מדוע פוליטיקלי קורקט אינו נימוס, ועוד 10 נקודות

תקציר האירועים, למי שהחמיץ: כותב שורות אלה פרסם פוסט ובו "12 נקודות" בעקבות ניצחון טראמפ. רבים מאוד שיתפו את הפוסט, חלקם בהסכמה וחלקם בזעם קדוש. בינתיים כותב אותן שורות נחסם מפייסבוק – דווקא לא בגלל הפוסט הזה (הוא לא נחשב בעיני פייסבוק ל"פוגעני") אלא בגלל שימוש במילה האסורה במסגרת מם הומוריסטי שלגלג על אותה מדיניות חסימה עצמה. כך הצטבר לו ברשת זעם קדוש, עד שכולם שכחו מהעניין ועברו לנושא הבא.

מלבד קללות, נאצות והתבהמויות לרוב, הפוסט גרר אחריו גם פוסט מתנשא של תומר פרסיקו ופוסט מתלהם עוד יותר של מיקי גיצין, והגיע עד כדי פנייה לראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לא פחות, כדי להביא למהלכים נגדי (הדחה מהדוקטורט? לא ברור בדיוק). מהצד החיובי, הפוסט קצר גם כמה פרודיות לא רעות.

מכל מקום, כמה חברים טענו שהכתיבה הקצרה והחצי־הומוריסטית שלי הזמינה הרבה אי־הבנות, ודחקו אותי לכתוב הסבר ארוך ומקיף יותר לטיעונים שלי. כשקראתי מחדש את הפוסט ראיתי שהוא אכן קצת חריף ועוקצני מעבר לרגיל, ואילו הייתי כותב אותו ביישוב הדעת אולי הייתי מעדן אותו מעט. אבל כעת אצטט אותו כלשונו המקורי, וארחיב על כל סעיף וסעיף.

מוכנים? זהירות, 3,500 מילה לפניכם!

אפקט הבומרנג של משטור השיח

נתחיל:

עם בחירתו של טראמפ מצורפת בזה סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

מה הקשר לטראמפ? במובן מסוים, אין קשר. מדובר במקפצה בלבד כדי לומר מה שאני חושב, שלא נמנעתי מלאומרו גם בעבר – אם כי לעתים נדירות יחסית, בשל משטרת המחשבות המקשה על חופש ביטוי של ממש. כפי שהבחין מגיב אחד בודד, הפוסט הזה הוא מעין מחווה לפוסט הומוריסטי שמסתובב ברשת כבר כמה שנים, וצץ מחדש עם בחירתו של טראמפ. מדובר במכתב כביכול מאת ג'ון קליז לאמריקנים על כך שהמלכה מחדשת את שליטתה בשטחי ארצות הברית, ומשליטה מחדש את המערכת הבריטית על ארצות הברית של אמריקה (תקראו אותו, זה חמוד).

במובן עמוק יותר, יש בהחלט קשר לטראמפ. לא רק ההצבעה לטראמפ כמסמלת את הסלידה ההולכת וגוברת מהפי־סי, אלא מעבר לכך: ההצבעה לטראמפ – מי שהציבור השמאלני־ליברלי בארה"ב ראה כרע המוחלט וכאדם שרק גזענים מיזוגנים מרושעים, "סל של בזויים", יצביעו לו – באה לשמאל כהפתעה גמורה. ולמה? כי "כשאתה חוסם כל חולק, משתיק דוברים באוניברסיטאות ואין לך חברים עם השקפות שונות, לא פלא שתוצאות הבחירות ייפלו עליך כרעם ביום בהיר", כפי שגרס ציוץ פופולרי אחד. או כמו שניסח זאת העיתונאי המוכשר להפליא ג'ונתן פיי, אם אתה אומר לאנשים לשתוק הם אולי ישתקו, אבל את הדעה שלהם הם לא ישנו. בדיוק להפך.

בחירתו של טראמפ מראה יותר מכול כמה משטרת המחשבות היא נואלת, וכיצד ההשתקה ומשטור השיח רק יוצרים אפקט בומרנג. המחשבה כאילו "שפה יוצרת מציאות" קרצה לאנשים רבים, שהיו בטוחים שאם רק ישחקו בשפה כמו שצריך, גם המציאות תתיישר בעקבותיהם. אבל המחשבה הזו מתעלמת מכך שמעבר לשפה יש גם מציאות, והמציאות הזו נשארת בלבות האנשים גם אם יעוותו את השפה וישנו אותה.

זו, אגב, הייתה טעותו של ג'ורג' אורוול. אורוול, שהמציא את ה"שיחדש", סבר כמדומה שהשולט במחשבה שולט במוחותיהם של האנשים. הדיסטופיה המפורסמת שלו, "1984", מסתיימת בניצחון המדינה הטוטליטרית, משום שהשליטה בשפה אכן שולטת לדעתו במחשבה. אבל בשונה מאותה דיסטופיה, כל משטר טוטליטרי נכשל כישלון חרוץ בניסיון לשלוט במחשבותיהם של אנשים לאורך זמן. ברית המועצות קרסה, סין עוברת תהליכי ליברליזציה סמויים וגלויים, ויש להניח שגם צפון קוריאה לא תשרוד בצורתה הנוכחית לאורך זמן.

המלומד נאסים טאלב מחלק את הדברים בעולם ל"שבירים" (פגיעים למאורעות חיצוניים בלתי צפויים), "לא שבירים", ו"אנטי שבירים". הדבר ה"אנטי שביר" הוא זה שלא זו בלבד שאינו נשבר בעקבות התנגדות חיצונית, הוא משגשג בזכותה. אחד הדברים האנטי־שבירים הבולטים הוא הידע. אם תשים ספר ברשימה השחורה של הכנסייה, הבטחת בכך שרבים יקראו אותו. טאלב מדבר על הזלזול המופגן של רבים בספריה של איין ראנד. הזלזול הזה, הוא אומר, הוא בדיוק מה שהבטיח את הקהל העצום של דבריה. ניסיון לצנזר את הידע או למשטר את השפה מהווה אם כן זרז לכיוון השני. הוא יוצר עניין, הוא מגרה את המחשבה, ולפיכך מביס את עצמו בטווח הרחוק.

בחירתו של טראמפ איננה מקרה; זוהי תגובה גלויה של ציבור רחב שחש מדוכא וחסר יכולת לבטא את עצמו בתקשורת או אפילו בציבור, ואת האצבע המשולשת שלו הוא הפנה בקלפי. כאשר מנכ"ל ארגון נאלץ להתפטר רק משום שתמך בהצעת חוק המתנגדת לנישואי גאים, כאשר קוראים לפיטורי יו"ר חברה ציבורית כי התנגד לשילוב נשים בשריון, כאשר אנשים המביעים את דעתם שאינה מתאימה לבון־טון נפסלים מכל תפקיד ציבורי, וכאשר קידום בעבודה ובאקדמיה תלוי בשאלה אם אתה מביע את הדעות הנכונות – וחשוב יותר, אם אתה לא מביע את הדעות הפסולות – מדובר בקרקע פורה לתסיסה ולזעם. והוא מתפרץ.

הלאה:

סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

"סדרת הוראות חדשה"? מי שמך לתת הוראות? ובמה אתה שונה מהשיח שאתה מתלונן נגדו? שאלו כמה שואלים.

לאורי אורבך ז"ל הייתה בעיתון "אותיות" ייבדל לחיים פינה בשם "בדיחה לא מסבירים", ובה הוא היה מצטט בדיחה והסביר אותה באופן משעשע כדרכו. וכאן אני נאלץ ללכת בדרכו ולהסביר בדיחות. זה הקטע של ההומור כאן בפוסט, אם לא הבנתם. פה מושתל צחוק מוקלט. לא, אף אחד לא שם אותי, אני לא דיקטטור, וממילא אף אחד לא יקשיב לי. אני לא צריך לומר את זה, נכון? בדיוק כמו שמלכת אנגליה לא באמת לוקחת פיקוד על ארצות הברית. אני יודע שלפעמים קשה לקרוא טקסט שיש בו ממד של הומור, אבל בכל זאת כדאי לנסות.

ובכל זאת, יש פה נקודה מסוימת – והנה אני שוב מסביר בדיחה – והיא שעד כה אכן היה מי שקבע את הכללים ונתן את הטון. אם אתה אומר משהו שחורג מהקו הפרוגרסיבי הרשמי, תקבל במהרה קללות ונאצות, לפעמים גם כותרות ראשיות, ייתכן שתיאלץ להתפטר ממשרתך וכן הלאה. סדרת הכללים הזו נועדה לתת לפרוגרסיבים את התחושה שחשים רבים מהצד השני של המתרס כבר זמן ארוך: הם חשים – אני חש – שסותמים להם את הפה. שאסור להם להביע את דעתם. ועל מה שקורה כשסותמים להם את הפה, ראו בסעיף הקודם. כך שלא מדובר בעניין אתי בלבד, אלא בעניין פרקטי. פשוט לא כדאי לכם לסתום את הפה לאחרים; גם כי הם עלולים פתאום להביע את דעתם בדרכים אחרות (נגיד, בבחירות) בלי שתראו את זה בא, וגם – וזה יותר מפחיד – כי הם עלולים להפנות את נשק ההשתקה כלפיכם כשהם יהיו במעלה הגלגל, ולא תהיה לכם שום דרך להתגונן. הרי אתם אלה שיצרתם את הכלי, הם רק משתמשים בו.

די לשטויות של המגדריסטיות

ונעבור אל הכללים עצמם:

1. המילה "מגדר" מבוטלת בזאת. "מין" יכול לשמש היטב לכל מובן פרקטי.

כל אחד מהסעיפים כאן יצריך פוסט שלם, אם לא סדרת מאמרים או ספר עב כרס, ולכן ניאלץ להסביר בקיצור יחסי. "מגדר" (gender) במשמעותו הנוכחית הוא מושג חדש יחסית. הוא טופח על ידי פמיניסטיות ואנשי "לימודי המגדר" כחלק מאג'נדה שלמה הכרוכה בהבדלת המציאות כשלעצמה מן התפיסות החברתיות. "בכול אשמה החברה", קבעו המרקסיסטים, ובמשך יותר ממאה שנה מתעקשים אנשי השמאל על כך שכל הרוע בעולם מגיע מתפיסות חברתיות מוטעות ופסולות, שאותן יש לתקן או לקעקע מן היסוד.

"מגדר" משמעו התפיסה החברתית של מינו של האדם, בשונה מ"מין" שהיא העובדה הביולוגית עצמה. מדוע צריך בידול? משום ש"את לא נולדת אישה, את נעשית אישה", כפי שאמרה סימון דה־בובואר. התפיסה היא שהמגדר משמש ככלי דכאני שיש להשתחרר ממנו. כל ערימת העדויות על כך שהמין המולד משפיע גם על דרך החשיבה וההתנהלות של גברים ושל נשים, נדחית בבוז מפני התאוריה; כי אם נרמוז שיש חלילה הבדלים מולדים בין גברים ונשים, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאפליה אינו אלא תוצאה של טבע האדם ושל בחירות עצמאיות שונות, ואת זה מרקסיסטים – או מרקסיסטים לא מודעים – אינם מוכנים לקבל. יש להם תפיסה נאיבית של שוויון מוחלט שהם רוצים לקדם, ואותה הם דוחפים, ולעזאזל העובדות.

כדוגמה קלה לכך ניתן לקרוא מה שנכתב בערך הוויקיפדי על מגדר:

מכאן שמאפייני מגדר אינם נובעים בהכרח ישירות ובלעדית מהבדלים ביולוגיים בין שני המינים, אלא מבטאים את התפיסה התרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. כך, התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה.

במילים אחרות: החברה משתמשת ב"מגדר" כדי לדכא נשים.

מספיק לקרוא חיבורים של אנשים שאשכרה התעסקו בפן הביולוגי של מוח האדם (לדוגמה ספריו של סטיבן פינקר "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק", או את ספריה של לואן בריזנדיין "המוח הנשי" ו"המוח הגברי"), כדי להבין עד כמה התפיסה הזו מוטעית והרסנית ועד כמה הניסיון ליצור בידול בין הביולוגיה ובין החברה בהקשר הזה הוא אבסורדי. ישנם אכן הבדלים שהם חברתיים גרידא – גם גברים לבשו בעבר שמלות כידוע – אבל הם לא העיקריים בכל הנוגע לאופי, לרצונות ולדרכי ההתנהלות השונות של גברים ונשים. הסיבה לכך היא כנראה אבולוציונית: נשים, שיש להן ביציות ושנכנסות להריון המשפיע עליהן מאוד לאורך זמן, חייבות היו לפתח חיווט מוחי שונה מאשר גברים, שליחסי מין מבחינתם אין משמעות כה דרמטי. לעניין הזה יש השלכות מרחיקות לכת גם על אופי כללי ועוד. המצאת הגלולה לא שינתה את המוח הנשי, כשם שהמצאת המכונית לא שינתה את הפיזיולוגיה האנושית.

בקיצור, "מגדר" זה חרטא. הדבר היפה הוא שמחוץ לחוגים מסוימים אנשים כבר התחילו להשתמש ב"מגדר" כחלופה שוות ערך ל"מין", ולמעשה אם תשאלו אנשים ברחוב מה ההבדל בין מגדר למין הם לא ידעו לענות לכם, כך שהשיחדש נחל כאן כישלון כדרכו.

להפריד בין תחושה אישית להגדרה ציבורית

נמשיך:

2. מינים יש רק שניים. זכר ונקבה. בלי "סיס" ובלי "טרנס". את זה תשאירו לרשימת הרכיבים במוצרי המזון.

כן, אני יודע שיש אנדרוגינוסים. לא רציתי לסבך את זה יותר מדי. אבל זה לא משנה הרבה: עדיין יש רק שני מינים, פלוס כמה מקרי ביניים נדירים ויוצאי דופן שיש לדון כיצד להתייחס אליהם בכל מקרה ומקרה. כך נהגו תמיד, ביהדות ומחוצה לה. כבר במשנה ישנו עיסוק הלכתי בשאלת האנדרוגינוס (זה שיש לו שני אברי מין) והטומטום (זה שאין ידוע מה מינו). ועדיין, "זכר ונקבה בראם". אלה הקטגוריות העיקריות.

לגבי ה"סיס" וה"טרנס": "סיסג'נדר", למי שלא מעודכן בעגה החדשה, הוא מה שהיו קוראים פעם אדם נורמלי: זה שנולד זכר וקורא לעצמו זכר, ולהפך. מדהים שצריך לתת לזה קטגוריה, הא? טרנסג'נדר הוא מי שנולד זכר והחליט להפוך את עצמו לנקבה (או להכריז על עצמו כנקבה) או להפך. האם זה מין? לא, זה לא מין. זה קשור לנושא ה"מגדר" דלעיל, ומה שהיה לי לומר עליו כבר אמרתי עליו. וכאן אנחנו עוברים לסעיף הבא:

3. מינו של כל אדם נקבע ברחם. העובדה שהוא "מרגיש כמו אישה" מעניינת את סבתא שלו, לא אותי. גם אם הוא הזריק לעצמו הורמונים או הדביק אבר כזה או אחר, זה לא משנה. כלב שמוסיפים לו שפם של חתול לא הופך לחתול.

היו שטענו שזהו סעיף פוגעני. ומה אם אדם באמת מרגיש כמו אישה? למה לדבר אליו ככה? נו, אני לא מדבר אליו אישית. אני מדבר בציבור. ואני חושב שצריך להפריד היטב בין תחושתו האישית של מישהו לבין ההתייחסות שלנו אליו. לא אתייחס למישהו כאל יהודי רק כי הוא "מרגיש כמו יהודי", ולא אתייחס למישהו כאל ראש ממשלה רק כי הוא "מרגיש ראש ממשלה", אף על פי ששתי הפונקציות האלה הן חברתיות לגמרי.

בהקשר הזה צריך לחלק בין ההתייחסות האישית שלנו לאדם, ובין ההגדרות הכלליות. אישית, מול האדם, ייתכן שנכון יהיה להתייחס אליו כפי שהוא מגדיר את עצמו כדי לעזור לבריאותו הנפשית. אבל מכאן אי אפשר לגזור שגם במסמכים רשמיים נתייחס אליו כך.

תשאלו, מה זה משנה? זה מאוד משנה. גם מבחינה עקרונית, לאמת יש משמעות מעבר לרגשות של האדם; וגם מבחינת הפרקטיקה, לשאלה אם אנחנו מתייחסים לאדם כזכר או כנקבה יש מגוון השלכות שאינן קשורות רק להרגשתו האישית אלא להתנגשות בין הרגשתו האישית להרגשותיהם של אנשים אחרים. דוגמת השירותים, שעלתה לכותרות בשנה האחרונה, היא קלאסית: אם אישה מרגישה לא בנוח שגבר – מי שהיא תופסת וחווה כגבר – נמצא לידה בשירותים או במלתחה, תחושתה לגיטימית בדיוק כמו תחושתו של אותו זכר המרגיש שהוא אישה. כיצד מתייחסים לקונפליקט כזה זו שאלה אחרת, אבל צריך להבין שאי אפשר לדבר רק על הרגשות של הטרנס.

דוגמה אחרת היא תחרויות ספורט: באופן מסורתי מחלקים את תחרויות הספורט בין גברים לנשים, כדי לתת גם לנשים סיכוי לנצח בתחרויות שלו גברים היו מתחרים בהן לא היה להן סיכוי. כאשר גבר מתחרה בנשים באותה תחרות, בטענה שהוא בעצם אישה לפי תחושתו, אי אפשר להתחשב רק בו ולא בכלל המתחרות האחרות, החשות מופלות לרעה ושהן צריכות שוב להתמודד עם אנשים שהם גברים מבחינה פיזיולוגית.

תחושות אישיות אינן יכולות להיות קלף מנצח בכל הנוגע להגדרות. זכותו של כל אדם להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה וחושב, אבל באותה מידה זכותי להגדיר כל אדם אחר איך שאני רוצה וחושב. אפשר לטעון שבמקרה כזה או אחר התחושה האישית היא החשובה – אבל אי אפשר, ואסור, להשתיק כל דעה אחרת כבלתי לגיטימית.

הלאה:

4. אתם בטח עומדים לומר שמה שאמרתי עכשיו הוא "טרנספובי". ובכן, המילה הזו מבוטלת. אין כזה דבר, מכאן ואילך. אתם רוצים לחלוק על אדם? תחלקו. רוצים להתייחס אחרת למציאות? סבבה. אבל תפסיקו לנסות להסתתר מאחורי כינויי גנאי חסרי טעם.

במקור, כך אומרות השמועות, ל"טרנספוביה" הייתה משמעות פרוזאית למדי: אנשים שהתנהלות מול טרנסג'נדר גורמת להם לתחושת רתיעה. לכאורה הייתם צריכים לקבל ולהכיל אותם בדיוק כמו שאתם מכילים אנשים שחשים שהם במין הלא נכון – סוף סוף זוהי תחושתם האישית, מה אתם רוצים מהם? – אבל מילא. כיום, השימוש במילה הזו כבר מזמן חרג ממשמעותו המקורית, והפך להיות פוליטי לגמרי: "טרנספוב", כמו "הומופוב" (ראו להלן), הפך להיות כינויו של "מי שלא חושב כמוני בכל הנוגע לטרנסג'נדרים". וכמו כל כינוי גנאי ("פשיסט", "קלריקל", "גזען" וכן הלאה) הוא משמש אך ורק להשתקת השיח ולדה־לגיטמציה של המתנגדים, ולכן הוא כינוי פסול. זה מתקשר לכל מה שאמרתי לעיל בנוגע לבעיות הכרוכות בהשתקת אנשים.

5. גם המילה "הומופוביה" מבוטלת בזאת. נסו "מישהו שלא מסכים איתי באשר ללגיטימציה הציבורית של זוגיות בין בני אותו מין". ייקח קצת זמן, אבל אתם תתרגלו.

גם במקרה הזה, המילה "הומופוביה" מזמן חרגה מן השיח הקליני והפכה לכינוי גנאי בעלמא. ולפיכך: כינוי מיותר ומסוכן.

הנזק של האפליה המתקנת

נמשיך:

6. כמו כן, מכאן ואילך מי שסבור שמשפחה כוללת גבר ואישה הוא הנורמטיבי. כן זה מוזר, אני יודע. אבל אלו הכללים מעתה.

כן, יש גם משפחות עם הורה אחד, לדוגמה. זה לא הופך אותן לנורמטיביות, דהיינו לדרך המלך. בדרך כלל גם אישה המגדלת את ילדיה לבדה לא רואה בחייה אידיאל. היא לא אשמה שבעלה מת, או שהחיים איתו היו גרועים כל כך עד שהם נאלצו להתגרש. מה לגבי זוגיות של גבר וגבר? גם כאן מדובר בחידוש של ממש. אפילו ביוון העתיקה, הידועה ביחסה הסובלני למשכב זכור, משפחות היו משפחות של גבר ואישה. גם אנשים שהחזיקו "נער שעשועים" התחתנו עם אישה. מקרים של משהו שאפשר להתייחס אליו כאל זוגיות חד־מינית מוכרת היו קיימים, אך שוליים.

ההעתקה של מוסד הנישואין לחברה ההומוסקסואלית נראית מגוחכת במיוחד לאור האופי השונה של זוגיות שבה יש רק שני גברים או רק שתי נשים, בהתחשב בעובדה שהזוגיות של גבר ואישה נובעת מסיבות ביולוגיות עמוקות ושורשיות, המשפיעות כאמור גם על חיווט המוח של גברים ונשים. למעשה, עצם ההתעקשות על זוג דווקא תמוהה במיוחד: למה דווקא זוג? מה עם שלישייה או רביעייה? אם מדובר על רצונם של הצדדים בלבד, ההתנגדות לפוליגמיה ממוסדת אינה מובנת כלל.

כמובן, זכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה, וזכותו גם לעצור בהכרה בזוגיות חד־מינית ולא בשלישייה, תהא סיבתו אשר תהא. אבל זה לא הופך אותו להגיוני יותר מאדם שנעצר לפני כן, בהכרה דווקא בזוגיות של גבר ואישה ולא בזו של גבר וגבר. בשני המקרים אפשר לטעון שמדובר בשרירותיות (למעשה, במקרה השני יש פחות שרירותיות), ובשני המקרים יהיו אנשים שיטענו שהם מופלים. ובכן, ככה זה בחיים, אתם יודעים. אי אפשר לְרַצות את כולם.

7. כל אפליה מתקנת מבוטלת מכאן ואילך. רוצים להצליח במשהו? תתאמצו. ותפסיקו להתבכיין על משהו שקרה לדעתכם לפני מאתיים שנה ושהופך אתכם לתינוקות מגודלים.

הסעיף הזה נוסח אמנם בבוטות משהו, אבל הבסיס שלו מוצק: טיעון ה"אפליה המתקנת" נובע מהראייה המאגית את החברה כישות אמיתית, כזו ש"הפלתה" פעם "מיעוט" מסוים ולכן היא צריכה לתקן את המעוות. אבל כל הרעיון פסול מעיקרו: החברה אינה דבר קיים. אין זה אלא אוסף של פרטים שלמען הנוחות אנחנו קוראים לו בשם אחד. גם "מיעוט" אינו דבר ממשי; גם כאן אין מדובר אלא באוסף של פרטים, החולקים אולי תרבות משותפת או מאפיין גופני משותף.

למה זה חשוב? משום שאילו באמת החברה הייתה גוף אחד והמיעוט היה כמו אדם אחד, האפליה המתקנת הייתה יכולה להיות הגיונית: אם עקפתי מישהו בתור, לדוגמה, אני צריך לתקן את העוול ולאפשר לו לעקוף אותי בחזרה. אבל בפועל, כיוון שהחברה אינה יצור אחד, האפליה המתקנת יוצרת עוול, וכשמה כן היא: אפליה. אם לדוגמה אתרע מזלו של מישהו והוא גבר לבן, הוא יופלה לרעה במגוון תחומים ומקומות רק בגלל מה שנתפס כחטאי אבותיו. זו ראייה קיבוצית קולקטיביסטית המתאימה לפשיסטים, אבל כשהיא פוגעת באנשים פרטיים אין לה הצדקה.

אבל זה עוד עניין קטן. כאשר מסתכלים על האפליה המתקנת בפועל ועל השלכותיה מגלים שהיא פשוט לא עוזרת, ואף מזיקה למי שהיא נועדה לכאורה לטובתו. הכלכלן המפורסם (השחור) תומס סואל כתב על כך באריכות, ולכן אני יכול לקצר: ראשית, גם קבוצות שהופלו ונרדפו יכלו להגיע להישגים מרהיבים בלי שום עזרה מבחוץ (ראו היהודים והאסייתים בארה"ב); לעומת זאת, קבוצות שנחקקו לטובתן חוקי אפליה מתקנת נשארו לדשדש במקומן ואף לסגת (כמו השחורים בארה"ב או יוצאי אתיופיה בארץ). יש לכך מגוון סיבות: כאשר מפלים אותך לטובה, אתה לא מתאמץ; כשאתה לא מתאמץ, אתה נשאר במקום.

בנוסף, האפליה המתקנת באה רק לטובת פלח מסוים, זה שבדרך כלל היה מצטיין גם כך (כגון אקדמאים), וכך היא דופקת עוד יותר את האנשים שלימודים אקדמיים והיי־טק אינם בראש מעייניהם או יכולותיהם. ועוד, האפליה המתקנת יוצרת יחס של זלזול כלפי ה"מופלה לטובה" (אנשים חשים שהוא הצליח לא בזכות עצמו אלא בזכות האפליה), וכך השסע הבין־עדתי רק מחריף.

שפה מטשטשת מציאות

8. המאמץ האינסופי להחליף מונחים במונחים "לא פוגעניים" (להלן PC) יופסק. אתם ילדים גדולים והגיע הזמן שתתמודדו עם המציאות, ולא תילחמו במילים כל הזמן.

הערה נפוצה הייתה שהסעיף הזה סותר את הסעיפים הקודמים שדיברו על שינוי השפה, ואילו הסעיף הזה קובע שאין צורך להילחם במילים כל הזמן.

נכון ולא נכון. כבר אמרתי בסעיף 1 שהמצאת המילה "מגדר" לא באמת שינתה משהו, כי אנשים משתמשים במילה הזו במשמעות של "מין" ובכך הורידו לטמיון את התקוות שתלו באותה מילה. אבל לעצם העניין, לא רק שהסעיף הזה אינו סותר את הקודמים אלא שהוא ממשיך בדיוק את הקו שלהם: PC נועד ליצור מיסוך מן המציאות. מיסוך זמני אמנם, כמו כל יופמיזם, אבל מיסוך; בדיוק כמו שהמונחים "מגדר", "טרנספוביה" ו"הומופוביה" נועדו ליצור מיסוך וניתוק מן המציאות. האמירה שלי כאן היא שיש צורך להפסיק את המיסוך הזה. צריך להסתכל למציאות בלבן של העיניים, כמו שאומרים, ולא לברוח ממנה כל הזמן.

כשאני נלחם במונחים, אני נלחם במיסוך. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן, אבל בהחלט אפשר לעבוד על חלקם חלק מהזמן, וזה מה שעושה השפה החדשה: היא מערפלת, היא מטשטשת, היא מעוותת את השיח, והיא לא מאפשרת דיון אמיתי ושקול. לכן יש צורך להפסיק איתה, ויפה שעה אחת קודם.

כשכל שנתיים מחליפים מונח אחד במונח אחר כי הקודם היה "פוגעני", ואז גם החדש הופך לפוגעני ומחליפים אותו באחר, זה כבר נהיה מגוחך. התופעה הזו, המכונה euphemism treadmill, אינה חדשה, ועצם השימוש בכינויים כדי להימנע מדברים "מגונים" גם הוא עתיק; אבל השפה הפרוגרסיבית משתמשת בה באופן נרחב ושונה. המילה המשמעותית כאן היא politically correct. הפוליטיקה השתלטה על השיח, בעיקר פוליטיקת הזהויות. וזה דבר רע מאוד; למעשה, מדובר בשימור הגזענות בדרכים אחרות. את הדבר הזה, את ערפול השיח ומשטורו, יש להפסיק.

למדו מסטאלין

9. PC אינו שווה לנימוס. אפשר להיות מנומס גם בלי להימנע מלספר את "שלגייה ושבעת הגמדים" כי זה פוגע במאותגרים מבחינת גובה.

אם ההבדל בין PC לנימוס לא היה ברור למישהו, אני מזמין אותו לתגובות על הפוסט שלי, המלאות בנאצות וקללות לרוב, אבל כולן מגנות על ה־PC. נימוס הוא דיבור המתחשב בזולת ורואה אותו כבן אדם; PC הוא משטור שיח המתחשב בפוליטיקת הזהויות, ואינו רואה פרטים אלא קבוצות בלבד.

10. מעתה גם אין מתעלמים מאלמנטים של גזע ואתניות, תוך פסאדה כאילו כל אזרחי המדינה הם גוש הומוגני אחד. כן, יש ערבים בעולם, לא רק "צעירים" או "פלסטינים".

כאשר חוקר מבצע השוואה בין אמריקנים לישראלים משום שהבדל בין תרבויות הוא חשוב למחקר, אבל אינו עורך שום בידול בין תרבויות שונות בתוך הישראלים, משום שזה לא PC לדבר על כך שאזרחים שונים של אותה מדינה יכולים להיות בעלי תרבות אחרת, אתה מבין שמשהו כאן מקולקל מאוד. כאשר מותר לומר שמדובר בערבים רק כאשר הם הקרבנות, אבל לעולם לא כאשר הם התוקפים, מתברר שה־PC פוגע באמת עצמה.

זו אינה המצאה חדשה. גם במלחמת העולם השנייה, הידיעות ממחנות המוות ששחררו הסובייטים לא נפוצו משום שסטאלין אסר להתייחס לאלמנטים של גזע ומוצא, ולכן לא היה אפשר לדבר על השמדת יהודים אלא באופן כללי על הריגת בני אדם. העובדה שהנאצים הרגו דווקא יהודים לא הייתה מעניינת, כנראה.

גם כאן יטענו אולי שהסעיף הזה סותר את סעיף 7, שבו יצאתי נגד ההתמקדות בקבוצות על חשבון האינדיווידואלים. ובכן, זה לא סותר. יש אינדיווידואלים אבל יש גם קבוצות, כלומר תרבות משותפת או רקע משותף. אין להפלות מישהו רק כי הוא שייך לקבוצה מסוימת, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מן התרבות או מהרקע כאשר הם רלוונטיים.

השיח הפרוגרסיבי עושה לפיכך בדיוק את ההפך: מצד אחד הוא מתעלם לכאורה מכל ההבדלים בין קבוצות – "כולנו בני אדם" – אך מצד שני מעלה על ראש שמחתו את פוליטיקת הזהויות כאשר מדובר במי שהוא תופס כ"חלשים". וכך, שחור המאמין בעליונות הגזע השחור הוא סבבה; לבן המאמין בעליונות הגזע הלבן הוא גזען נקלה. מי שמצייץ בטוויטר שהוא שונא את כל הלבנים שבחרו את טראמפ הוא אחלה; מי שיצייץ ציוץ דומה על כך שהוא שונא את כל השחורים, חשבונו יימחק. בכל הנוגע ליהודים ומערביים, שרים השמאלנים "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", ודנים בחדווה בהמצאת העם היהודי ובפיקציה הנקראת לאומיות; אך כשזה מגיע לערבים, לפתע מדברים על "העם הפלסטיני" ועל "שתי מדינות לשני עמים".

11. נעלבתם מהפוסט? שיתפתם אותו בעלבון קדוש? צקצקתם לעצמכם על הגזען המיזוגן הטרנספוב האיום הזה? ברכות, עכשיו אתם יודעים למה הפסדתם. כי לאף אחד חוץ מחבריכם לבועה לא מעניינות הרגשות שלכם.

12. תתבגרו. כבר אמרתי?

הנאצות והקללות שגרר הפוסט שלי מעידות יותר מכול על הבעיה הקשה שנמצא בה "הצד השני". אם אתה לא מסוגל אפילו לשמוע דעה אחרת, ואם אתה להוט להפוך כל הבעת דעה ל"הסתה" – חבר, אתה בבעיה קשה.