למה טראמפ, למרות הכל

המאמר פורסם לראשונה במגזין 'נשיונל רוויו', ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב.

דונלד טראמפ זקוק למפלגה רפובליקנית מאוחדת בישורת האחרונה, כדי שיהיה לו סיכוי להדביק את הפער מול הילרי קלינטון. הוא חייב גם להעביר לצדו אקדמאים ונשים באחוזים גבוהים יותר מאלה התומכים בו כיום. אבל עוד לפני פרסום הקלטת מלפני 11 שנה שבה דיבר בגסות על נשים, טראמפ כבר העליב שלא לצורך את מתחריו המתונים יותר ואת תומכיהם בפריימריז הרפובליקניים. הוא התרברב בהיותו מועמד בסגנון 'זאב בודד', וטען כי מצבו בסקרים נפלא וימשיך להיות כזה, בניגוד לזלזול שהוא מפגין כלפיהם עתה. האם זה מפתיע כל כך שכמה מחברי מפלגתו – וגם מצביעים עצמאים – נעלבו ונשבעו שלא ייכנעו ויצביעו עבורו ברגע האמת, כאשר הוא זקוק נואשות לתמיכתם? או העובדה שנאמני המפלגה מוחים ומכריזים כי אינם רוצים עוד אבן ריחיים כזו על צווארם?

השאלה האם להשיב לטראמפ כגמולו מקבלת עכשיו משנה חשיבות, כאשר המרוץ הופך שוב להיות צמוד יותר בזמן הקצר שנותר עד הבחירות. באמצע ספטמבר הצליח טראמפ לכבוש מחדש את מחוזות הבחירה שבעבר הביאו את קודמיו, ג'ון מקיין ומיט רומני, למרחק נגיעה מברק אובמה. ומכיוון שטראמפ החזיר כנראה לשורות הרפובליקנים מיליוני דמוקרטים שתמכו בעבר ברייגן, כמו גם אנשי מסיבת התה לסוגיהם ובני מעמד הפועלים, ומאחר שהילרי קלינטון היא מועמדת הרבה יותר חלשה מכפי שהיה בשעתו ברק אובמה, בתיאוריה הוא היה צריך להיות בעל סיכוי טוב לנצח בבחירות יותר מכל מועמד רפובליקני מאז בחירתו של ג'ורג' בוש ב־2004.

מה שחסר כדי לסיים את הקריירה הציבורית הארוכה של הילרי קלינטון הוא דחיפה של ארבעה־חמישה אחוזים מתוך התמהיל המורכב מרפובליקנים של "לעולם־לא־טראמפ", מנשים תושבות הפרברים, מעצמאים (שאינם רפובליקנים או דמוקרטים) ומבעלי השכלה אקדמית. זכייה מחודשת, אפילו חלקית, בתמיכתם של המצביעים הביקורתיים הללו, עשויה להיות מתורגמת ליתרון בן אחוז אחד או שניים של טראמפ על פני קלינטון ב"מדינות המתנדנדות" הקריטיות.

סיבות טובות להסתייג

אלה שמאסו בטראמפ יכולים כמובן להשתמש בשלל סיבות מובנות כדי להסביר את סלידתם ממנו – הרבה מעבר לאישיות הצורמת שלו, שנראית לעתים מתאימה יותר לתוכנית ריאליטי. באופן דרמטי יתר על המידה, חלק מהמתנגדים לטראמפ מעלים מהאוב את הדרך שבה נידה ווליאם פ' באקלי, מאושיות החשיבה השמרנית בארה"ב, את חברי תנועת ג'ון בירץ', תנועת ימין קיצונית, ממעגלי ההשפעה של המפלגה השמרנית. הם רואים בכך מודל להתמודדות עם הוולגריות של טראמפ, כפי שהיא נתפסת בעיניהם. הם מתארים אותו כזיקית אופורטוניסטית, מי שאיננו שמרן אמיתי. חייו האישיים והמקצועיים מזעזעים למדי, כפי שהתקשורת טרחה להראות לנו בשחרור המתוזמן של הקלטת המדוברת שבה הוא נשמע מתרברב באופן בוטה על כיבושיו המיניים.

מסע הבחירות הארוך אישר את העובדה שטראמפ מתייחס לנשים ולמיעוטים באופן גס וחסר רגישות. הוא מעולם לא כיהן בתפקיד נבחר כלשהו. הבורות שלו בנושאים פוליטיים ומדיניים מביכה לעתים קרובות מי שמצוי בתחומים אלה. המזג שלו הפכפך, בייחוד ביחס לאובססיות האגואיסטיות שלו והזלזול וקלות הדעת שהוא מפגין בכל הנוגע לאתיקה עסקית. הוא מצליח להחזיר אליו תומכים לאחר התקפים חולפים של יציבות כאשר הוא עולה בסקרים, רק כדי להרחיק אותם ממנו שוב עם ציוצים ליליים מוטרפים ופטפוטי הבלים – כאשר הפופולריות שלו שוב בירידה. הוא נראה שש לצאת לקרב עם הממסד הרפובליקני לא פחות מכפי שהוא עושה זאת נגד הקלינטונים ועוזריהם – אך אם להיות הוגן, זה קורה בדרך כלל כפעולת תגמול ולא באופן של מכה מקדימה.

כל הפגמים הללו הקנו לטראמפ, ובצדק, יריבים מושבעים כבר בעימות הטלוויזיוני הראשון (והכושל, מבחינתו), שאחריו צלל בסקרים. הוא נראה כמי שהגיע לעימות בלי להכין שעורי בית, משוכנע שהוא יכול לקחת אותו בהליכה אם רק ישחרר לחלל האוויר שוב ושוב את ההכללות על "לעשות את אמריקה גדולה שוב", וישתמש בכינויים הרגילים שלו כלפי יריביו. הוא נראה כאחוז אובססיה ליפול לכל המלכודות שהציבה לו קלינטון ולהיעלב בשם המוניטין המסחרי והמזג שלו. כך הוא אפשר לה להשמיץ את אופיו מבלי שתיענש, והחמיץ כמה הזדמנויות למנות את השערוריות שנכרכו סביבה ולהציב נגד הנאו־סוציאליזם שלה, בסגנון אובמה 2.0, את האג'נדה השמרנית שלו.

בעימות השני ביצועיו של טראמפ היו מרשימים יותר, והוא הצליח לעצור את הדימום שהחל עם פרסום הקלטת מ־2005. אבל זה לא היה ה'פיצוץ' שהוא היה זקוק לו כדי לזכות מחדש במומנטום שאבד מאמצע ספטמבר. זה גם לא מה שישכנע את הרפובליקנים שנשבעו "לעולם לא טראמפ" ואת הנשים העצמאיות לתמוך בו.

אין דבר כזה נייטרלי

כל הטיעונים הנגדיים, מדוע כן יש להצביע טראמפ, גם הם גלויים וידועים. די בכך שנחשפים לחדשות מדי יום – מהומות, טרור, שערוריות, אויבים מבחוץ, צמיחה כלכלית מקרטעת, חוב לאומי ברמת שיא; כל אלה מצריכים מועמד שיביא שינוי. ההצבעה איננה על טוהר המחשבה השמרנית; היא על זהות המועמד המועדף מבין האלטרנטיבות. במובן מסוים, הצבעה לטראמפ היא ציות להנחיה הפרמגטית של אבות המפלגה הרפובליקנית להעדיף בבחירות את המועמד השמרני ביותר שמסוגל לנצח. בשלב הנוכחי הנושא הוא לא בהכרח טראמפ כשלעצמו, אלא העובדה שהוא יציב בעמדות כוח הרבה יותר שמרנים מכפי שתעשה זאת קלינטון. את הקביעה העובדתית הזו איש אינו יכול להפריך.

הבחירות הללו גם אינן על השאלה אם לפנינו ארבע שנים נוספות של שלטון ליברלי, או חזרתם של השמרנים לשלטון; הבחירות הן מאמץ לבלום את השינוי היסודי שמאיים להפוך את אמריקה למשהו אחר. כהונה של הילרי קלינטון – שאם תיבחר, סביר שזה יהיה לשתי קדנציות – תחתום תהליך בן 16 שנה (שהחל בו אובמה ב־2008) של מיסוד הההתעללות הפרוגרסיבית הסדרתית בחוקה האמריקנית. זה יהיה אף חמור יותר מ־12 השנים של ממשל רוזוולט האימפריאליסטי. הגילויים מ'וויקיליקס' מלמדים שהילרי תרגיש כי ניצחונה מעניק לה את הכוח להפוך למציאות את חלומותיה האוטופיים על אמריקה חדשה, בין־יבשתית, עם גבולות פתוחים ושווקים פתוחים מצ'ילה ועד אלסקה, בדומה לשוק האירופי המשתרע מהים האגאי עד הים הבלטי.

כל אותם שמרנים שיימנעו מהצבעה ייתנו בכך באופן מעשי את קולם לקלינטון, בדיוק כשם שתומכיו הליברלים של ברני סנדרס, אם יישארו בבית, יחזקו את טראמפ. למרבה הפלא, דמוקרטים עריקים נראים להוטים לחזור לבסיס האם שלהם הרבה יותר ממקביליהם הרפובליקנים, הקולניים יותר. סנדרס האידיאליסט הרבה פחות מוטרד מ'וויקיליקס' ומהגילויים המעידים על האופן שבו חיבלה הילרי בקמפיין שלו בפריימריז הדמוקרטיים – או מנאומיה בפני הבנקים הגדולים שבהם הודתה כי היא מדברת אחת בפה (חברתי־פרוגרסיבי) ואחת בלב (בשירות האינטרסים של וול סטריט) – מכפי שרפובליקנים מוטרדים מהפה המלוכלך של טראמפ. במרוץ שיש בו שני מתמודדים, הכרזה על ניטרליות כמוה כהצהרה שנמרים יכולים להיות צמחוניים.

למען האמת, הרטוריקה הקיצונית של טראמפ – גם אם נניח בצד לרגע את האובססיה של התקשורת – איננה שונה בהרבה, למרבה הצער, מהתבטאויות שליליות של אובמה וקלינטון ("סל של מתועבים") נגד מצביעיו של טראמפ. לכל התבטאות קשה או מטופשת של טראמפ – חוסר היכרות עם השיח הפוליטי, חוסר רגישות אתנית, בורות בנוגע לעולם שמחוץ לארה"ב – אפשר למצוא בשפע מקבילות גם אצל אובמה והילרי, ודוגמאות אינן חסרות. גם מעשי ההונאה הדמוקרטיים הרבה יותר נכלוליים מהסטייקים או הוודקה על שם טראמפ; החל בעסקת הקרקעות בין אובמה ואיש העסקים טוני רזקו, וכלה ברווח של 100 אלף דולר שהילרי הצליחה לספסר באופציות עתידיות של בשר בקר.

אילו מישהו אחר בממשל היה מקים לעצמו שרת דואר אלקטרוני פרטי ושולח ומקבל באמצעותו מידע מסווג, ואז מוחק למעלה מ־30 אלף תכתובות דואר אלקטרוני, ומורה לעובדיו לעקוף את פסיקות בית המשפט וצווי הקונגרס להמצאת מסמכים תוך שהוא משקר באופן סדרתי ובפומבי לעם האמריקני על השערורייה, הוא היה ללא ספק מוצא עצמו מאחורי סוגר ובריח. "קרן קלינטון" אינה דומה לשום ארגון דומה בחסות נשיאים לשעבר – היא משמשת מסלקה למימון טיסותיהם של בני משפחת קלינטון ברחבי העולם, ומייצרת ג'ובים קלים ומשתלמים לאנשי קלינטון בין בחירות לבחירות. הילרי קלינטון הקציבה חלקים נכבדים מזמנה בהיותה מזכירת המדינה לתורמים הגדולים של הקרן. כמעט כל העוזרים שעבדו תחתיה ניצלו את התיקון החמישי לחוקה ומילאו פיהם מים כדי להימנע מהפללה עצמית.

הבעיות עם האוניברסיטה על שם טראמפ מתגמדות אל מול רשת האוניברסיטאות הבינלאומית 'לורייט', אוניברסיטאות המוגדרות למען מטרות רווח, שבהם ביל קלינטון משמש כנשיא ובאמצעותם הוא צבר כבר הון של למעלה מ־17.6 מיליון דולר במשך למעלה מחמש שנים – לעתים קרובות על ידי יצירת קשרים בין הנכסים הבינלאומיים והבעייתיים ממילא של הרשת ובין מחלקת המדינה בראשות הילרי קלינטון. השוו את הדברים שהילרי קלינטון אמרה בעבר על קורבנות התקיפות המיניות שבהן נחשד בעלה, וקראו שוב כמה מהקטעים היותר גזעניים בספרו האוטוביוגרפי של אובמה "חלומות מאבי", ותתקשו לטעון שטראמפ הוא מחוץ לתחום מבחינת התרבות העכשווית.

חששות תאורטיים מול ניסיון שלילי מוכח

תבוסה של טראמפ תתורגם לחתרנות מדינית מתמשכת של סוכנויות פדרליות שהיו בעבר חסרות פניות, החל ב־FBI ומשרד המשפטים וכלה במס הכנסה ובסוכנות להגנת הסביבה (EPA). תבוסתו תבטיח שבית המשפט העליון בארה"ב יהיה פרוגרסיבי לפחות בעשרים השנים הקרובות. בסנאט לא יהיו רפובליקנים רבים. ידה הארוכה של הרשות המבצעת של אובמה – ארוכה בהרבה מעבר למה שמתירה החוקה – תהווה מודל לחיקוי לגל השני של צווים נשיאותיים שיצאו מהבית הלבן בראשות הילרי, בנוסח מהפכת ה"עט והטלפון" של אובמה (הוא איים ב־2014 שלא ימתין לחברי הקונגרס עד שיסיימו את מלאכת החקיקה ויקבע חוקים ותקנות בעצמו).

אם החוב הלאומי יוכפל שוב בתוך שמונה שנים כפי שהיה בתקופת אובמה, אנו נשב על פתח בור של 40 טריליון דולר, אחרי שנממן את תכנית הקצבאות הגרנדיוזית של קלינטון הכוללת שכר לימוד חינם, מחיקת חובות לסטודנטים על הלוואות שלקחו למימון שכר לימוד, וגבולות פתוחים. הילרי כבר דיברה על כך שתעלה את שיעורי מס ההכנסה ומס עזבונות על אנשים שהם עשירים הרבה פחות מהקלינטונים, ושתוציא את כורי הפחם מחוץ למעגל העבודה ("אנו הולכים לסגור המון חברות לכריית פחם"), תוך שהיא מבטיחה לתמוך בעוד מיזמים דוגמת אלה שכבר נכשלו עקב העובדה שהצלחתם הייתה תלויה בקשרי הון־שלטון.

אנו מודאגים בנוגע למה שביצע האזרח טראמפ בעבר, בהיותו במגזר הפרטי, ומודאגים אף יותר באשר לצעדים שהוא עלול לעשות כמפקד הראשי של הצבא. אבל החרדות הלגיטימיות הללו נמצאות רק בראש שלנו; לעומת זאת, הרקורד הציבורי רב השנים של קלינטון רצוף בעובדות שבהחלט יכולות לרמוז על העתיד לבוא. כמצביעים, אנחנו יכולים רק להשוות בין המצעים הפומביים של קלינטון ושל טראמפ בשלל נושאים: הגירה לא חוקית, מסים, רגולציה, תקציב ביטחון, חוק הבריאות, הפלות ונושאים חברתיים אחרים. השוואה כזו מובילה למסקנה שהמצע של טראמפ הרבה יותר שמרני, בניגוד למה שהיה כאן בשמונה השנים האחרונות. לא במקרה טראפ גורם לאמצעי התקשורת לאבד את שיקול דעתם – החל במנחים מוטים של העימותים הטלוויזיוניים, וכלה בעיתונאים של ה'ניו יורק טיימס' המעבירים את כתבותיהם לבחינה במטה קלינטון לפני פרסומן.

הביקורת העצמית חוזרת כבומרנג

בניגוד לזעם העממי נגדם, לכותבים שמרנים מסוג "לעולם לא טראמפ" ולבכירים רפובליקנים אין השפעה רבה על הקטנת התמיכה בטראמפ בתוך המפלגה. ואכן, גם אחרי הפרשיות האחרונות, התמיכה בטראמפ מטפסת בחזרה כלפי מעלה, אף שהוא ממשיך להתנכר לנשים ולתושבי הפרברים. הבעיה מורכבת יותר. השמרנים הבכירים של "לעולם לא טראמפ" עוזרים להחדיר את הנרטיב הקלינטוני של טראמפ כאדם "רעיל", נרטיב המתורגם למודעות, ציטוטים ומשפטים קליטים עבור מספר גדול יותר של בוחרים עצמאים היושבים על הגדר: מדוע שהם יצביעו עבור מועמד קיצוני לכאורה, שאפילו האנשים המכובדים ביותר של התנועה השמרנית והמפלגה הרפובליקנית אינם יכולים לסבול?

במערכת בחירות שיש בה מתמודדים מלאי פגמים, איזון הוא שאלה לגיטימית: מדוע אמצעי תקשורת כמו 'ניו ריפבליק' או 'הפינגטון פוסט' לא פרסמו גיליון מיוחד המסביר "מדוע אסור לתמוך בקלינטון"? חוסר היושר שלה בהחלט הצדיק פרסום כזה, אם נזכור את הטיפול שקיבלו ממנה הנשים שככל הנראה נפלו קורבן לדחפיו המיניים של בעלה. העובדה שהיא העמידה בסכנה את הביטחון הלאומי של ארה"ב בכך שהשתמשה בשרת דוא"ל פרטי; השחיתות המוחלטת של קרן קלינטון, וגם במשרד מחלקת המדינה; והשקרים הסדרתיים, החל מטענתה שנחתה בבוסניה "בגבורה" תחת אש צלפים, ועד להטעיית משפחות החללים האמריקנים שנפלו בבנגזי – כל אלה ועוד הופכים אותה בלתי ראויה לנשיאות.

במרוץ לנשיאות שבו הרַף נמוך כל כך, מדוע אנשי הממסד השמרני ופקידים לשעבר בתחום מדיניות החוץ מרגישים צורך לפרסם את תמיכתם במועמדת הדמוקרטית, בעוד מקביליהם במחנה הליברלי אינם מרגישים שום דחף כזה לבדל את עצמם מהמועמדת שלהם? האם מה שקלינטון כבר ביצעה בפועל – הנסיגה הפתאומית מעיראק, שקריה בעניין בנגזי, ההפרה החמורה של כללי הביטחון הפדרליים – הם מעשים מדאיגים הרבה פחות ממה שטראמפ עלול לעשות אם יטלטל את ברית נאט"ו או יפציץ את דאעש?

האם ביקורת עצמית שמרנית ומתנשאת כזו השתלמה בעבר? האם היה כדאי לג'ון מקיין ב־2008 לתמוך בהתנערותו של אובמה מאמירותיו האיומות של המנטור האישי שלו במשך שנים, הכומר הגזען, האנטי־אמריקני והאנטישמי ג'רמיה רייט, כדי לקבל אחר כך את אובמה־קר? ובעימות השני בין המועמדים לנשיאות ב־2012, האם רומני לא היה צריך לקחת בחזרה, בסגנון רייגני, את המיקרופון ש"נלקח בשבי" בידי המנחה המוטה של CNN קנדי קראולי, אם מעשה דרמטי כזה היה מטה את הכף לטובתו בבחירות לנשיאות ומונע מאיתנו את הסכם הגרעין עם איראן? האם ההפסד האצילי ב־2008 וב־2012 היה עדיף על ניצחון מכוער על לי אטווטר ב־1988?

כל המועמדים בפריימריז הרפובליקניים נשבעו שיתמכו בטראמפ, מחשש שירוץ בסופו של דבר באופן עצמאי. כאשר ג'ב בוש או קרלי פיורינה הפרו את השבועה הזאת – גם אם עשו זאת מסיבות מובנות – הם חיזקו את ההודאה שבשתיקה שהמחנה הרפובליקני, למרות הביוגרפיות המרשימות של המתמודדים, פועל בהתאם לעקרונות של "פוליטיקה כרגיל". ניצחונו של טראמפ בפריימריז לא רק הושג באופן הוגן, הוא גם זכה במצטבר לשיעורי הצבעה גדולים הרבה יותר מכל מועמד רפובליקני שקדם לו. יתרה מכך: ב־2008 וב־2012, תומכי טראמפ גילו נאמנות והצביעו ברובם בפריימריז עבור מועמדים מתונים, אף שחששו כי אלה ייכנעו בנושאים שמרניים רבים ושיערו – בצדק – כי ככל הנראה יפסידו.

זיהה את הזעם העממי

תופעת ה"טראמפיזם" איננה מקרית. ראו מי התמודד מולו בפריימריז. סקוט ווקר – מושל שמרני סולידי – נראה לעתים כצבי שנלכד באור הזרקורים בנושא ההגירה הבלתי חוקית. מרקו רוביו הכריזמטי נפל קורבן לדקלום רובוטי של טקסטים מוכנים מראש. ג'ב בוש התייחס להגירה כאל "אקט של אהבה", והמסר שניסה להעביר היה די שקוף בהתחשב בעובדה שהוא עצמו נשוי למכסיקנית. טד קרוז רב הכישרונות לא הצליח לשכנע רבים בכך שדווקא הוא המבוגר האחראי שבחבורה. ראנד פול הזכיר לנו למה לא הצבענו גם עבור אביו, רון פול. בובי ג'ינדאל וריק פרי הוכיחו שמושלים מוצלחים אינם מצליחים בהכרח לסחוף אחריהם בוחרים ברמה הלאומית. כריס כריסטי שיחק את תפקיד "הילד הבריון" יותר מדי פעמים. ההבטחות שבאו מבחוץ, קרלי פיורינה ובן קרסון, נותרו בגדר הבטחות בלבד.

קמפיין הוא כמו מלחמה: לעתים קרובות הוא כרוך בתיקון טרגי של הערכות מוקדמות שהוכחו כמוטעות: הן היו מבוססות על מאזן של חולשות וחוזקות יחסיות בזמנים רגועים יותר. מספר הפצועים הגדל והולך מוכיח מה שהיה צריך להיות ידוע זה מכבר, אבל חמק מתחת לרדאר: דונלד טראמפ – המועמד שבאופן אישי היה הכי פחות מועדף בעיניי – הצליח לרכוב על גל הזעם העממי, והוא כעת המועמד היותר יעיל בשיקוף מצב הרוח של הזמנים האלה.

כל אלה הן תשובות תקפות לאלה האומרים שנשים, בוחרים עצמאים ושמרנים סרבנים אינם צריכים לסתום את האף ולהצביע טראמפ. אבל אלה אינם השיקולים העיקריים לטובתו. משהו גרוע במיוחד עובר על המפלגה הרפובליקנית, והוא לא קשור לפגמים של טראמפ. אלמלא היה קיים, צריך היה להמציא משהו שיזכיר את הטון והמסר שלו. אף לא אחד מ־16 המועמדים האחרים בפריימריז – שברובם הגדול היו בעלי ניסיון פוליטי גדול משלו, וגם התברכו במזג רגוע יותר וידע נרחב יותר משל טראמפ בנושאים רבים – היה שותף לאופן שבו האיש זיהה את תחושת הזעם, או ליכולת שלו לשקף אותה, בנוגע לדברים שאינם פועלים כשורה.

אורח החיים של הממסד הרפובליקני בתקשורת ובממשל, והנושאים שמטרידים אותו, אינם זהים בכלל לאלה של מחצית מתומכי המפלגה. הממסד הפוליטי שקשור לוושינגטון – בעלי התפקידים הפדרליים, הלוביסטים, היועצים הפוליטיים – עסוק יותר בשימור מעמדו (לקבל משכורת בלי לעבוד כמעט) ופחות דחוף לו לעצור את האובמה־איזם. כאשר ה'וול סטריט ג'ורנל' ואתר כמו Voz de Aztlan, הפונה למכסיקנים החיים בארה"ב, חולקים לעתים קרובות עמדה זהה ביחס להגירה בלתי חוקית, וכאשר הרפובליקנים של "כנופיית ה־8" צפויים, ממש כמו עמיתיהם הדמוקרטים, לזלזל באלה המבקשים לאכוף את חוק ההגירה הפדרלי – המסות של המצביעים השמרנים מרגישים שכבר אין מי שמייצג אותם.

עם רוב רפובליקני בקונגרס ובסנאט, כיצד זה הגענו לחוב לאומי של 20 טריליון דולר? כיצד מיסדנו ערי מקלט למהגרים לא חוקיים וצימקנו את הצי הימי שלנו לגודלו כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה? מול כל זה, הרעיון של טראמפ "להכריח את מכסיקו לשלם על הקמת החומה בינינו לבינם" לפתע לא נראה קיצוני כל כך. תחת נשיאות טראמפ, הבעלים של רשת השידור "יוניויז'ן" (הגדולה בעולם בשפה הספרדית) לא יפעיל לחץ – כפי שעשה מול אנשי הקמפיין של קלינטון – למען גבולות פתוחים בין ארה"ב למכסיקו, מכיוון שהדבר ישרת אותו מבחינה כלכלית וישמר את רווחיו מהצופים ששפתם הראשונה איננה אנגלית.

כאשר אנגלית הופכת להיות השפה השנייה בבית הספר בשכונה שלך, או כאשר אתה נפגע בתאונת פגע־וברח על ידי מהגר בלתי חוקי שממהר להימלט מזירת התאונה – אין צורך בהרצאות של אדמונד ברק על יסודות המחשבה השמרנית. האם לחברי האליטות אצלנו קרה אי־פעם שהם הגיעו למשרד בבוקר ומצאו שהמשרות שלהם (נניח, כתיבת מאמרי דעה באמצעי התקשורת) עברו למיקור חוץ אצל כותבים הודים שעושים את העבודה בחצי מחיר? האם מישהו מצווה על עובדי הקונגרס לעבור לגור באלבמה, שבה הוצאות התקשורת של העסק שלהם נמוכות יותר?

יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, ומנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט מיץ' מקונל, עשו עבודה טובה בבלימת כמה חלקים מהאג'נדה של אובמה, אך הם לא יכלו לעשות הרבה מעבר לכך בהתחשב בכך שהנשיא בבית הלבן לא היה רפובליקני, ואובמה חרג לעתים קרובות מהמנדט שמעניקה החוקה לנשיא. אבל גם ביינר וגם מקונל לא ממש סיפקו אנרגיה רגשית ולא ממש היוו אופוזיציה חריפה; לא היו להם החומרים הגורמים לאחרים לבצע דברים הנחשבים לבלתי אפשריים.

קריאות מסוג "לעצור את אובמה־קר", "לעצור את הגידול בחוב הלאומי", "להפסיק לקצץ בצבא" ו"להפסיק לזלזל במעמד הביניים", שנשמעות בכנסים של אנשי מסיבות התה, לא קיבלו השראה מהאליטות הרפובליקניות. ההצצה שמספק 'ויקיליקס' אל מערכת היחסים שבין קלינטון־אובמה לאמצעי התקשורת חושפת שחיתות וחתרנות שקשה למצוא כמותן בין אנשי קמפיין, עיתונאים ופקידים בכירים. המיילים הפאתטיים של קולין פאוול שנפרצו, עשויים להצביע על כך שחתרנות מעין זו אינה מוגבלת רק לליברלים ופרוגרסיבים.

"הרס יצירתי" ו"ניידות תעסוקתית" הן תרופות סבתא מועדפות – ולעתים קרובות נכונות – עבור החסרונות המצערים של שיטות סחר בלתי מוגבל ומבוסס רווחה. באופן תאורטי, ככל שמוצרים מיובאים מערערים מוצרים מקומיים זה מאלץ אותנו להגדיל את התפוקה, להציב את האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובאופן כללי להתייעל ולהגדיל את התחרותיות. אך הבעיה היא שאדם אמיתי הנעקר ממקומו, כשהוא מובטל וחי עם סבתא בת 80 בבית שלא משתלם להמשיך בתשלומי המשכנתא עליו ושאי אפשר למכור, לא באמת יכול לעבור בקלות לעבוד בשדות הנפט החדשים בצפון דקוטה; בדיוק כשם שהרס של חווה חקלאית קטנה בשטח 320 דונם על ידי הכפפתה לסובסידיות ממדינות זרות גם היא לא נחשבת מעשה "יצירתי" במיוחד.

מה שהיינו צריכים מהאליטות השמרניות שלנו ומנציגינו המתונים לא היה בהכרח פחות כלכלה של שוק חופשי אלא כלכלה הוגנת של סחר חופשי – או לפחות מידה מסוימת של חמלה ורגישות, בהכרה בכך שהצהרות ההרגעה הריקות מתוכן שלהם מופנות בדרך כלל לאחרים ולא לעצמם.

אירוניה טרגית

כאשר טראמפ יורה את הצרורות המילוליים שלו, לא תמיד זו הוכחה לעצלותו ובורותו: לפעמים הם נורים לכיוון הנכון כדי לעורר דאגה ולגרום לאנשים לבחון מחדש את עמדותיהם מפני שהדבר הכרחי. העובדה שהוא מציב סימן שאלה מעל המדיניות המוצהרת של מדינות ברית נאט"ו יצרה סערה, אך התוצאה הייתה שהמדינות החברות בנאט"ו שבו ואישרו את התחייבותן להילחם בטרור, להעלות את תקציבי הביטחון ולשדרג את יעילות התיאום ביניהן. העובדה שהוא גינה הסכמי סחר בלתי הוגנים גרמה לפתע גם להילרי להתנער מתמיכתה הקנאית בעסקת השותפות הטראנס־פסיפית.

החשש שמא בנות בריתנו באסיה עלולות יום אחד לפתח נשק גרעיני, דרבן את יפן ודרום קוריאה לעלות מדרגה ולהזהיר את צפון קוריאה לבל תמשיך בפעולותיה התוקפניות. באירופה אומרים שטראמפ בלתי צפוי והפכפך, אך ממתי להיות צפוי הפך לתכונה רצויה במשחק הפוקר העולמי?

אם יושבע לנשיא, טראמפ עשוי לנער את מדיניות החוץ בדרכים שנויות במחלוקת ולא תמיד מעודנות. אבל הילרי קלינטון בהיותה מזכירת המדינה כבר חוללה מהפכה שקטה בכל הקשור לתפקידה של אמריקה בחו"ל – החל בנסיגה מעיראק, המשך בקביעת העקרונות לעסקה עם איראן, בהפצצתה של לוב, בהתחמקות מבעיית האסלאם הקיצוני באמצעות טרמינולוגיה של "קיצוניות אלימה" ו"אלימות במקום העבודה", ועד לתרומה להתפשטות הסינית והעמקת הקרע בין ארה"ב לבעלות בריתה, לצד התקרבות למי שהיו אויבותיה רק אתמול.

אובמה הזכיר לנו כי קבלת הסכמה בינלאומית ליוזמותיו היא בדרך כלל שם נרדף ל"תודה שהחלשת את אמריקה וקירבת אותה אל עמדתנו". ממה עלינו להיות מודאגים יותר: מכך שהעולם הסוציאליסטי ורוב המדינות הפציפיסטיות באיחוד האירופי חוששות מטראמפ, או מהעובדה שהן מעדיפות בבית הלבן מנהיגות דומה לזו של אובמה? האם החולשה שאנו מקרינים, תוך שיגור עלבונות לפוטין, איננה עומדת בסתירה להמלצתו של הנשיא (הדמוקרטי) רוזוולט – "דבר ברכות אבל החזק בידך מקל גדול"?

הרעיון העתיק של אירוניה טרגית מתואר לעתים כתוצאה מצערת המנוגדת לזו שציפו לה. רבים מאתנו לא הצביעו בפריימריז עבור טראמפ מכיוון שלא האמנו שהוא מספיק שמרני, או – לנוכח ההתנהגות המקטבת שלו – שיוכל לזכות בנשיאות גם לו היה מספיק שמרני. האירוניה היא כעת עלינו: טראמפ הוא אולי המועמד הרפובליקני השמרני ביותר שעדיין יכול לנצח את הילרי קלינטון, ולהוביל לכך שיהיה כאן השילוש השמרני ביותר במאה השנים האחרונות של נשיא, קונגרס ובית משפט עליון. מול הסיכוי הזה, האם נוכל לעמוד מנגד?

________

פרופ' ויקטור דייויס הנסון הוא היסטוריון צבאי ובעל טור ב'נשיונל רוויו' ובבמות נוספות.