"צ'רטר סקולס": החופש החינוכי שמשגע את המצביעים בארה"ב

מחר, יום שלישי, יצאו תושבי מדינת מסצ'וסטס מבתיהם לא רק כדי לבחור את הנשיא הבא של ארצות הברית, כפי שיעשו אזרחי 49 מדינות נוספות, אלא גם כדי להצביע על מספר הצעות הנוגעות לעתיד מדינתם בלבד. אחת השאלות הללו עשויה להשפיע באופן דרמטי על איכות החינוך במדינה: האם להעלות את המכסה המותרת של בתי ספר בזיכיון ('צ'רטר סקולס') במדינה, כך שמדי שנה תתאפשר הנפקת זיכיונות לכ־12 בתי ספר חדשים. לא בכדי הפך המאבק על ההצבעה הזו בחודשים האחרונים למאבק הפוליטי היקר ביותר על הצבעה כלשהי בכלל מדינות ארה"ב השנה, כאשר התרומות לקמפיינים בעד ונגד ההצעה מתקרבים ל־40 מיליון דולר.

ה'צ'רטר סקולס' החלו להיפתח בארה"ב בתחילת שנות התשעים, מתוך רצון ליצור תחרות בין בתי הספר ולתמרץ חדשנות בחינוך. לא מדובר בבתי הספר הפרטיים שאליהם שולחים חלק נכבד מעשירי ארה"ב את ילדיהם, אלא בבתי ספר ציבוריים הממומנים על ידי המדינות, ושאינם רשאים לגבות שכר לימוד או לסנן את הבאים בשעריהם על פי כל קריטריון שהוא. מדובר בבתי ספר קטנים שאמנם מוגבלים רגולטורית ביכולתם להתרחב, אך מעבר לכך אין עליהם כמעט רגולציה; הם אוטונומיים בבחירת מטרות חינוכיות, בבניית תכניות הלימודים, בניהול התקציב ובשכירת מורים ובפיטוריהם, וממילא המורים שלהם אינם מאוגדים אלא מועסקים תחת חוזים אישיים. הזיכיון ניתן להם למשך חמש שנים. אם הם לא מצליחים למשוך תלמידים או שאינם עומדים ביעדים המוגדרים בזיכיון – הם עלולים להיסגר, ואכן כך קורה לעתים.

לא בכל מדינה בארה"ב יתרונם של בתי הספר הללו על פני בתי הספר הציבוריים ברור, כפי שהוא מובהק במסצ'וסטס. רבים מה'צ'רטר סקולס' במדינה זו, שבהם לומדים כ־4% מילדי המדינה, נחשבים בתי ספר עילית המדורגים גבוה במדדים הארציים. מחקר שנעשה ב־2009 על ידי מספר חוקרים מאוניברסיטאות שונות בארה"ב, מצא כי ההישגים של ה'צ'רטר סקולס' במקצועות הליבה עולים משמעותית על ההישגים של בתי הספר הציבוריים, הן בבתי הספר היסודיים והן בתיכונים. אם נתון זה עדיין מתקבל בטבעיות, הנתון המפתיע יותר הוא שבתי הספר הללו גם מקדמים שוויון: הפער בציונים בין שחורים ללבנים מצטמצם משמעותית בכל שנה שבה הם לומדים בבתי הספר הללו ביחס לבתי הספר הציבוריים. לא פלא אפוא שבבתי הספר הללו לומדים יותר תלמידים שאנגלית איננה השפה הראשונה שלהם, ויותר בני מיעוטים וילדים ממשפחות מאותגרות כלכלית.

אגב, המחקר שנעשה על בתי הספר במסצ'וסטס מכיל נתון מעניין מאד. מלבד בתי הספר הציבוריים וה'צ'רטר סקולס', נעשתה השוואה גם עם בתי ספר ניסויים שדומים מאד ל'צ'רטר סקולס' מבחינת החופש הפדגוגי, ומה שמבדיל ביניהם הוא נושא העסקת המורים. בבתי הספר הניסויים, המורים מיוצגים על ידי ארגוני המורים ותנאי העסקתם נקבעים בהסכמים קיבוציים. המחקר הראה כי בניגוד ל'צ'רטר סקולס', בתי הספר הניסויים לא הביאו להישגים טובים יותר מבתי הספר הציבוריים. הדבר מלמד עד כמה איכות החינוך מושפעת מיכולתם של מוסדות החינוך לבחור את המורים שילמדו בהם ולקבוע את תנאי העסקתם.

רשימות המתנה ארוכות

הבעיה היא שבמגבלות הנוכחיות במסצ'וסטס, רק כ־4% מתלמידי המדינה יכולים ללמוד ב'צ'רטר סקולס', ואילו השאר לומדים בבתי הספר הרגילים. מחסור זה גורם לכך שעשרות אלפי תלמידים ממתינים מדי שנה ברשימות ההמתנה של בתי הספר, הרשאים לקבל תלמידים באמצעות הגרלה בלבד. אף שקהילות רבות מעוניינות לפתוח בתי ספר נוספים או להרחיב בתי ספר קיימים, לא תמיד הדבר מתאפשר להן בגלל הגבלות שונות שנועדו לשמור על בתי הספר הציבוריים.

לכאורה, הנתונים הללו אמורים היו להביא לידי כך שרוב מוחץ יצביע בעד הרחבת המכסה של ה'צ'רטר סקולס'. אך הסקרים מראים על תחרת צמודה מאוד, כאשר 10% מהתושבים טרם החליטו כיצד יצביעו.

המתנגדים להצעה, שאותם מובילים כצפוי ארגוני המורים, מדגישים בעיקר בעיה אחת עיקרית בהרחבה המוצעת: פתיחת 'צ'רטר סקולס' מסיטה משאבים מבתי הספר הציבוריים ופוגעת בהם. המימון אמנם הולך אחר התלמיד, אך בתי הספר כביכול נשארים עם אותן הוצאות של החזקת בית הספר, מימון משכורות המורים וכן הלאה, אך לוקחים להם את התקציב של התלמידים שעזבו והם נאלצים לצמצם את שעות הלימוד. זו גם הייתה טענתו של מועמד המפלגה הדמוקרטית לשעבר ברני סנדרס, הסוציאל־דמוקרט, שנרתם לטובת התנגדות להצעה, ותיבל את דבריו בהאשמות על האינטרסים של וול־סטריט נגד בתי הספר הציבוריים.

התומך הפופולרי ביותר בהצעה, שמעניינת כבר מזמן קהלים רבים מחוץ למסצ'וסטס, הוא ראש העיר לשעבר של ניו־יורק מייקל בלומברג. בלומברג עצמו, כך נטען, פתח בתקופת כהונתו כ־173 'צ'רטר סקולס', שהביאו להישגים טובים יותר במתמטיקה ובקריאה ואף לסגירת פערים, בדומה למסצ'וסטס.

באופן צפוי, רפובליקנים נוטים לתמוך בהרחבת מכסת ה'צ'רטר סקולס', ואילו הדמוקרטים נוטים להתנגד. מסצ'וסטס, הנחשבת ל'מדינה כחולה' באופן מובהק והמעניקה את קולותיה בעשורים האחרונים למועמדים הדמוקרטים (ובוודאות תתמוך בקלינטון בפער גדול), קרועה בין הדחף האידאולוגי להתנגד לחירות החינוכית ולהעסקה ישירה של מורים, ובין הנתונים המלמדים על יתרון מובהק ל'צ'רטר סקולס', גם בהישגים מוחלטים וגם – ואולי חשוב יותר – באידאל הפרוגרסיבי של סגירת פערים בחינוך.

לאור הנתונים הללו נותר רק לתהות אם לא הגיע הזמן, באיחור של שלושים שנה, לנסות את המודל הזה גם אצלנו בישראל.