מה צריך לעשות עם 'בצלם'

הבה נניח את הדברים על השולחן: נכון לעכשיו, למרות הזעם הציבורי, אין רוב בכנסת לקדם מהלכים לטיפול שורשי ושיטתי בסוגיית עמותות השמאל. כחלון ומפלגתו הצהירו כבר בתחילת הדרך שהם יתנגדו לכל חקיקה בנושא, ויאיר לפיד – למרות התבטאויות פופוליסטיות מפעם לפעם – מתנגד נחרצות לכל מהלך רציני. בשל כך, עם כל הרצון הטוב, ולמרות תהליכי הבשלה של דעת הקהל בשנים האחרונות, עדיין אין כוח פוליטי משמעותי דיו כדי לקדם את החקיקה הנצרכת בנושא. ייתכן שהדבר ישתנה בשנים הבאות, עם הקצנת פעילותן של עמותות השמאל והמשך המגמות הנוכחיות בציבור הישראלי. אך קשה לדעת מה ילד יום, ובוודאי שלא ניתן לסמוך על כך.

אך העובדה שהמסלול החקיקתי בכנסת חסום לא אומרת שאין מה לעשות. להפך: יש הרבה צעדים זמינים וקלים לביצוע, שהשפעתן יכולה להיות עצומה.

כולם כבר יודעים שמקור כוחן הפיננסי של עמותות השמאל הקיצוני הוא המימון שמגיע אליהן מקרנות בחו"ל, בעיקר מממשלות זרות. אך המשאבים הכספיים הם רק חלק מהתמונה. הרי לא כל מי שמצליח לגייס תרומות של מיליונים יכול להשפיע על מדיניות ממשלה. סוד ההצלחה טמון בפעולה שיטתית ומתוחכמת במטרה לעצב מדיניות. במקרה של 'הקרן החדשה לישראל' והעמותות המסונפות לה, הכוח להשפיע מבוסס על שלש רגליים:

א. עבודה יומיומית ושגרתית בקשרי עבודה עם רשויות הממשלה בדרגים השונים.

ב. התקשורת.

ג. בית המשפט העליון ומשטר הפקידים והיועמ"שים.

לערער את יסודות השיטה

עמותות השמאל מנהלות קשר הדוק עם מקבלי ההחלטות בכל הדרגים (החל מהרשויות המקומיות, דרך הכנסת וכלה במשרדי הממשלה). הן מפיקות ניירות עמדה, מחקרים, מאמרים וגופי ידע; שולחות נציגים "מומחים" מטעמן לדיונים בכל הפורומים הרלוונטיים; ומנהלות מגע יומיומי עם שלל מקבלי החלטות במגוון רחב של תחומים. כך נוצרת תלות של רשויות המדינה במה שמכונה "החברה האזרחית". אין כמעט דו"ח של ועדה ממשלתית שאיננו מכיל ציטוטים ואינפורמציה שמקורה באחד מארגוני הקרן, ואפילו מסמכי מרכז המחקר של הכנסת רוויים בהפניות לפרסומים של מכונים ועמותות שמאל קיצוניות. כך נולדים רעיונות רבים, הנוצקים לתוך דפוסי מדיניות ברמות השונות.

התקשורת בתורה מסייעת לקדם את האג'נדה ה"נכונה" ומספקת כותרות חגיגיות המבשרות על לידתה של יוזמה חדשה, או מתקפות נגד פקידים ונבחרי ציבור "בעייתיים". הכול לפי הצורך, המקום והעניין.

ולבסוף, מערכת המשפט והפקידות המשפטית, המחזיקות בכוח לבלום חקיקה והחלטות מנהליות לכל אורכה ורוחבה של המערכת השלטונית. וכשנוסף אקטיביזם מגלומני לכוח שמעניקה להם המערכת, נוצרת גם יכולת ליזום ולהשפיע הרבה מעבר לעמדת "שומר הסף" הדמיוני.

שלוש הרגליים האלה הן מה שמחזיק את השרפרף הרדיקלי בישראל. טול מהמערך את אחת הרגליים, והשרפרף כבר לא יעמוד ביציבות; טול גם את שתי האחרות – והבעיה נפתרה מאליה.

בכל אחד מהתחומים הללו יש מרחב גדול לפעולה, גם ללא חקיקה שנויה במחלוקת ומהפכות גדולות. ראשית, בכל הנוגע לקשרים היומיומיים גופי ממשל, זהו שיתוף פעולה שניתן לבלום ברמה המקומית. כל שר, פקיד או ראש רשות בישראל יכול להחליט כי מיום זה והלאה הוא מסרב לשתף פעולה עם גופים הממומנים על ידי ישויות זרות ושסדר יומן הוא אנטי־ציוני ורדיקלי. אין חוק שמחייב את משרדי הממשלה לקחת ברצינות את המומחים והפרסומים של גופים כמו 'מרכז אדווה' או 'מכון ון ליר', ואין שום סיבה שימשיכו לעשות כן.

הדבר הראשון שצריך לעשות כל שר שהזדעזע מפעילותו העוינת של 'בצלם' באו"ם הוא להזמין באופן מיידי סקירה של פעילות המשרד כדי לבדוק שיתופי פעולה עם ארגונים רדיקליים המתקיימים תחת אחריותו, ולהורות על הפסקת שיתוף הפעולה עמם באופן מיידי. במשרד החוץ הודיעו השבוע על הפסקת שיתוף הפעולה עם 'מרכז מינרבה' הקיצוני, ומשרדי החינוך, המשפטים, ביטחון הפנים והתרבות צריכים ללכת בעקבותיהם. את 'האגודה לזכויות האזרח' ו'המכון הישראלי לדמוקרטיה' (לידיעת התמימים: סגן נשיא המכון, פרופ' מרדכי קרמניצר, הוא חבר גאה בוועד הציבורי של 'בצלם') צריך לנתק מעטיני תכניות הלימודים באזרחות ומהליכי החקיקה במשרד המשפטים; ארגונים עדתיים, מגדריים ואחרים צריכים לצאת מבתי הספר שהמדינה מממנת; ואין סיבה גם להמשיך את שיתוף הפעולה בין המשטרה לארגונים לאומניים ערביים כמו 'יוזמות קרן אברהם' ודומיו.

ביום שהנושא יעלה על השולחן, והמודעות לזהותם של הארגונים ונציגיהם המשוטטים במסדרונות השלטון תגבר, הם יאבדו חלק ניכר מכוחם הפוליטי והארגוני.

מצטערים, זה כבר לא רלוונטי

בתחום התקשורתי, יש לקדם בברכה כל מהלך לפתיחת השוק לתחרות חופשית ולהפחית עד כמה שאפשר את מעורבות המדינה. גלי צה"ל צריכה לעבור הליך הפרטה; התאגיד החדש צריך לעבור הליך השמדה; זיכיונות שידור רדיו וטלוויזיה צריכים להיות ברי השגה, והרגולציה עליהם מינימלית ביותר. בעולם שיש בו חופש תקשורתי אמיתי, לסרטוני 'בצלם' תהיה השפעה מוגבלת הרבה יותר.

בתחום המשפטי אנו מצויים בבעיה דומה לחוק העמותות. במילה אחת: 'כולנו', בשתי מילים: משה כחלון, שהתחייב לא לתמוך בשום מהלך שיחליש את אחיזתה של מערכת המשפט בישראל. עם זאת, יש לא מעט דברים שניתן לעשותם. לשכת עורכי הדין, למשל – שלה תפקיד מפתח במינוי וקידום שופטים – צריכה להתבטל מן העולם ולהפוך לגוף וולונטרי. לכל הפחות יש להקטין את כוחם של מיעוטים קיצוניים בתוכה. נציבות ביקורת על הפרקליטות צריכה לקום, עם יכולת ביקורת עצמאית וסמכויות אכיפה רציניות. שני הנושאים הללו קודמו במשרד המשפטים תחת ציפי לבני, ונשחקו כליל תחת ההנהגה הנוכחית. מדובר בשינויים קטנים בעלי משמעות רבה, והקונצנזוס שהם זכו לו עוד מהממשלה הקודמת הפך אותם לברי השגה. מדובר בהחמצה היסטורית, וסיום עגום לתהליכי חקיקה ארוכי שנים שהיו יכולים להתחיל מהלך של החלשת הפקידות המשפטית בישראל. חבל מאוד.

ההצעות שנמנו כאן הן רק על קצה המזלג. בתחום המשפטי יש עוד הרבה מה לעשות, גם במרחב שלא מצריך חקיקה בכנסת. טוב תעשה שרת המשפטים אם תקדיש את המשאבים הדרושים לזיהוי נקודות הכובד במערכת שניתן לפעול בהן כדי לשחרר את המדינה היהודית מצבת המשפטיזציה.

בעולם מקביל, עשרות מנהלי עמותות וארגוני שמאל קיצוני בישראל מתלוננים בפני תקשורת שאף אחד כמעט לא צורך, על כך שבמסדרונות הממשל לא מתייחסים אליהם ברצינות. לצופים בבית לא אכפת כי הם פשוט עוברים לערוץ אחר – כזה שמקרין אולי סרט דוקו חיובי על אחד ממבצעי צה"ל בעבר (מבצע 'מוקד', יכול להיות אחלה סרט), או שמשודרת בו תכנית אירוח שבה שלושה ימנים מתווכחים עם שמאלני אחד. וכשארגוני השמאל עותרים לבג"ץ באיזו עילה מדומיינת, שופט שמרן – שהתמנה בלי צורך להתחנף לנציגים הערבים בלשכת עורכי הדין – זורק אותם מכל המדרגות.

כשזה יקרה, תאמינו או לא, גם המימון הזר יפסיק להגיע. אפילו האירופאים העוינים ביותר לא רוצים לבזבז את הכסף שלהם לשווא. הם אולי אנטישמים, אבל פראיירים הם לא.