מלחמת התרבות הצודקת והשגויה של מירי רגב

שלמה טבעוני, איש קיבוץ אלונים, היה פעיל בנושא קליטת עולים מזרחים במפ"ם בתחילת שנות החמישים. לבו נשבר מחדלון מפלגתו בקליטת העולים, והוא ניבא שיום הנקם בוא יבוא. מטרת הממסד היא "הקמת גטאות עדתיים שמגמתן למקימים אותם שלטון ללא מצרים", הוא כתב. "היחס הוא לכל אורך החזית האשכנזית, אלא שיש הבדלי תכסיסים בין האשכנזים. אולם המטרה שלהם היא אחת: ליצור מעדות המזרח סמרטוט גדול שכולם ינגבו בו עד תום". הדברים מובאים במחקר היסוד של ד"ר אלי צור, "מפ"ם 1954-1948 – בין דימוי למציאות".

טבעוני האשים את מפ"ם בזניחת עולי המזרח, ש"משום מה לא יזכו העדות לפחות ל-50 אחוז מהחרדה שהמפלגה חרדה לבעיות הערבים". את מפלגתו הגדיר כ"מפלגת משכילים בלבד", שדוחה את המוני המזרח. בימינו היינו מכנים זאת "מפלגה של האליטות". הייתה לו תקווה מוזרה: "למרות שטוב לי בביתי הקיבוצי… הנני נושא תפילה לעליית הפשיזם היהודי, שיעלה ויכה באלה שנתנו לי לשקשק. ואולי מכות הפשיזם היהודי ילמדונו…". למונח "הפשיזם היהודי" היה אז שימוש יומיומי בקרב השמאל הישראלי, והכוונה הייתה בנאלית: תנועת החירות של יוצאי הרוויזיוניסטים והמחתרות, בהנהגת מנחם בגין. זו הייתה נבואה שהתגשמה ב־1977, ועד היום יש תחושה ש"הפשיזם היהודי" ניזון מאותן קבוצות אוכלוסייה שעלו ארצה לאורך השנים ולא הותכו לגמרי ב"כור ההיתוך" הקלאסי שכונן דוד בן־גוריון.

במאמר יוצא דופן בגיליון האחרון של כתב העת 'האומה', באופן מאוד לא שיגרתי לשרה בממשלה, מפרקת מירי רגב את האידאולוגיה שהנחתה בזמנו את האב המייסד, ומנגד מנסה להתוות דרך שלישית השוללת את האידאולוגיה של הרב־תרבותיות בישראל. מי שניסחה בצורה הברורה ביותר את היחסים בין המדינה לבין הדמוקרטיה והרב־תרבותיות הייתה השרה לשעבר יולי תמיר, שרגב מצטטת ממנה.

רגב ראויה להערכה רבה על כך שהיא מציגה חוט שדרה אידאולוגי לפועלה כשרת התרבות. גם אם אפשר לחלוק עליה, כפי שנעשה בהמשך לגבי סעיפים רבים של תפיסתה, למירי רגב יש תכונה פשוטה של רדאר שאי אפשר להונות אותו. היא מזהה שהראפר תאמר נפאר הוא תועמלן מסוכן המשויך למאבק הג'יהאדיסטי האנטישמי נגד ישראל. הוא הופך את הטרור האנטי־ישראלי לאופנתי ומקובל בסלונים של הרדיקל שיק המחליא של האליטה הישראלית הדקדנטית. מירי רגב מזהה תופעות כאלה, ויש לה אומץ לפתוח עליהן באש. במושגי הדמוקרטיה האמריקנית, כפי שהוגדרו במצעד הנאצי ברחובות השכונה היהודית בסקוקי, לתאמר מותר להתעמר. זה לא אומר שגופים ציבוריים צריכים לתת לו חמצן.

בשבחי כור ההיתוך המושמץ

אבל קודם כול צריך להגן על בן־גוריון, גם אם דבריו באותן שנים עלולים לזעזע חלקים בציבור, כפי שמנחשת מירי רגב. "בכור ההיתוך של אחווה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה", מצטטת רגב. אבל צריך לזכור שהברירה אז הייתה חדה: לקלוט את עולי המזרח או להשאירם בארצות ערב. והבחירה של בן־גוריון הייתה להעלות את יהודי ארצות האסלאם, בניגוד, למשל, למפ"ם שהתנגדה לעלייה ההמונית של סוף שנות הארבעים ותחילת החמישים. גם בצמרת מפא"י היו שרים שיחסם לעולי המזרח היה שלילי.

היום, אם מירי רגב יכולה להתוות מדיניות ואידאולוגיה חדשה בעברית, תוך הפגנת יכולת ארגון מרשימה, זה בין השאר בזכות מדיניות כור ההיתוך של תחילת המדינה. רגב קובעת כי "הניסיון לאחד את כל העולים לארץ בכור היתוך – נכשל". יכול להיות באמת שהניסיון מיצה את עצמו וקיבל תפנית, לא תמיד חיובית; אבל ההגדרה של כישלון היא בעייתית.

יש מי שמעוניין להטביע על הישראליות כולה חותם של כישלון. הוא טועה, כמובן; בישראל נוצרה זהות תרבותית ושפה, ויש חוט שדרה של זהות לאומית מקומית שמקורו באותו "כור היתוך" ישן. האידאולוגיה שמירי רגב מנסה להילחם בה היא זו שביקשה לפרק את הזהות הישראלית הזאת ולגרום ליוצרים, לאינטלקטואלים ולמנהיגות בתחומים השונים להתבייש בה. הרב־תרבותיות מבית מדרשה של האקדמיה והאינטליגנציה הפוסט־ציונית לא באה כדי להכיל את השונה, אלא כדי להחליש את המרכז לטובת איל הניגוח הפלסטיני.

ההבדל המהותי הוא בין אותם כוחות פוליטיים שחרדים לכלל הקבוצות בחברה הישראלית, כפי שהגדיר עוד בתחילת שנות החמישים פעיל מפ"ם, ובין אלה שמתייחסים לאזרחים רק כאל בשר תותחים אלקטורלי פוטנציאלי. מפ"ם, מפלגת הסוציאליזם המהפכני הפרו־סובייטית, זיהתה שהרבה מצביעים לא יהיו לה במעברות, ואיבדה תקשורת עם המזרחים; מפא"י, לעומת זאת, שכל כך אופנתי לשקץ אותה, התעניינה בעולים וניסתה "לסדר" אותם – כמובן, גם כדי להפוך אותם לחלק מהבלוק ההסתדרותי. משה דיין, הבן־גוריוניסט, הדהים את קהל שומעיו בלונדון בנובמבר 1963 כשאמר: "פעם נחשבו עין חרוד, נהלל ודגניה כאפוס, ואילו האפוס של 1963 הוא באר שבע ודימונה".

השמאל של ראשית המדינה עקב אחרי כל תנועה ובת קול של ברית המועצות, כשהוא מייחל לניצחונה במלחמה הקרה ודוחף להצטרפותה של ישראל לגוש המדיני של ברית המועצות. ההתעניינות בערבים הייתה במסגרת האידיאולוגיה הדו־לאומית שעדיין נשמרה בתודעת מפ"ם בשנים הראשונות. זה מזכיר את המניפסט של יולי תמיר מסוף שנות התשעים, שם היא מדברת על "חינוך דמוקרטי במדינה רב־לאומית". רגב מגדירה נכון ש"מודל החברה הרב־תרבותית הוא דגלם של אלו שוויתרו על הלאומיות היהודית ועל הגדרת ישראל כמדינת לאום לטובת הגדרתה כמדינת כל שבטיה". האידאולוגיה המפרקת הזאת חדרה עמוק לתוככי הימין, עד שאפילו הנשיא ראובן ריבלין דוגל בה.

השאלה שאף אחד מנושאי הדגל הרב תרבותי־שבטי לא נותן עליה תשובה היא: מי יגן על המדינה הזאת מול האויבים המאיימים עליה באופן קבוע? למי יהיה עניין להילחם ולהקריב את עצמו על "היהודית" או על "הדמוקרטית"? בסופו של דבר, רק היסוד היהודי־הלאומי בחברה הישראלית דוחף אזרחים להקרבה במסגרת צה"ל או כל מסגרת אחרת שנדרשת לצרכי הגנה. וזאת התשובה הפשוטה שנתן בזמנו בן גוריון.

הסנדלים ניצחו את חגורת העור

רגב מסתמכת בדרך השלישית שהיא מציעה על כתבי ז'בוטינסקי. מהדברים שהיא מצטטת אפשר להבין מדוע התרבות והזהות שצמחה בימין ההיסטורי נמצאת תמיד בפיגור ועמדת חולשה לעומת הזהות שהצמיח הסוציאליזם הציוני: "אלו שיודעים כי דרשתי התקרבות הדדית בין ספרדים לאשכנזים, יתפלאו אולי כשאומר להם כי אינני שואף להתבוללות פנימית, ליצירת טיפוס יהודי משותף…". ספק אם ז'בוטינסקי היה מסכים היום עם הדברים האלה שכתב ב־1919. מאז כינון המדינה נוצרה התבוללות הדדית, והמגזר היחיד שבו אין התמזגות מזרחית־אשכנזית הוא המגזר החרדי, שסובל כתוצאה מזה מחולשה ואולי גם פיגור חברתי. הנתון המקובל היום הוא של 30 אחוז בין צעירי ישראל שהם ממוצא עדתי מעורב.

בשמאל ההיסטורי נוצרה דמות ה"צבר" – המכנסיים הקצרים עם חולצת החקי והסנדלים, שעל אף כל הפרטאץ', הביסו את המדים הרוויזיוניסטיים וחגורת העור המגוחכת המתוחה באלכסון על חזהו של ז'בוטינסקי עצמו. זוהי הסיבה גם לכך שבישראל של המאה ה-21, האליטה המחוברת לתרבות כור ההיתוך הישנה מפגינה כוח עמידות וחוצפה מתגרה גם בשיא שקיעתה וריקבונה, כפי שאפשר לראות בהתנהלותו של ארגון 'בצלם'.

הגישה היסודית של בן גוריון נוצרה, גם אם לא נלמדה, מהניסיון ההיסטורי האמריקני. גם שם היה "כור היתוך", מושג שמקורו בארצות הברית. השאיפה של הדור השני להיות "אמריקני" ולהתרחק מדור ההורים שמדבר בשפה ישנה ומוזרה. כור ההיתוך נוצר עוד לפני שבן־גוריון חשב על כך. אורי אבנרי, ברשימה מאוד חריפה ואינטליגנטית שפרסם אחרי מותו של שמעון פרס, מתאר את השאיפה של מהגרים כמותו וכמו שימעק פרסקי ומוישה תהילימזוגער (דן בן אמוץ) להפוך לצברים; להשיל את המבטא היקי או הפולני ולשחק כדורגל יחפים על החול. וכמובן, גורלו המר של שמעון פרס שלא הצליח אף פעם "להתבולל" ולהפוך ל"אחד משלנו". כל זה קרה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כעשרים שנה לפני האפוס של העלייה ההמונית ותחילת כור ההיתוך.

אף שלא צמח בדיוק בתרבות דמוקרטית, מה שהיה חשוב לבן־גוריון זה שהחברה הישראלית תהיה דמוקרטית עם אוריינטציה מערבית. המאבק על צורת המרקם החברתי קשור ללא הפרד לתפיסה האידאולוגית של התנגדות למשטרים טוטליטריים, לטובת חיי חרות ודמוקרטיה עם הפנים למערב. כי כאשר מדברים על רב־תרבותיות, למרות שמדברים על פלורליזם, זוהי למעשה אידאולוגיה טוטליטרית שנועדה לאפשר לקבוצת מיעוט חזקה השולטת בכלכלה ובממסדים האינטלקטואליים לשלוט בחברה המפוצלת במסגרת של רלטיביזם מוסרי. לקבוצת האליטה הזאת אין השקעות בביטחון ברחובות ובגבולות או בבעיות הדיור ומחירי המזון, והיא לא משלמת כל מחיר על שגיאותיה.

להסתפק בתפקיד שומרת סף

בנוסף לדבריו בנושא כור ההיתוך, בן־גוריון גם אמר שחברה שנשלטת בידי מיעוט היא חברה שנשלטת בידי פחד, חברה שאיננה חופשית. הוא זיהה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה כי העם היהודי לא ישרוד בעולם של משטרים טוטליטריים: בוועידה הציונית בלונדון באוגוסט 45' הוא דיבר על גורמים בעולם שאם לא נתנגד להם יביאו להתפוררות העם היהודי. "אחד מאותם גורמים דינמיים שעלול לקטוע את קיום העם היהודי הוא התגברות כוחה של המדינה על פני הפרט. המגמה העכשווית היא שמדינות לוקחות לעצמן שליטה מלאה על חיי האנשים, מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית וכלכלית", אמר, ושמו לא היה פרידריך האייק. "למגמות אלו יהיו ככל הנראה תוצאות הרות אסון על היהדות שהיא במצב של חולשה וירידה (בעקבות השואה)… בזמנים האלה, מול מדינות מאורגנות בצורה הדוקה, העם היהודי לא יוכל לשרוד בהתנגדותו. הספיגה הזאת של הפרט במנגנוני המדינה… עלולה להוביל בסופו של דבר לקצו המוחלט של העם היהודי מחוץ לארץ ישראל".

זוהי ראייה חודרת ומפתיעה מצד האב המייסד, שעל אף כל נטיותיו הסוציאליסטיות הבין שאין קיום ליהודים במדינות טוטליטריות. בכך הוא קבע למעשה שעתידה של ישראל לכשתקום – במערב (אני מודה לד"ר יואל פישמן שהפנה אותי לציטטה הזו שהביא במאמרו: Information Policy and National Identity: Israel Ideological War).

מירי רגב מציעה שאת הלאומיות היהודית תוביל "הדרך הרב־גונית". אפשר לראות בזה פנייה לציר התקדמות אחר מהרב־תרבותיות – מבלי לחזור לאחור. וזה בסדר, זה סימן טוב. אלא שהמוטיב של "מהפכה של צדק תרבותי" נשמע מסוכן. שאלת הזהות התרבותית היא חלק ממאבק אידאולוגי קיומי, ולא חלק ממאבקי עוול וקיפוח. אם הכוונה ליתר תקצוב עבור מפעלי תרבות ששורשיהם מזרחיים, לא יכולה להיות התנגדות.

ישראל היא אחת המדינות הבודדות שההתקפה מצד הטרור האנטישמי של משטרים טוטליטריים נמשכת נגדה ברציפות מאז הקמתה. המדינה צריכה לאפשר לשוק החופשי של הרעיונות וכוחות היצירה האמנותיים לפעול את פעולתו, ולהסתפק בתפקיד של שומרת סף. המטרה היא שישראל לא תהפוך לחממה של תועמלנים אופנתיים המנצלים את החופש והדמוקרטיה כדי למוטט אותה.