ארה"ב: המצלמה הנסתרת חושפת את הצד האפל של קמפיין השמאל, והתקשורת שותקת

לפני שבועיים פרסם ארגון בשם "פרויקט וריטס" סרטונים המתעדים שיחות עם פעילים דמוקרטים, שצולמו במצלמה נסתרת. לטענת אנשי הארגון, הסרטונים מהווים הוכחה להתנהלות לא חוקית ולא מוסרית של קמפיין קלינטון. בין היתר, באחד הסרטונים הסבירו פעילים כיצד דאגו להצית אירועים אלימים במפגנים של טראמפ.

בסרטון הראשון, מתוך ארבעה שפורסמו, מתארים פעילים דמוקרטים כיצד הם מביאים מתנדבים שלהם – כולל "חולי נפש" כלשונם – לגרום לאלימות בעצרות של המועמד הרפובליקני, או כדי לשאול שאלות פרובוקטיביות מול מצלמות ולעורר סערה. בסרטון השני מציע המראיין (בעל המצלמה הנסתרת) רעיונות להטות קלפיות לטובת הדמוקרטים, ונראה כי הרעיונות נשקלים במידה של רצינות. בסרטון השלישי נראו פעילים דמוקרטים מדברים על תיאומים אסורים בין הקמפיין והמפלגה הדמוקרטית ובין ארגונים עצמאיים. בסרטון הרביעי נראה פעיל בארגון כזה מקבל תרומה זרה, דבר האסור לפי חוקי מימון מפלגות בארה"ב. ובסרטון החמישי מצולמת ישיבה של גורמים דמוקרטיים עם נציגי הסתדרויות עובדים, שלכאורה מדברים על כך שישקרו לחבריהם בנוגע לעמדותיה האמיתיות של הילרי. לפי הודעת הארגון, בכוונתם לשחרר עוד סרטונים עד הבחירות.

הסרטונים חושפים מכלי ראשון ובאופן מפורש את המערך האפל המשומן שמפעילה המפלגה הדמוקרטית בבחירות, ומציגים באור היום את הצדדים הסמויים והמלוכלכים של הקמפיין. יחד עם זאת, לא ברור אם יש בתיעוד עדויות לעבירות על החוק. הבעיה החוקית העיקרית שאנשי 'פרויקט וריטס' מדברים עליה היא הפרת חוקי מימון המפלגות האמריקניים, הקובעים כי לגופים פוליטיים עצמאיים אסור לקיים קשרים עם מטה בחירות או עם מפלגה. האיסור גורם לכך שרבות מההגבלות החלות על מימון קמפיינים אינן חלות עליהם.

למען האמת, ההגדרות הללו הן פיקציה משפטית במידה מסוימת. אף אחד לא חושב שהארגונים הללו באמת עצמאיים. יתר על כן, כדי לדעת על קיומם של קשרים בין קמפיין קלינטון לארגונים "עצמאיים" לא היינו צריכים את וריטס; יש לכך המון ראיות מויקיליקס. מבחינה זו אין כאן הפתעות, וקשה להאמין שהחומר של 'וריטס' יהיה קביל כראיה משפטית (סביר להניח שכל התלונות שאפשר להגיש כבר הוגשו, רק שבתוך זמן קצר הן לא יהיו רלוונטיות). בחלק מהמקרים מדובר בדברים שהתיישנו – כמו למשל הסרטון בו גורמים דמוקרטיים מקבלים תרומה אסורה, והחזירו אותה בהמשך; ובחלק מהמקרים, כמו גניבת הקולות, מדובר בדיונים תיאורטיים הנעשים כתגובה למראיין השתול הפרובוקטור ולא בפעולות שנעשו בפועל.

משתיקים את הגילוי

פרוייקט וריטס הוא ארגון בראשותו של ג'יימס אוקיף, פעיל ימין ידוע ושנוי במחלוקת. הוא מתמחה בסרטוני "עוקץ" שבהם הוא או אחרים מטעמו מתחזים לגורמים שונים ומביכים גופים ואישים ליברלים. ההצלחה המפורסמת ביותר שלו הייתה סגירת הארגון ACORN, ארגון חברתי שזכה לתקצוב ממשלתי, בעקבות סרטונים שבהם הוא התחזה לסרסור וביקש עזרה בהקמת עסק רלוונטי. לאחר מכן התברר שהסרטונים נערכו במגמתיות, ושאנשי ACORN לא עשו דבר בניגוד לחוק (אך נקבע גם שהתנהלות הארגון לא הייתה תקינה). במסגרת עסקת פשרה הוא נאלץ לשלם 100 אלף דולר לאחד העובדים המרואיינים, לאחר שזה תבע אותו. מרבית הסקופים האחרים שלו היו פחות מוצלחים. ניסיון שלו להתחזות לטכנאי טלפונים כדי להתגנב למשרדה של סנטורית גרם לו אישום פלילי ושלוש שנים מאסר על תנאי.

בעקבות רקורד של עריכה מגמתית וסירוב לשחרר הקלטות מקוריות, קשה לקחת ברצינות מלאה את הסקופים שלו, ולתקשורת יש עילה להתעלם מהם. ובכל זאת, קשה לראות כיצד אפילו עריכה מגמתית מאוד יכולה לשנות את הדברים הברורים של המרואיינים, ובעיקר – שניים מהאנשים שמופיעים בסרטונים, סקוט פובל ובוב קריימר (שהוא גם עבריין מורשע), 'התפוטרו' בעקבות הפרסום.

הדמוקרטים ניסו כמובן לטעון שגם אם הדברים נכונים, אלו פעילים שוליים שפעלו על דעת עצמם. ספק גדול אם אכן כך הדבר. בוב קריימר איננו איש שולי. רעייתו היא חברת קונגרס מטעם הדמוקרטים, ולפי רישומי הבית הלבן הוא הגיע לפגישות שם 342 פעם מאז 2009. הוא גם מוזכר באחד המיילים מוויקיליקס כמקורב לרובי מוק, מנהל הקמפיין של קלינטון. גם זולמה רודריגז, פעילה אחרת המופיעה בסרטונים, מוזכרת בדיווחים התקציביים של מטה קלינטון כמי שקיבלה 1,610 דולר, זמן קצר לפני התפרעויות בשיקגו שבסרטון היא מתרברבת בארגונם.

בתקשורת המיינסטרים האמריקנית הדברים זכו להתייחסות, גם אם כמה ימים לאחר פרסומם ולצד פקפוקים רבים בנוגע לאמינות המקור. ובכל זאת, ברור למדי כי אם משהו דומה היה קורה מהצד של טראמפ, העניין לא היה יורד מהכותרות שבועיים. בתקשורת הישראלית הנושא כמובן לא זכה לאזכור.

מדובר בגילויים חמורים, הן מצד האלימות עצמה שהסרטונים קושרים לפעילים הדמוקרטים (בשיקגו נפצעו כתוצאה ממנה שני שוטרים), והן מצד הכפשת תומכי טראמפ. ובכל זאת, קשה לומר שיש בהם חידוש גדול. לפוליטיקה האמריקנית יש היסטוריה "מפוארת" של תרגילים מלוכלכים. תומס ג'פרסון הפיץ שמועות על ג'ון אדמס, פעילים של קנדי שיחקו עם התרמוסטט בעימות שלו עם ניקסון כדי לגרום לניקסון להזיע מול המצלמות, והרפובליקנים ביימו הפגנה בפלורידה ב־2000 כדי לשבש את מאמציהם של הדמוקרטים לבצע ספירת קולות מחדש. החידוש הנוכחי הוא בכך שהדברים נתפסו מול המצלמות (אף שצריך לומר כי מבצעי תרגילים כאלה בעבר הודו במעשיהם ואף התנצלו, וזה לא שאנחנו יודעים עליהם רק מהשערות). ג'יימס אוקיף נמצא בעצמו במשחק הזה; הוא אחד ממקביליהם הרפובליקנים של סקוט פובל ובוב קריימר (הפעילים שפוטרו). הפעם הלך לו; בפעם הקודמת הוא כמעט הלך לכלא.

כל האירועים הללו ממחישים את ההידרדרות של מסע הבחירות לעבר סקנדלים ושערוריות, תוך התעלמות מנושאים שוליים ומיותרים כמו מדיניות. חבל שבפרשת דרכים לאומית קריטית כל כך, ארה"ב עוסקת בעיקר בשאלות כמו פעיליו של איזה מועמד אלימים יותר, או אם המועמד הרפובליקני הטריד יותר נשים מבעלה של המועמדת הדמוקרטית.