הפערים בישראל דווקא מצטמצמים

הפערים בחברה הישראלית נסגרים בקצב מהיר — זהו הנתון המרכזי העולה בסקר הוצאות משקי הבית של הלמ"ס לשנת 2015, שפורסם בשבוע שעבר. הפער שבין העשירון העליון לעשירון התחתון צנח בעשרה אחוזים משנת 2014 לשנת 2015. בחינה לאורך זמן של הנתונים מעלה כי לא מדובר באירוע חד־פעמי: אי־השוויון בישראל, בכל המדדים, הולך ומצטמצם.

סגירת הפערים איננה רק עניין של אחוזים, אלא גם, ואולי בעיקר, עניין של שקלים. הכנסת שני העשירונים התחתונים גדלה משנת 2014 לשנת 2015 ב־620 שקל בממוצע. הכנסת שני העשירונים העליונים — העשירים ביותר — קטנה ב־463 שקל בממוצע. הנתונים השקליים הפשוטים הללו מקבלים ביטוי מובהק כאשר בוחנים את השינוי באחוזים בפער שבין העשירונים השונים לעשירון התחתון.

תרשים זה מציג את השינוי בפער בין כל אחד מהעשירונים לבין העשירון התחתון. כפי שאפשר לראות, בכל העשירונים למעט ה-2 וה-3 נרשם שינוי שלילי בפער, דבר המבטא קיטון של הפער בין העשירונים. הירידה בהכנסות נטו של העשירון העליון — במונחי אחוזים ובמונחים שקליים — הייתה גדולה במיוחד, אך גם בעשירונים 9-6 היא הייתה עקבית ומשמעותית.

הנתונים החד־שנתיים הללו משקפים צמצום משמעותי מאוד בפערים בין העשירון התחתון לעליון, וגידול ניכר בשוויוניות בין כל העשירונים. יש בהם רק בעיה אחת — הם חד־שנתיים. כלומר, בהחלט ייתכן שהנתונים מצביעים על התרחשות אקראית וחד פעמית של ירידה, שאינה משקפת את המגמה הכללית. בעקבות לקחי העבר, הזהירות הזו מתבקשת.

הסקר השנתי של הלמ"ס בין משקי הבית בישראל, הכולל כעשרת אלפים נשאלים, סבל לאורך השנים מתופעה מוזרה שהטילה צל כבד על אמינות הנתונים: הכנסותיהם של רוב הנשאלים היו קטנות מההוצאה הכספית החודשית שלהם. בלמ"ס אמנם ציינו כי ההכנסות אינן כוללות הכנסות 'בעין' (כלומר הטבות בשווה כסף, כמו הנחות בארנונה ובחינוך), אך הפער הגדול מאוד העיד על שיבוש מהותי ומובנה בנתוני הלמ"ס.

משנת 2012 שינתה הלמ"ס את שיטת הסקר שלה, סילקה ממנו אלמנטים של ניחוש (על בסיס סקר כוח אדם), הרחיבה אותו ושיפרה את כיסוי האוכלוסייה בו. התוצאה הייתה צמצום משמעותי בפערים בין הכנסות להוצאות, ובעקבותיו צמצום משמעותי בפערים בכלל.

בחינה מורחבת של הנתונים מהשנים 2015-2012 חושפת את התמונה במלואה. בשנים אלו צנח פער ההכנסות שבין העשירון העליון לתחתון בכ־13 אחוז, מפי 9.43 לפי 8.24. נתון זה מציב את ישראל במצב דומה לזה של האיחוד האירופי, שבו היחס בין הכנסות העשירון העליון לתחתון הוא 8.5. בישראל מחזיק העשירון העליון בכ־22.8 אחוז מכלל ההכנסות (בשוודיה, לשם השוואה, מדובר ב־24 אחוז) ואילו העשירון התחתון מחזיק בכ־2.8 אחוז מכלל ההכנסות (בשוודיה, 3.4 אחוז).

התמונה דומה כאשר בוחנים את הוצאות העשירונים השונים. בשנת 2012 החזיק העשירון התחתון בנתח של 5.9 אחוז מכלל הוצאות משקי הבית. בשנת 2015 גדל נתח העשירון התחתון ל־6.2 אחוז. העשירון השני הגדיל את נתחו מ־6.4 ל־7.1 אחוזים. העשירונים 3-8 מחזיקים בכ־9.6 אחוז בממוצע מכלל ההוצאות הכספיות — נתון שקרוב למדי למצב של שוויון מוחלט (10 אחוז מכלל ההוצאות).

נרטיב תקשורתי של בכיינות

הנתונים העדכניים מסקר משקי הבית של הלמ"ס מעוררים תהייה על טיב הנרטיב המפומפם שוב ושוב בכלי התקשורת. הנתונים המצביעים על קיטון באי־השוויון בשנת 2015, גם בהשוואה לשנת 2014 וגם לאורך ארבע השנים האחרונות, משמחים כשלעצמם, אך לא באמת מדובר בחדשה מרעישה. החברה הישראלית הייתה תמיד שוויונית למדי, ואין זו הפתעה מיוחדת לגלות שהיא נותרה שוויונית.

ישראל היא מדינה של מעמד בינוני. למעט איים קטנים למדי של עושר גדול, רוב תושבי ישראל חיים חיי בורגנות ממוצעים, עם הבדלי הכנסה צנועים למדי בין אלו לאלו. תושבי המגדלים במתחם 'יו' בתל־אביב עשירים יותר מתושבי רחוב חביבה רייק ברמת גן — הנמצא מן העבר השני של נתיבי איילון המפויחים, אך ההבדל, בסיכום כולל, צנוע למדי. עם כל הצער שבדבר, כמעט כולנו גרים במודיעין כזו או אחרת.

יש כמובן גם איים של עוני. חלק גדול מהם שוכן ביישובים ערביים, במיוחד בין הבדואים, וחלק משמעותי אחר הוא נחלת החרדים, שרבים מהם חיים בערים צפופות ועניות. ובכל זאת, כל מי שיצא לו לראות את רבעי וערי הייאוש והעוני, מדטרויט ועד מרסיי, ומפרברי פריז עד לרובעי הזרים בשוודיה, יודע שיש הבדל גדול מאוד בין הגיהנום חסר התקווה שם ובין מה שמתרחש במוקדי העוני הקשים ביותר בישראל.

ובכל זאת, ההודעה לעיתונות של הלמ"ס זכתה לכותרות המספרות לנו משהו אחר לגמרי. ב־Ynet בישרו כי "כך נראה יוקר המחיה: העניים מגדילים את המינוס ב־3,000 שקלים כל חודש". ב'כלכליסט' גרסו שישראל היא "מובילת מדינות המערב בפערים ואי־שוויון" (נציין ש'דה מרקר' ו'גלובס' היו ענייניים יותר). אם תערכו סקר בין חבריכם, תגלו מן הסתם תוצאות דומות לאלו המשתקפות מכותרות העיתונים: רובם יאמרו לכם, בתחושת ביטחון גמורה, שהפערים בישראל איומים ונוראים, שאנחנו צונחים לתהום של אי־שוויון ושהמצב גרוע מאי־פעם.

עם זאת, כמו שאומר הביטוי האנגלי: ההוכחה נמצאת בפודינג. כלומר, לא התאוריה היא החשובה, אלא מה שאנשים עושים בפועל. ארצות הברית נרעשה כולה כשדונלד טראמפ זכה בבחירות. בריטניה חוותה זעזוע דומה כשתושביה החליטו לפרוש מהאיחוד האירופי. בצרפת מבשרים הסקרים כי האפשרות שבאפריל תיבחר מרין לה־פן, מנהיגת מפלגת החזית העממית הקיצונית, לנשיאת צרפת, היא יותר מסבירה. באיטליה הולך וגדל החשש שבמשאל העם הקרוב תובס הממשלה, ויגברו הסיכויים שאיטליה תפרוש מהמטבע המשותף.

ובישראל: תוצאות הבחירות לכנסת העשרים היו חגיגה של בורגנות נינוחה. בין בוז'י המהפכן משמאל, לראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, כשעל הבריקדות ניצבים פורצי הדרך יאיר לפיד ומשה כחלון, גרפו מפלגות בורגניות, מסורקות ומסודרות שמונים אחוז ויותר מכלל הקולות. אם תושבי ישראל אכן חושבים שהיא אכן "מובילת מדינות המערב בפערים ואי־שוויון", הם בחרו בדרך משונה מאוד לבטא את התחושה הזו.