50 שנה ל'ריבולבר': ג'ון, פול והרבה טקס בישבן

ברשותך, רון, עוד לפני שאנחנו מטפלים ברשימת 100 המשעממים הגדולים, אני רוצה לדווח על הדברים כפי שהיו באמת. כמובן, ג'ון לנון, אם הולכים על רשימה בינלאומית גלובלית, הוא אחד מ־100 המשעממים הגדולים. אבל לא בזה עסקינן, אלא בביטלס. והם לא ברשימה. למה צריך לספר את הדברים כפי שהיו? כי אני רואה שאפילו בהלוויות ממלכתיות גלובליסטיות, הנשיא לשעבר ביל קלינטון מאזכר את 'אימג'ן'. שיר מאוד בעייתי. המניפסט הקומוניסטי בלחן. משעמם, אמרנו? אבל חשוב מכך: לאחרונה ציינו חברי מפלגה, מהמוסמכים ביותר, יובל לאלבום בן האלמוות 'ריבולבר'. 50 שנה לריבולבר (אקדח). יש לי הרבה יותר מפינה חמה בלב לריבולבר. זה התקליט הראשון של הביטלס שקיבלתי והיה ממש שלי. פרטים בהמשך הדו"ח.

עכשיו יש שוב למה לחכות. קשה לזכור כבר כמה סרטים נעשו על הביטלס, כל רגע יוצא עוד אחד. כל שבוע עוד ספר שהוא "ה-דבר" האולטימטיבי על ארבעת המופלאים. הפעם זהו במאי המלודרמות התקופתיות, רון הווארד. הסרט האחרון שלו, מלפני שלוש שנים, היה 'ראש' (Rush) – על היריבות המיתולוגית בין נהגי המרוצים ניקי לאודה וג'יימס האנט. סיבה טובה ומשכנעת מאוד לחזור לשנות ה-70. עכשיו הווארד, שעשה סרט כמו 'אפולו 13', עושה סרט דוקומנטרי שאפשר היה לנחש מראש שיביא אתו נרטיב חדש על שנות ה-60. אם יש סרט אחד שאני מחכה לו, זהו זה. עוד לפני שראיתי, אני מזדהה. כי נדמה לי שבגדול הסרט מכיל את ההערות שלי לפסטיבל יובל ל'ריבולבר'.

המהפך של 66'

ריבולבר, שיצא בשלהי 1966, מסמן שני דברים עבור מי שחי אז, ולא רק על פי הרישומים של מרשם האוכלוסין אלא ממש היה בחיים, בהכרה; ריבולבר הוא סוף עידן הביטלס כלהקת הופעות. בסוף 66' הם הפסיקו להופיע, והקריירה המטורפת שלהם עברה לאולפנים ולמחוזות המדיה. התופעה השנייה הייתה אופי התקליט עצמו – זו הייתה פריצת דרך; כן, עבור מי שאוהב פריצות דרך. הייתה שם מוזיקה גאונית; כן, עבור מי שרוצה להיצמד לרמקולים ולקרוא מוזיקה ולהבין שמדובר ביצירה גאונית.

אבל מה לגבי מי שסתם בא ליהנות? נכון, לא באנו כדי ליהנות. אני ער לטיעון הזה. אני גם לא אומר שלא נהניתי. לא רק שיש שם כמה שירים נהדרים, כמו 'אלינור ריגבי', 'מוכרח להכניס אותך לחיי', 'אני רק ישן' ועוד; זה גם תקליט שנשלח אלי מהרדיו, פרס שזכיתי בו על משהו כזה או אחר. יום אביב בחודש מרץ או אפריל 67', אני בכיתה ט'. חוזרים מאיזה טיול חוליות שיהושע המחנך שלח אותנו אליו. כשחזרתי, לא זוכר בדיוק את הטכניקה, קיבלתי כנראה פתק בתא הדואר של ההורים והלכתי לקבל את החבילה השטוחה מהמזכירות. קשה לתאר. תקליט חדש של הביטלס עם העטיפה הבלתי נשכחת, אותו איור בקווי טוש דקים של דיוקנאות הארבעה כשהוא משובץ בתצלומים שמאפיינים אותם באותה תקופה. אז הופיעו לראשונה המשקפיים המלבניים.

ב-67', כחודשיים לפני המלחמה, הביטלס, או חיפושיות הקצב, כבר היו עמוק בתודעתנו. אבל הביטלס שעליהם גדלנו, אלה ששמעתי כבר שנתיים־שלוש קודם בסנדלריה של מוישה גרוסמן, ברדיו, בשירם 'אני רוצה לאחוז בידך', החיפושיות האלה הפכו לפתע לנחלת העבר.

'ריבולבר' קשור אצלי לגעגוע מתמשך למה שהיו פעם. למה שהם היו לפני 'ריבולבר'. והגעגוע התחיל מיד כשהתברר שעוד יצירה "גאונית" יצאה, מיד אחרי המלחמה, 'סרג'נט פפר'. בזמן שרכב הברזל שעט והשריון עשה היסטוריה, הביטלס עבדו חזק על מוזיקה כל כך מתקדמת ולא מלחמתית, למרות דרגות הסמל. מאז הייתה כל הזמן תקווה שתמציתה: אוקיי, זה גאוני, הדברים שאתם עושים הם נהדרים ואף אחד לא היה מאמין שבאך הולך עם רוקנ'רול, ושמאה כינורות הולכים עם גיטרה בס, אבל מה בקשר לקצת אקשן? לא יהיה עוד 'טוויסט וצעקה?', 'ראיתי אותה עומדת שם'? 'לילה של יום מפרך'? כל זה נגמר? וכך משנה לשנה, זה, ושוב זה, וזה לא היה זה.

נדמה לי שלכך מתכוון רון הווארד בסרט שנראה בקרוב. הסרט מוקדש בדיוק לשנים הפחות גאוניות. השנים שבהן לנון ומקרתני עוד לא נחשדו באמנות אלא היו סתם יצורי פרא, שנונים וסוחפים, שכבשו את כל העולם בכמה מהלכים פשוטים כמו מט סנדלרים. באותה תקופה בהופעות עוד לא היו קיימים האמצעים הפשוטים עבור חברי הלהקה לשמוע אחד את השני על הבמה. לפחות רינגו שישב מאחור על התופים לא יכול היה לשמוע, בגלל הרעש מחריש האוזניים של הקהל באצטדיון. הוא מספר שרק לפי נענועי הישבן של פול וג'ון הוא ידע באיזה מקום בשיר הם נמצאים.

זיכרון רדיופוני עמום

הם כבשו את כל העולם, חוץ מהעולם הערבי כמובן. רוסיה, מזרח אירופה, יפן וכל המערב ובעיקר ארצות הברית נפלו לרגליהם. אם כי, הסתייגות אחת: בדרך כלל את השירים החדשים שלהם שמענו לראשונה ב'רדיו רמאללה'. לא בקול ישראל או גלי צה"ל. כך היה, אני זוכר, עם השיר המופלא שכבר לא כל כך משמיעים, 'גירל' (נערה) מ'ראבר סול', שקדם לריבולבר והיה כנראה האחרון לפני עידן הגאונות. אז למה אנחנו כל כך מתגעגעים וחוזרים שוב ושוב דווקא ל'ראבר סול' ודרומה? זה לא רק בגלל שרדיו רמאללה עוד לא נכבש בידי ישראל. אגב, אוסף התקליטים של התחנה הירדנית המיתולוגית, איך לומר? הלך לגלי צה"ל. למיטב ידיעתי.

לסרט של רון הווארד קוראים 'שמונה ימים בשבוע'. אם מישהו זקוק להסבר, סימן שהוא צעיר, סימן שהוא סובל מעודף גאונות. אחד השלאגרים של תקופת הביניים, 65' בערך. אני באמת לא זוכר אם היה אלבום שנקרא 'שמונה ימים בשבוע', אבל זה בהחלט שיר אפוף זיכרונות. אחרי 'לילה של יום מפרך' ב-64', יצאו כמה אלבומים שככל שהם נשכחים כך הם נפלאים: 'ביטלס 6', 'ביטלס 65', 'הצילו!'. הם היו הצונאמי שעליו גלשו כל גיבורי שנות ה-60, שלא לומר שנות ה-60 עצמן.

קצת קשה לי להיזכר איך ומתי הבנתי שיש דבר כזה שנקרא להקת החיפושיות, או 'חיפושיות הקצב', כפי שקראו להם אז ברדיו. זה זיכרון רדיופוני עמום שקיבל חיזוק מהתרחשויות חיצוניות. למשל, אני זוכר שב-65', כשהיינו בכיתה ז', בפורים, היו ארבעה חבר'ה מחברת הנוער של גזית שעשו חיקוי נוסח תזמורת בצורת של הביטלס. גיטרות אדומות מקרטון, חליפות שחורות, ושיער חלק ארוך יורד על הפנים. זה בטח היה קשקוש גמור, אבל אני זוכר את הקשקוש הזה. עוד לפני זה, בסוף 63' או ב-64', הגיע לקיבוץ מתנדב שהייתי בטוח שהוא רינגו. זה אומר שמוקדם מאוד הם הפכו לאופנה שחלחלה לכל סדק בגלובוס, אפילו ליישוב פרובינציאלי בגליל התחתון.

התקליט הראשון שלהם שהגיע לקיבוץ היה 'עם הביטלס' (With the beattles), עם העטיפה ההיא שבה רואים את הדיוקנאות שלהם כשמחצית הפנים חשוכה. מישהו מבוגר ממני באיזה שנתיים הסתובב ליד הקווים של מגרש הכדורעף עם התקליט מתחת לזרוע. ושם היו שירים! כולל שניים בביצוע ג'ורג' הריסון. הבולט זה קאבר לשיר של צ'אק בארי, 'רול אובר בטהובן' (תעשה סיבוב, בטהובן!').

מזוודת הקסמים של שנות ה־60

היה למה להתגעגע כשיצא 'ריבולבר'. מה שהביטלס עשו זה לשבור את החסמים והעכבות. אחד כמוני לא השתגע על תופעות הרוק והפופ הקודמות כמו אלביס, קליף ריצ'רד או כל מיני מבצעים שהיום כבר נשכחו. אנחנו עוד היינו עם 'התרנגולים' ומהפכת אוקטובר כשהם הופיעו ומוטטו כל התנגדות. ובהתחלה הייתה התנגדות, ועוד איזה. היה ידוע ש'אני רוצה לאחוז בידך' (הצד השני של התקליטון היה 'נער זה') בא אחר כך עם צרחות ועם היסטריה המונית בהופעות שלהם. קשה להאמין, אבל ההיסטוריון פול ג'ונסון, שהיה אז עורך ב'ניו סטייטסמן' הבריטי, כתב נגד התופעות התרבותיות הנלוות לביטלס תוך שהוא מנסה במאמץ רב להפריד בין הלהקה עצמה ובין התופעות שנלוו אליה וכונו  "ביטלמניה". כבר אז, ב-1964, הוא היה מודאג מהגורל הצפוי לשייקספיר ולכל המשעממים הגדולים ששכחתי עכשיו את שמם. מילטון, יכול להיות?

אז מה יהיה אם כל הבנות והבנים יגבירו את הווליום, וישמעו כל הזמן את הביטלס, ואת הרולינג סטונס, ואת 'החיות', ואת 'ציפורי החצר', ואת 'הציפורים', ואת 'המחפשים', ואת 'להקת ספנסר דיוויס', ואת 'חמישיית דייב קלארק', ואת 'הקינקס', ואת 'ג'רי והפוסעים', ו'הטרמולוס', והסופרימס, ווילסון פיקט, ואוטיס רדינג, וה'הוליס', ו'עוזי והסגנונות', וגם 'דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ". כל האוצרות האלה היו מונחים במזוודת הקסמים הכחולה של אריק האדום. המזוודה הקטנה המרובעת הזאת היא בשבילי שנות ה-60. בתוכה היה הכל. עוד לפני שהתברר שהבן של ארווין מוסקוביץ' אוהב את 'הדור'ס'. אולי זה היה בשבילו 'עין דור'ז?' מי יודע.

אז הסיפור האמיתי של הביטלס, שלכאורה נחלק לשניים, הוא בכל זאת כל השמחה, הפראות, היופי והאושר של מחצית חייהם המוזיקליים בין 62' לסוף 66'. 'ריבולבר' אבד לי. השאלתי את אוסף התקליטים הקטן למישהו כשנסעתי לבוסטון ב-76'. כשחזרתי הם התפזרו לכל עבר. ריבולבר נעלם לאותו חור שחור בתוככי הקיבוץ, שבו נבלעה גם מזוודת הקסמים הכחולה של אריק האדום.