ובינתיים בתקשורת מלבים את האש

שמעתי אישה קשישה, קרובת משפחה, שארזה תיק להיחלצות מהירה מהשכונה שלה בכרמל. היא הייתה רגועה, שמרה על קור רוח, לא התרגשה. מבחינתה הבעיה היא תמיד החיפאים המקומיים ולא החיפאים שמקורם בירושלים. אלה אף פעם לא עוזבים. שמעתי ידיד, פרופסור באוניברסיטת חיפה, שהספיק לצאת ברכבת ונתקע בבנימינה. "זה כמו היציאה ממיידנק פה", הוא אמר. אלפים תקועים בתחנת הרכבת, אין אוטובוסים והרכבת תקועה. זה באמת מחדל מסוים.

אבל לא שמעתי צעקן היסטרי כמו יעקב ברדוגו היום בגלי צה"ל. זה לא ברדוגו פר־סה, כמו שהיה אומר ברנאר אנרי לוי, אלא ברדוגו כז'אנר. נדמה היה שמישהו באיזו תחנה ביפו השתגע: תוך כדי דיבור עם דובר כבאות חיפה, כשהאש עוד משתוללת על צמרות העצים, הוא הכריז על כישלון. למזלו, הדובר ששמו צ'יבוטרו – לא פחות! – הגיב באיפוק ובנימוס.

אני, כשהאזנתי במכונית, חשבתי על ביטויים אחרים. כן, כרגיל כמעט: התקשורת מטורפת. פשוט לא להאמין. יש לך עשרות אם לא מאות הצתות, יש תנאים בלתי צפויים, ויחסית השריפות תחת שליטה. אבל בתקשורת כבר עטים על נרטיב המחדל. ולא רק זה – איימן עודה בטלוויזיה, צועק על הצופים. תגידו, מי רוצה לשמוע עכשיו דוברים ערבים מתסיסים? זה מה שחסר עכשיו לאזרחי ישראל כאשר הם צמאים למידע, ומידע בלבד, וקצת הסברים? חסר לנו עכשיו זחאלקה? עם ההתקפות וההצטדקויות והדיסאינפורמציה המוכנה תמיד, על האש המכה בלי להבחין גם בכפרים ערביים?

לא צריך להיות הרב כהנא וגם לא מרזל כדי לציין בקור רוח: רק לפני חודש וחצי חגגה חיפה את חגיגות השלום השמימי האנטי־ישראלי בפסטיבל הקולנוע בחיפה. והנה בתוך דקה היא הופכת לגיהנום של אש. ותסלחו לי, אלה לא שאריות של מדורה שחניכי השומר הצעיר השאירו אחריהם. זה ניצול הזדמנות לצורכי טרור וזה חלק מהמתודה, ממש כמו שפיגועי הדריסה לא קרו בגלל חוסר ערנות או שכרות. אז חיפה, עיר הדו־קיום, בוערת – ולא בגלל צעקני הימין שניסו למנוע את הופעתו של תאמר נפאר.

התקשורת אם כן הפכה למשהו יותר גרוע ממה שחשבנו בדרך כלל, גם במלחמות. היא הפכה ליותר ממכפילת כוח של עוצמת פיגועים: זו הכפלה בסדרי גודל של חזקות. זה טון היסטרי, דמורליזציה והטפות של מי שהיינו מעדיפים לעבור את המשבר בלעדיהם, ואלו הן פרשנויות ההבל ותדרוכים רעשניים של בעלי תפקידים מרכזיים.

רק לפני כמה חודשים נרשמו בבריטניה שיטפונות שלא היו כמותם מעולם. כן, ברדוגו – יש תופעות טבע שכל היערכות החירום לא מספיקה בשבילם. נהרות עלו על גדותיהם, מפלסי תעלות ואגמים עלו במטרים שלמים, ויישובים וערים שלמות הוצפו כשהמים מגיעים לגובה קומת אדם בתוך הבתים. ובתוך כל האסון הזה, שגם גבה לא מעט חיי אדם, השדרים של סקיי ניוז ובי־בי־סי עמדו עם המיקרופונים שלהם בשלווה, ממש כמו בבליץ של 1941-1940. אתה שמעת על הבליץ על לונדון, ברדוגו? שמעת על המחדל ההוא?

השדרנים הבריטים עמדו ותיארו את המתרחש בקור רוח. הם לא הוסיפו בנזין למדורה, ולא סובבו את הסכין בבטן הצופים בבית. הם לא זרו מלח על פצעי המולדת, ולא אמרו יוסק'ה שפירא אפילו פעם אחת וגם לא "ראש הממשלה".

עוברים את מבחן האש

דווקא שירותי הכבאות ראויים כבר בשלב זה לציון יותר מטוב. נדיר לראות מערך ממלכתי, מהצבא ועד השב"כ, שמשנה את פניו ומגלה שיפור גדול וברור בהשוואה למבחנים קודמים. אצל מכבי האש זה קרה. ראינו כיצד הם תפקדו בכרמל לפני שש שנים, וכיצד תפקדו במבחני אש קודמים. אין מקום להשוואה. אתה רואה תופעה חסרת תקדים – אינתיפאדת שריפות – ויש מענה. אתה רואה את זה גם בתגובות של התושבים – בזכרון, בנווה שלום, בחיפה, בישוב גילון שבגליל. אין האשמות. יש תחושה שיחד מתגברים ומציבים מחסום ומענה בכל מקרה ומקרה.

יש מקומות בעולם, כמו בקליפורניה או בדרום וולס שבאוסטרליה, שבהם שריפות ענק משתוללות משך שבועות ואף חודשים, ומשאירות אדמה חרוכה פשוטו כמשמעו. עד עכשיו מדובר על ארבעה־חמישה ימי שריפות. הסיבות ברורות לכל מי שלא מושפע משטיפת מוח. לעומת צה"ל, שכבר 15 שנה לא מגלה שיפור או שינוי רדיקלי במענה שלו לאתגרי הביטחון, מערך הכבאות השתנה ללא הכר.

מבחינה זו, הציבור הצליח לפני שש שנים לנער את הממשלה ואת כל הגורמים שעיכבו רפורמות במערך הכבאות. בתווך שבין מערך הכבאות לציבור, העניינים מתנהלים עד עכשיו ברוח האופיינית לחברה הישראלית כשמגיעים מצבי חירום. לגבי רעשי התקשורת, זה לא שהעניינים גרועים כרגיל. הם הרבה יותר גרועים.

כמו בהתרחשויות אחרות, גם במקרה של גל ההצתות חלק מהמענה צריך לבוא בממד אחר לגמרי – זהו המענה המדיני. זה הזמן לדחוק באמריקנים להעביר את השגרירות שלהם לירושלים. עם רומני כמזכיר המדינה וטראמפ כנהג הקטר, לא יהיה הרכב ידידותי יותר לסביבה. זהו החומר מצנן התבערה האיכותי ביותר. מאחר שאנחנו הישראלים לומדים בכל פעם מחדש שהמוסלמים מסוגלים ברגע אחד להפוך את חיינו לגיהנום, ואנחנו משלמים את המחיר בלי קשר לשום מעשה או מחדל – הרי שאין יותר תוקף לאזהרות על מה שעלול לקרות אם חס וחלילה האמריקנים יפנו את חתיכת הנדל"ן שלהם ברחוב הירקון.

אנחנו יודעים מה הערבים מסוגלים לעשות. אנחנו מוכנים לעמוד במחיר, ולקבל בתמורה הכרה סוף סוף בבירת ישראל. אתה הבנת את זה, ברדוגו?