כשישראל שיחקה במגרש של המעצמות

בימים אלה אנו מציינים שישים שנה למבצע קדש, המכונה גם מלחמת סיני. מרחק הזמן והפרספקטיבה המאוחרת מאפשרים לסקור כאן לאו דווקא את מהלכי המלחמה המוכרים בדרך כלל, אלא את מסכת האירועים הייחודית שקדמה לה, שמטבעם של עניינים כאלה הולכת ומתבהרת רק לאחר שנים רבות.

בראשית שנות החמישים טרם הבשילה בישראל, במדינות ערב ובעולם כולו ההכרה בכך שהמדינה החדשה שקמה במזרח התיכון היא ישות קבועה שתמשיך להתקיים בו לתמיד. מלחמת העצמאות הסתיימה ללא הכרעה ברורה בהסכמי שביתת נשק בין הצבאות, שהוגדרו כמבוא למו"מ שיקבע בעתיד את הגבול בין המדינות. בפועל ראו הצדדים את ההסכמים כלא יותר מהפסקת אש שנדרשה להם כדי להתכונן ל"סיבוב השני", כפי שכונתה המלחמה הבאה הצפויה. לאורך הגבול, שכונה בשם "הקו הירוק", התפתחה פעילות בלתי פוסקת של גניבות, רצח וטרור. מאות ישראלים, רבים מהם עולים ששוכנו ביישובי הגבול החדשים, נפגעו בהתקפות הללו, שישראל לא הצליחה לבלום אותן.

כאשר משה דיין התמנה לרמטכ"ל בשנת 1953 הוא ידע שצה"ל סובל מרוח לחימה ירודה, ואיננו עומד אפילו במשימות הפשוטות יחסית של הביטחון השוטף. דיין היה אמנם בעל עין תקינה אחת, אבל היא הספיקה לו כדי לראות עין בעין עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון את המענה לתוקפנות כלפי ישראל בתוקפנות נגדית, שתגרום לערבים לחדול ממעשיהם נגד היהודים. עם זאת, הוא הכיר היטב בכך שהצבא שהוא התמנה למפקדו מפגין רמת ביצוע שלא תאפשר לו להצליח ב"סיבוב השני" הקרב ובא.

בספרו האוטוביוגרפי 'אבני דרך" כתב דיין כך על ראשית דרכו כרמטכ"ל:

מנוי וגמור היה עמי לשים קץ לתוצאות המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לערבים, ולאדישות פיקוד צה"ל המשלים בכל סולם דרגותיו עם הכישלונות הביזיוניים ועם התירוצים התפלים של 'לא יכולנו'… איך ננצח את הצבאות הערביים הסדירים אם חיילינו נסוגים מפני הפלחים של המשמר הלאומי ?… בשורש החידלון ראיתי שלושה גורמים – הירתעותם של החיילים הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם, תפקידם ומקומם של מפקדי היחידות בעת קרב, וגישתו העקרונית של המטכ"ל לעניין זה.

אמר ועשה. מפקדים שלא הפגינו דוגמה אישית בשעת מבחן מצאו עצמם מחוץ לצבא, ביחידות הוטמע הערך שעל פיו "לא חוזרים לפני שמבצעים", וצה"ל עבר שינויים ארגוניים שהפכו אותו לכוח מחץ יעיל. פעולות התגמול המוצלחות שביצע צה"ל באותה תקופה נגד ירדן ומצרים לא הפסיקו אמנם את הטרור שיצא משטחן, אבל הם חישלו את כוחו ואיפשרו להטמיע בו ערכים חיוניים כמו חתירה למגע, דבקות במשימה ודוגמה אישית, שתרמו תרומה מכרעת להצלחותיו במלחמות הבאות, שהראשונה בהן הייתה 'קדש'.

נאצר מלאים את התעלה

שנות החמישים הראשונות סימנו את תחילת הסוף במאבקן של מדינות אירופה להמשך את אחיזתן בארצות ובנכסים שעליהן השתלטו באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה־19. צרפת, שכבר הובסה בווייטנאם, ניהלה מאבק עקוב מדם נגד המורדים באלג'יריה. האימפריה הבריטית קיפלה את דגלה מעוד ועוד מדינות.

נאצר, שליט מצרים הכריזמטי, ראה בנוכחות הבריטית במצרים, ובעיקר בשליטתה בתעלת סואץ, פגיעה בריבונות המצרית. עבור הבריטים, לעומת זאת, הייתה התעלה נכס חיוני. למרות מגמתם הכוללת לקפל את האימפריה, הם התעקשו לאחוז בנתיב השיט. במהלך שנת 1954 התקרבו בריטניה ומצרים להסכם להוצאת הכוחות הבריטים ממצרים, שכלל סעיף שעל פיו השליטה בתעלה תישאר בידי השותפות האנגלו־צרפתית, שהפעילה אותה מאז השלמתה בשנת 1869.

בעיני ישראל, הנוכחות הבריטית במצרים נחשבה כגורם מרסן לתוקפנות שגילה נאצר כלפיה. מכאן צמחו הפעולות הישראליות במצרים, שאמורות היו לצנן את רצונם של הבריטים לצאת משם. בשנת 1954 פוצצה רשת מחתרת יהודית כמה מטענים קטנים במבני ציבור בריטים במצרים, במגמה לעורר את הבריטים נגד המצרים. לאחר שאנשי הרשת נתפסו ושניים מהם הוצאו להורג, הפך האירוע למה שכונה בהמשך "הפרשה", שהדיה טלטלו את ישראל עד אמצע שנות השישים. ההמשך לא היה טוב יותר. בשנת 1955 שלחה ישראל את הספינה 'בת גלים' כדי שהמצרים יעצרו אותה, מה שאמור היה לגרום לבריטים להבין שללא נוכחותם לא יתקיים חופש שיט במעבר הבינלאומי בסואץ. 'בת גלים' נעצרה, צוותה שנכלא ועונה חזר מהשבי אחרי שלושה חודשים, והבריטים, שהיו מושאי הפעולה, הפגינו שוב התעלמות מוחלטת מהנושא.

על רקע ההזדהות של רבים בממשל הצרפתי עם מדינת היהודים החדשה, במהלך השנים 1954־1955 היה שיתוף הפעולה בין ישראל לצרפת בשיאו. ישראל הייתה זקוקה לאהדה בינלאומית ולנשק מתקדם; צרפת הייתה זקוקה לידע המודיעיני והמדעי של ישראל וגם להכנסות ממכירת נשק. נשק צרפתי רב סופק לחילות היבשה של צה"ל, וחיל האוויר שלו עבר ממטוסי בוכנה למטוסי סילון צרפתיים חדישים. הקשרים הכלכליים, התרבותיים, המדיניים וגם המודיעיניים פרחו. במסגרת זו דיווחה ישראל לצרפת על כך שנאצר תומך במורדים האלג'יראים, מה שהפך אותו לאויב מוצהר של הממשל בפריז.

בראשית שנות החמישים נרקמה בין ארה"ב למצרים תכנית סיוע להקמת סכר ענק על הנילוס. ב־1955 מימשו הבריטים את חלקם בהסכם עם נאצר על יציאתם ממצרים, שכאמור כלל סעיף שהשאיר בידיהם את השליטה בחברת ההפעלה של התעלה. באותה שנה נחתם בין מצרים לברית המועצות הסכם על עסקת נשק ענקית, מהלך שבא בהמשך לידידותו המעמיקה של נאצר עם סין הקומוניסטית. התגובה האמריקנית, שהגיעה ביולי 1956, הייתה ביטול ההסכם על הקמת הסכר, מה שהכעיס מאד את נאצר והיה כנראה הגורם המרכזי בהחלטתו לנקום במערב באמצעות הלאמת חברת התעלה, שבוע לאחר הודעתה של ארה"ב.

המשמעות הגלובלית של העברת השליטה בתעלה מידי החברה האנגלו־צרפתית לידי מצרים הייתה שליטה סובייטית בפועל בתעלה המזינה חלק ניכר מהכלכלה האירופית. ממשלות בריטניה וצרפת, שהוכו בהלם מצעדו של נאצר, החלו מיד בהכנות למבצע צבאי להשתלטות על התעלה ולהפלת השליט המצרי. התוקף החוקי של המבצע נסמך על סעיף נוסף בהסכם המצרי־בריטי, המאפשר לצבא הבריטי להשתלט מחדש על התעלה במקרה של מלחמה אזורית. כעת צריך היה רק ליצור התלקחות צבאית שתאפשר את ההתערבות האנגלו־צרפתית במתרחש.

בצד הישראלי, מימושה של עסקת הנשק הסובייטי למצרים היה מביא לערעור מוחלט של מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת מצרים, שהייתה אויבתה הגדולה והמרה של ישראל. הצבא המצרי התכוון לקלוט 125 מטוסי סילון חדישים מדגמי 'מיג 17' ו'מיג 15', ארבעים מפציצים כבדים 'אליושין 28', 330 טנקים ומשחיתי טנקים, ועוד מאות תותחים ונגמ"שים. למקבלי ההחלטות בישראל, שכאמור פעלו תחת תחושת "הסיבוב השני" הבלתי נמנע, היה ברור שיש למצוא כל דרך למנוע את קליטת הציוד הסובייטי החדיש במצרים.

סוד מוחלט בהחלט

בסתיו 1956 התכנסו האינטרסים של ישראל, צרפת ובריטניה לקואליציה נגד נאצר, שאיש לא היה מעלה אותה כאפשרות רק כמה חודשים קודם לכן. באותה נקודת זמן הייתה בריטניה זקוקה למלחמה עם מצרים שלכאורה לא היא תיזום אותה, כדי שיתאפשר לה לכבוש את התעלה ולהפיל את המנהיג המצרי. צרפת חפצה להכות במי שתמך במורדים באלג'יר, וישראל ששה על ההזדמנות לשתף פעולה עם שתיהן נגד אויבה המר והחזק ביותר.

ערב המבצע עמדו בפני ישראל ארבע מטרות: ראשית, להפתיע ב'סיבוב השני' הצפוי ממילא; שנית, להפסיק את הטרור בגבולה עם מצרים; שלישית, להכות בצבא מצרים לפני שישלים את קליטת הנשק הסובייטי החדיש; ורביעית, לפתוח את הסגר הימי שהטילה מצרים על המעבר מים סוף למפרץ אילת, הסמוך לאי טיראן בקצה הדרומי של מדבר סיני.

בריטניה, המקורבת מאוד לערבים, לא ראתה בתחילה את ישראל כשותפה אפשרית במבצע. אבל הלחץ הצרפתי עליה, יחד עם הצורך להסתייע בכוחו של צה"ל שירתק את צבא מצרים ממזרח, ולצד יכולתה של ישראל לספק עילה למלחמה בנאצר, שכנעו את הבריטים לשנות את גישתם. כדי להבטיח את השתתפותה בקנוניה המשולשת דרשה ישראל וקיבלה מבריטניה התחייבות למנוע מירדן התערבות במלחמה מול מצרים. הבריטים מצדם קיבלו הבטחה מישראל שלא לחשוף בפני הצמרת הצבאית והמדינית שלה את ההסכם, הן כדי שסוד המבצע המשותף לא ייחשף והן כדי שלא יוצגו בפני שותפיהם הוותיקים, הערבים, כמשתפי פעולה עם ישראל נגד מצרים.

בניגוד למנהגו בדרך כלל, הפעם ציית הרמטכ"ל דיין להנחיית שמירת הסוד כלשונה. כך יצא צה"ל לקדש כאשר איש בתוכו, מלבד הרמטכ"ל, איננו מבין את ההיגיון בהצנחת גדוד בודד במרחק 150 קילומטרים מגבול מצרים, מבלי שתיערך במקביל התקפה כוללת על הצבא המצרי בסיני. המצב שבו הדרג המבצע איננו שותף למטרה ולאילוצים החלים עליה מצד הדרג המדיני, יצר מתחים ופגמים בעבודת המטה וניהול המבצע מצד המטכ"ל ופיקוד דרום, ששיאם היה בהחלטת אלוף הפיקוד להניע את חטיבה 7 לעומק סיני בניגוד להנחיית הרמטכ"ל. עם זאת, ולמרות הדרמה האישית שיצרה אותה הפרשה, לא היה בה בכדי לפגום בהישגי צה"ל בהמשך.

צרפת נענתה לדרישת ישראל לתוספת מיידית של סיוע צבאי בהיקף חסר תקדים. במעט הימים שנותרו למבצע סיפקה צרפת לישראל בחשאי עוד 60 מטוסי מיסטר 4 מתקדמים, מאות טנקים וזחל"מים, ועוד כמויות אדירות של תחמושת. על אלה נוספה התחייבות להציב בישראל יחידות אווירות וימיות צרפתיות, שיסייעו לה בלחימה במידת הצורך.

בעסקה סודית, שגם הרמטכ"ל דיין לא ידע עליה, נרקמה בנפרד עסקה שעל פיה צרפת תקים בישראל כור גרעיני. יש הטוענים כי צרפת, שחפצה בפצצה גרעינית משלה כדי לבסס את מעמדה כמעצמה, קיבלה בתמורה לא רק שותפות במבצע הצבאי אלא גם ידע ישראלי בתחום הפקת המים הכבדים וכן את כוח המחשוב של מכון ווצמן, שהחזיק באחד "המוחות האלקטרוניים" הראשונים בעולם, אבותיהם הענקיים של הסמארטפונים הקטנים של ימינו.

תזמון פתיחת המבצע האנגלו־צרפתי, שתוכנן ל־31 באוקטובר, נראה מושלם כאשר ב־23 באוקטובר פרצה בהונגריה התקוממות עממית נגד המשטר הקומוניסטי. אם עד אז חששו בריטניה וצרפת מהתערבות סובייטית פוליטית ואף צבאית לצדה של מצרים, כעת בא המרד שפרץ בהונגריה כאילו כדי לסייע להם. בצד האמריקני, הבחירות שנועדו ל־8 בנובמבר גרמו למתכנני המבצע להניח שגם למנהיג המערב לא יהיה פנאי לעסוק במשבר. כל זה הביא את המתכננים להניח שיש בידם די זמן לנהל את המלחמה בנחת.

ב־24 באוקטובר 1956 נחתם ההסכם ואושרו התוכניות למבצע הצבאי המשותף נגד נאצר וצבאו. החלק הישראלי שכוון להשמדת הצבא המצרי בסיני כונה בשם 'קדש', וזה האנגלו־צרפתי, שאמור היה להשתלט על אזור התעלה, כונה בשם 'מוסקטר'.

צה"ל הצליח, הצרפתים והבריטים נכשלו

בשעות הערב של 29 באוקטובר צנח גדוד 890 בפיקודו של רפול במבוא המזרחי של מעבר המיתלה, קרוב מספיק לתעלה כדי שבריטניה וצרפת "המופתעות" יידרשו להרחיקו משם. למחרת, ב־30 באוקטובר, החלה חטיבת הצנחנים בפיקודו של אריק שרון להתקדם לתוך סיני, והחלו ההתקפות על מוצבי הגבול המצרים מול ניצנה. באותו יום, ועל פי המוסכם מראש, דרשו צרפת ובריטניה מישראל וממצרים להפסיק מיד את פעולות הלחימה, וממצרים לאפשר הצבת כוחות אנגלו־צרפתיים בנקודות מפתח לאורך התעלה כדי להבטיח את חופש השיט בה. כצפוי מצרים דחתה את האולטימטום. למחרת, ב־1 בנובמבר, התחיל 'מבצע מוסקטר' בתקיפות מטוסים על בסיסי חיל האוויר המצרי.

המצרים הופתעו לחלוטין ממהלכי צה"ל, שקדמה להם הונאה כאילו יש בכוונתו לתקוף את ירדן. צה"ל גם נהנה מיחסי כוחות עדיפים כתוצאה מהיערכותו של הצבא המצרי גם מול הפלישה האנגלו־צרפתית הצפויה אל התעלה. עד 5 בנובמבר השיגה ישראל את כל יעדי המבצע מבחינתה. צה"ל הכה את צבא מצרים, התייצב 20 קילומטר ממזרח לתעלה, כבש את שארם א־שייח' ופתח את הנתיב הימי לאילת. במהלך הלחימה שהו בבסיס רמת־דוד שתי טייסות "מיסטר" צרפתיות, שאמנם לא השתתפו בלחימה אבל היוו עדות למחויבות הצרפתית כלפי ישראל. בתחום הימי הייתה זו משחתת צרפתית שפתחה ראשונה באש על המשחתת המצרית 'איברהים אל־אוול', שנכנעה בהמשך היום לחיל הים הישראלי.

לקראת ביצוע 'מוסקטר' רוכזו 50 אלף חיילים בריטים ועוד 30 אלף חיילים צרפתים ממיטב היחידות. כוח המשימה הימי מנה 130 אוניות מלחמה ובהם 7 נושאות מטוסים, ועוד מאות נחתות וכלי שיט אזרחיים. מאות מטוסי קרב ומפציצים שהמריאו מנושאות המטוסים ומבסיסים בקפריסין נועדו לסייע מהאוויר לכוחות שתוכננו להשתלט על התעלה מפורט־סעיד בצפון עד סואץ בדרום.

בניגוד להצלחה הישראלית המוחצת, 'מוסקטר' היה כישלון מהדהד. המבצע התחיל כאמור בליל 31 באוקטובר, בהתקפה אווירית מוצלחת על חיל האוויר המצרי, שמטוסיו עמדו על המסלולים כמו בכל יום של שגרה. אבל המהלומה האווירית לא הפכה להצלחה ביבשה, בעיקר מכיוון שבצבא הבריטי היו כאלה שבניגוד למה שלמד אותו צבא בדיוק במלחמת העולם השנייה, שכנעו את מפקדי המבצע שהמצרים ייעתרו לאולטימטום אחרי שבוע של תקיפות מהאוויר בלבד. בדיוק כפי שצה"ל אמור ללמוד מלקחיו שלו באותו תחום, גם ב'מוסקטר' התברר כי אף שתקיפות האוויר לכשעצמן היו מדויקות מאוד, הן לא שברו את רוח הלחימה המצרית. רק ב־5 בנובמבר, שבוע אחרי תחילת המערכה האווירית, הונחתו ממסוקים וממטוסים הצנחנים שהשתלטו על המבוא הצפוני של התעלה בפורט־סעיד. יממה לאחר מכן, בבוקר 6 בנובמבר, ירדו מהנחתות כוחות היבשה שנועדו לחבור אליהם ולהתקדם דרומה לאורך התעלה. כל זה קרה לאחר ששתי המעצמות הגדולות כבר התעוררו.

ארבעה ימים אחרי תחילת 'מוסקטר', ב־4 בנובמבר, פלש הצבא הרוסי להונגריה, מה שלא מנע משר החוץ הסובייטי בולגנין לאיים בשיגור טילים נגד הכוח המערבי הפולש למצרים. על רקע המתח הבין־גושי הגואה באותה תקופה, ולנוכח ההתערבות הצבאית המהירה של מוסקבה בהונגריה, נוצר במערב הרושם שאין מדובר באיום סרק. גם הממשל האמריקני של ערב הבחירות נהג בניגוד לציפיות כאשר דרש להפסיק מיד את הלחימה בתעלה, והמצרים תרמו את חלקם למהומה העולמית כשהטביעו בתעלה אוניות וחסמו אותה לשיט, מהלך שעצר מיד את מעבר הנפט הערבי לאירופה שהייתה תלויה בו, במיוחד לקראת החורף הקרב ובא.

היחידה הקדמית הקטנה שהצליח להוציא מתוכו הכוח שנחת בפורט־סעיד נעצרה בשעת הפסקת האש, שנקבעה על ידי האו"ם לחצות 6 בנובמבר, כשהיא מצפון לקנטרה, השוכנת 35 קילומטרים מדרום לפורט־סעיד. זה היה רחוק מאד ממוצא התעלה בסואץ הממוקם 130 קילומטרים דרומה משם, ועוד יותר רחוק מהיכולת להביא להפלתו של נאצר. השליט המצרי הנלהב הצביע על עצמו כמי שצבאו בלם את צבאות בריטניה וצרפת המהוללים, וכמנהיג ערבי שהכלכלה האירופית תלויה ברצונו הטוב. מעמדה של מצרים בעולם הערבי התחזק, והאחיזה הסובייטית בה העמיקה עוד יותר.

ב־21 בנובמבר נכנס לאזור התעלה כוח או"ם, וחודש לאחר מכן הושלמה יציאת הבריטים והצרפתים חזרה לבסיסיהם בקפריסין, במלטה ובטולון. בתעלה שנותרה בשליטת נאצר שנוא נפשם, התחילו הבריטים והצרפתים במבצע לפינוי 27 האוניות שהמצרים הטביעו בה, ובסוף אפריל 1957 עברה בתעלה האונייה הבריטית הראשונה. אוניות ישראליות או נושאות מטען ישראלי הורשו לעבור בתעלה רק בעקבות הסכם השלום עם מצרים, שנחתם רק לאחר עוד שתי מלחמות בסיני, ב־1967 וב־1973.

11 שנות שקט

הו שלהבת יה, עיני הנערים,

הו שלהבת יה, ברעום המנועים,

עוד יסופר על זה היום אחי,

בשוב העם אל מעמד סיני

אחרי המבצע המוצלח הפכו מילות השיר שכתב יחיאל מוהר להמנון הזמני של ישראל הנלהבת. אבל אחרי שאבק הקרבות שקע, החליפה המציאות את ההתלהבות. לחץ אמריקני כבד הביא לכך שבמרץ 1957 השלים צה"ל את יציאתו מכל שטח חצי האי סיני. על פי החלטת האו"ם הפך השטח המדברי לשטח מפורז מצבא, שכוח מטעם האו"ם שומר עליו ככזה. ההסכם הזה החזיק מעמד עד מאי 1967, אבל 11 שנות השקט המוחלט בגבול מצרים אפשרו לישראל להתרכז בבניין כוחה הכלכלי ובקליטת זרם העלייה האדיר שהגיע אליה.

ישראל יצאה מ'קדש' חזקה יותר ובוטחת יותר בכוחה להגן על עצמה, והחשוב מכול – מדינה ששכניה והעולם כולו מבינים טוב יותר שאיננה אפיזודה חולפת במזרח התיכון. בצד השבחים שצה"ל קטף וגם העניק לעצמו הוא ידע שהמערכה חשפה אצלו ליקויים רבים, הן בבניין הכוח הן בהפעלתו. הכשלים הפכו ללקחים ולתכנית בניין כוח, שהוכיחה עצמה היטב במלחמת ששת הימים.