הימין החדש באירופה מתחזק והאליטות בפניקה

מערכת הבחירות הדרמטית והיצרית לנשיאות ארה״ב מסיטה את תשומת הלב משתי מערכות בחירות אחרות לנשיאות – לא פחות דרמטיות, אם כי לבטח לא כה גורליות לעתידו של העולם: באוסטריה ובגרמניה.

האוסטרים אמורים לבחור נשיא לארצם בתחילת דצמבר, זו הפעם השנייה תוך שמונה חודשים, לאחר שהבחירות הקודמות נפסלו. בגרמניה ייבחר נשיא חודשיים לאחר מכן, ב־12 בפברואר. בשתי המדינות הנשיאות היא משרה סמלית בעיקרה. מדוע, אם כן, לקשור הליך הצבעה פוליטי, סתמי לכאורה, לבחירות שבהן תיקבע זהות האיש או האישה החזקים בעולם?

העילה לחיבור הזה היא הדמיון הרב בעלילה. לא סוגיית סמכויותיו של הנשיא הן הנושא המעניין, אלא המצב הפוליטי המורכב, יש שיאמרו המשברי, שבהן נערכות הבחירות הללו. כמו ארה״ב, גם אוסטריה וגרמניה עוברות תהליך פוליטי עמוק שמזעזע את יסודות הממסד הממלכתי שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. גם באוסטריה ובגרמניה, חלקים נרחבים של האוכלוסייה מואסים ב״שלטון האליטות״ של מפלגות מרכז, מימין ומשמאל, שלא ניתן להבחין עוד בהבדלים רעיוניים ביניהן. גם באוסטריה ובגרמניה ניתן לראות התגייסות של מגזרים שעד כה נמנעו מלהשתתף בהליכי בחירות דמוקרטיים, מאחר שחשו שהממסד ש"נכפה" על ארצותיהם לאחר מלחמת העולם אינו מייצג את האינטרסים שלהם אלא אינטרסים של מעצמות זרות. לא ניתן עדיין להשוות את ממדי התופעה הזו באוסטריה למתרחש בגרמניה. אך ברור למדי שמשהו משמעותי ביותר מתרחש בשתי המדינות הללו באופן מואץ, מאז תחילת 'משבר הפליטים' בקיץ 2015.

תזכורת קצרה: בשיאו של 'משבר הפליטים', בתחילת ספטמבר 2015, העניקה ממשלת אוסטריה גיבוי לממשלת גרמניה בהחלטתה לפתוח את הגבולות ללא ביקורת וסינון בפני מאות אלפי פליטים ומהגרים שהצטברו בהונגריה ובמדינות הבלקן. בדומה לממשלת האחדות בגרמניה, המורכבת משתי המפלגות הגדולות במדינה – איחוד השמרנים, בראשות אנגלה מרקל, והסוציאל־דמוקרטים – גם ממשלת אוסטריה מורכבת מקואליציה של שתי המפלגות הגדולות: הסוציאל־דמוקרטים ו״מפלגת העם״ השמרנית.

תגובות זעם וביקורת של האוכלוסייה האוסטרית, והחשש הגובר מפני התחזקותה של מפלגת הימין החדש, ״מפלגת החופש״, הביאו את הממשלה בווינה לשינוי כיוון מהיר ולפעולה אקטיבית לחסימת גבולותיהן של ארצות הבלקן בפני זרימת פליטים ומהגרים מיוון דרך שטחן לתחומי האיחוד האירופי.

מחדל המעטפות הפסולות

על רקע שינוי זה נערכו במאי האחרון הבחירות לנשיאות אוסטריה, בחירות שללא ספק היוו גורם מאיץ להחלטה לחסום את המשך הגעת הפליטים והמהגרים. באוסטריה הנשיא נבחר בידי העם, וחמישה מועמדים התמודדו על התפקיד הסמלי. לפי שיטת הבחירות האוסטרית, אם אף מועמד לא השיג רוב מוחלט בסיבוב ההצבעה הראשון, שני המועמדים המובילים עולים לסיבוב הצבעה שני שבו די ברוב יחסי.

תוצאות ההצבעה לנשיאות אוסטריה היוו רעידת אדמה חזקה: מועמדי המפלגות ה'ממסדיות', הסוציאל־דמוקרטים והשמרנים שהנהיגו את המדינה המרכז־אירופית העשירה, בדרך כלל יחדיו, מאז אמצע שנות החמישים – הודחו מהמרוץ בסיבוב הראשון. שני המועמדים שעלו לסבב ההצבעה השני באו ממפלגות הנחשבות מפלגות שוליים – מועמד 'הירוקים', איש האקדמיה אלכסנדר פון דר־בלן, ומועמד 'מפלגת החופש', איש העסקים נורברט הופר.

היה זה סמל לסופו של סדר פוליטי ישן, שהכה גלים בכל רחבי אירופה. ניצחון אפשרי של הופר, הבא משורותיה של מפלגה שחרתה על דגלה התנגדות לחיזוקו של האיחוד האירופי על חשבון ריבונותן הלאומית של מדינות האיחוד, עלול לערער את יסודות האיחוד.

תוצאות סיבוב ההצבעה השני הפכו את רעידת האדמה לרעש טקטוני: למרות התגייסות רוב הממסד הפוליטי, המפלגות המסורתיות והתקשורת לצד מועמד הירוקים ואן דר־בלן, מועמד הימין החדש כמעט הצליח לזכות בנשיאות. בתום ספירה דרמטית, רק כמה אלפי קולות העניקו את הניצחון ליריבו. בחירות לנשיאות, שעל פי רוב הן משעממות ולא מעוררות כל עניין, הפכו לדרמה לאומית.

למרות הטענות בדבר "גניבת קולות" ו"בחירות שתוצאותיהן נקבעו מראש", הופר ביקש לשמור על ממלכתיות ונמנע מלערער על נתוני הבחירות הרשמיים. ואולם, דיווחים על אי־סדרים בהיקף גדול בספירת קולות הבוחרים הביאו את הנהגת 'מפלגת החופש' להגיש בכל זאת ערעור, ולדרוש מבית המשפט החוקתי לבטל את תוצאות הבחירות. החלטת בית המשפט בעניין, שהתקבלה ימים ספורים בלבד לפני השבעתו המתוכננת של ואן דר־בלן, יצרה תקדים היסטורי בתולדות אוסטריה: הבחירות לנשיאות בוטלו, ונקבע מועד לתחילת ספטמבר. אוסטריה נותרה בפועל ללא נשיא. את מקומו של הנשיא ממלאת הנשיאות המשותפת של בית הנבחרים, שאחד משלושת חבריה הוא מועמד 'מפלגת החופש' לנשיאות, נורברט הופר.

הדרמה הפוליטית־משפטית לא באה בזאת לסיומה: בניגוד לישראל, אזרחי אוסטריה יכולים להצביע גם אם הם נמצאים מחוץ למדינה, באמצעות מעטפות שהם שולחים חתומות בדואר. בדיקה טכנית שנערכה ימים ספורים לפני מועד הבחירות החדש לנשיאות, העלתה שמעטפות ההצבעה אינן נסגרות באופן הרמטי ולכן הן הוכרזו כפסולות. הבחירות נדחו שוב, הפעם ל־4 בדצמבר.

ההתנהלות המערכתית השערורייתית סביב הבחירות, במדינה שרואה עצמה מופת לסדר וארגון, חיזקה את הלכי הרוח הביקורתיים בקרב האוכלוסייה המקומית כלפי הממסד. גם בקרב אנשים שנמנעו מלתת את קולם להופר, מחשש שהוא ינצל את המשרה הסמלית כדי לקדם סדר יום פוליטי ימני קיצוני, התגבשה תחושה שהמפלגות המסורתיות, שעושות הכול כדי לשמר בידיהן את השלטון, פועלות בכל דרך להשפיע על תוצאות הבחירות באופן שימנע ממועמד "העם", הופר, להגיע לארמון הנשיאות.

התארכות מערכת הבחירות ואווירת החשדנות האופפת אותה גרמו להסלמה: שני המועמדים לנשיאות מתלוננים על כך שקיבלו איומים על חייהם. תומכי הופר טוענים שניצחון של ואן דר־בלן יאפשר לשמאל להציף את אוסטריה בזרים, בעיקר מהמזרח התיכון. ברשתות החברתיות הופצו סרטוני תמיכה בערבית במועמד הירוקים, שנועדו למהגרים ערבים בעלי אזרחות אוסטרית. תומכי ואן דר־בלן טוענים מצדם שהופר מתכוון לסלול דרך לשינוי שיטת הממשל במדינה לממשל נשיאותי, ולהרחקת אוסטריה מהאיחוד האירופי. סקרי דעת הקהל האחרונים מעניקים יתרון קל להופר על פני ואן דר־בלן, אך שלושה שבועות לפני הבחירות הכול עדיין פתוח.

הלקח מעליית הנאצים

בעוד שבאוסטריה העם הוא הבוחר את נשיא המדינה, בגרמניה מופקדת בחירת הנשיא בידי גוף ציבורי מיוחד, "האסיפה הפדרלית", המכונסת רק לצורך טקסי זה והמורכבת מנציגי המפלגות השונות בבתי הנבחרים – הפדרלי והמחוזיים. 1,260 חברי האסיפה הפדרלית הקרובה מייצגים באופן מעוות את המפה הפוליטית העכשווית בגרמניה, שכן הרכב האסיפה מבוסס ברובו על בחירות שהתקיימו לפני שנים. הם בוחרים נשיא מקרב המועמדים שמציגות המפלגות הממסדיות, הליך המחייב השגת הסכמה בין־מפלגתית לפני ההצבעה. שיטת בחירה זו היא אחד הלקחים שהופקו מקריסת רפובליקת ויימאר והשתלטות הנאצים על השלטון בשנות השלושים של המאה הקודמת.

בשיטת הממשל שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, העם בחר את הנשיא, שהיה בעל סמכויות נרחבות. מוסד הנשיאות ברפובליקה הפדרלית שנוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה נועד אמנם להוות כוח מאזן במצבים של משברים פוליטיים, אך סמכויותיו מוגבלות ביותר והוא אינו נבחר על ידי העם. 71 שנה לאחר קריסת הרייך השלישי, המערכת הפוליטית הגרמנית עדיין לא סומכת על העם שיוכל לבחור לבדו נשיא משולל סמכויות, ומשאירה את הבחירה בידיה, כמו בישראל. נשיא שאמור לבוא מהעם, נתפס בידי העם כבעל זיקה וחיבור אליו.

מוסד הנשיאות בגרמניה נועד בראש ובראשונה לסמל יציבות ממשלית. אולם בשנים האחרונות, בין היתר בגלל פוליטיזציה גוברת של התפקיד, התערער מאוד מעמדה הציבורי של הנשיאות בעיני העם.

ב־2004 כיהנה בגרמניה ממשלת שמאל בראשות מנהיג הסוציאל־דמוקרטים דאז, גרהרד שרדר. הקואליציה שלו, שבה היו חברות מפלגתו ומפלגת הירוקים, הייתה מעורערת ונשענה על תמיכתם של קולות בודדים בבית הנבחרים התחתון. בבית הנבחרים העליון, שהרכבו נקבע לפי תוצאות הבחירות לפרלמנטים המחוזיים, שלטה האופוזיציה השמרנית, שעשתה כל שביכולתה להקשות על שרדר למשול. דעת הקהל פנתה ימינה.

האופוזיציה, בראשות מנהיגתה הטרייה אנגלה מרקל, החליטה להביך את הממשלה. יחד עם שותפיהם הליברליים לאופוזיציה הציגו השמרנים מועמד לא מתוכנן לבחירות לנשיאות גרמניה: הכלכלן הנודע, מבכירי קרן המטבע העולמית, הורסט קהלר. הצלחתה של מרקל לגבש רוב שהבטיח את בחירתו של קהלר באסיפה הפדרלית על פני מועמד הקואליציה, היה ציון דרך חשוב לקראת ניצחונה בבחירות הכלליות שהתקיימו זמן קצר לאחר מכן.

https://www.youtube.com/watch?v=S4K4okVa7dU

פרישה חסרת תקדים

קהלר המוערך נבחר מאוחר יותר לקדנציה שנייה, אלא שבמהלכה – לאחר ביקור אצל כוחות צבא גרמניה המוצבים באפגניסטן – הוא השמיע הצהרה שממנה השתמעה תמיכה בשימוש בצבא הגרמני לצורכי הגנה על האינטרסים הכלכליים של גרמניה, גם הרחק מגבולותיה. דעת הקהל הגרמנית עוד לא הייתה מוכנה אז לשמוע דברים כאלו, שנתפסו כחזרה לגישה של מעורבות צבאית לצורך הרחבת מרחב ההשפעה הגרמנית ולא כאילוץ של הנסיבות הבינלאומיות החדשות. קהלר ספג ביקורת ציבורית עצומה על הדברים ולא זכה לתמיכה כלשהי, בעיקר מהקנצלרית מרקל. לנוכח ההתקפות עליו נקט קהלר מהלך חסר תקדים בתולדות הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, והכריז על פרישה מתפקידו.

מרקל המופתעת התקשתה למצוא לקהלר מחליף שיזכה לקונצנזוס. מי שנבחר בסופו של דבר כמועמד הקואליציה, איש אמונה כריסטיאן וולף – מבכירי מפלגת הנוצרים־דמוקרטים השמרנית – נבחר רק בסיבוב ההצבעה השלישי, שבו אין צורך ברוב מוחלט אלא ברוב יחסי בלבד. הליך הבחירה המשפיל היווה סטירת לחי לא רק לוולף אלא גם למרקל עצמה, שלא הצליחה להשליט את מרותה על האסיפה הפדרלית, אף שממשלתה נהנתה מרוב מוחלט בה.

וולף בן ה־51, הנשיא הצעיר ביותר שנבחר לעמוד בראש הרפובליקה הפדרלית, אמנם הביא עמו רוח חדשה לארמון הנשיאות, אך הוא לא האריך ימים בכהונתו. חקירה בדבר קבלת טובות הנאה בעת מילוי תפקידים ציבוריים קודמים הביאה להתפטרותו שנה וחצי בלבד לאחר תחילת כהונתו – תקדים נוסף בתולדות הנשיאות הגרמנית. המשפט נגדו הסתיים בסופו של דבר ללא האשמה כלשהי. וולף יצא זכאי, אך תדמיתו של מוסד הנשיאות הוכתמה.

בנסיבות שנוצרו החליטו הסוציאל־דמוקרטים, שישבו באופוזיציה, לנקום במרקל על הצלחתה מ־2004 להעביר בניגוד לעמדתם את מועמדותו של קהלר: הם הציגו את מועמדותו לנשיאות של הכומר ומתנגד המשטר הקומוניסטי המזרח־גרמני, יואכים גאוק. גאוק התמודד כבר מטעם האופוזיציה מול כריסטיאן וולף והפסיד. מרקל לא רצתה בו, למרות הרקע המזרח־גרמני המשותף לשניהם. גאוק מסמל את כל מה שהיא לא. הוא פעל נגד המשטר הקומוניסטי תוך לקיחת סיכון אישי גדול, היא לא. וגאוק גם דעתן. מרקל העדיפה נשיא שלא יערער בפומבי על עמדותיה. אך לאחר התפטרותו של וולף לא נותרה לה ברירה. גאוק נבחר, והחלה תקופת דו־קיום לא קלה בין ארמון הנשיאות ולשכת הקנצלרית.

אחד מרגעי השיא במתיחות בין גאוק ומרקל נרשם במהלך ביקורו הממלכתי הראשון של נשיא גרמניה בישראל, ב־2012, במהלכו ערער גאוק על הצהרתה של הקנצלרית בנאומה בכנסת משנת 2008, שלפיה קיומה וביטחונה של ישראל הם חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה. גאוק בן ה־76 החליט שלא להתמודד שוב על תפקיד הנשיא, רשמית בגלל גילו המתקדם.

מרקל, בודדת בצמרת

עם סיומה הקרב של כהונת גאוק נוצרה תסבוכת חדשה: איש לא רוצה להתמודד על הנשיאות. דווקא בתקופה שבה גרמניה עוברת טלטלה פוליטית חזקה, וכאשר מפלגות המרכז הממסדיות ניצבות בפני התפוררות המפה הפוליטית, הקצנה ומחאת חוצות גוברת והתחזקות של מפלגת ימין חדשה, מימין לימין המסורתי, ״קנצלרית הקונצנזוס״ איננה מצליחה לאתר בשורות מפלגתה מועמד שיסכים לרוץ לתפקיד, שחשיבותו עשויה לגבור בשל הנסיבות המיוחדות. דווקא לנוכח התערערות התמיכה העממית במוסדות המדינה ובמערכת הדמוקרטית, וכאשר גרמניה זקוקה לדמות נשיא מאחדת ומפשרת, אין למרקל על מי לסמוך. בדידותה בצמרת לא הייתה כה צורמת כמו בימים אלו.

קבלת הפנים הזועמת שקידמה את פניה של הקנצלרית ואת פניו של הנשיא גאוק בטקס הממלכתי לציון יום איחוד גרמניה לפני כחודש בעיר דרזדן, סימלה יותר מכול את שעת המבחן העכשווית של הדמוקרטיה הגרמנית: תחת אבטחה משטרתית כבדה נאלצו שני ראשי המדינה לשמוע את המפגינים הקולניים קוראים לעברם "בוגדים", בשל תמיכתם במדיניות פתיחת הגבולות וקליטת פליטים.

לפי שעה נראה כי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית – שותפתה של מרקל לממשלת האחדות – תצליח שוב להעמיד מועמד מטעמה לנשיאות: שר החוץ הנוכחי, פרנק־וולטר שטיינמאייר, אחד הפוליטיקאים הפופולריים ביותר בשורות המפלגה והממשלה. משרת שר חוץ היא ערובה לפופולריות בקרב דעת הקהל הגרמנית. היא מעניקה למכהנים בה הילה בינלאומית של עשיית שלום, גם אם מבחן התוצאה אינו עולה בקנה אחד עם שאיפתם של הגרמנים לתרום לפתרון משברים וסכסוכים בכל רחבי העולם.

זוהי הקדנציה השנייה של שטיינמאייר כשר חוץ, בממשלת אחדות בראשותה של מרקל. עם זאת, הפופולריות שלו לא אפשרה לו לנצח את מרקל בבחירות הכלליות ב־2009, וספק אם תסייע למפלגתו להביס את הקנצלרית בבחירות הכלליות הקרובות, בספטמבר 2017. שטיינמאייר עצמו הבהיר שאינו מעוניין להתמודד על תפקיד הקנצלר. מנגד, בחירתו כנשיא עשויה להדק את הברית הנרקמת בשבועות האחרונים בין שלוש מפלגות השמאל בגרמניה: הסוציאל־דמוקרטים, הירוקים ומפלגת השמאל הרדיקלית 'די לינקה' – יורשתה של מפלגת המשטר הקומוניסטית המזרח־גרמנית.

בשני העשורים האחרונים השיג השמאל הגרמני על כל אגפיו רוב מוחלט כמעט בכל הבחירות הכלליות (למעט ב־2009), שיכול היה לאפשר לו להתבצר בשלטון, לולא סירובם של הסוציאל־דמוקרטים להכניס לממשלה בראשותם את ה'די לינקה'. מפלגה זו עדיין נתפסת בעיני חלקים נרחבים של הציבור הגרמני כממשיכת דרכו של המשטר הקומוניסטי, ומודיעין־הפנים הגרמני עדיין עוקב אחר פעילותה בשל הגדרתה כאיום פוטנציאלי על הדמוקרטיה הגרמנית. אך הנהגת הסוציאל־דמוקרטים – מפלגה שמקבלת בשנים האחרונות אחוזי תמיכה בינוניים ביותר של כ־23 אחוזים – מבינה שאם היא רוצה בקרוב לסלק את מרקל לאחר 12 שנות קנצלריות ולהקים ממשלה, עליה לוותר על ההתנגדות לשמאל הרדיקלי ולהסכין לשיתופו בממשלה עתידית. ההבנה הזו הופכת בימים אלו למציאות, גם אם היא עלולה לשסע את שורות הסוציאל־דמוקרטים בין מתנגדים ותומכים.

נורמליזציה הפוכה עם ישראל

מה תהיה משמעות בחירתו של שטיינמאייר כנשיא גרמניה עבור ישראל, אם אכן תתממש? במפלגה סוציאל־דמוקרטית המתרחקת יותר ויותר מישראל, שטיינמאייר עדיין נחשב אחד מידידיה הקרובים של ישראל. במסגרת תפקידיו הקודמים כראש לשכת הקנצלר שרדר וכשר חוץ, הוא הכיר לעומק את המציאות המזרח־תיכונית הסבוכה והמורכבת והיה מעורב בניסיונות לתווך בין ישראל וחמאס ובין ישראל ללבנון, וכן במו״מ שהוליך לחתימת הסכם הגרעין עם איראן.

עם זאת, שטיינמאייר ביקורתי מאוד כלפי מדיניות ממשלות נתניהו ובמיוחד הממשלה הנוכחית, ורואה בפעולותיה את המכשול העיקרי לקידום משא ומתן לשלום עם הפלסטינים. אחד ממהלכיו הראשונים לאחר שובו למשרד החוץ בממשלה הנוכחית היה למנות פעילה פוליטית ממוצא פלסטיני כסגנית דובר משרד החוץ הגרמני. במינוי זה נכלל מסר ברור בנוגע לכיוון הפוליטי הרצוי בברלין של היום: התרחקות מישראל, והתקרבות לעולם הערבי.

אם שטיינמאייר יעבור לארמון הנשיאות, קרוב לוודאי שהוא יביא עמו לשם את סגנית הדובר, שהפכה לבעלת נוכחות משמעותית בפמלייתו. שטיינמאייר כנשיא יהיה מעורב יותר פוליטית ודיפלומטית, ויתרום את חלקו לתהליך הנורמליזציה של היחסים בין גרמניה וישראל, כדרישת חלקים גדלים והולכים באוכלוסייה הגרמנית. ובניגוד לנורמליזציה עם מדינות ערב, נורמליזציה עם גרמניה משמעה שנמוך רמת היחסים בין שתי המדינות.