איך להביס ארגון טרור ולהישאר בחיים: המקרה הקולומביאני

הענקת פרס נובל לשלום לנשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס על הסכם השלום עם ארגון המחתרת פאר"ק, נראתה לרבים כעוד דוגמה לחוסר הרלוונטיות של הפרס: אחרי הכל, אמנם לא מדובר בנפילה בסגנון הענקת פרס הנובל לערפאת, אולם מדובר כאן בפרס על הסכם שהמצביעים בקולומביה דחו. ולמרות זאת, האמת היא שהפרס אכן הוענק לאדם הנכון, ואפילו בשל נימוקים נכונים, אך לא מהסיבות הנכונות.

נימוקי ועדת הנובל טענו כי הפרס מגיע לסנטוס "בשל מאמציו הנחושים להביא לסיומה של מלחמת האזרחים בת חמישים השנה". נימוקים אלו נכונים, בתנאי שלא מצמצמים אותם, כפי שעשו רוב גופי התקשורת וכנראה רוב חברי הוועדה, ל'מאמצים להשגת הסכם'. הפרס מגיע לסנטוס ואף לקודמו בתפקיד אלווארו אוריבּה, יריבים פוליטיים בהווה ובעלי ברית בעבר, על כך שהראו שאפשר לקחת מדינה במצב ביש ולהביא ארגון גרילה בעל שאיפות מרחיקות לכת לוותר על רובן ולהסכים להסדר – לא על ידי כניעה, ולא על ידי אמונה ש'אי אפשר להכריע', אלא על ידי מלחמה נחושה בארגון, פגיעה מתמשכת במנהיגיו, והפעלת לחץ צבאי גם במקביל למשא ומתן. זאת, לצד רפורמות כלכליות ושיפור מצב הביטחון ואפילו זכויות האזרח.

שלום, מזכירה לנו הדוגמה הקולומביאנית, לא מושג רק בשולחן המשא ומתן: לפעמים נצרכת לחימה עזה והבאת האויב לעברי פי-פחת כדי שיהיה ניתן לקיים משא ומתן רציני, ולפעמים הדרך הטובה ביותר להביא את השלום איננה רק להיכון למלחמה, אלא להילחם ממש.

אתגר אלים במיוחד

ארגון פאר"ק (למעשה, FARC-EP, ראשי תיבות של Fuerzas Armadas Revolucionarias de Colombia – Ejército del Pueblo, "הכוחות החמושים המהפכניים של קולומביה – צבא העם"), הוקם בשנת 1964. הנסיבות המדוייקות של הסכסוך בין 'ימין' ל'שמאל' בקולומביה ארוכות מכדי להסבירן במסגרת זו, אך לצרכינו דיינו לומר שפאר"ק קם כארגון מרקסיסטי-לניניסטי, הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית. במהלך הזמן הוא קנה לעצמו השפעה רבה, ביצע פעולות טרור בפרופיל גבוה, ובשנות התשעים אף פתח בלחימה כמעט-סדירה, כשהוא פושט על תחנות משטרה בעזרת יחידות גרילה שמנו לפעמים כמה מאות איש.

במקביל אליו פעל ארגון הגרילה ELN (צבא השחרור הלאומי, Ejército de Liberación Nacional), הקטן יותר והאידיאליסטי יותר בדעותיו הקומוניסטיות, לצד כמה ארגונים אחרים. סדר הכוחות של הארגונים הללו נתון להערכות משתנות; בתחילת שנות האלפיים הוערך כי פאר"ק מונה כעשרים אלף לוחמים, עד כשליש מהם נשים (עניין שללא ספק סייע ליחסי הציבור של הארגון). ה-ELN הוערך באמצע שנות האלפיים כמונה בין 3,500 ל-5,000 איש.

לשיא כוחו הגיע פאר"ק ב-1998, בתקופת הנשיא אנדרס פסטרנה, שאף – כחלק מהמשא ומתן עם הארגון – הכריז על שטח של 41,000 קמ"ר כשטח מפורז; מדובר בכארבעה אחוזים משטחה של קולומביה, אך בשטח זה הארגון נהנה מחסינות. שליטתו בפועל הגיעה לחלקים רבים מקולומביה (יש האומרים כארבעים אחוזים), והארגון פעל סמוך מאוד לערים הגדולות – בוגוטה, קאלי ומדיין. באותו זמן, פאר"ק, ובמידה פחותה גם ה-ELN הרדיקלי יותר, הפכו גם לארגוני פשע הסוחרים בסמים ואחראים על גידולם, עד כדי כך שיש הטוענים שהאידיאולוגיה (בייחוד אצל ה-FARC) הפכה כסות למסחר בסמים (בפשיטה של צבא קולומביה על וילה של אחד מראשי פאר"ק לפני כמה שנים התגלתה גם בריכת שחיה בצורת גיטרה – מרחק גדול מהקומוניסטים הסגפנים של תחילת הדרך, שעד שנות השמונים אסרו על הסחר בסמים באזורים בהם שלטו).

שני הארגונים לא בחלו בחטיפות למטרת כופר וחטיפות על רקע אידיאולוגי. נטען שבידי פאר"ק היו בשנות האלפיים כ-3,000 שבויים; המספר האמיתי היה כנראה כמחצית מכך, ומתוכם היו ב-2006 כ-57 'בעלי פרופיל גבוה' – סנאטורים, זרים ומועמדת לנשיאות אחת, אינגריד בטנקור, שנחטפה ב-2002. חלק מהשבויים הוחזקו בידי הארגון למעלה מעשור; לפעמים נרצחו שבויים בדם קר אחרי כמה שנות שבי.

במקביל לכך התרחשה בקולומביה במשך שנים מלחמת הכל-בכל מזעזעת. סוחרי סמים צברו כוח עצום, והידוע שבהם, פאבלו אסקובר, ניהל עד מותו ב-1993 למעשה מלחמת גרילה על רקע כלכלי נגד הממשלה, כולל הפלת מטוס נוסעים עם יותר ממאה נוסעים וחיסול מועמד לנשיאות, שלא לדבר על בני משפחותיהם של שוטרים, אנשי חוק ומתנגדיו באופן כללי; מיליציות ימניות, במיוחד ה-AUC (איחוד ההגנה העצמית של קולומביה, Autodefensas Unidas de Colombia) – מיליציה שקמה פורמלית ב-1997 ובעיני רבים נתפסה כזרוע נוספת של הצבא למטרות פעולות 'מלוכלכות', פגעו בתומכי הגרילה ובחשודים מבלי לדקדק יותר מדי בענייני חוק ומשפט, וטבחו אזרחים תמימים. קולומביה התחרתה תדיר על הצמרת ברשימת המדינות המובילות במקרי הרצח בעולם. במאי 2002 הגיעו התקפות פאר"ק לשיא בטבח בוחאיה (Bojaya), שבו נהרגו לפחות 79, ולפי רוב ההערכות 119 איש, כאשר שיגר הארגון רקטה מאולתרת ממיכל גז אל כנסיה בה התחבאו שלוש-מאות איש (לימים, במלחמת האזרחים בסוריה, זכה הרעיון לתפוצה רחבה).

על רקע זה עלה לשלטון בשנת 2002 הנשיא אלווארו אוריבה. אוריבה, שאביו נרצח בידי פאר"ק, הבטיח מלחמת חורמה בארגון – ובהתאם לכך, זכה לספקנות מרובה. תומכיו האמינו כי מדיניותו, שהבטיחה הפעלת יותר כוח, הכפלת גודל הצבא והמשטרה, מלחמה בסמים, שיתוף אזרחים במיליציות, ורפורמות כלכליות, תביא ל"יותר מלחמה בתחילה", אך "שיהיה ככה אם ניפטר מהאלימות". אחרים פקפקו ביכולתו לבצע זאת (וגם אחר-כך טענו שמדובר בכישלון) וחשדו שיוזמותיו יביאו רק להפרת זכויות אדם נרחבת. האשמות נגדו על קשרים לסוחרי סמים ומיליציות חזרו ועלו, כולל דו"ח אמריקני משנות התשעים, שנחשף במהלך כהונתו, וטען שהיו לו קשרים לפאבלו אסקובר ולקרטל הסמים הנודע של מדיין (עם זאת, ההאשמות לא הוכחו). פאר"ק ניסה להתנקש באוריבה עוד בטרם בחירתו לנשיאות, ונאמר כי עד 2006 סוכלו לא פחות מ-18 ניסיונות התנקשות נגדו. ביום השבעתו של אוריבה לנשיא שלח לו פאר"ק תזכורת בדמות הפגזת מרגמות סמוך למקום ההשבעה, הפגזה שגבתה את חייהם של 14 בני אדם. כוחות הביטחון של קולומביה לא הצליחו לסכל את ההפגזה למרות מידע מוקדם על כוונות הארגון.

יד הברזל של אוריבה

ככלל, אוריבה הצליח במשימתו. נכונותו העקרונית למשא ומתן עם הארגון כמעט לא התקיימה, בין היתר בגלל שאוריבה הצהיר כבר מראש כי תהליך כזה יתנהל רק מעמדת כוח שבה המדינה יכולה "להכיל את הגרילה". הוא אכן הגדיל את כוחות הביטחון, ייעל אותם, הדיח מפקדים מושחתים וחשודים בפשעי מלחמה – כולל, במקרה אחד ב-2008, שלושה גנרלים; הוא היה אחראי למסמך אסטרטגי מפורט, כבר ב-2003, שפירט את תכניות ממשלתו לפי חמישה עקרונות: הבטחת שליטת הממשלה, ביטחון לאוכלוסיה, השמדת סחר הסמים, קיום כוח צבאי מרתיע ושקיפות וייעול הממשלה.

במסגרת זו, למשל, העביר חוקים שאיפשרו להחרים רכוש של חשודים – ודרשו מכל המעוניין למחות נגד החרמת רכושו, לעשות זאת באופן אישי. בצורה כזו, פושעים ואנשי גרילה שבעבר העסיקו עורכי דין במניעת ממשלת קולומביה מלתפוס רכוש שנוצר בפשיעה, היו צריכים להתייצב בעצמם – מה שהם לא עשו כמובן, כיוון שהדבר היה מוביל למעצרם המיידי. בין 2002 ל-2006 זינק מספר העיקולים על רקע סחר בסמים פי חמישה.

הדרך קדימה לא הייתה פשוטה ולא קלה, והיו בה מכשולים רבים (במיוחד בתחום המלחמה בסמים, שם היו התוצאות מעורבות); אולם המגמה הכללית הייתה של שיפור ברור. אוריבה נעזר בסיוע אמריקני ניכר ('תכנית קולומביה' האמריקנית נולדה עוד לפניו, אולם בניגוד לקודמיו הוא השתמש בה לא רק להשמדת סמים אלא גם להבטחת ביטחון לאוכלוסיה), כדי לשפר את ממשלתו ובייחוד כוחות הביטחון שלו. כמו-כן הסתייע בשלב מסויים גם בייעוץ ישראלי מצד חברת Global CST של האלוף במיל' ישראל זיו.

התניות אמריקניות ביחס לסיוע (יחידות חשודות בפשעי מלחמה לא קיבלו אותו) ושיפור היכולת והמשמעת הובילו גם לירידה בפגיעה באזרחים מצד כוחות הביטחון, ושיפור מצב זכויות האזרח. קולומביה אמנם נותרה עדיין מדינה מסוכנת יחסית, אולם מקרי הרצח צללו: שיעור מקרי הרצח ביחס למאה אלף איש, שבין 1998 ל-2002 עלה בהדרגה (השיא היה באמצע שנות התשעים), צלל בחדות: אם ב-2002 נרצחו בקולומביה 68.9 איש למאה אלף; ב-2015 היה המספר 25.5 למאה אלף. קולומביה ירדה מאחד המקומות הראשונים בעולם בשיעור מקרי הרצח (ולפעמים הראשון), לסביבות המקום השלושים. גם בפשעים אחרים ניכרה ירידה, ובמיוחד בנושא החטיפות – בשנת 2000 היו בקולומביה 3,572 מקרי חטיפות; ב-2014 – כמאתיים ושמונים; ובעוד שארגוני הגרילה בעבר היו אחראיים לקרוב משישים אחוז מהחטיפות, ירד חלקם ל-14% בלבד. גם זמן השהיה בשבי ומחיר הכופר ירדו בחדות.

התוצאות של מדיניותו של אוריבה ניכרו אפוא בבירור בהשוואה למדיניות ממשלות קודמות. מחקר שבדק את תקופת כהונתו הראשונה הראה כי בכל הנושאים בהם התמקדה תכנית 'הביטחון הדמוקרטי' של אוריבה חל שיפור גדול, בעוד שפשעים לא-קשורים לא הראו שיפור מקביל. רצח, גניבות רכב, חטיפות, פיגועי טרור – כולם ירדו בצורה משמעותית.

גם מצבה הכלכלי של קולומביה הלך והשתפר, הגם שהמגמה לא הוגבלה אליה בלבד. אולם בין אם דובר בתוצאות מדיניות הממשלה או ברכיבה על הגל, הרי ששיעור הנמצאים מתחת לקו העוני ירד בכמחצית מאז תחילת כהונתו של אוריבה, מכמחצית ב-2002 לקצת יותר מרבע ב-2015, והתמ"ג עלה פי ארבעה כמעט בין 2002 ל-2014 בטרם נפל בחדות בשל משבר כלכלי. שיפור זה איפשר הן את הגדלת כוחות הביטחון ומן הסתם גם לא הזיק לתמיכה הציבורית. אם לשפוט לפי הדו"חות השנתיים של 'פרידום האוס', לא ניתן לומר שמצבה הכללי של קולומביה ביחס לחירות השתפר מאז 2002, ובעיותיה של המדינה נותרות קשות (ביניהן גם מאבק על חלוקת הקרקע, ולא מעט אלימות ומקרי רצח נגד פעילים הדורשים החזרת קרקעות, עיתונאים, וכן הלאה), אולם מצב הביטחון הכללי בלא שום ספק השתפר מאוד.

סנטוס מצטרף והקצב עולה

ב-2006 הצטרף לממשלתו של אוריבה חואן מנואל סנטוס, הנשיא הנוכחי, כשר ההגנה, לאחר שבמשך שנתיים פעל לאיחוד הכוחות התומכים באוריבה ולהביא לבחירתו כנשיא בפעם השנייה. סנטוס, נצר למשפחה שהחזיקה אותו זמן בבעלות על העיתון 'אל טיאמפו', שלמשך כמה שנים היה לא רק הנפוץ אלא היחיד בעיתונים הלאומיים היומיים בקולומביה, היה קודם לכן פעיל בעמותה שרעיונותיה תרמו למשא ומתן עם פאר"ק בתקופת הנשיא פסטרנה; אולם תחת אוריבה, הוא לא רק פעל בהתאם למדיניות הנשיא, אלא חיזק אותה.

אוריבה וסנטוס הפעילו לחץ מתמשך על ארגוני הגרילה; הם ייעלו את כוחות הביטחון, וצמצמו הן שחיתויות והן תקלות מבצעיות שנבעו מחוסר תיאום בין הארגונים ומשחיתות. כך למשל, בשנת 2005 נמחקה יחידת עילית משטרתית בת 22 חברים במארב צבאי. הצבא טען תחילה כי מדובר בטעות זיהוי, אולם במהירות נעצרו אלוף משנה וכמה מחייליו בחשד שפעלו בשליחות סוחרי סמים כדי לחסל את השוטרים. ב-2006 שיתפו מפקדים צבאיים פעולה עם ארגון ה-ELN כדי לפגוע בפאר"ק, אך מדיניות זו עברה את הגבול כאשר הרשו לארגון לחסל חשודים בשיתוף פעולה במהלך חגיגות בעיירה פואבלו נואבו, ואף דאגו כי החיילים האמורים לשמור על העיירה ייעדרו משם.

בנוסף הוקמו יחידות חדשות למלחמה בגרילה, ויחידות לאבטחת הלוגיסטיקה – עקב אכילס בכל לחימה נגד כוחות בלתי-סדורים בשטח נרחב. הוקמו גם יחידות משמר מקומיות, שהורכבו מחיילי גיוס חובה שנשלחו לשרת במקום מגוריהם, בצבא וגם במשטרה, וחיילים רבים גוייסו לקבע. היחידות המקומיות התבררו כהצלחה גדולה: בפעם הראשונה מזה שנים רבות הייתה לצבא ולמשטרה נוכחות בכל אחת מהיחידות המנהליות בקולומביה, וכוחות תגובה מהירה הבטיחו שאם יתקפו הגרילה את החיילים והשוטרים המקומיים, תגיע עזרה בטרם יוכל פאר"ק לכבוש תחנות משטרה ולהרוג את יושביהן.

במקביל, ביטחון המידע התייעל מאוד וכך גם ביצועי כוחות הביטחון. יחידות שהתמחו בחילוץ בני ערובה החלו לפעול גם מחוץ לערים הגדולות, הצבא השמיד יותר ויותר שטחי גידול סמים. המדדים להתקדמות היו רוב הזמן מדדים לא של מספר אנשי גרילה הרוגים, אלא של ביטחון: כמות ההתקפות של פאר"ק באזור נתון, ומדד כגון האם-יכולים-אנשי-ממשל לשהות בלילה בעיירות בהן הם פועלים, או שמא זה מסוכן מדי.

כתם שחור על כהונתם של אוריבה וסנטוס נוצר כתוצאה ממדיניות כושלת בשנים 2008-2005. באותן שנים ניתנו בונוסים עבור חיסול כמות אנשי גרילה, הגם שמדיניות 'ספירת גופות' נחשבת כמדיניות כושלת מזה זמן רב. בקולומביה הוביל הדבר גם לכך שאנשי צבא, שהיו מעוניינים בבונוס הגדול, רצחו אזרחים והלבישו אותם במדי גרילה. מציאות זו עוררה סקנדל כשהדבר התברר, וכן לחזרה למדדים של אספקת-ביטחון. נכון לעכשיו מדובר על עד 4,382 נרצחים, הורשעו 817 חיילים ונידונו לעד 52 שנות מאסר, ונחקרים עוד 5,000, ביניהם 22 גנרלים.

בתקופת כהונתו של סנטוס כשר ההגנה ביצעו הקולומביאנים מבצעים נועזים ורבי דמיון לחיסול מנהיגי פאר"ק ולחילוץ בני ערובה. היעילות החלה להיראות הן במספר עריקים הולך וגדל משורות הפאר"ק והן בחיסול ולכידת בכירים רבים בארגון, בהם כאלה שפעלו עשורים בלחימת הגרילה. כך למשל, ב-2007 הפצצה ולאחריה פשיטה בתוך שטח אקוודור ב-2008, (שגררה משבר דיפלומטי בין אקוודור, ונצואלה וקולומביה) חיסלה את מס' 2 בפאר"ק, 'ראול רייס'; שבוע לאחר מכן חוסל בכיר נוסף בארגון בידי מאבטח שלו, שהתפתה לפרס בסך חמישה מליון דולר שהוצע על ראשו, וירה באותו בכיר ובחברתו בעודם ישנים. הרוצח הסגיר את עצמו לכוחות הביטחון הקולומביאניים, כשהוא מביא כראיה את תעודת הזהות של המנוח, המחשב שלו – וגם את יד ימין (המחסל ככל הנראה קיבל את חמשת מליון הדולרים, אך לבסוף נשפט על רצח ונידון לשמונה-עשרה שנות מאסר).

ארגז הכלים ללוחמה בטרור

עוד פותחו, בסיוע אמריקני, שיטות פשיטה – כולל שיטה בה קודם הופצצה מטרה בפצצות חכמות, בעקבותיה באו מטוסים מנמיכי-טוס עם פצצות רגילות, בעקבותיהם מטוסים נושאי תותח ובעקבותיהם כוחות מוטסים שהונחתו לסרוק את השטח ולחסל או ללכוד את השורדים. שיטות אלו הובילו לחיסול יותר ויותר מפקדים בכירים בארגון, ולעריקה נרחבת. בתקופת כהונתו של אוריבה כנשיא ושל סנטוס כשר הגנה, חוסלו 16 מפקדים בכירים בארגון; העריקות הגיעו ב-2008 לשיא של 3,461 מפאר"ק וה-ELN יחד, ובאותה שנה הוסגרו לארה"ב 208 אנשי גרילה וסוחרי סמים (ב-2002 היה המספר 40). מפקד הצבא הקולומביאני הגזים קצת כשאמר במרץ 2008 שזהו "סוף הסוף" של הארגון, אולם הכיוון היה ברור.

הפעולה המוכרת ביותר של הקולומביאנים באותה תקופה הייתה 'מבצע שחמט', חילוץ המועמדת לנשיאות אינגריד בטאנקור, לאחר שש שנות שבי, יחד עם שלושה אמריקאים ואחד-עשר חטופים נוספים. לצורך החילוץ, הקולומביאנים השתילו סוכנים בפאר"ק, הקימו ארגון סיוע בעל מסוק מתוצרת רוסית (עניין שנשמע מספיק אמין בדרום-אמריקה), יצרו קשרים וכך תיאמו שמסוק הסיוע יעביר את החטופים לפגישה עם מנהיג גרילה בכיר (העובדה שהדבר נראה סביר לאנשי הגרילה צריכה הייתה כמובן לעורר כמה שאלות על ארגוני זכויות האדם ותפקודם). כאשר נחת המסוק יצאו ממנו צוות של 'עובדי סיוע', חיילי כוחות מיוחדים שעברו אימוני משחק והיו לבושים בחולצות של צ'ה גווארה וכיו"ב (אחד מהם לבש, בניגוד לחוק הבינ"ל, בגד של הצלב האדום; קולומביה טענה כי דובר ביוזמה פרטית של הקצין), ולאחר שסייעו בהעמסת החטופים – השתלטו במהירות על החוטפים וטסו למקום מבטחים (למקרה חירום הכינו הקולומביאנים כוח התערבות ענק: שלושים ותשעה מסוקים וכאלפיים איש בכוחות מוטסים ומוסעים גם יחד. הם לא נדרשו לכך).

הפעולה, שהסתיימה ללא ירי כדור אחד, הייתה מטורפת עד כדי כך שרבים חשדו כי דובר בביום כדי להסתיר עיסקה – אולם העובדה שבכיר החוטפים שנתפס במבצע הוסגר לארה"ב ונידון ל-27 שנות מאסר מחלישה את תיאוריית הקנוניה. מכל מקום, זה לא היה מבצע החילוץ היחיד, והכלים שהקולומביאנים השתמשו בהם כללו מלבד פשיטות אפילו הפקת שיר פופ, ובו מסר מוסתר לחטופים בקוד מורס.

לחימה לא הייתה הכלי היחיד בארגז הכלים הקולומביאני, אם כי מילאה תפקיד חשוב מאוד בו. אוריבה ניהל שיחות עם ה-ELN, ארגון הגרילה האידיאליסטי יותר (ולפיכך הפחות מושחת. משמע שניתן היה לדון באופן יחסי איתו יותר, מפני שלא רווחי סמים הם שהיו המניע העיקרי שלו. זאת למרות שגם ה-ELN שלח ידו בפשע וסחיטה וחטיפות למטרות כופר – הוא החזיק הרבה פחות חטופים, אבל יותר 'איכותיים'; בממוצע כל חטוף שלו באמצע שנות האלפיים נפדה בלמעלה ממיליון דולר, זאת במדינה בה השכר הממוצע אותה עת היה כמה מאות דולרים לחודש), והצליח להגיע להפסקת אש זמנית ב-2007 – הפסקת אש שאמנם התפרקה במהירות, אולם פעולות הארגון הלכו וירדו.

הייתה עוד לחימה בין ה-ELN לבין הממשלה, וסבבי שיחות כושלים (בזמן כתיבת מאמר זה, עוד סיבוב שיחות עומד להיפתח בקרוב), ואנשי ה-ELN נתונים תחת איום משפטי נרחב, שנכון לתחילת 2016 כלל יותר מחמישה עשר אלף חקירות אנשיו. בקשה לחנינה ודאי תהיה חלק מהסכם, אם יושג. מכל מקום, כיוון שהארגון באופן מוצהר עבר מניסיון להפיל את השלטון למאבק על זכויות, הרי שאפשר לצפות שלחימה בהיקף משמעותי כנראה לא תתחדש בקרוב.

במקביל לכך הגיע אוריבה להסכם לפירוק מיליציות הימין מנשקן. ההסכם, שזכה ללא מעט ביקורת על סלחנות כלפי חברי המיליציות ועל אכיפה חלקית (והיו שטענו שהסגרת מנהיגי מיליציות לארה"ב נועדה להסתיר קשרים של אוריבה למיליציות, בפרט אחרי שאחיינו נעצר ב-2008 בשל קשרים כאלה), הצליח מכל מקום לסלק מן השטח אלפים רבים של חברי מיליציות חמושים מן הימין; גם אלה מהם שחזרו לסורם ועסקו בסחר בסמים אינם מגיעים לכוחם של הקרטלים משנות התשעים. אם היו לאוריבה מניעים זרים ואם לא, ההסכם עם המיליציות והמשא ומתן עם ה-ELN, לצד הפעולות הצבאיות, עזרו מאוד לצמצום האלימות בקולומביה.

לבסוף, קולומביה השקיע מאמצים בייעול המערכת המשפטית, ובהצלחה מרובה: שיעור ההרשעות בתקופת אוריבה עלה משלושה אחוזים לשישים אחוזים, וזמן ניהול תיק משפטי התקצר בשמונים אחוזים. חוקים כגון אלו שהוזכרו קודם נתנו כלים נוספים בידי המדינה כדי להתמודד ביעילות עם הלחימה בגרילה ובסמים. תכניות חנינה והפחתת עונשים לאנשי גרילה שהסגירו עצמם סיפקו תמריץ לעריקה – תמריץ שהתגבר ככל שיעילות פעולות הצבא עלו; בבחירה בין מוות בידי חיילים לעונש מופחת לזוטרים שלא היו מעורבים אישית בפשעי מלחמה, רבים העדיפו את האופציה השנייה. העובדה שפאר"ק, כארגוני גרילה רבים אחרים, הפעיל אלימות רבה נגד האוכלוסייה שמתוכה שאב את בסיס התמיכה שלו, סייעה גם היא לממשלה ברגע שזו התגברה על האתגר של הבטחת ביטחון לאוכלוסיה: כאשר הארגון מתקשה לפגוע במי ש'יושב על הגדר', פחות ופחות תמכו אקטיבית בארגון או התגייסו אליו.

לאחר שאוריבה סיים את תקופת כהונתו השנייה, ב-2010 ירש אותו שר ההגנה סנטוס. אוריבה לימד שנתיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון וחזר לפעילות פוליטית; הוויכוח ביניהם סביב הסכם השלום עם פאר"ק, שנדחה בידי אוריבה ותומכיו, יכול היה ליצור את הרושם שמדובר בחלוקה השטחית בין תומכי הכוח לתומכי הסכם. ולא כך הוא.

משא ומתן מעמדת כוח

סנטוס (שהודיע מראש שיתחרה בבחירות רק אם אוריבה לא יעשה זאת), לא הפחית את הלחץ על ארגוני הגרילה. כבר בתחילת כהונתו הביע נכונות עקרונית למשא ומתן, אולם גם הבהיר שהוא לא ילווה בהפסקת אש; כזו תתקבל רק כאשר יושג הסכם. למעשה, סנטוס הבין כאן נכונה דבר שמדינאים מערביים רבים נכשלו בו.

כפי שציין הנרי קיסינג'ר בזמנו, האמריקנים ראו משא-ומתן לשלום כמסמן את סוף הלחימה בקוריאה וייטנאם; ואילו הצד מולם ראה בפרק הזמן בו מתנהל המשא והמתן לשלום כהזדמנות לשפר עמדות באמצעות לחימה מתמשכת, וראה את השיחות ואת הלחימה כשני כלים בידי המדינאים. הפאר"ק עצמו נקט באסטרטגיה דומה בשנים 2002-1998, בזמן השיחות עם ממשלת הנשיא פאסטרנה. סנטוס הדגים כי גם מדינה מערבית יכולה להתנהג באותה צורה, ובכך מנע מפאר"ק לנצל את השיחות כדי לשפר את עמדותיהם.

תקופתו נפתחה, כמקובל, בפיגוע סמוך לזמן השבעתו, והלחימה נמשכה בלי שהכוחות הקולומביאניים יפסיקו את התקפותיהם; לתקופה מסויימת אף עלתה האינטנסיביות של הלחימה, הגם שעוצמתה ומספר ההרוגים לא השתוו לתקופה שלפני 2006-2005. בתקופתו של סאנטוס כנשיא חוסלו 47 מפקדים בכירים בפאר"ק, יותר מאשר בימיו כשר ההגנה. המקרים הבולטים ביותר הם חיסול המפקד הצבאי הבכיר בפאר"ק, ויקטור חוליו סוארז רוחאס ('מונו חוחוי') בספטמבר 2010, בפעולה שזכתה לשם 'מבצע סדום', וחיסולו של מנהיג הפאר"ק 'אלפונסו קאנו' (גיירמו ליאון סאנצ'ז) ב-2011, תוך טיהור אזור כמעט-לא-נגיש שהיה מאחז של הפאר"ק.

הדגמת משא-ומתן-מעמדת-כוח התקיימה ב-2015, כאשר חיסלו הקולומביאנים את 'חאירו מרטינז', ממפקדי הארגון הבכירים שאף היה שותף בשיחות השלום בין הארגון לקולומביה, וסמוך לאותו זמן גם מפקדים בכירים נוספים – דבר שהוביל להשעיית שיחות השלום, אך לא להפסקתן. הפשיטות לחילוץ חטופים נמשכו גם הן, כולל אחת ב-2011 שכשלה והסתיימה במותם של ארבעה מוותיקי החטופים בידי פאר"ק. מספר אנשי פאר"ק המשיך לרדת, וב-2013 הוערך בכשבעת אלפים בלבד – שליש מכוחם עשור קודם לכן. בתקופת סאנטוס גם צויידו מטוסי 'כפיר' משופרים בפצצות מונחות, וככל הנראה תרמו את חלקם למלחמה בארגון.

רק ב-2015 הקפיאה קולומביה למשך חודש את הפצצות האוויר על הארגון. לאחר כשלושים יום, בעקבות מארב שבו נהרגו עשרה חיילים, היא חידשה את ההפצצות; בתוך חודש נוסף נהרגו 26 אנשי גרילה בהפצצה אחת, והארגון מצידו הודיע על סיום הפסקת האש – רק כדי לחדשה מאוחר יותר. על עמדת החולשה של הארגון כנראה מעידה יותר מכל אפיזודה ב-2014, בה נחטף גנרל קולומביאני בידי לוחמי הארגון – אולם שוחרר בתוך שבועיים, בעוד הארגון מודיע שחטף אותו כמחאה על המשך הפעולות הצבאיות בצד המשא-ומתן, וקורא להפסקת אש. ב-2016 התנצל הארגון רשמית על 'טבח בוחאיה' של 2002.

סנטוס החל במשא ומתן רשמי עם פאר"ק ב-2012, לאחר שנה וחצי של משא ומתן מקדים חשאי (ופניות לארגון שהתבצעו עוד בזמן אוריבה, אך לא הביאו לתוצאות). המשא ומתן המקדים בעצם נועד לקבוע מסגרת ונושאים לדיון, ולמנוע העלאת דרישות חדשות במהלכו. במשך ארבע שנים נמשכו דיונים על ששת הנושאים העיקריים (רפורמת קרקעות ופיתוח, השתתפות פוליטית, סוף הסכסוך, סמים, פיצוי וצדק לאזרחים הנפגעים, והמסגרת לביצוע) ובצידם לחימה.

בשלב זה מצאו עצמם סנטוס ואוריבה משני צידי המתרס. אוריבה, שאביו נרצח בידי פאר"ק, לא בהכרח התנגד לכל הסכם, אולם התנגד למחילת העוונות החלקית לאנשי פאר"ק ולכך שיוכלו לקבל מושבים בפרלמנט בלי בחירות. אולם שתי נקודות אלו היו מהמורכבות ביותר לפתרון, והמרכזיות בהסכם שלבסוף הושג. כמו-כן היו ביניהם חילוקי דעות משמעותיים בנושאים כלכליים. סנטוס, כפי הנראה, החליט להתמקד יותר בתועלת מאשר בצדק, בעוד שאוריבה סובר כי ניתן להגיע להסכם משופר וכי ההסכם הקיים 'חלש' (על כל פנים, כך המשיך לטעון גם לאחר שמשאל העם על הסכם השלום נגמר ברוב זעום למתנגדים, בניגוד לצפוי).

פאר"ק על הברכיים

מדוע החליט סנטוס על ההסכם? ככל הנראה לא בגלל, כפי שטענו כמה, שהוא 'הפך יונה'. פעולותיו מדגימות היטב כי הוא הבריח את יריביו אל שולחן הדיונים, לא קץ במאבק נגדם. פעולות שיוחסו לעמדתו ה'יונית', כגון הסתייעות במדינות שכנות לצרכי מגע עם המורדים או טיהור הצבא והמשטרה משחיתות והעמדה לדין על פעולות לא חוקיות, התקיימו גם בימיו של אוריבה. דומה שהעניין הוא אחר: לאחר שמדיניות אוריבה מאז 2002, ושותפותו למדיניות זו מאז 2006, הביאו את פאר"ק למצב הגרוע בתולדותיו העריך סנטוס כנראה כי כאשר יריבו נמצא במצב ביש, חיסולו הצבאי ידרוש מאמץ רב מדי כאשר אפשר להשיג את התוצאה המבוקשת בהסכם שבו, בסופו של דבר, מוותרים המורדים על חלק נכבד מדרישותיהם, מתפרקים מנשקם ומשולבים במדינה במצב בו אינם יכולים לצפות להשגת מטרותיהם הפוליטיות במלואן, לא באמצעות הנשק ולא באמצעות הקלפי.

התוצאה היא שפאר"ק, למעשה, נלחם 52 שנה לא כדי להגיע לשלטון מרקסיסטי, אלא כדי לקבל רפורמות מתונות-יחסית ולהתפרק מנשקו בלי להיענש יותר מדי – תוצאה משתלמת למדי ביחס לסיכויים להמשיך שנים בפעולות טיהור. במדינה עם שטח קשה לגישה כדוגמת קולומביה, אפשר היה להניח כי שרידי פאר"ק ימשיכו ויהיו מטרד במשך שנים; כך למשל היה במלאיה, הנחשבת לאחת הדוגמאות החשובות לניצחון צבאי נגד גרילה; כוחות הגרילה הקומוניסטית הובסו והפסיקו להוות כוח משפיע במלאיה (לימים מלזיה), אולם קבוצה קטנה שלהם שרדה בהרים והמשיכה בלחימה ובהתנגדות במשך כמעט 25 שנה.

אפשר להתווכח האם צדק סנטוס או לא; האם הוא ויתר לפאר"ק למעלה מן המידה, והוא מאפשר לחלק מפושעי המלחמה להתחמק ממשפט צדק; האם מתן אישור ל-31 תחנות רדיו של הארגון להתקיים הוא מסוכן. אולם ההיגיון במדיניותו איננו קשור לחלוקה המלאכותית של 'נצים' מול 'יונים', אלא להערכה של הפתרון הזול יותר והיעיל יותר, ושאלת הצדק מול היעילות.

מה צופה העתיד? אין לדעת, ויש להיזהר במיוחד בהאזנה לתחזיותיהם של מי שלא חזו את הפסד הממשלה במשאל. אולם דומה שלא האופוזיציה, לא ממשלת קולומביה ולא פאר"ק מעוניינים בחידוש הלחימה. ימים ספורים לאחר משאל העם נפגש אוריבה עם סאנטוס, בפעם הראשונה מאז תחילת 2011, והצהיר כי הנשיא מוכן לשינויים – עדות לכך שהוויכוחים הם יותר על פרטים ופחות על האם-להמשיך-את-הלחימה. גם פאר"ק הצהיר על מחוייבות להפסקת אש, גם לאחר כישלון משאל-העם. סנטוס הצהיר כי הפסקת האש תימשך עד סוף השנה, וסיבוב שיחות נוסף עתיד להיפתח עם ה-ELN דווקא. בין כה וכה, מצב העניינים נותר בעינו: קולומביה חזקה ויציבה יותר מאשר בעבר (מה שאי אפשר לומר על מעמדו של סנטוס, שנהנה מתמיכה נמוכה מאוד ביחס לתמיכה העצומה ממנה נהנה אוריבה בזמן כהונתו), ואילו פאר"ק נמצא באחת מנקודות החולשה הגדולות בתולדותיו, אם לא הגדולה ביותר.