"עושק הכספומטים" המדומיין של חדשות 2

"הבנקים מתייעלים, הציבור משלם", כך טענה כותרת הידיעה של עמליה דואק במהדורת החדשות של ערוץ 2 אתמול. "עושק העמלות בכספומטים הפרטיים", כינתה זאת המגישה יונית לוי.

דואק הציגה את עמלות משיכת המזומן ממכשירים אוטומטיים פרטיים, העשויות להגיע אף לשבעה שקלים, לעומת עמלה של 2.5 ש"ח לכל היותר בכספומט הצמוד לסניף בנק. בנוסף, רוב המכשירים הפרטיים מוגבלים למשיכה של עד 400 ש"ח, ומחייבים בעמלה נוספת כל משיכה מעבר לסכום זה. על העמלות הללו "אין פיקוח", זעקה הכתבת והתצוגה שמאחוריה. אם היה פיקוח כזה, נרמז, המצב היה טוב יותר.

מנתוני בנק ישראל שהוצגו בכתבה עולה כי הכספומטים הבנקאיים המסורתיים מהווים 35% בלבד מתוך 6,500 מכשירי הכספומט הפרוסים כיום ברחבי הארץ. על פי הנטען בידיעה, סגירת סניפי הבנקים והכספומטים שעמם, כחלק מתהליכי חיסכון והתייעלות, הופכת את האזרחים במקומות רבים ל"לקוחות שבויים" שמחויבים למשוך מזומן ממכשירים פרטיים ולשלם את העמלה הגבוהה שהם גובים.

לקראת סוף הידיעה התבשרנו כי חבר הכנסת איתן כבל נחלץ לתקן את המעוות, והוא מגיש הצעת חוק שתכפה על הבנקים לפתוח עמדת שירות דיגיטלית במקום כל סניף בנק שנסגר. "אולי בכך יתמתן במשהו עושק הכספומטים הפרטיים", סוכם האייטם.

הנה כי כן, לא אלמן ישראל. שודדים אותנו, עושקים אותנו, אך העיתונאית החרוצה מעלה את הנושא לתשומת לבנו, ונבחר הציבור מתגייס להגנתנו.

אלא שבדיקה פשוטה מגלה שהאייטם חסר נתונים קריטיים, מציג את הנתון הלא חשוב, ומשרת הצעה רעה של נבחר ציבור. בפסקאות הבאות אראה כיצד נתונים חלקיים מובילים למסקנות שגויות, ומשם לפעילות פופוליסטית ומזיקה של חברי כנסת. וכן, גם לעיתונאים יש אחריות.

הפיקוח הוסר, האזרחים הרוויחו

במשך שנים ארוכות היה שיעור הכספומטים בישראל מהנמוכים בעולם המערבי. סקירה אחר סקירה של מחלקת המטבע בבנק ישראל, הממונה על הנושא, הציגה את המצב העגום. בסקירה של שנת 2003 ניתן לראות שבשנת 1995 היו בישראל 175 מכשירים למיליון איש, וב־2003 עלה המספר ל־198. הנתון המקביל באיחוד האירופי עמד על כ־720 כספומטים למיליון איש.

בסקירה של 2003 נכתב במפורש שחברות פרטיות מעוניינות להיכנס לתחום ולהציע משיכת מזומן בתמורה לעמלה של 6-4 שקלים, וכי "הנטייה היא לאשר לחברות את הכניסה לתחום". בדצמבר 2005 בוטל הפיקוח על עמלת המשיכה ממכשירים הממוקמים במרחק של למעלה מחצי קילומטר מסניף בנק שבו חובה להציב מכשיר (יש גם הגדרה כזו). בסקירה של אותה שנה דווח כי "שינוי זה היווה תמריץ להגדלת מספר המכשירים של הבנקים, ולכניסתן לשוק של חברות פרטיות נוספות".

התוצאות של ביטול הפיקוח על העמלה היו כצפוי. מספר הכספומטים הבנקאיים עלה ב־170% בתוך עשור, ומספר הכספומטים הכולל עלה ב־475% באותה תקופה. סביר להניח שהעלייה גם במספר הכספומטים הבנקאיים נבעה מכך שהבנקים לא רצו להפקיר את הזירה למתחריהם החדשים. כיום ישנם כ־6,500 כספומטים בישראל. בנוסף, ניתן למשוך כסף מזומן בתחנות דלק וסופרמרקטים.

כלומר, לא רק שאין ירידה במספר הכספומטים הבנקאיים בשנים האחרונות, אלא שישנן היום הרבה יותר אפשרויות משיכה. למעשה קצת קשה להימלט מהן. זוהי דוגמה להתפתחות מדהימה של שירות ציבורי כתגובה לביטול פיקוח מחירים.

הלקוחות אינם שבויים

במקביל לעלייה במספר הכספומטים, מתברר שישראלים מושכים יותר כסף במשיכה בודדת, ומבצעים הרבה פחות משיכות בשנה. ב־2014 אזרח ממוצע ביצע 14 משיכות בשנה, לעומת 18 בשנת 2003. הציבור פועל אפוא באופן הגיוני כדי לחסוך בעמלות המשיכה במכשירים הפרטיים או נושאי העמלות. נראה שהאזרח הישראלי מסתכל על העמלות ופועל בהתאם.

כאמור, מרכיב בסיסי בטיעון שלפיו הלקוחות "שבויים" בידי הכספומטים הפרטיים, הוא העובדה שעוד ועוד סניפי בנקים נסגרים ובמקומם לא מוצבים כספומטים, או שהם מוחלפים בכספומטים בעלי עמלה גבוהה.

אכן ישנה מגמת צמצום סניפי בנקים מסיבות שונות. הירידה טרם הגיעה למספר הסניפים שהיה בארץ בשנת 2007, אך המגמה ברורה, וסביר שהיא תחריף עם פתיחת הבנקים הדיגיטליים הראשונים. אף שמספר הכספומטים הבנקאיים ממשיך לצמוח, ברור שמגמה זו תגדיל את מספר הכספומטים בעלי העמלות הלא מפוקחות. מאידך, יש גם פעילות ממשלתית להקטנת השימוש במזומן, ואפשרויות הרכישה באשראי מתרחבות ללא הרף.

מימון לפעילות עסקית אינו עושק

הצמדת הכותרת "עושק" מסתמנת כאופנה בחדשות 2. קרן מרציאנו, העורכת הכלכלית בערוץ, מובילה את "מחאת עושק הצהרונים", כנראה מתוך תפיסה של אחריות חברתית. במקרה זה הטענה הייתה מוצדקת, שכן הובהר כי עלות ההפעלה של הצהרונים נמוכה מהעלויות להורים, והעיריות מעבירות את ההפרש לפעילויות אחרות. אבל אין דינה של פעילות ציבורית מכספי ציבור כדין כספומטים במגזר העסקי/פרטי.

הפעלת מערך כספומטים איננה עניין זול. מעבר לתקורות עסקיות בסיסיות, ישנן עלויות ביטוח וגניבה, אבטחה ו'ברינקס', תקשורת וסליקה, אחזקה והפצה. עלויות אלו קיימות במידה גם בבנקים ובכספומטים המרוחקים שלהם, וסביר שהם מממנים את הפעילות הזו ממקורות נוספים לעמלה הישירה המפוקחת.

בנוסף, העמלה הגבוהה מאפשרת לבעל הקיוסק הממוצע מקור הכנסה נוסף, ומספקת לו הצדקה לשכור מכשיר (בנוסף לתפקידו כמקור תנועת לקוחות). לפי הנתונים באתר של אחת החברות הפועלות בתחום, עלות השכירות של מכשיר כזה היא כ־1800 ש"ח לחודש, וההפרש בעמלות נכנס לכיסו של בעל העסק. מקור הכנסה נוסף לעסק מאפשר את המשך קיומו, או את הורדת מחירם של מוצרים אחרים.

מה יקרה אם "עושק הציבור" יופסק באמצעות פיקוח על עמלות? ברור שהציבור ישלם פחות כשהוא ימשוך מזומן מהמכשירים הפרטיים, אבל ברור כשמש שהוא ישלם בדרכים אחרות. כאשר סניף הבנק ביישוב או בשכונת הקצה ייסגר, גם הכספומט ייעלם מהאזור. בעלי עסקים יפסיקו לשכור את המכשירים, כי הם לא יחזירו את ההשקעה בהם.

הפסקת פיקוח העמלות, אם כן, הייתה טובה לאזרח, ואיתן כבל עצמו אינו מבקש לחדש את הפיקוח. מה הוא כן מציע? כאמור, הוא מבקש לחייב את הבנקים להציב עמדות מידע ושירות במקום סניפים שנסגרו. אך כפי שהובהר, אין פעילות חינם. גם אם עמדת מידע כזו זולה יותר מסניף בנק, ההכנסות ממנה שונות באופן מהותי. הפעילות הזו תתוקצב ממקור אחר, שתמיד יבוא מכיסם של לקוחות הבנק.

וכמה מילים על אחריות עיתונאית

האייטם המדובר איננו הראשון מסוגו. ב־27 ביולי 2016 נערך דיון בוועדת הכלכלה בראשות ח"כ כבל, שבו עסקו גם בנושא הכספומטים הפרטיים. בדיווח של רוני זינגר ב'כלכליסט' צוטטה המפקחת על הבנקים, חדווה בר: "חשבנו שהשוק החוץ־בנקאי יגביר תחרות, אבל הוא רק העלה מחירים". בהמשך מופיע ציטוט של איתן כבל,"[החלטת הפיקוח על הבנקים מ־2005 להסיר את הפיקוח על העמלות] …יצרה מציאות עגומה, שכן מאז שנת 2005 תעריפי העמלות באותם מכשירים זינקו וכיום הם מגיעים ל־7–8 שקל למשיכה, מה גם שבחלק גדול ממכשירים אלה לא ניתן למשוך סכום גדול בבת אחת ולכן יש צורך בכמה משיכות, שעל כל אחת מהן יש לשלם את העמלה האמורה". באופן מופלא, לפנינו כמעט מילה במילה ממה שנאמר באייטם.

בפוסט שפרסם בפייסבוק לאחר הדיון כינה כבל את הנושא "שוד" ואף "עמלה של מאפיה הגובה דמי חסות", והבטיח לטפל בנושא לאחר קבלת דיווח מורחב "בעוד כחצי שנה" (כך ב'כלכליסט'). מסתבר שכבל מקיים את שהבטיח, ופועל במרץ לפגיעה באזרחים.

אחריות עיתונאית כלפי הציבור מחייבת לבדוק את הנתונים לעומק ובביקורתיות. חשוב שעיתונאי כלכלי ידע להבהיר שאין ארוחות חינם, ויפרוס בפני הציבור את הנתונים המשלימים: לפיקוח ורגולציה יש מחיר, להגבלת עמלות יש מחיר, וגם לחוקים עם כוונות טובות יש תוצאות לא רצויות. חובת הביקורתיות חלה גם על סיקור האופוזיציה, וגם על סיקור פעילות "חברתית". לצערי, נדיר להיתקל בכך.

נחמיה גרשוני איילהו עוסק באיסוף וניתוח מידע, מידענות ותחקירים. לפרטים נוספים בקרו באתר www.meyda.net