זמן איראן: האייתוללות מנצחים בקרב על המזרח התיכון

ההתפתחויות בשדה המערכה בסוריה מעידות על התאוששות בקרב צבאו של אסד. הוא כובש מחדש שטחים שהיו תחת שליטת 'המדינה האסלאמית' (דאעש), ומאמציו להחזיר לידיו חלקים חשובים מהעיר חלב עולים יפה. נותרה עדיין העיר רקה, בירת 'המדינה האסלאמית', אך אם ייפלו חלב ומוסול – גם רקה תיפול. אך חשוב מכל, הוא מחזיר לידיו את היוזמה ומשיב לחייליו המותשים את האופטימיות ואת רוח הלחימה. מנגד, המורדים המפוררים והמפורדים החלישו זה את זה בשנים האחרונות. מלכתחילה הם לא היו מלוכדים במיוחד, ועכשיו הם משלמים את המחיר.

אם המגמה המסתמנת בסוריה תימשך, סביר להניח שאסד יוכל בעוד כמה חדשים להכריז על ניצחון הן על המורדים, הן על 'צבא סוריה החופשית' והן על 'המדינה האסלאמית'. נכון שניצחון זה לא היה מושג אילולא המעורבות האינטנסיבית, האלימה והברוטלית של רוסיה, איראן, חיזבאללה ומיליציות אפגניות, אבל השורה התחתונה תהיה שאסד יחזור להיות השליט על סוריה, והוא יבנה מחדש את כיסאו על ערימה של כחצי מיליון(!) הרוגים, כמיליון פצועים ומיליוני פליטים.

בעיראק ממשיך צבא המדינה לסגור את המלכודת על 'המדינה האסלאמית' במוסול, כשהוא מוכיח דבקות במטרה, סבלנות, יכולת תכנון וביצוע. הוא זוכה לסיוע חיצוני ממדינות הקואליציה בהפצצה מהאוויר, ומכוחות הפשמרגה הכורדיים על הקרקע. אבל הסיוע העיקרי מגיע מאיראן, בדמות מיליציות עיראקיות שיעיות שאיראן מממנת, מאמנת, מחמשת ומציידת, והן מחויבות לאיראן יותר משהן מחויבות לממשלת עיראק.

ככל שהמבצע לשחרור מוסול מתקדם, כך מתגברים הקולות הקוראים לשלב את המיליציות הללו בצבא עיראק. הפרלמנט העיראקי נתן בימים אלו ביטוי חזק למגמה זו, באמצעות חוק הקובע את השתלבותן בצבא. כך תגיע איראן למצב שבו היא מנהלת את צבא עיראק, צבא שנוצר על ידי האמריקנים אחרי שסדאם חוסיין הופל, נתפס והוצא להורג בשנת 2004.

בינתיים בלבנון, לאחר שחרירי וחבריו הפגינו במשך למעלה משנתיים התנגדות עזה למינוי מישל עון – ידידו של נסראללה – למשרת הנשיא, לאחרונה הם נכנעו לעדה השיעית בכלל, ולחיזבאללה ומנהיגו הלא מעורער חסן נסראללה בפרט, והסכימו למינוי עון. גם בתימן מתגברים המגעים בין הממשלה ובין המורדים החות'ים, וההסדר המסתמן יעניק לחות'ים הישגים פוליטיים וקרקעיים משמעותיים.

בכל הזירות הללו – סוריה, עיראק, לבנון ותימן – הצדדים הגוברים הם אלה שאיראן מממנת, מאמנת, מציידת ומחמשת, וכולם שיעים. הצדדים המפסידים הם אלו הקשורים עם סעודיה.

הרוסים מגבים, האמריקנים מפקירים

זה מספר שנים מתחולל במזרח התיכון מאבק איתנים: איראן מול סעודיה. איראן מייצגת את השיעים, סעודיה פועלת בשם הסונים. הסכסוך בין הסונה והשיעה הוא על כל הקופה – על הלגיטימציה, על הדת, על הגאוגרפיה ועל העתיד. בהתאם, גם המאבק בין איראן לסעודיה איננו יודע גבולות ומגבלות. הכול מותר, כולל הרג המונים והרס מדינות.

הניצחון האזורי האיראני הוא תוצאה של כמה גורמים שהטו את הכף לטובתה של איראן ולרעתה של סעודיה, ובראשם התפקיד הפעיל החשוב שמילאה רוסיה בזירה הסורית למען אסד, בעל בריתה של איראן. מנגד עמדה ארה"ב חסרת מעש, מבלי שתמלא את הבטחותיה לחמש את המורדים הסורים – בעלי בריתה של סעודיה – בנשק מתקדם נגד מטוסי רוסיה והמשטר, ומבלי שתממש את איומיה לתקוף את אסד אם ישתמש בנשק כימי. פוטין תומך בכל כוחו באסד ובאיראן, בעוד שאובמה השליך את סעודיה וחבריה אל מתחת לגלגלי האוטובוס.

הגורם השני שסייע לאיראן הוא הסכם הגרעין. הסכם זה הפיח רוח של אופטימיות בקרב השלטון האיראני, והניע מחדש את גלגלי הכלכלה האיראנית שעמדה בפני קריסה בשל הסנקציות הכלכליות שהעולם הטיל עליה. בנוסף, ממשל אובמה העביר לאיראנים סכומי עתק בכסף מזומן ככופר עבור שחרור חיילים אמריקנים שאיראן לקחה בשבי. כסף זה משמש את איראן לקנות פוליטיקאים ואנשי צבא ולרכוש נשק, תחמושת, אמצעי קשר מתקדמים וכלים אחרים המסייעים לבעלי בריתה לנהל מלחמה מוצלחת נגד מתנגדיהם הנתמכים בכסף סעודי.

הגורם השלישי הוא התנהגותן של מדינות אירופה, שבשנתיים האחרונות הוכיחו שהדבר היחיד שמעניין אותן הוא כמה כסף תוכלנה להשקיע באיראן אחרי הסרת הסנקציות, גם אם חלק מכסף זה מועבר על ידי איראן לשדות הקרב המדממים בסוריה, בעיראק ובתימן. מדינות אירופיות משתתפות גם בקואליציה הנלחמת – מהאוויר בעיקר – ב'מדינה האסלאמית' שנמצאת בגדול בצד של סעודיה, וכך גם הן מחזקות את איראן.

הגורם הרביעי הוא המצב הכלכלי של סעודיה. תמיכת אירופה באיראן והפניית הגב האירופי לסעודיה הביאו את סעודיה למצב כלכלי בעייתי. מחירי הנפט הגיעו לשפל כזה שאם הם יתמידו עוד מספר שנים, ובמקביל הוצאות סעודיה על סיוע לחבריה ימשיכו להיות גבוהות כפי שהן כיום, תגיע סעודיה לפשיטת רגל בעוד מספר שנים קטן, אולי פחות מחמש.

הגורם החמישי הוא קריסת הברית בין סעודיה לטורקיה. זו התרחשה אחרי שארדואן חדל לתמוך במורדים בסוריה וב'מדינה האסלאמית', במיוחד לאחר שפוטין הצליח לאלף את ארדואן, להוריד אותו על ברכיו ולהכריחו לחדול מלסייע להם. מצרים גם היא הפנתה את גבה לסעודיה אחרי שסיסי הבין שהסוס המנצח במזרח התיכון הוא הקואליציה המלוכדת והפעילה של סוריה, רוסיה, איראן, עיראק וחיזבאללה, ואילו הסוס המפסיד הוא הסוס הסעודי, נטול התומכים וחסר הקואליציות.

המנצחת הגדולה

השורה התחתונה הולכת ומתבהרת: חלקו המזרחי של המזרח התיכון, ה"משרק", זה הנמצא ממזרח לגבולות ישראל, הולך ונכנס תחת מטריית ההשפעה האיראנית. יתר מדינות המזה"ת, ממצרים מערבה, נמצאות עדיין מחוץ למסגרת האיראנית. דריסת הרגל של איראן בתימן, שתהפוך לרשמית עם חתימת הסכם השלום במדינה שסועה זו, תאפשר לאייתוללות לפעול בשיטתיות ובנחישות באזור באב אל־מנדב, הנקודה שרוב תנועת הספנות העולמית עוברת בה.

תמונת המצב הנוכחית מראה שאיראן היא המנצחת הגדולה של מלחמות השנים האחרונות, ואילו סעודיה היא המפסידה הגדולה. השאלה היא מה ניתן לעשות במצב זה, במיוחד בישראל. גורם מפתח אפשרי הוא ממשל טראמפ, שכן ארה"ב היא הכוח הגלובלי היחיד המסוגל לייצר מצב שבו רוסיה מרגישה שהאינטרסים שלה מאוימים מבלי שיש לפוטין חירות פעולה. כל מדינה אחרת תידרס על ידי רוסיה. ראו מה שקרה לטורקיה ולאוקראינה.

אלא שטראמפ רואה כנראה בפוטין עמית מוערך, וכלל לא ברור אם ינקוט עמדה מנוגדת לחלוטין לעמדתו. ספק אם טראמפ יפעיל כוחות – צבאיים או כלכליים – כדי לאתגר את רוסיה. לכן, ככל שניתן לצפות עכשיו, ארה"ב לא תעמוד בפני האיראנים בעלי בריתו של פוטין, ולא תצא בגלוי נגד שאיפות האייתוללות להשתלט עם המזרח התיכון.

ישראל תהיה חייבת לגייס את כל הכישרון המדיני והדיפלומטי שיש לראשיה, שריה ויועציה, כדי לייצר מצב שבו למרות ההגמוניה האזורית הברורה של איראן, היא תניח לישראל ותעזוב אותה לנפשה. הדבר לא קל אבל אפשרי.