מקומו להיפ־הופ, שהפך לז'אנר מוזיקת הפופ הנמכר ביותר באמריקה. אבל ההתפצלות של התרבות המשותפת שלנו לכיוונים שונים מנעה מההיפ־הופ להתפתח ולהיות מכנה מוזיקלי משותף חדש. במקום זאת יש לנו כעת סוגים רבים של מוזיקה פופולרית, שאף אחד מהם איננו מתקרב לדומיננטיות התרבותית שממנה נהנה הרוקנ'רול במשך למעלה מ־25 שנה.

כוכבי הרוק של שנות השישים והשבעים שהצליחו לשרוד מצויים כעת בגיל הזהב שלהם, וחייהם ויצירתם הפכו נושאים לביוגרפיות רבות ולסיכומים עיתונאיים היסטוריים. האחרון שבהם הוא הספר Never a Dull Moment: 1971, the Year that Rock Exploded מאת דיוויד הפוורת'. הספר הוא סיקור תוסס של השנה שבה הופיעו אלבומים רבי מכר כגון Every Picture Tells a Story (רוד סטיוארט), Hunky Dory (דיוויד בואי), לד זפלין 4, Nilsson Schmilsson (הארי נילסון), Sticky Fingers (רולינג סטונס), Tapestry (קרול קינג) ו-Who’s Next (להקת ה'מי').

הפוורת', עיתונאי רוק בריטי ותיק, טוען כי אלבומים אלה הם "הקאנון של הרוק", שהוכיחו עצמם לצמיתות כבעלי אמירה אמנותית ותרבותית:

רבים מהמוזיקאים שיצרו את האלבומים האלה ב־1971 עדיין מנגנים היום, במקומות גדולים מתמיד, מול קהלים ענקיים המורכבים מכמה דורות – של הילדים ואפילו הנכדים של האוהדים המקוריים שלהם… התקליטים הללו לא רק טובים להפליא ועדיין רעננים; הם גם זוכים לשיעורי האזנה גבוהים יותר מאשר כל מוזיקה מוקלטת בהיסטוריה.

אבל העובדה שה'רולינג סטונס' מצליחים עדיין למלא אצטדיונים, 52 שנה לאחר צאת אלבומם הראשון, אין פירושה שהמוזיקה שלהם תצליח לקלוע גם לטעמם של הדורות הבאים. וכאן המקום לשאול: האם מוזיקת הרוק של ה'בייבי־בומרס' הייתה משמעותית מבחינה מוזיקלית כמו מוזיקת הפופ האמריקנית של תור הזהב? ואולי הפופולריות שלה הייתה רק תופעת לוואי של המהומות של שנות השישים, וסוד הקסם שלה עד היום הוא לא יותר מאשר ביטוי לכמיהתם של אנשי דור ה'בייבי־בום' לנעוריהם האבודים?

אנטי־מלחמתיות והפקרות מינית

רוב חוקרי הרוק מסכימים עם הקביעה שהז'אנר החל להתגבש בסוף שנות הארבעים. כאשר מוזיקאים שחורים כגון פאטס דומינו ואייק טרנר ניגנו אותו לראשונה, זו הייתה גרסה מרוככת ופשוטה יותר של רית'ם־אנד־בלוז (R&B), שבעצמה הייתה גרסה פשטנית של סגנונות ג'אז שזכו לפופולריות אחרי מלחמת העולם השנייה. המורכבות הגוברת שלהם הרחיקה מאזינים שחורים, שהעדיפו סגנון מוזיקלי פשוט יותר שמתאים לריקודים. בניגוד ל־R&B, הרוק היה מכוון בעיקר לצעירים, והתפתח עוד יותר כאשר החלו לצוץ זמרים כמו צ'אק ברי ואלביס פרסלי, שכיוונו את המוזיקה שלהם לכתחילה לבני נוער.

הרוק זכה להכרה רחבה בארה"ב אחרי הופעתו של אלביס פרסלי בתוכנית האירוח של אד סאליבן ב־1956. ועדיין הוא לא הפך להיות דומיננטי מבחינה תרבותית, מפני שלא היו לו מספיק בני נוער לשם כך. יתרה מכך: כולם לקחו זאת כמובן מאליו שחובבי הרוק יתבגרו ויעדיפו עם השנים סוגים "בוגרים" יותר של מוזיקת פופ. לא רק שמוזיקת הפופ של תור הזהב הייתה מלודית יותר והטקסטים שלה מתוחכמים יותר, היא גם פנתה לקהל שעבר מזמן את גיל הטיפש־עשרה. שאר הסגנונות הפופולריים המרכזיים בשנות החמישים, קאנטרי ו־R&B, היו עוד יותר מבוגרים וכבדים מבחינת התוכן הלירי. לעומת כל אלה, הרוק בגלגוליו הראשונים היה ישיר מאוד מבחינה מוזיקלית, אפילו בוטה, והטקסטים שלו ינקו מחיי היומיום של המבוגרים. היה צפוי, אם כן, שילדי שנות החמישים יתבגרו ויחליפו דיסקט למוזיקה אחרת.

אך מה קרה במקום זאת? כתוצאה מה'בייבי־בום' לאחר המלחמה זינק מספר הלידות באמריקה. עד מהרה חל מפנה דמוגרפי, וב־1964 החלה תעשיית הפופ באמריקה לשווק את המוזיקה שלה בהתמדה לקהל של בני נוער מתבגרים. כלי התקשורת הממוסדים הגיבו כרגיל באיטיות: ה'ניו יורק טיימס' דיווח על מותו של לואי ארמסטרונג בכתבה בעמוד הראשון, ואילו כמה ימים קודם לכן כמעט התעלם מג'ים מוריסון, מנהיג להקת 'The Doors', שהידיעה על מותו נדחקה בקושי לעמוד 34. אבל ברדיו ידעו לפני כולם על השינוי, ותחנות FM החלו לשדר החל מ־1971 את הפורמט המנצח החדש – מוזיקת רוק מתוך תקליטים ארוכי נגן.

ככל שגברה הפופולריות שלו, הרוק עצמו הפך להיות מאתגר יותר. בשנות החמישים זו הייתה מוזיקת ריקודים פונקציונלית, שהיה לה קצב חיוני אך פשטני מדי שהרתיע מאזינים מבוגרים רבים, במיוחד מוזיקאים. אבל האופק שלה התרחב באופן משמעותי כשיצאו לאור התקליטים Rubber Soul (ב־1965), Revolver (ב־1966), ו־Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band (ב־1967) של ה'ביטלס'. אלבומים אלה שילבו לראשונה אפקטים אינסטרומנטליים משוכללים, ומילות השירים שלהם, שהושפעו מבוב דילן, התרחקו מרעיונות של אהבה רומנטית דביקה והתמודדו עם מגוון רחב יותר של נושאים במידה גוברת של מודעות עצמית ובאופן פיוטי.

במקביל, הרוקנ'רול החל גם לשקף את תבנית הנוף המשתנה של החיים בארה"ב ובבריטניה. לא רק שהוא גיבש עמדה פוליטית שהושפעה מהתנועה האנטי־מלחמתית – אלא שרוקרים רבים החלו לכתוב שירים ששיגרו רמזים עבים בכל הקשור להפקרות מינית ולשימוש בסמים, תופעות שהפכו לחלק העיקרי בתרבות ה'בייבי־בום'. לדוגמה: Let’s Spend the Night Together של ה'רולינג סטונס', Lucy in the Sky with Diamonds של ה'ביטלס', Light My Fire של ג'ים מוריסון ו'הדלתות', ו־White Rabbit של Jefferson Airplane. (מובן שסקס היה חלק מה־DNA של הרוקנ'רול, משום שביטוי זה עצמו רומז בלשון נקייה על קיום יחסי מין).

ב־1971 כבר לא היו שום מתחרים למוזיקה החדשה. מוזיקת קאנטרי ומוזיקת נשמה (שעתידים להתפתח מ־R&B) היו סגנונות נישה המועדפים על מיעוטים דמוגרפיים, אבל בשום אופן לא קראו תיגר על הדומיננטיות חוצת התרבויות של הרוקנ'רול. גם זמרים ותיקים כפרנק סינטרה ופרי קומו סתמו את האף והקליטו גרסאות מדוללות לשירי רוק ופופ מודרני, בניסיון נואש ליישר קו עם התהלוכה הגדולה שכבר הותירה אותם הרחק מאחור. ברוכים הבאים לעידן החדש: הרוקנ'רול.

ועכשיו כשזה נגמר, מה עוד נותר?

נשארו ילדים לנצח

הרוק של שנות החמישים ממשיך להיות מה שתמיד היה: מוזיקה מלהיבה וקצבית, אם כי פשטנית וצרת אופקים – כזו שמתאימה בעיקר לריקודים. רק  המיטב שלה – בפרט ההקלטות של אלביס בשנים שלפני 1958, שבהן התמזגו רית'ם אנד בלוז וקאנטרי למשהו חזק ואישי מאוד – יכול לעמוד במבחן הזמן בהשמעות חוזרות. כל היתר מעניין רק צעירים בני שבעים שהכירו את בנות הזוג שלהם במסיבות ריקודים בעידן הנשיא אייזנהאואר.

עד לנקודה מסוימת, הרוק של בני דור ה'בייבי בום' והדור שלאחריו הוא סיפור אחר. על כל פנים, החל מהאלבום My Generation (של להקת ה'מי') ב־1965 ועד Smells Like Teen Spirit של נירוונה ב־1991, רוב היצירות האחרות הוקלטו גם הם על ידי צעירים בעבור קהל צעיר עוד יותר. זה מסביר מדוע רק חלק מזערי מהן מסוגל גם היום ללכוד את תשומת לבנו. הן לא מספיק מאתגרות עבור אנשים שיש להם תחומי עניין בוגרים.

שלא יהיה ספק: הרוק של בני ה'בייבי בום' היה ונשאר חלק חשוב בסיפור של אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבו הועמדו למבחן מחודש כל הערכים המוכרים. שירים כמו My Generation של להקת ה'מי' (עם השורה האלמותית "I hope I die before I get old", השיר "Volunteers" של ג'פרסון איירפליין (עם השורה One generation got old/One generation got soul) ו־For What It’s Worth של 'באפלו ספרינגפילד' (עם Young people speaking their minds/ Getting so much resistance from behind) היו פס הקול של אמריקה באותן שנים. אבל אם נאזין להם כעת שוב, הנאיביות הפוליטית שלהם, כמו גם חוסר הבשלות של המוזיקאים שכתבו אותם, יעשו לנו צרבת.

בהקשר זה ראוי לציין שרק מעטים מאוד מהרוקרים של שנות השישים והשבעים עסקו בשיריהם בנושאים כמו נישואים, הורות, גירושין או מקומות עבודה. יתרה מזו: כמעט אף אחד מהם לא הצליח לשמר את החיוניות והיצירתית שלו כשהגיע לגיל העמידה, ועוד פחות מכך – לכתוב על שנות חייו המאוחרות מתוך בגרות. במקום זאת הם הפכו למופעי נוסטלגיה, המנגנים שוב ושוב את אותם להיטים מוכרים בפני אותו קהל מזדקן של מעריצים.

ברור שיש גם יוצאים מן הכלל, והם בולטים למדי. ראש וראשון הוא כמובן בוב דילן, שאימץ את ז'אנר הרוק ב־1965 ויצר באופן עקבי מוזיקה המיועדת למבוגרים לכל אורך הקריירה שלו, הנמשכת כבר למעלה מחמישים שנה. הלהקה שליוותה את דילן עד 1968 הקליטה שישה אלבומים שהיו בהם רוק, קאנטרי, בלוז ורית'ם־אנד־בלוז, במזיגה מיוחדת במינה שאין ערבה כמותה לאוזנם של מבוגרים, שה'אמריקנה' מהווה המשך ישיר שלה.

להקת Steely Dan, שהקליטה את אלבומה הראשון ב־1972, הלכה בדרך שונה אך זהה מבחינת הטעם הבוגר. היא שילבה ג'ז ורית'ם־אנד־בלוז לתוך השפה המוזיקלית שלה שהיתה רוקיסטית בבסיסה, והקליטה שירים שהציגו באומץ ומתוך ניתוק קר ולגלגני את חולשותיהם של ה'בייבי בומרס'. כך, למרות שאף אחד מחברי ה'ביטלס' לא עשה באופן עצמאי מוזיקה שהיא ברת השוואה באיכותה לזו של ה'ביטלס' כלהקה, חלק גדול מהמוזיקה שהם הקליטו יחד לפני שהתפרקו ב־1970, ושהושפעה עמוקות מבוב דילן, נותר מרשים עד עצם היום הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=F03a-EYvifU&feature=youtu.be

הצידוק היחיד: נוסטלגיה

באופן אישי, מדהים בעיניי כמה מעט מהמוזיקה שהאזנתי לה בשקיקה בנעוריי מעניינת אותי גם היום. זה נכון במיוחד ביחס לאלבומים ה"קלאסיים" של 1971 המצוטטים בספרו של הפוורת', שנראים לי היום ילדותיים באופן מביך. מלבד נוסטלגיה, איזו סיבה נוספת יש היום להאזין לתקליטים הבאים:

• 'אמריקה'
• Aqualung של Jethro Tull
• 4 Way Street של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג
• Fragile של Yes
• L.A. Woman של ה-Doors
• Meddle של פינק פלויד
• Pearl של ג'ניס ג'ופלין

מדהימה לא פחות היא החיוניות של מוזיקת הפופ של תור הזהב, אף שהכתר הועבר למוזיקת הרוק. לא רק שהיא זוכה לביצועים מחודשים ומרשימים של אמנים צעירים יותר כמו דיאנה קרול וג'ון פיצרלי, האלבומים שמייצגים את התקופה עדיין נמכרים יפה (בעיקר של אלה פיצג'רלד ופרנק סינטרה). ועדיין לא הזכרנו את המחזמרים של תור הזהב, שממשיכים לזכות לעדנה מחודשת בברודווי ובארה"ב כולה.

המפתיעה ביותר היא הרשימה הארוכה של זמרי פופ בני תקופתנו (כולל נטלי קול, בוב דילן, פול מקרטני, לינדה רונסטאדט ורוד סטיוארט) שהקליטו גרסאות אישיות (ורווחיות) משלהם ללהיטי תור הזהב – לעתים אף בהצלחה אמנותית סבירה.

למותר לציין, כמובן, כי מוזיקת פופ מתור הזהב (או כל מוזיקת פופ אחרת לצורך העניין) לא תבצע קאמבק מלא. התנאים התרבותיים והדמוגרפיים שנחוצים לשם כך אינם קיימים עוד. אמריקה מפוצלת מדי מכדי להעדיף סגנון מוזיקלי אחד על פני אחרים. אז נכון שטובים הסיכויים לכך שמוזיקת הפופ של תור הזהב תמשיך לשרוד, אך לא בטוח שזה יהיה גם גורלו של הרוק מתקופת ה'בייבי בום' בעשורים הקרובים. בהחלט ייתכן ש־Danny & the Juniors התבדו כשהכריזו ב־1958: "הרוקנ'רול כאן כדי להישאר".

______

טרי טיצ'אאוט הוא משורר, תסריטאי ומבקר תרבות ב'וול סטריט ג'ורנל' ובמגזין 'קומנטרי'