הנתונים העולמיים מראים בבירור: אם אתם חלק ממשפחה שבה שני ההורים עובדים, הסיכון שלכם להיות עניים שואף לאפס
מדברים על עוני כל כך הרבה, עד שלפעמים עובדות יסודיות ופשוטות נעלמות מהעין. למשל: העובדה שאם אתם חלק ממשפחה שבה שני ההורים עובדים, הסיכון שלכם להיות עניים נמוך מאוד. אם שני ההורים עובדים במשרה מלאה, הסיכון לעוני נמוך אף מאחוז אחד.
נכון, מדובר אולי בעובדה בנאלית – כשאנשים עובדים הם מתפרנסים, מה חדש? – אך בשיח הפופוליסטי ששוטף לעתים חלקים בתקשורת טוב להזכיר גם עובדות פשוטות. הגרף הבא מבוסס על נתוני הביטוח הלאומי בדו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים 2014, שהתפרסם בסוף 2015.
כפי שניתן לראות, משפחה ללא הורים עובדים היא בעלת סיכון גבוה מאוד לעוני; גם משפחה עם מפרנס אחד נתונה בסיכון משמעותי של 25%. בקרב משפחות שבהן שני ההורים עובדים התמונה משתנה והסיכון לעוני יורד ל־5.6%, ואם שני ההורים עובדים במשרה מלאה רמת הסיכון צונחת ל־0.9 אחוז בלבד. במילים אחרות: משפחה עם שני הורים עובדים היא הביטוח הטוב ביותר מפני עוני.
כמובן, הנתונים האלו אינם ייחודיים לישראל. בדו"ח של ה־OECD משנת 2009 שסקר את הנושא בהרחבה, הופיע הגרף הבא:
זהו גרף מורכב מעט, אך אם תתמקדו במשולש השחור תוכלו להבחין בשיעורי העוני בקרב משפחות עם ילדים שבהן שני ההורים עובדים; העיגול הכחול מסמן את שיעורי העוני בקרב משקי בית עם שני הורים שרק אחד מהם עובד. ישראל איננה מופיעה בגרף, ויש להסתייג מהשוואה ישירה בין שיטות החישוב של ה־OECD ובין שיטות החישוב של הביטוח הלאומי – אך המסקנה ברורה: אם שני ההורים עובדים, הסיכון לעוני במדינות ה־OECD יורד אל מתחת ל5%; אם הורה אחד עובד, הסיכון לעוני הוא כ־16%.
הנתונים בגרף הם מלפני המשבר הכלכלי של 2008, שהרע את התמונה; בנוסף, ככל ששיטות החישוב של ה־OECD דומות לאלו של הביטוח הלאומי, ועד כמה שניתן להשוות את נתוני אמצע שנות האלפיים לנתוני 2014 בישראל, מדובר בנתונים המעידים כי לישראל יש מקום לשיפור; אך אלו הסתייגויות שוליות יחסית. העניין המרכזי הוא שבאופן אוניברסלי, משפחות מתפקדות עם שני הורים עובדים נמצאות בסיכון נמוך מאוד לעוני.
כך נכתב גם בדו"ח באתר האיחוד האירופי, שהתפרסם במרץ האחרון: "מודל המשפחה עם המפרנס האחד כבר לא נראה מספיק כדי לגונן על משפחות מפני עוני", נכתב. "ככל שהיקף העבודה בקרב המשפחות עולה, הסיכוי לעוני יורד. גורמי סיכון אחרים קיימים, אך מצב התעסוקה של הורים הוא הגורם המשמעותי לתנאים שבהם ילדים גדלים וההזדמנויות שלהם בטווח הארוך".
סוגיית העוני מצריכה דיון רחב במישורים נוספים. כך למשל, צריך לבחון רפורמות במערכת הקצבאות של ביטוח הלאומי, לשאול שאלות בנוגע למדיניות המלחמה בעוני, ולבחון את מערכת התמריצים במשק. חשוב לעסוק ביוקר המחיה. בנתונים שהצגתי כאן אין יומרה לפתור מצבים שבהם הורים אינם מסוגלים לעבוד, להתעלם מסיטואציות מורכבות של משפחות חד־הוריות או למתוח ביקורת על אורח החיים החרדי.
ובכל זאת, לפני כל הדיונים ואחרי כל הטענות, חשוב לזכור גם אמת פשוטה שאין בלתה: הביטוח הטוב ביותר כנגד עוני הוא לחיות במשפחה מתפקדת שבה שני ההורים עובדים. קחו את זה לאן שאתם רוצים.
פשוט תחלק את מספר העובדים במספר הדירות
פעם מנה של 1 היה מספיק לא להיות בעוני
היום מנה של 2 או יותר – זה מספיק (לא תמיד) לא להיות בעוני
מה יהיה עוד כמה שנים? תמליצו על קומונות??
מתי מנה של 1 הספיקה ?
האמת היא, שהעלייה בביקוש לדיור וממילא במחירים שלו, מושפעת מאוד גם מהשינויים בדפוס המסורתי שבו לפחות שני מבוגרים חיים בכל יחידת דיור. זאת- בשל האיחור בגיל הנישואין מחד, והגירושין מאידך..
אם בעבר שני מבוגרים ו3-4 ילדים חיו בדירת 3 חד', 60 מ"ר, היום אותה משפחה חיה לא פעם ב-2 דירות, שביחד תופסות הרבה יותר מכפליים מטראז'. העלויות בהתאם.. גם לאלו שלא מתגרשים..
יש מספיק דירות בפריפריה
מי שמתעקש לגור בשד' רוטשילד מצדי שיגור באוהל
מה יהיה אלה, כל כתבה תגיבי??
מאיפה המצאת שפעם מפרנס אחד הספיק? מאופק הדמיונות של אלת החלומות? פעם אפילו לא מדדו את זה.
חברים – אם אין לכם ולילדכם שום בעיית דיור – אשריכם
אולי אתם לא גרים בישראל (מתנחלים?)
אבל ספסור הקרקעות, הריבית הנמוכה, להקות משקיעים ויהדות הגולה שמשקיעה כאן כדי להימלט ממס ירושה בארצם – כל אלה הוסיפו מליון שקל הוצאה על דיור לכל משפחה בזמן שלטון ביבי
אהה סליחה – בעשר שנים האחרונות
אולי יש לכם פשוט כוח סבל חזק. מענים אתכם כלכלית ועדיין לא תאשימו את ביבי במחדל הדיור.
אני בטוח מישהו מעריך את זה…
תעבדו בלי להתחתן ותהיו עשירים
תלמדו, תמצאו עבודה טובה – ורק אז תתחתנו ותעשו משפחה. זו הנוסחה להצלחה מובטחת ולא חתונה ולידת ילדים בגיל צעיר.
ובפרישה, עם כספי הפיצויים – תוכלו גם סוף סוף לקנות דירה בפתח תקווה…
סיבה ומסובב קלאסי:
אם אשחק הרבה כדורסל לא אהיה יותר גבוה!
משתלם לצאת לעבוד רק כשההכנסות מהעבודה גבוהות מההוצאות הנגרמות בעטיה.
אותם זוגות שעובדים במשרה מלאה הם אלו שמראש מרויחים משמעותית שכר יותר גבוה מהשכר הממוצע של נותני השרותים.
אצל הרבה זוגות (כמקובל בישראל עם שלושה ילדים) האשה בוחרת לעבוד במשרה חלקית או לא לעבוד בכלל כי זה יותר משתלם כלכלית.
כדי שמשפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה תתנהל בצורה נאותה צריך לשכור את שרותיהם של צהרונים, שמרטפים, מורים פרטיים, מנקות, מבשלות, הסעות של הילדים לחוגים ולביה"ס, ולשלם על משלוחי קניות
וצריך להחזיק רכב נוסף על כל המשתמע.
בבתים בהם שני בני הזוג עובדים ולא נעזרים בשרותים הנ"ל- הבית מבולגן הילדים הם לוקחים לחם עם שוקולד כל היום ואף אחד לא מדריך אותם בשיעורי הבית ויש הזנחה.
השרותים בתשלום שהזכרתי הם חיוניים לשמירה על רמת החיים ולהשוואה ואי אפשר להתעלם מהתשלום עבורם כשעושים את השיקול הכלכלי האם על שני בני הזוג לעבוד במשרה מלאה או שאחד מהם (בד"כ האשה) יעבוד במשרה חלקית או לא יעבוד כלל ויטפל בבית.
ברור. והרי לכם דוגמה. אבא היה יוצא העדה החרדית אמא עלתה לארץ בגפה. רק אבא עבד כעובד דפוס לא קבלנו מעולם עזרה מאף גוף לא היינו רעבים או עירומים כי אמא התנהלה בחכמה. אנו הילדים הבנו בלי שהטיפו לנו בבית שאם רוצים להתקדם (כי לא יעזרו לנו), עלינו ללמוד ולעבוד ולהתפרנס. גדלנו ב"ה עם תארים אקדמים ועבודות מסודרות ואנחנו, תודה לא-ל מסודרים.
(בלי להוציא מהחשבון משפחות או יחידים שכן זקוקים להכוונה או עזרה).
ישנה עוד אופציה: לא לעשות ילדים (העולם סובל מפיצוץ אוכלוסין), לא להתחתן (מקסימום הסכם ממון), ולא יהיה חסר לכם כסף גם לעת זיקנה. מי שמרגיש צורך להיות הורה שיאמץ. העולם לא זקוק לאנשים נוספים, אבל ישנם כאלה שכבר כאן ומחפשים בית.
ומה עם העובדה שישנן הרבה משפחות שבהן שני ההורים עובדים במשרות מלאות ועדיין נמצאות מתחת לקו העוני?