ריבלין פוגש הודו ימנית יותר ופרו־ישראלית יותר

"מדוע הודו איננה מצליחה עוד להסתיר את אהבתה לישראל?" שואלת כותרת מאמר שפורסם ב'אינדיה טיימס', לרגל ביקורו של הנשיא ריבלין בהודו. "אין צל של ספק שההודים אוהבים את ישראל", כותב בפסקנות העיתונאי והחוקר מואינודין אחמד, והוא מפציר בממשלת הודו להמשיך את מגמת ההתקרבות עם ישראל.

אחמד הוא דוקטורנט במוסד אקדמי מוסלמי בדלהי, ולדבריו הוא ינק משחר ינקותו את סיפורי הקוראן של סבתו על ה־YAHUDI אברהם, משה, שלמה ואפילו איוב, שדיברו עם אלוהים בימי קדם. חלומו כנער היה לפגוש יהודי פנים אל פנים. בינתיים הוא עקב אחרי יהודים מפורסמים בעולם, והתרגש בכל פעם כשיהודי זכה בפרס בינלאומי יוקרתי בתחום התרבות או המדע. במסגרת המסלול האקדמי שלו בחר אחמד לעסוק בסוגיה הפלסטינית ובחברה החרדית בישראל.

אפשר אולי לפטור את אחמד כעוף מוזר, אבל אחד מנימוקיו לטובת חיזוק הקשר עם ישראל קשה מאוד להפרכה. כפי שהוא כותב, הטענה המסורתית של מתנגדי חימום היחסים עם ישראל, שלפיה כל התקרבות הודית לישראל תבוא על חשבון היחסים עם מדינות ערב ואיראן – קרסה במבחן המציאות. בעיני אחמד, הברית עם ישראל גם לא פגעה בתמיכה ההודית במדינה פלסטינית, תמיכה שגם הוא שותף לה.

ביקורו הנוכחי של הנשיא ראובן ריבלין, שהחל ביום שני שעבר, נמשך שבוע שלם. ריבלין מלווה במשלחת גדולה, השואפת לחתום על שורה של הסכמים אקדמיים, ביטחוניים ומסחריים בין המדינות. ריבלין מדגיש באוזני מארחיו את הסיפור המשותף להודו ולישראל – צמיחתן כמדינות דמוקרטיות שהשתחררו משלטון זר, והיותן תרבויות עתיקות וצעירות בו־זמנית. התכלית הכלכלית והביטחונית וההסכמים שייחתמו בזמן הביקור, ייצבעו בצבעים של שותפות גורל וייעוד בין הודו לישראל.

שיח מסוג זה, החורג מהאינטרס המשותף של הודו וישראל בתחום המאבק בטרור, אפשרי כתוצאה מהחלפת השלטון בהודו לפני פחות משנתיים, אך ההסכמים שייחתמו בזמן הביקור יחייבו גם את ממשלת הודו הבאה, תהיה אשר תהיה.

זהו ביקור גומלין, לאחר שנשיא הודו פרנב מוקהרג'י ביקר בישראל בשנת 2015. בשתי המדינות מתפקד הנשיא כדמות סמלית ומאחדת, בעוד ראשי הממשלות מחזיקים בכוח הפוליטי האמיתי. אבל גם אם היה זה ביקור שבמרכזו מנהיגים בפועל – כלומר גם אם ראש הממשלה נתניהו היה מתארח אצל ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי, האירוע היה מתקשה לזכות בכותרות משמעותיות במדינה, העסוקה עכשיו באירועים פנימיים דרמטיים.

האתגרים של מודי

הודו סוערת בשבוע האחרון בעקבות נאומו של מודי ב־8 בנובמבר, שבו הודיע על הוצאתם המיידית מהמחזור של שני השטרות הגדולים, של 500 ו־1,000 רופי, המהווים 86% מהשטרות בשוק. במאבקו נגד הכסף השחור יצר מודי אנדרלמוסיה שלא נראתה בהודו שנים ארוכות. תורים ארוכים ומתישים נראו בתחנות הדלק, בכספומטים ובבנקים ההודיים, כאשר האזרחים ניסו להחליף את השטרות הישנים בשטרות החדשים, ובתוך כך חלקם נאלץ למסור דיווח לגבי מקור המזומנים ברשותו.

האופוזיציה ניצלה את הזעם הציבורי כדי לטעון שמקורביו של מודי ידעו על המהלך והספיקו להיפטר מהכסף ההודי שלהם לפני ההכרזה הדרמטית. מתנגדיו של מודי מתאחדים כעת בדרישה לוועדת חקירה סביב טוהר המהלך של מודי. 25 הודים שאיבדו את חייהם בתורים הצפופים להחלפת הכסף או בגלל היעדר טיפול בבתי חולים שסירבו לקבל את השטרות הישנים, מספקים דלק פוליטי ומצע משותף לאופוזיציה המפוצלת. מודי זכה לשבחים על המהלך ואף למילות תמיכה מצד קרן המטבע הבינלאומית, אבל מול הכאוס הפנימי המתגבר – השבחים נופלים על אוזניים הודיות ערלות.

בנוסף לדרמה שיצר מודי במו ידיו, שרת החוץ שלו, סושמה סוואראג', נאבקת על בריאותה בעקבות קריסת תפקודי הכליה שלה, והפגישה בינה ובין הנשיא ריבלין נדחתה. השרה, שביקרה בישראל בתחילת השנה, ממתינה כעת להשתלת כליה, ולא מן הנמנע שמודי ימנה שר חוץ אחר עד שמצבה הבריאותי יתבהר.

אבל לא רק החדשות הבוערות דוחקות את ביקור ריבלין לשולי הדיווחים בהודו, אלא גם השינויים בזירה הבינלאומית.

כאשר מודי נבחר לראשות ממשלת הודו באביב 2015, הוא היה דמות חריגה בזירה הבינלאומית. בחורף 2002 פרצו מהומות בין־קהילתיות במדינת גוג'ראט ונהרגו בהן מעל 1,000 הודים, כמעט כולם מוסלמים. מודי כיהן בזמן האירועים כראש ממשלת גוג'ראט, ונטען כלפיו כי הוא האחראי לתוצאותיהם ואולי אף היה הכוח המניע מאחורי המהומות שנועדו להעמיד את המוסלמים על מקומם. מודי הואשם בניצחון השמאל בבחירות הכלליות של 2004, לאחר קדנציה מרשימה של ממשלת הימין הראשונה בהודו, שהביאה לצמיחה כלכלית ואפילו ניצחה את פקיסטן במלחמה האחרונה ביניהן. התיק של הסלמת היחסים בין מוסלמים והינדואים בכל רחבי הודו הופל על מודי, דבר ששירת היטב את מפלגת הקונגרס. מודי סירב לקחת אחריות על המהומות וטען שהאנרגיות שהובילו אותן באו מלמטה, מההמון, ולא מהממשלה. הוא השווה את ממשלתו לאדם היושב במושב האחורי במכונית שדרסה כלב שחצה את הכביש. "אני כמובן חש צער", אמר מודי, "אבל אני בוודאי לא אחראי".

עלייתו לשלטון של מנהיג הימין ההודי שהשווה את המוסלמים לכלבים ושכניסתו לארה"ב נאסרה בעקבות מהומות, עוררה הדים במערב ובארה"ב. עלתה אפילו השאלה האם גם כראש ממשלת הודו תתעקש ארה"ב למנוע את כניסתו לשטחה.

בעולם שאחרי בחירת טראמפ מודי הוא כבר פחות עוף מוזר, ויותר חלוץ של מגמה שבה אומות דמוקרטיות בוחרות במנהיגים שקצו בשיח התקני כלפי מיעוטים, שנאבקים בהגירה מוסלמית, ושמוכנים לוותר על טהרת התפיסה הימנית הכלכלית כדי להיות רלוונטיים לציבור הרחב. מודי סחף את ההודים בקמפיין הבחירות שלו עם הבטחות לאפס אבטלה, שיקום הנהר הקדוש ה'גנגס' בחסות המדינה, ובנייה מואצת שתאפשר לכל משפחה הודית קורת גג בת השגה. עד יום העצמאות ה־75 באוגוסט 2022, הבטיח מודי, לכל הודי יהיה בית. תקציב 2016 אכזב את כלכלני הימין במדינה, שקיוו כי מודי יהיה הרייגן והתאצ'ר של הודו החדשה.

אם מגמת טראמפ תקרין גם על אירופה, ומרין לה־פן תהיה נשיאת צרפת הבאה, מודי ייתפס בוודאי כסנונית שבישרה את הכיוון שאליו צועדת הציוויליזציה הדמוקרטית, אבל כבר עכשיו לובשת דמותו של מודי פן נורמטיבי יותר, גם בתקשורת שפחות מפרגנת לו. הנטייה הזו תוריד גם את מפלס העוינות כאשר מודי יגיע לביקור בישראל וייפגש עם ראש הממשלה נתניהו.

בין קשמיר ליו"ש

שרת החוץ סווארג' ודוברי הממשלה ההודית למדו להשתמש בשפה התקנית ההודית לטובתם. ניקח למשל את ההימנעות של הודו מגינוי ישראל בפורומים בינלאומיים שונים, במיוחד בהצבעה באו"ם על דו"ח צוק איתן ובהצבעה האחרונה באונסק"ו על הר הבית בלטו במיוחד. מול הטענות שהודו של מודי בגדה בעניין הפלסטיני, נשמעה בשלווה הטענה ההפוכה שהודו בסך הכול ממשיכה את מסורת הניטרליות ואך טבעי שתימנע בהצבעה בין שני צדדים הנמצאים בעימות, קל וחומר אם מדובר בהחלטות המחזקות את בית הדין הבינלאומי בהאג, שהודו מעולם לא חיבבה אותו. ביקוריו הידידותיים של מודי באיראן ובמדינות המפרץ חיזקו את הטענה שהממשלה הנוכחית ממשיכה את מדיניות החוץ של קודמותיה במזרח התיכון.

ביקורו של ריבלין מתקיים לאחר שני עשורים שבהם לא ביקר נשיא ישראלי בהודו. עם כל הכבוד לשיתופי הפעולה בתחומי המדע, התיירות, החקלאות וטכנולוגיית המים, ברור שהמשחק האמיתי הוא במישור הביטחוני, הן בתחום הרכש הביטחוני הן בשיתופי פעולה נגד הטרור.

בהקשר זה מעניין לראות כיצד נושא קשמיר עובר סוג של 'פלסטיניזציה' בשיח האזורי על אדמת המריבה בגבול הודו־פקיסטן. מעודד מהכישלון ההודי להשיב את החיים בקשמיר למסלולם בעקבות המהומות שהחלו ביולי השנה, כינה ראש ממשלת פקיסטן נוואז שריף בנאומו השנתי באו"ם את המהומות בקשמיר "אינתיפאדה", ברומזו שאין הבדל בין המקרים וכי קשמיר היא עוד שטח כבוש שמבקש להיגאל. הודו לא יצאה מגדרה כדי להפריך את ההשוואה, וכמה שבועות לאחר נאום שריף השווה מודי את הפעולות הנועזות של הצבא ההודי בקשמיר הפקיסטנית למבצעים שצה"ל הצטיין בהם.

ואכן, את עיקר האש ספג מודי לאחר ההשוואה עם צה"ל בדיוק מן הכיוון הזה; נטען שההשוואה הזו פוגעת במאמץ ההודי לשמור על קשמיר כחלק מהפדרציה ההודית, שהרי בניגוד לפלסטינים הנהנים מתמיכה עולמית רחבה על זכותם למדינה בשטחי יש"ע, הקשמירים, וקל וחומר פקיסטן, נכשלו ברכישת לגיטימיות בינלאומית במאבקם נגד השלטון ההודי בקשמיר, אז מדוע לחבר בין צה"ל כצבא כובש לצבא ההודי שמגן על מולדתו?

מי שהעז להשוות בין שתי הזירות הוא גדול הסוציולוגים ההודים אשיש נאנדי, שבמאמר שפרסם טען כי אין הבדל מהותי בין הסכסוך הפלסטיני לסכסוך הקשמירי, וששניהם יסתיימו קרוב לוודאי באותו אופן. למעשה נאדי משמיע אמירה שעד כה לא הייתה לגיטימית בשיח הציבורי ההודי, והיא שהקשמירים הם עם כבוש תחת שלטון הודו. "על גוליית ההודי נגזר להפסיד לדוד הקשמירי", אם לצטט את נאנדי.

כמובן, אפשר גם לראות זאת באופן ההפוך: ההתקרבות לישראל והשבחים הגלויים לצה"ל אינם מעידים על חישוב מסלול מחדש של הודו כלפי קשמיר, אלא אולי דווקא כלפי המאבק הפלסטיני. בעולם שמתעצב כרגע מול עינינו, מואינודין אחמד עלול לגלות שהחלום על הודו המחזקת את קשריה עם ישראל ושומרת במקביל על מחויבות למאבק הפלסטיני, שייך לעולם שכבר לא קיים יותר.