ההסתדרות וארגוני הרופאים והמורים הכריזו על סכסוך עבודה במשק בעקבות ויכוח בסוגיית הביטוח הסיעודי הקולקטיבי. וכך, שוב אזרחי ישראל נתונים כבני ערובה כדי להגן על הטבות מופרזות לקבוצות כוח
אנו מתקרבים לסוף השנה האזרחית, וכרגיל זוהי תקופה של פורענות ביחסי העבודה במדינת ישראל. עודפי תקציב מהשנה שעברה, חידוש הסכמים ותקנות שונות שפג תוקפם, מהווים הזדמנות לסחיטה של ההסתדרות על ועדיה.
בשבוע שעבר הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה כללי במשק, על רקע מחלוקת בדבר הביטוח הסיעודי הקולקטיבי. משמעות הכרזה כזו היא איום בהשבתה כללית של המשק תוך שבועיים, כלומר בשבוע הבא. לאדם מן השורה לא לגמרי ברור מדוע סוגיה כזו צריכה לגרום לאיום של השבתת המשק, במיוחד כשהוא לא ממש מבין מה זה בכלל "ביטוח סיעודי קולקטיבי". אנסה להסביר בקצרה על מה המהומה.
אנחנו נוהגים לחשוב על ביטוח כמוצר שנמכר לנו באופן אישי, כאשר אנחנו משלמים פרמיה קבועה בכל חודש בהתאם לרמת הסיכון שלנו ללקות במחלה או להזדקק לשירות שהפוליסה שלנו מכסה. ביטוח סיעודי קולקטיבי הוא ביטוח סיעודי שהיה נמכר באופן אחיד ובמחיר זהה לקבוצות שלמות במסגרת ארגונים ומקומות עבודה, לתקופה מוגבלת ובתשלום חודשי נמוך. כלומר, כל מי שעובד בחברת 'אסם', למשל, נהנה מביטוח סיעודי אם הוא או אחד מבני משפחתו יזדקקו לו בעקבות מחלה או קשיי תפקוד. התשלום התבצע על ידי 'אסם' או כלל עובדיה, וכולם לכאורה מרוצים.
אלא שמצב זה יצר כמה בעיות: ראשית, כשאדם היה עובר למקום עבודה אחר, הוא היה מאבד את זכויותיו בביטוח. שנית, אותה פוליסה קולקטיבית הייתה תקפה לכמה שנים בלבד, שבסיומן היה צריך לחתום על פוליסה חדשה, שלרוב התייקרה בכל פעם בשל הזדקנות העובדים. חיסרון נוסף הוא שהעובדים הצעירים שילמו פרמיה גבוהה הרבה יותר ביחס לסיכון שלהם לעומת העובדים המבוגרים, ובכך למעשה סובסדו המבוגרים על חשבון הצעירים בעלי הסיכון הנמוך.
לבסוף, הבעיה המשמעותית ביותר היא שלפי הממונה על הביטוח, ההתחייבויות הכספיות עבור אותם ביטוחים קולקטיביים איימו על חברות הביטוח, ולכן הורה הרגולטור על הפסקת שיווק פוליסות שכאלה ועל שיווק פוליסות אישיות בלבד, שבהן ניתן לחשב את הסיכון לאותו מבוטח ולקבוע פרמיה בהתאם.
לכאורה ניתן לומר שמדובר במצב לא צודק, שכן אדם חולה ומבוגר ישלם הרבה יותר מאדם צעיר ובריא. אלא שזוהי חשיבה מוטעית, שהרי הסבירות שחברת הביטוח תיתבע ותשלם סכום עתק עבור אדם מבוגר וחולה היא גבוהה בהרבה. גביית סכום שאיננו הולם את מידת הסיכון הממשי היא למעשה התאבדות כלכלית, המאיימת על קיום חברת הביטוח ופוגעת בכל יתר המבוטחים בחברה שעלולים לאבד את הביטוח שלהם. לפיכך, ביטול הביטוח הקולקטיבי הוא צעד מתבקש. השאלה היחידה היא: מה יקרה עכשיו עם כל אותם אנשים שהסתמכו על הביטוח הקולקטיבי?
כאמור, הביטוח הקולקטיבי תקף לשנים בודדות, ובתום ההסכם נדרשים המבוטחים לחתום על הסכם חדש. בהתאם להוראת הממונה על הביטוח, כעת ניתן להציע לעובדים שהיו מבוטחים בעבר בביטוח קולקטיבי, לחתום על פוליסה חדשה במסגרת ביטוח אינדיבידואלי, שחל על המבוטח עצמו ולא על מקום העבודה שלו. ומכיוון שאותם מבוגרים אינם נהנים מהסבסוד של הצעירים כפי שהיה בביטוחים הקולקטיביים, הם נדרשים לשלם פרמיה גבוהה בהרבה מזו שהורגלו אליה עד עכשיו. זהו מפגש לא נעים עם המציאות, אך בלתי נמנע.
נדמה שיותר משההסתדרות מחפשת פתרון טוב לבעיה, היא דורשת את המשך שיווק הביטוחים הקולקטיביים. העובדה שמדובר במנגנון המאיים על חברות הביטוח (על מבוטחיהן), ופוגע בעובדים שאינם מסוגלים לשמר את הביטוח שלהם כאשר הם עוברים מקום עבודה, לא ממש מעניינת אותה.
לפי הפרסומים בתקשורת, האוצר הציע פתרונות שונים כמו תשלום חד־פעמי של עשרות אלפי שקלים בתמורה להמשך תשלום פרמיה מופחתת, ללא בדיקה מקיפה של מצבו הרפואי של המבוטח; סבסוד הביטוח באמצעות קופות החולים, כך שהמבוטחים בביטוח הסיעודי הקולקטיבי ייהנו מהביטוח הסיעודי של קופות החולים, ועוד. עד כה הניסיונות הללו לא סיפקו את ההסתדרות, והיא מאיימת כאמור בהשבתת המשק כולו. להצהרות הללו מיהרו להצטרף גם ארגון המורים וההסתדרות הרפואית, שאיימו בהשבתת בתי הספר ובתי החולים.
מה כל־כך דחוף ליו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, להשבית את המשק כולו בעבור נושא שולי יחסית שהוצעו לו פתרונות סבירים, במיוחד בהינתן הסיכון האדיר לחברות הביטוח ומבוטחיהן, שהפתרון שלו מאיים עליהן?
כרגיל, ניסנקורן מעוניין בסבסוד ציבורי עבור קבוצה קטנה שמחזיקה בכוח, ואולי אף התנהלה באופן בלתי אחראי. "כל התפיסה של האוצר היא שהאחריות על הסיעוד היא בידי האזרחים בלבד. בושה למדינה שככה היא מתנהגת", אמר השבוע ניסנקורן בכינוס בינ"ה, הגוף של ההסתדרות שאחראי לאישור השביתות. לפי ניסנקורן, זוהי בושה להתנהל באחריות, ובושה שכל האזרחים לא יחויבו במסים גבוהים יותר כדי לממן את אותה מדיניות חסרת אחריות של המשך הביטוחים הקולקטיביים.
האם מניעים אישיים של צורך להתבלט לקראת הבחירות לראשות ההסתדרות במאי, הם שגורמים ליו"ר ההסתדרות לאיים בלקיחת הציבור כולו כבן ערובה? ייתכן שזהו גם הצורך למצוא סיבה חדשה להשבתת המשק, אחרי שחתם על "שקט תעשייתי" בנוגע לשכר במגזר הציבורי עד סוף 2017, וכעת הוא צריך למצוא דרכים חדשות להפעיל לחץ על האוצר. מה שבטוח הוא שאזרחי ישראל סובלים.
עוז לתמורה
השבוע הכריזו המורים שהובילו את "מחאת השכר" על הקמת ארגון עובדים בשם "חדר מחנכים". מדובר בבשורה יוצאת דופן, שכן זו הפעם הראשונה שבה המורים מעזים להרים ראש ולהבין שיש בעיה קשה בייצוג שלהם באמצעות שני ארגוני המורים הוותיקים והבלתי־דמוקרטיים. אין כל ערובה לכך שהמורים של "חדר מחנכים" יקדמו מדיניות שתיטיב עם התלמידים ותסייע לשיפור של רמת החינוך בישראל. עם זאת, עצם הרצון לשבור את המונופול של הארגונים הוותיקים הוא מבורך ומתבקש. סוף־סוף המורים מפגינים אומץ.
בפני "חדר מחנכים" ניצבים מספר אתגרים. ראשית, עצם ההכרה בהם כארגון עובדים, אל מול בתי הדין לעבודה שלדעתם "תחרות בין ארגוני עובדים היא דבר מזיק", ולכן עלולים שלא לאפשר להם לפעול. שנית, האתגר של ההתעלות מעבר לדרישות החד־ממדיות של "תשלום שכר עכשיו", אל קידום מדיניות רצינית שמיטיבה עם איכות ההוראה. מדיניות כזו תכלול הפחתת ריכוזיות, מתן עצמאות גדולה יותר למורים ומנהלים, ויכולת להעלאת שכר והחלפת מורים על פי כישורים ולא באופן שוויוני או על פי עמידה בתנאים בירוקרטיים בלתי ברורים הידועים רק ליודעי ח"ן. זוהי ההזדמנות של מורים נוספים להרים את הכפפה ולדרוש ייצוג הולם ועצמאות.
בינתיים נאחל ל"חדר מחנכים" הצלחה בהובלת מדיניות נבונה, ושטובת החינוך במדינת ישראל תעמוד לנגד עיניהם.
