השליטה האדירה שהשיגה המדינה על חיי הפרט במהלך המאה העשרים כלאה את תודעת הציבור בציפייה לנסים ופתרונות קסם שמבטיחים הפוליטיקאים. האכזבה בלתי נמנעת
אטטיזם
במאה העשרים התעצם מאוד כוחה ומעמדה של המדינה. המדינות נעשו מערכות יותר ויותר גדולות, השולחות זרועות לכלכלה, לתוצר, לביטחון החוץ והפנים, לניהול החינוך, התרבות, הבריאות והמדע, לשליטה על כל שירותי הרווחה ולפיקוח על חייהם ופעילותם של האזרחים.
בשנת 1915 עמד שיעור ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר על 13.1 אחוזים. עד 1937 הוא צמח ל-23.8 אחוזים, ועתה הוא עומד על כ-45 אחוזים ויותר מהתוצר.
הלחצים להגדלת תקציב המדינה במאה העשרים באו מהשמאל הסוציאליסטי ומהימין הלאומני. המגמה הואצה מאוד במהלך שתי מלחמות העולם, ב'ניו דיל' של רוזוולט ובמהלך המשבר שבין 1929 לסוף שנות השלושים, כאשר המדינות נהגו לפי הצעת הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס והתמודדו עם המשבר באמצעות תקציב מדינה גדול וגירעוני שאמור ליצור צמיחה. גם תוכניות הרווחה "מהעריסה עד הקבר" תרמו להתעצמות המדינה.
בתקציב המדינה, כמו בתקציב משפחתי, וכמו בכל התמכרות, קל לעלות וקשה עד בלתי אפשרי לרדת.
הכול פוליטי
כוחה העצום של המדינה עשה את הפוליטיקה לנושא מרכזי בהוויה האנושית. הפוליטיקה היא נושא השיחה, הוויכוח, המחלוקת, התקשורת ואפילו התרבות והאמנות. השלטון, הפוליטיקה, המאבק הפוליטי והמהפכה הפוליטית נראים כאמצעי היחיד לקידום החברה ולהגשמת הערכים והחלומות. הדרך להתמודד עם כל בעיה היא באמצעות חקיקה ותקציב המדינה, וכשכל אלה אינם עוזרים יש צורך בעוד חוקים ובעוד הוצאה ממשלתית.
כאשר הפוליטיקה, הפוליטיקאים והשלטון מאכזבים פעם אחר פעם, אזי חוזרים ומנסים שוב עם פוליטיקאים חדשים – ונתקלים באכזבות חדשות.
הפוליטיקאים מאמינים בפוליטיקה מעצם מקצועם, אבל לא רק הם – אין גבול לאמונה של כלל הציבור בפוליטיקה ובממשלה האמורה לפתור את כל הבעיות ולהגשים את כל החלומות.
לעוני, לפערים, לטרור, לשכר הדירה, למערכת החינוך, לחקלאות, לאנטישמיות ואפילו ל"שד העדתי" חייב להיות פתרון פוליטי רדיקלי. מהממשלה דורשים בריאות, שלום, מצרכים זולים, דירות, חינוך ו"צדק חברתי".
"חוק ה-70"
במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים שררו במערב עוני, תחלואה ובורות. מאז עלתה רמת החיים של העובדים פי כמה – מספר שעות העבודה השבועיות ירד בחצי, תוחלת החיים עלתה ביותר מפי שניים ומערכות החינוך והבריאות צמחו למעלה מפי עשרה.
ההישגים לא היו תוצאה של שינויים פוליטיים, מלחמת מעמדות, ומהפכה פוליטית, דתית או לאומית. המהפכות הסתיימו באכזבות. השינוי המדהים הוא תוצאה של צמיחה ממוצעת וצנועה של כ-3 אחוזים לשנה בתוצר לנפש, במשך יותר ממאה שנים (המספרים מקורבים).
"שיטת האצבע" למציאת ההשפעה המצטברת של שינוי שנתי קבוע נקראת "חוק ה-70": 70 חלקי אחוז הצמיחה השנתית לנפש שווה למספר השנים הדרושות להכפלה. יוצא אפוא שבצמיחת תוצר של 3 אחוז בשנה, התוצר לנפש יוכפל בכ-23 שנים ו-4 חודשים. ב-46 שנים ו-8 חודשים התוצר לנפש יגדל פי ארבעה, ובמאה שנים התוצר לנפש יגדל פי עשרה.
ואכן בערך כך היה: צמיחה ממוצעת של לפחות 3 אחוזים לשנה, לאורך זמן, אפשרית בחברה חופשית ושומרת חוק ובכלכלת שוק.
אין נסים
שיפור של 3 אחוזים לשנה לבעיות הכואבות של האנושות, העם והמדינה, אינן מספקות ואינן פופולריות, ובוודאי לא מתקבלות אצל הפוליטיקאים שרוצים תוצאות עד סוף הקדנציה או עד הסקר הקרוב. זאת הסיבה שמחפשים פתרונות פוליטיים מיידים לבעיות שאין להן פתרונות פוליטיים.
השוויון למגזר הערבי בישראל לא יושג בתקציבים למועצות ולעיריות, לא בהפגנות של הרשימה המאוחדת ואפילו לא בפניה לאו"ם, אלא ביותר השכלה, שוויון ועבודה לנשים, ביציאה מהתרבות החמולתית ובשינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים שלוקחים שנים.
השלום והשגשוג במזרח התיכון לא יגיע על ידי "אופק מדיני" או "הסכם אזורי", אלא רק אחרי תהליכים חברתיים, תרבותיים וכלכליים ממושכים שעדיין לא התחילו.
גם סיום הפיצול העדתי ויצירת תרבות יהודית-ישראלית משותפת יתרחשו בקצב של שלושה אחוזים לשנה לכל היותר.
בינתיים מומלץ להתאזר בסבלנות ולהתרחק ממשיחי שקר.
"מהשמאל הסוציאליסטי ומהימין הלאומני"
שוב ושוב זה חוזר – זה לא היה ימין לאומני, אלא שמאל סוציאליסטי לאומני.
מוסוליני צמח מהסוציאליזם והנהיג שיטות זהות באיטליה; היטלר עמד ראש בראש עם תעמולת "הפועלים" בזהה לזו של הקומוניזם.
אין קשר בין לאומנות לימין ושמאל.
השאלה הכי חשובה בין ימין לשמאל פשוטה:
מה גודל המדינה/ממשלה? האם המדינה מנהלת את חיי האזרחים ועד כמה? או האם האזרחים חופשיים לבחור כרצונם את חייהם והמדינה מצטמצמת לצרכים החיוניים ביותר (תשתיות/בטחון)?
The bigger the state, the smaller the citizen.
אתה שוכח שמוסליני היה פטריוט בשביל הרבה איטלקים , והדגל שלו היה גאווה לאומית איטלקית.
נ.ב ששוכחים שמוסליני בהתחלה כרת ברית עם הישוב היהודי החדש, וראה ביהודים חלק מהלאומיות האיטלקית. הוא לא היה היטלר, אל תשכחו את העובדה הזאת!
לאנונימי:
אתה מתעלם מהנק' שהעליתי – אין קשר בין לאומיות/לאומניות לבין שמאל וימין.
לדוגמה, כמו שברית המועצות הקומוניסטית הייתה "בין-לאומית", צפון קוריאה הקומוניסטית היום היא סופר לאומנית.
מוסוליני צמח מתוך הקומוניזם. כשראה שהאחרון לא תפס באיטליה, "שכלל" את הגישה עם לאומיות על מנת לסחוף את האיטלקים שלא שעו לקריאות האנטי-לאומיות מצד הסוציאליזם/קומוניזם.
הנקודה העיקרית בין הגישות היא ראשית תפקיד וגודל המדינה, שנית אחריות הפרט מול אחריות החברה בין השאר, אך לאומיות ולאומניות מעולם לא שיחקו תפקיד אמיתי, גם בהגדרה ההיסטורית של ימין ושמאל (מימי המהפכה בצרפת).
יש על זה משפט בערבית: אלוהים עם הסבלנים. כאשר סבלן זה גם מי שיש לו סבלנות, וגם מי שמוכן לסבול. זה המצב. אין פתרונות קסם. המעלה הכי חשובה שבני האדם צריכים ללמוד – דחיית סיפוקים.
"סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות"
לא מקובל עלינו! אנו רוצים מהפכה כאן ועכשיו! עולם ישן עדי יסוד נחריבה! ובקשר לעולם החדש ולשיפור אמיתי במצב, שיבואו או שלא יבואו. זה הרבה פחות חשוב. העיקר הוא להחריב את מה שיש עכשיו. אפילו ב"מגש הכסף" אמרו כך, וזה בערוץ שמונה אז הם בטח צודקים.
זה לא התפקיד של הממשלה? אז של מי?
ואם הוא לא שלהם.. למה אנשים חושבים כך?
הם אומרים הכל בכדי להבחר.
"אני אשנה ככה וככה. אני אבנה כאן וכאן."
בסופו של דבר הם מגיעים לבחירות עם המילים בלבד.
כי אולי השליטה על ענייני המדינה לא באמת בידיהם.
אז אולי הפעם במקום להקשיב, עדיף להביט.
במקום לבחור אנשים על פי קשרים, חברות או מקצוע.
מומלץ וצריך לברר האם הם אנשי מעש. מקדמים פרוייקטים. ובכלל פעלו למען האזרח מלכתחילה?
אנשים צריכים לבחור מתוך מודעות אמיתית וגיבוש דעה מוצקה. שיבדקו, ושישאלו את עצמם שאלות.
לא לפחד משינויים.
אחרת, דבר לא ישתפר.
להודות בטעות מחזק אותך.
להצדיק אותה ישאיר אותך עומד במקום.
ובסופו של דבר..
מישהו יצטרך לקחת אחריות.
לאביה-
כנראה לא הבנת. זה באמת תפקידה של הממשלה לעשות שיפור במצב הקיים. שיפור, אבל לא מהפכה. מהפכה לעולם אינה משפרת כלום, היא רק הורסת. הבעייה שכל דור של מהפכנים, חייב ללמוד זאת מחדש, בדרך הקשה, מפני שהוא מסרב להקשיב לקול ההגיון.
אה, כן, ומלבד זה, גם אנחנו האזרחים צריכים לנסות ולשפר את מצבנו, לאט לאט ובהתמדה. לא רק לשאת כל הזמן את עיניינו למעלה, לממשלה "הגואלת".
בגיליון מאי של קומנטרי שעסק במשבר הפוקד את המערב קראתי משפט שלדעתי מסכם את הצרה שנקלענו אליה האזרחים מצפים מהמדינה להרבה יותר ממה שהיא מסוגלת לתת להם.
לא לצרת אמת נקלענו, אלא לצרה תפישתית-פסיכולוגית.
טבע האדם הוא לבוא כדי לקחת ולא כדי לתת. ודאי שחינוך טוב, חברתי ולאומי, ורוח ציבורית טובה יכולים ואף גורמים לאנשים לתרום ולא לדרוש (ראה הגיוס לצה"ל וליחידות קרביות, מתנדבי כיבוי ומד"א, שנת שרות ועוד).
מאידך, פינוק בילדות ופימפום תקשורתי של "מגיע לי", "הממשלה לא דואגת", "העם רוצה צדק חברתי" מביאים גם את השפויים ביותר לצאת לכיכר עם קצף על שפתיים, ולזעוק (בתרגום חפשי): קחו מהם ותנו לי!
מי הם "ההם", ההם, מהם צריך לקחת ולתת "לי"?
כל מי שאיננו אני: תשובה (העשיר מדי), החרדים (פרזיטים), הערבים (כנ"ל), המתנחלים (כמובן), מעמד הביניים (עבור המעמד הנמוך), העניים (עבור מעמד הביניים).
שניים סיפרו לי בגאווה על השתתפות ב"מאבק החברתי" של 2011: האחד עובד בנק בכיר , ששכרו עמוק בעשירון העליון, והשניה דוקטורית עובדת מכללה, החייה עם משפחתה במושב באזור המרכז, בבית אבן מרווח עם בריכת שחייה.
כששאלתי ממי הם רוצים לגבות את הכסף לשיפור הצדק, לא מצאו הרבה יותר מיצחק תשובה. איש עשיר, שאם נחלק את כל רכושו לאזרחי ישראל, יזכה כל אחד מאתנו לאלף שקל, כנראה. אבל זה חד פעמי, והנזק לכלכלה מהמעבר לכלכלת הביזה יהיה גדול יותר ומתמשך בהרבה.
אז מהי הדרך לתקון את המעוות, שהוא האגואיזם הפרזיטי,הבכייני והחצוף של דור ה-Y ותומכיו?
לייסד תקשורת אחראית, כפי שהיתה לנו לפני חמישים שנה. תקשורת שגם כשהיתה באופוזיציה ("ידיעות" ו"מעריב" מעולם לא תמכו במפא"י) ידעה להטיף למאבק לאחריות תקציבית, לעצמאות כלכלית, ולתרום ולא לבזוז.
ל- much less
ברשותך אני אתייחס אליך ולא לכתבה המיותרת הזאת
תשובה גנב אותנו פעמיים
פעם בתספורת של מיליארד וחצי ופעם בתווה הגז שיכניס לכיסו מאיתנו עוד כמה מיליארדים
כנראה בעזרת חבריו, כולל ראש הממשלה ביניהם שאהב להיפגש איתו בפגישות לא לפרוטוקול.
היה נחמד אם היה מחזיר את המיליארד וחצי. אבל הוא לא הגיע להיכן שהוא הגיע כי הוא נחמד…
אין דבר כזה פגישות ראש ממשלה לא לפרוטוקול במדינה דמוקרטית
אבל היי – אנחנו כבר לא מדינה דמוקרטית. חבל שביבי לא הכריז על זה
אבל ביבי גם לא מסוגל להכריז על גבולות המדינה שלנו אז…
"שוויון" למגזר? עדיף למחוק את המילה חסרת משמעות מעשית מכל שיח ולשון!