אידיוקרטיה, התנשאות ושמאל שחי בסרט גזעני

חמש מאות שנה קדימה. ארה"ב מטומטמת. החכמים הולידו פחות ילדים, ובאותו זמן ה"וייט טראש", הזבל הלבן, השריצו על ימין ועל שמאל תינוקות טיפשים ובהמיים, שילדו בגיל צעיר עוד תינוקות טיפשים ובהמיים, וחוזר חלילה. מולם ניצב זוג לבן עם איי־קיו של 140 (אף שנראה כי הם משתייכים לקבוצת ה'קריקטורה של אקדמאים' יותר מאשר לגאונים אמיתיים), שמחכה להזדמנות המתאימה להביא ילד לעולם בתנאים האידאליים ביותר, אך אלה לעולם אינם מתרחשים.

כך נפתח הסרט 'אידיוקרטיה' מ־2006 (אזהרה: המאמר מגלה פרטים לרוב מעלילת הסרט).

הסרט, שאולפני 'פוקס' לא מיהרו להפיצו, הפך לסרט פולחן וזכה לאחרונה לעדנה מחודשת. "הצלחתו המטאורית [של טראמפ] הפכה את אידיוקרטיה מסאטירה מוצלחת לנבואה מטרידה", קבע חמי שלו ב'הארץ'; קומיקאי אמריקני השווה בין הנשיא בסרט לטראמפ, וביקש מהקוראים לברר מי אמר מה; ה'טלגרף' הבריטי הצהיר: "ב־2005 [הטעות במקור, הסרט יצא ב־2006] הקומדיה של מייק גאדג' 'אידיוקרטיה' תיארה עתיד שבו אמריקה נשלטת על ידי תרבות טראש ונשיא סלבריטי רברבן. נשמע מוכר?"; ה'רולינג סטון' הכניס אותו לרשימת "20 סרטים שחזו את עליית טראמפ", רשימה מטופשת במיוחד שהשתרעה על פני שמונים שנה בערך; איתן כהן (לא מהאחים כהן), שכתב את הסרט יחד עם מייק ג'אדג', צייץ כי "לא ציפה שהסרט יהפוך לתיעודי מהר כל־כך", ואף טען כי הנשיא בסרט עדיף על טראמפ כי הוא "מבין שהוא צריך עצות מאחרים" ו"אינו גזען".

אף שהשחקן הרלוונטי סירב להשתתף במסע הפרסום אנטי־טראמפ, בטענה כי איננו נגד או בעד איש מהמועמדים, הסרט חזר לקולנוע לקראת הבחירות. כתבה ב'סלון' הליברלי נשאה את הכותרת "אידיוקרטיה כעת", והסבירה שטראמפ טיפש מכדי להבין שהוא טיפש. בקיצור, ניכר היה כי קיימת הסכמה רחבה משמאל ומשמאל על כך שהסרט נבואי, שכן הוא חזה את עליית טראמפ.

ואכן, הסרט מדגים תופעה מסוימת הקשורה לעלייתו של טראמפ. אבל זו איננה עליית הטיפשות בפוליטיקה האמריקנית.

הבחירה לתאר את היטמטמותה של אמריקה כתוצאה של רביית טיפשים היא בחירה מפתיעה. לא רק שהיא נוגדת את הטענה המקובלת כי מצבן של שכבות חלשות – סליחה, "מוחלשות" – נובע מפערים חברתיים, אלא שזו בדיוק אותה הנחת יסוד שעמדה בשורשי כמה מהרעיונות של הגזענות ה"מדעית" והניסיונות להנדסה חברתית מסוף המאה ה־19. היא נוסחה לראשונה כנראה אצל פרנסיס גלטון, בן דודו של צ'רלס דרווין, בקטע המצוטט בידי האחרון:

"העניים ביותר והפזיזים, שלעתים קרובות מושחתים על ידי מידות רעות, כמעט תמיד מתחתנים מוקדם. בעוד הזהירים והנזיריים, שהם ככלל מוסריים\טובים, מתחתנים מאוחר יותר בחיים, כך שיוכלו לתמוך בעצמם ובילדיהם בנוחות. אלה שמתחתנים מוקדם מולידים [הביטוי Produce משמש בדרך כלל לבעלי חיים]… יותר ילדים", ואלה מצדם נהנים מיתרון פיזי כיוון שנולדו מוקדם לאמותיהם "בשיא חייהם"… "וכך [מספר] החברים הפזיזים, המושחתים ולעתים קרובות המרושעים של החברה, נוטה לגדול בשיעור גבוה יותר מאשר… הדואגים לעתיד והטובים".

רעיונות כאלו עתידים היו להוביל לניסיון להגביל את הילודה של ה'לא ראויים', כולל עיקור בכפייה במדינות רבות ושונות. אחרי הכול, כפי שטען המדען הבריטי (והסוציאליסט) גב"ס האלדן בספרו מ־1928: "הציביליזציה בסכנה אמיתית כתוצאה מהתרבות יתר של 'תת אדם'" (לזכותו ייאמר שהוא הציב את האפשרות של "חירות, חינוך ורווחה" כדרך לצמצום הילודה, ולא רק "לטבוח אותם").

הנבואות על התרבות הטיפשים התבדו

'אידיוקרטיה' מניח את תפיסת התרבות הטיפשים, אף שלמעשה היא כבר הופרכה במאה האחרונה: העלייה הכללית בציוני האיי־קיו שנמדדו במשך רוב המאה העשרים הראתה שבניגוד למחשבתם של חסידי האאוגניקה, המגמה איננה כלפי מטה אלא דווקא להפך. הנבואות על שקיעת הציביליזציה כתוצאה מהתרבות הטיפשים התבדו. בכל המחצית הראשונה של המאה העשרים לא היה לכך קשר עם הגלולה למניעת הריון, שטרם הומצאה, או עם תכניות אאוגניקה מוגבלות בהיקפן.

הבחירה בתפיסה זו ניתנת להסבר כאשר רואים מהי דמות דיוקנה של ארה"ב הטיפשה של עוד 500 שנה, המוצגת בסרט.

באותה אמריקה בדיונית, הלשון היא סלנג־מרובה־קללות; המשטרה אלימה במיוחד, ויורה על ימין ועל שמאל; השופטים נראים כאילו יצאו מתכנית טלוויזיה, ונהנים משמות כמו "כבוד השופט הקטור 'התליין"; פושעים נענשים ב'שיקום' שאינו שיקום כלל אלא מופע הוצאה להורג, התמודדות חסרת סיכוי עם מכוניות ענק שנראה כאילו נלקחו מאירועי הסופר־מכוניות הפופולריים בדרום ארה"ב, רק הרבה יותר גדולות ומסיביות ועם אלמנטים פאליים לא מוסתרים, וכל זה בתוך אצטדיון רודיאו, לצלילי להקה בת עשרות נגני גיטרה לבושי מדי הסוואה, ואחרי שזמר שר את ההמנון האמריקני אך נקטע כשהוא מקבל בעיטה באשכים (לאותו זמר יש תכנית פופולרית, 'אוי, הביצים שלי', שבה הוא מקבל מכות באשכיו בכל מיני אתרים בעולם).

בעולם של 'אידיוקרטיה' רשתות פופולריות מסוימות עדיין קיימות, אם כי עם טוויסט מסויים (אני בספק אם אנשי רשת הקפה 'סטארבקס' שמחו לגלות מה הסרט עשה לרשת, שלא לדבר על רשת ההמבורגרים Fuddruckers, שבתהליך דבולוציוני הפכה ל־Buttf***ers); כולם קונים ברשת הענק 'קוסטקו', רשת המתמחה כבר בימינו במכירת מוצרים באריזות ענק ובכמויות סיטונאיות. אלא שקוסטקו העתידית משתרעת על קילומטרים רבועים רבים, ובכניסתה עומד עובד שמצהיר שהוא "אוהב אותך", בהקצנה של העובדים האדיבים־תמיד הנמצאים בכניסה לרשתות ענק אמריקניות. אה, כן, ויש רשת טלוויזיה באותו עתיד: פוקס ניוז, וערוצים כמו 'חדשות האלימות' (Violence News Network), ואוסף שלם של פרסומות כגון 'כשאלוהים רעב, הוא פונה ל'[מוצר כלשהו]).

וכמובן, מה שמניע חלק מהתפניות העלילתיות בסרט, כולל שיאו הבלתי סביר: התאגידים. למעשה, תאגיד אחד שמייצר את 'בראונדו', סוג של משקה אנרגיה (כולם בעתיד יודעים לדקלם את את סיסמאות הפרסום: 'בראונדו הוא מה שהצמחים/הפירות/האנשים רוצים, יש בזה אלקטרוליטים'; אף אחד בעתיד לא יודע מה זה אלקטרוליטים). המשקה החליף את המים לחלוטין, כולל בהשקיה, וכיוון שכנראה גם גשם לא יורד בארה"ב העתידית, הצמחים גוועים וכולם בסכנה. אותו תאגיד מחזיק במונופול על כל דבר כמעט, כיוון שהוא קנה את מנהל המזון והתרופות הפדרלי ואת מכון התקנים, וכך הוא יכול "לעשות ולמכור כל מה שהוא רוצה".

אין שחורים אידיוטים

לתוך העתיד הזה מגיעים בטעות שני גיבורים ממוצעים שהורדמו בתחילת שנות האלפיים במסגרת ניסוי של הצבא, שנועד להימשך שנה אך ננטש כיוון שהאחראי פוטר לפני סיומו, לאחר שקיבל שוחד והוציא אותו על וויסקי וזונות. וכך, הגיבור, חייל ג'ובניק (לבן) ממוצע לגמרי וחסר תועלת לחלוטין, שנודב לניסוי כיוון שהצבא לא ראה בו שום תועלת גדולה יותר, מתעורר אי־שם בעתיד יחד עם המשתתפת השנייה: זונה (נראית היספנית. השחקנית היא מאיה רודולף, חצי שחורה וחצי יהודיה־אשכנזית) שנודבה לניסוי על ידי הסרסור שלה (שהוא, אגב, שחור). שניהם, מתברר, הם האנשים החכמים ביותר בעולם בשנת 2500, שכן הברירה הטבעית דילגה עליהם.

השתייכותם הגזעית של הגיבורים מוזכרת לא בגלל חיבה לפוליטיקת זהויות, אלא בגלל שבעולם של 'אידיוקרטיה' יש לבנים כחול אשר על שפת הים, וגם היספנים נמצאים. אבל שחורים? כמעט ולא. מתוך מאה ושמונה דמויות המוצגות כחלק משושלת־האידיוטים לאחר חמישים שנה, יש מבוגר שחור אחד ועוד שני תינוקות שחורים, שהם פלא גנטי כי שני הוריהם לבנים. כשהמספר גדל לשש־מאות בערך לאחר 85 שנים, מופיעים עוד שני שחורים בערך. בהמשך אפשר לראות כמה שחורים ברקע, ואחת – פקידת קבלה – עם תפקיד הכולל דיבור. בפרסומות הטלוויזיה מככבים בעיקר גברים לבנים שנראים, אם לצטט את התסריט, כ"מאצ'ו־מן ניאדרטלי". רק בלהקה המלווה את מופע ה'שיקום' יש ייצוג הגיוני לשחורים.

עם זאת, יש בהחלט שחור אחד בתפקיד מרכזי: הוא הדמות הכי מגניבה בסרט. הנשיא דוויין אליזנדו מאונטיין דיו הרברט קמאצ'ו, המתבל את נאומיו בבית של הייצוג (House of Representin, לשעבר בית הנבחרים) בירי ממקלע, לבוש בבגדים שנראים כמו פארודיה סופר־פטריוטית על מתאבק מליגת ה־WWE האמריקנית – דמות מוצלחת עד כדי כך שיצא מן הסרט אל זמננו אנו בסדרת קליפים קצרים שבהם הוא תורם מניסיונו הנרחב ('המזרח התיכון? מי שם *** על המזרח התיכון? אני בכלל לא יודע מה זה המזרח התיכון!'). הוא אמנם אהבל, אבל בסוף עושה את הדבר הנכון, ובניגוד לאידיוטים האחרים (חבר יועצים חסר תועלת שבישיבותיהם מגישים בירה ואת אותו משקה אנרגיה שידו בכול), הוא מגניב.

כשמצרפים את כל הסטריאוטיפים הנ"ל, ברור שאידיוקרטיה לא מציג 'סתם' אמריקה טיפשה. הוא מציג אמריקה טיפשה רפובליקנית, מהדרום ומהמערב התיכון, והוא מיועד, ככל הנראה, לקהל שלא בא משם. זוהי אמריקה לבנה בעיקרה, עם היספאנים שמושלכים פנימה למען הסדר הטוב, וארס שמופנה כמעט כולו לאותה אמריקה.

אם הסרט היה רוצה להקצין את אמריקה כולה, הוא לא היה מתקשה למצוא דוגמאות 'משמאל', שכולן היו קיימות כבר ב־2006. אפשר למשל לדמיין טבעונים קיצוניים שאינם מוכנים לנשום מחשש לפגיעה באורגניזמים שבאוויר; אנשים שלא מצליחים להתרבות כי אין מישהו שמתאים למגדר שלהם, שהוא אחד מ־872,374 אפשרויות שונות הנקבעות בהגדרה עצמית; אקדמאים שמייצרים בבל"ת שאיש איננו מסוגל להבין; אנשים שדוחים תיאוריות פיזיקליות כי המדע הוא גברי ומדכא, כי ה'פרינקיפיה מתמטיקה' היא "מדריך האונס של ניוטון", וכי משוואתו הידועה של איינשטיין, E=mc2, היא משוואה סקסיסטית מפני שהיא "נותנת פריווילגיות למהירות האור על פני מהירויות אחרות שחיוניות עבורנו"; אנשים שמסתובבים עם 'מרחב פרטי' אטום לחלוטין על ראשם, כדי להימנע מפגיעות ומיקרו־עלבונות (בעתיד זה בטח כבר ננו־עלבונות) נוראיים כגון "אמריקה היא כור היתוך" או "אני מאמין שהאדם המתאים ביותר צריך לקבל את העבודה", וכן הלאה.

האפשרויות הן כמובן רבות מספור, אלא שיוצרי הסרט בחרו לא לנצל אותן. הם מפנים את הבוז והלגלוג כמעט אך ורק לכיוון סטריאוטיפ אחד: אמריקה הלבנה (ובשוליה ההיספנית), הפטריוטית, הדרומית, השמרנית והרפובליקנית. המסר שהסרט מעביר לצופים הוא: הם מפגרים. הם לא מפגרים מפני שהם מצביעים לרפובליקנים, אלא הם מצביעים לרפובליקנים מפני שהם מפגרים.

לשם כך הסרט מוכן להציב בבסיסו הנחת יסוד גזענית, המנוגדת להשקפת עולמו התיאורטית של קהל היעד שלו, שהיה אמור לדחות מכול וכול את ההנחה המגולמת בדקות הראשונות של הסרט (והוא אכן עושה זאת כשמדובר בלא־לבנים). זאת כדי לומר לאותו קהל יעד: אתם יותר טובים. אתם נולדתם עליונים עליהם. הם נולדו מפגרים. ככה זה, וככה זה יישאר. הבעיה שלכם היא שאתם טובים מדי. אתם לא מתרבים מספיק כי אתם רוצים עבור ילדיכם תנאים אופטימליים, לא כמו ההם.

באופן כמעט מוצהר, הסרט מניח שהצופים שלו יראו את עצמם קרובים יותר לזוג עם האיי־קיו הגבוה, ולא לווייט־טראש המתרבים. קצת כמו מישהו שכושל בדייטים, ואז עושה חשבון נפש: הבעיה שלי היא שאני טוב מדי, ואף אחת לא ברמתי.

"מוח רפובליקני"

אם יש משהו נבואי ב'אידיוקרטיה', הוא זה. עלייתו של טראמפ – מועמד דמגוגי ולא צפוי, שהתומכים בו כוללים גם, אבל ממש לא רק, גזענים וניאו־נאצים (משום מה, העובדה שבקהילה השחורה וגם בזו הלטינית יש אנטישמיות רבה איננה רלוונטית; וכמובן, עקב קשריו הנרחבים של טראמפ עם יהודים, שלא לדבר על בתו הגיורת יש גם כאלה המשוכנעים להפך, שמועמדותו היא קנוניה יהודית), היא לא רק תוצאה של טמטומה של ארה"ב, כפי שאוהדי הסרט שצוטטו לעיל היו רוצים להניח. במידה לא מעטה, זוהי הדייסה שהם בישלו לעצמם.

'אידיוקרטיה' הוא מייצג של מה שמאמר באתר 'ווקס' הליברלי כינה לא מזמן "הסגנון הזחוח בליברליות האמריקנית"; החזקה בדעות ליברליות מתוך אמונה נחרצת שהמחזיק בהן הוא אדם טוב יותר, לא רק שדעותיו טובות יותר. זוהי התפיסה "שהאורתודוקסיה הליברלית היא סוג של ידע משכיל, ויריביה הם, לפני הכול, טיפשים"; השכנוע המלגלג כי יש דבר כזה "מוח רפובליקני", המכיל בעיקר גזענות ודעות קדומות; האמונה, כפי שטען מאמר באתר נחות אך ליברלי, ה־Gawker, כי "קרתנים בורים הם הסכנה לעתידה של ארה"ב".

הכפריים והבורים האלה הם כמובן שמרנים, בעיקר לבנים, רצוי גברים, ממעמד בינוני ומטה. הם אולי הקבוצה היחידה שלגיטימי לבוז לה בצורה גסה בארה"ב של היום. הם לא מספיק מיעוט; הם לא נמצאים גבוה מספיק בסולם החברתי וההשכלתי. כמובן, לא מעטים מהמלגלגים על אותם 'וייט טראש' חסרי השכלה הם לבנים בעצמם, שבאמצעות הלגלוג יכולים למצב את עצמם בצד הצודק ולהימנע מה"בעייתיות" של היותם בסך הכול במצב טוב יותר מרוב האמריקנים, על ידי הפניית האש למי שנמצא למטה.

מאז שנות התשעים הצטמצם האחוז של אמריקנים בעלי השכלה גבוהה שמגדירים עצמם כ'מעורבים' בדעותיהם; לא מדובר בתזוזה פשוטה שמאלה, שכן נראה שעיקר התזוזה היא היישר אל הקצה – עניין שרומז שלא מדובר כאן רק בשינוי השקפות, דבר שהיה אמור להתבטא בתזוזה הדרגתית יותר, אלא בהצהרת נאמנות.

להאשים במקום להתנצל

אמריקה של הצווארון הכחול נמצאת בקריסה כבר זמן ניכר. מספר המשרות בתעשייה ובייצור ירד מ־19.5 מיליון ב־1979 ל־11.5 מיליון ב־2012; אחוז מקרי המוות בגיל צעיר יחסית עלה; הדור הצעיר בחלק הלבן של אותה אמריקה מביט בקנאה על הוריו, ולעתים קרובות סובל מאותה התפרקות של מוסד המשפחה ושל הסדר החברתי שבעבר אפיינה את הקהילה השחורה.

ובעוד תוחלת החיים של האמריקנים הלבנים עדיין גבוהה משל השחורים, היא כבר נמוכה יותר משל ההיספאנים – ויורדת. שיעורי מוות ממנת יתר והתאבדויות אצל לבנים טיפסו בחריפות מאז 2000; שיעורי המוות של צעירים לבנים ממנת יתר גבוהים בהרבה מאצל שחורים או היספאנים. מבקרים מימין ומשמאל זיהו את המשבר, לעתים בלשון חריפה.

למשבר הזה מצטרף בוז עמוק. מרטין לותר קינג זיהה בזמנו את הלבנים העניים באפלצ'יה כחלק מ'אמריקה האחרת', יחד עם השחורים העניים; בשיח הפריווילגיות והזהויות הנוכחי, אין מקום להבחנה כזו.

מעצם היותם לבנים, הם 'פריווילגים'; ומעצם היותם פריווילגים, הם ראויים לבוז. וכך למשל, במאמר ב'סלייט', שטוען כי מראיין ב־NBC גילה 'מיזוגניות מחרידה' כלפי הילרי קלינטון כאשר קטע אותה בראיון (למרבה המזל הכותבת לא נחשפה למראיינים ישראלים), הסבירה הכותבת כי תומכיו של טראמפ הם "לבנים מזדקנים שמעולם לא הלכו לקולג'. הוצאתם משיקוי הכוח שניתן להם כתוצאה מטעות הלידה [כגברים לבנים] הייתה כואבת לצפייה, ואולי אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כאשר הם מרימים קולותיהם במקהלה נובחת [של נוסטלגיה] לימים הטובים ההם של ג'ים קרו [חוקי האפליה הגזעית] וחוקים נגד הומוסקסואליות ובלי זכויות הפלה, כאשר אמריקה הייתה גדולה, זוכרים? יללן אדום פנים, כתום שיער, מוקיון פסיכופט, חולש על ים של אוהדים רועדים ממחסור, ובטירופם הם הוזים רוחות טמאות המחזיקות את סכיני הסירוס הבוהקות: מקסיקנים, שחורים, מוסלמים ונשים במחזור".

הכותבת היא סירי הוסוודט, אשתו של הסופר פול אוסטר, שגדלה בנורבגיה ולמדה באוניברסיטת קולומביה. לבעלה (ולה, מן הסתם) יש הון המוערך ב־145 מיליון דולר. ספרה האחרון נקרא "אשה המסתכלת בגברים שמסתכלים בנשים". עצם היכולת לכתוב ספר עם כותרת כזו מחוץ לגבולות 'סיינפלד', מעידה על המעמד הסוציו־אקונומי שבו נמצאת המחברת, גם לולא היינו מכירים את הביוגרפיה שלה. הוסוודט היא הדגמה מצוינת לתופעה שהוזכרה לעיל: הזחיחות, הבוז למי שלא זכה לחסות באור התכלת העזה של האוניברסיטאות הנכונות והדעות הנכונות; ה'ידיעה' הפטורה מהוכחות, שכן כל דבר מחזק אותה; והיכולת (שהוסוודט מייצגת אותה בקיצוניות כמי שנמצאת בקצה העליון של החברה האמריקנית) לבוז בלהט לאלה הנמצאים 'למטה', וכך למצב את עצמך לא כפריווילגי המתנצל אלא כמאשים הצודק.

הגישה הזו איננה מקרה בודד. במאמר ב'ניו יורק טיימס הסביר צ'רלס בלו (הוא, למרבה השמחה, לא לבן), כי טראמפ הוא תוצר הגיוני של המפלגה הרפובליקנית (ולא, כפי שרפובליקנים רבים רואים זאת, 'השתלטות עוינת'; העובדה שיש גל אנטי־טראמפ מובהק במפלגה הרפובליקנית, כולל בכירים רפובליקנים רבים שהודיעו כי לא יצביעו עבורו, ואחרים המאשימים אותו בגזענות, ב"סכנה לשלטון החוק" וחוששים שהמפלגה הופכת ל'מפלגה הלבנה', בעוד שקשה לדמיין עריקה כזו מן המפלגה הדמוקרטית גם אם סנדרס היה נבחר כמועמד – איננה רלוונטית כנראה).

מבחינת בלו, טראמפ עם ה'פריווילגיות' שלו – אי אפשר כנראה לכתוב בימינו מאמר בלי 'פריווילגיות' – הוא "תוצר אותנטי" של ארה"ב, ושל "ההרחבה הלוגית של גבריות רעילה וסביבה מיזוגנית… גזענות משתוללת… הערצה לעושר" הנפוצות באמריקה. "המפלגה הרפובליקנית הייתה בדיוק המקום הטבעי עבורו", מפני שהיא "הציבה לעצמה מטרה למנוע מהממשלה לעבוד… מאחדת את התוצאות הרעות של כלכלה משתנה עם גוון הפנים המשתנה של המדינה, ועדיין חולה בגלל בחירתו של אובמה"; "אמריקה, בפרט אמריקה השמרנית, יכולה רק להאשים את עצמה".

בתפיסתו של בלו אין מקום לעובדה שמועמדי המפלגה הרפובליקנית במרוץ לנשיאות היו יותר מגוונים בצבע עורם ובמוצאם האתני מהמתחרים במפלגה הדמוקרטית; שהפייבוריט של מנגנון המפלגה היה מרקו רוביו, הקובני במוצאו, והסמנים הימניים היו בן קארסון השחור וטד קרוז שאיננו יותר 'אירופאי' מהנשיא אובמה; אין בתפיסה הזו מקום לאנשים כמו הכלכלן השחור תומס סואל (שעצם קיומו נועד לקרוא תיגר על שיח הפריבילגיות: הוא נולד בדרום למשפחה שחורה ענייה, התייתם מאביו בגיל צעיר, גדל בהארלם, נשר מהתיכון כדי לסייע בפרנסת משפחתו – והוא רפובליקאי מובהק). אין גם שום שאלה כיצד קרה שתומכיה המרובים של המפלגה הדמוקרטית מאנשי הצווארון הכחול, שעוד לפני שלושה עשורים עדיין היו קיימים בהמוניהם, נעלמו ואינם.

האם כולם היו גזענים ורק בגלל זה הפכו לרפובליקנים? התשובה של הנ"ל ואחרים היא 'כן' מהדהד, גם אם השיטות להגדרת גזענות המשמשות להשגת התשובה הן בחלק מהמקרים מפוקפקות למדי, וגם אם יש לכך הסברים אלטרנטיביים. הדעה הזו מאמינה כי המפלגה הרפובליקנית איננה דעה, אלא המקדש של התכונות הרעות בארה"ב.

מפלגת הפועלים מתעבת את הפועלים

לאחרונה שלח מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג (בעצמו תומך קלינטון) פוסט לעובדיו, ובו הזכיר (בתגובה לדרישות לזרוק מהחברה את פיטר ת'יל, מיליארדר הומוסקסואל תומך טראמפ, ואחד המשקיעים הראשונים בה), כי "ישנן הרבה סיבות מדוע מישהו עשוי לתמוך בטראמפ שאינן כוללות גזענות, סקסיזם, קסנופוביה או הסכמה לתקיפה מינית". מסתבר שעבור רבים הדבר איננו מובן מאליו.

לא פלא שאותו זיוף שלפיו טראמפ הצהיר כביכול ב־1998 כי אם יתמודד "ירוץ כרפובליקני [מפני] שהם הקבוצה הטיפשה ביותר של בוחרים. הם יאמינו לכל מה שהם רואים בפוקס ניוז", זכה להמוני שיתופים ברשתות החברתיות בידי אנשים שלא פקפקו באמינותו. לא כי הציטוט התאים למה שהם חשבו על טראמפ, אלא כי הוא התאים למה שהם חשבו על רפובליקנים. וכך מבשרת בניצחון ידיעה באתר כלשהו, שלדברי מקימיו הוקם כדי "להילחם בתעמולה ובשקרים של הימין", כי "המדע כנראה מראה" (לא פחות!) שתומכי טראמפ הם "מטומטמים מכדי לדעת שהם מטומטמים".

לפני שנים תקף הכותב השמרני מיירון מגנט את הגישה הליברלית לשחורים ול'קבוצות מוחלשות', בטענה שהיא נוטלת מהנמצאים בתחתית הסולם את כבודם העצמי. בין אם צדק או טעה לגבי השחורים, בנוגע ללבנים הוא צדק. הגישה הזחוחה מתייחסת בבוז גמור למעמד העובד, שנאלץ ללכלך את ידיו במקום לכתוב מסות מלומדות על גזע וג'נדר באמנות. ברור שהם חושבים אחרת מאיתנו. הם טיפשים, הם גזענים, הם מטורפים, הם הוזים. הדעות שלהם אינן דעות, הן מצב נפשי (שלא, חלילה, כמונו).

גישה כללית כזו ליריב פוליטי קיימת כמובן לא רק בשמאל הליברלי האמריקני; אולם אותה אמריקה־העובדת מוצאת את עצמה כשהיא זוכה לחרפות על מעמד מדומיין. מגוחך להתייחס כיום ללבנים עניים כאל 'קבוצה פריווילגית'. עניים לבנים יתקבלו פחות לאוניברסיטאות מובילות מאשר שחורים עשירים – ובוודאי פחות מאשר לבנים עשירים. ממרום מושבם בליגת הקיסוס, אותם אנשי אליטה מסתכלים מטה ומאשימים את אנשי הצווארון הכחול ב'פריבילגיות' שהמאשימים נהנים מהם הרבה יותר מאשר המואשמים.

לבן העובד במקצוע 'צווארון כחול', שלא לדבר על לבן עני מובטל, ילמד ממאמרים כמו אלה שצוטטו לעיל או מסרטים כמו 'אידיוקרטיה', שהוא הבעיה. הוא פריבילג – האשמה מגוחכת כשמדובר בעיירות שקרסו כלכלית, במובטלים רבים, ובשיעור השתתפות הולך ופוחת של אותם גברים ממש בכוח העבודה – טיפש וחסר תרבות, והשורש לכל בעיותיה של ארה"ב, אולי מלבד הוריקן קתרינה.

כפי שמראה 'אידיוקרטיה', הלעג הזה חרג מזמן מעבר לבוז לדעות ותפיסות, והופך להתנשאות מתוך אמונה עזה: אתם פחות טובים כי נולדתם כאלה, אנחנו טובים יותר כי נולדנו כאלה. במקרה הטוב אתם בורים מכדי לדעת שאין לכם מידע, ו"טיפשים מכדי לדעת שהם טיפשים". אותן אמונות המהוות, כאשר מדובר בלא־לבנים, גזענות ועילה לפיטורים ולתמיהה כיצד העז פרופסור ליברלי לאשר דוקטורט שטען לקיומם של הבדלים מולדים בין קבוצות אתניות, הופכות לגיטימיות כאשר הן מופנות כלפי לבנים ממעמד נמוך. אגב, ההצבעה הכמעט מוחלטת של שחורים למפלגה הדמוקרטית, או השוואת שחורים שלא הצביעו לאובמה ליהודים שתמכו בנאצים איננה מעידה על גזענות, כנראה. תודה ששאלתם.

בעבר המפלגה הדמוקרטית נשאה על כפיה את אותם עובדי כפיים, וחלומו של כל אינטלקטואל שמאלי היה לייצג את קולם (ברוס ספרינגסטין הוא אולי השריד האחרון, מאובן אנושי, לתקופה שבה ליברלים האמינו, כדברי ג'ון לנון, שהאמן צריך להיות "גיבור מעמד הפועלים"). כדי להצדיק את הבוז הנוכחי היה צריך להפוך אותם למצורעים, לנחותים, לטיפשים. למי שאין צורך להקשיב להם אלא רק לדבר עליהם, ובארס; על מי שבעבר היו במפלגתם של הפועלים, בטרם החלה המפלגה לתעב את אותם פועלים עצמם. לא לחינם הכריז ביל קלינטון על עצמו ב־1992 כ"סוג אחר של דמוקרט", במאמץ (מוצלח) לבלום את בריחת המעמד הבינוני הלבן מהמפלגה הדמוקרטית. מאמציה של הילרי קלינטון נתפסים כהרבה פחות כנים.

נולדו טובים יותר

הצלחתו של טראמפ להיות פופולרי יחסית, בין אם כצפוי ייכשל (מפת האלקטורים הצפויה טוענת שסיכוייו קלושים ממש), ובין אם יפתיע מאוד ויהפוך נשיא (לא סביר, אבל האם המועמדות שלו נחשבה סבירה?), זאת  למרות גסותו והתנהגותו – נבעה מסיבות רבות. בוודאי שניסיון להפוך את הכתוב לעיל לטיעון בנוסח "הדמוקרטים אחראים לטראמפ" יתעלם מכך שאחרי הכל, לא הליברלים הצביעו לו. אבל אין להתעלם מהמקום שתופס הבוז, חלקו ברוח אפלטונית כלפי מי שלא זכו לאור האמת, וחלקו ברוח מעט פחות פילוסופית נגד אלה, ישמרנו השם, שנאלצים ממש לעבוד בעבודות כפיים או שאין להם עבודה, אצל רבים מהתוקפים את אותם מצביעים ממש.

'אידיוקרטיה' אומר הרבה פחות על מצביעי טראמפ, והרבה יותר על הקבוצה שמצביעה עליו כעל נבואה. 'אידיוקרטיה' איננו נבואה על שקיעת החברה האמריקנית; הוא הדגמה להלך רוח בקרב אליטה מסוימת, המצוידת ברעיונות של שוויון וחירות, ולעתים קרובות באמונה עזה כי אם מישהו במצב ביש סימן שהוא דוכא בידי מי שמעליו; אולם אותה אליטה ממש מצדיקה את מעמדה בעיני עצמה במידה רבה על ידי אמונה כי השתייכותה לאליטה מעידה כי היא טובה יותר, ועל ידי בוז לקבוצה גדולה (אך מצטמצמת) שנתפסת בעיניה כשורש הרע וכטיפשה מכדי לגבש דעה משל עצמה.

חברים רבים באליטה מהנהנים בהסכמה כאשר מספרים להם שיריביהם נולדו טיפשים, ושטמטומם מולד. הם עצמם, לעומת זאת, אם לגנוב מכותרתו של ספר ילדים הגיוגרפי על הילרי קלינטון, "נולדו כדי להנהיג". הבעיה שלהם נובעת מכך שהם דואגים יותר מדי לילדיהם העתידיים (הם בוודאי גם מציינים 'פרפקציוניזם' בתור 'התכונה השלילית שלי' בראיונות עבודה…). הבוז הזה מושרש ועמוק כל כך, שהוא מוכן להסתמך על תיאוריות גזעניות שחברי אותה אליטה שוללים מלכתחילה בנסיבות רגילות.

בסופו של דבר, 'אידיוקרטיה', בעיני יוצרי הסרט, היא פשוט מילה נרדפת לדמוקרטיה, אותו עניין מעצבן ומנוגד ל"דמוקרטיה המהותית", שבו למרבה הצער לכל אדם יש קול אחד, בין אם זרחה עליו שמש האמת ובין אם הוא, לא עלינו, לבן, עני ולא בוגר קולג'.