איראן בבעיה קשה: הכירו את הקבינט החדש של טראמפ

את הרשימה המתגבשת לקבינט של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ אפשר לראות גם כסוג של הצהרת כוונות. המינויים המסקרנים מעידים כי הכאוס והתזזיתיות של קמפיין הבחירות לא הסתיימו עם היוודע התוצאות.

חלק מהמועמדים שנבחרו עד כה הם תומכים מוכרים של טראמפ, ולקחו חלק כזה או אחר בקמפיין; חלק אחר הם דמויות מוכרות בסביבה הרפובליקנית, גם אם הם לא תמכו בו לאורך כל הדרך; וישנה הקבוצה השלישית, שמורכבת משלל דמויות חדשות לגמרי בעולם הפוליטי. חשוב לציין שהקבינט אינו זהה לחוג היועצים של טראמפ. טראמפ ימשיך להתייעץ עם האנשים שהוא סמך עליהם עד כה, כמו ניוט גינגריץ' וג'וליאני, גם אם הם לא יקבלו שום תפקיד רשמי, וגם עם בני משפחתו שמנועים מלקבל תפקיד רשמי. על המועמדים לקבינט לקבל את אישור הסנאט, ואם להתחשב ברוב הרפובליקני זה לא אמור להיות קשה מדי.

המועמדים הרלוונטיים ביותר למדיניות החוץ האמריקנית, ולכן גם לישראל, הם המועמדים למזכיר המדינה, ההגנה והיועץ לביטחון לאומי. מתוך השלושה שבהם בחר טראמפ, רק היועץ לביטחון לאומי, הגנרל מייק פלין, הוא דמות מוכרת מסביבתו של טראמפ; שני האחרים הם אמנם דמויות מוכרות בתחומיהם, אך חדשים לעולם הפוליטיקה.

מייק פלין תמך בהתלהבות בטראמפ לכל לאורך הקמפיין. פלין כיהן בעברו כראש המודיעין הצבאי האמריקני, ועזב, לטענתו, לאחר התכתשויות עם ממשל אובמה, במיוחד סביב נושא הפלת משטר אסד. פלין הוא דמות לא קונבנציונלית, שמתבטא בנחרצות ובבוטות – הרבה מעבר לגבולות התקינות הפוליטית. כך למשל הוא אמר בעבר שהאסלאם הוא סרטן. מדובר בתומך חזק של ישראל, והוא גם תקף את הסכם הגרעין האיראני. פלין, כמו רבים ממקורבי טראמפ ומורדי הממסד הביטחוני האמריקני, הוא בעל קשרים טובים עם רוסיה, ואף הועסק בעבר על ידי הערוץ הרוסי הרשמי RT.

המועמד למזכיר ההגנה הוא הגנרל המוערץ ג'יימס מטיס, המכונה "מד דוג" (כלב משוגע), לשעבר מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן. מטיס הוא דמות צבעונית הידוע באמירותיו הבוטות. הוא היה אהוב על חייליו ומוערך מאוד על ידי הממסד הביטחוני האמריקני. מטיס פרש מהצבא סביב מחלוקת עם ממשל אובמה ביחס לאיראן, וגם הוא התבטא בחריפות בנוגע לאיום שבאסלאם הפוליטי.

מטיס רואה באיראן את האיום המרכזי ליציבות המזרח התיכון במיוחד לנוכח הבחישה של איראן בסוריה, עיראק, תימן, בחריין, לבנון ומול ישראל. זאת, בניגוד לעמדה הרשמית של ארה"ב, הרואה באיראן גורם שאפשר לשתף אתו פעולה כדי להביא ליציבות במזרח התיכון. במובן זה מינוי מטיס הוא בשורה טובה מאוד לישראל.

לעומת זאת, בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני, מטיס מאכזב יותר. הוא ביקר את ההתיישבות היהודית ביו"ש, וטען שהיא מקשה על ארה"ב לעבוד במזרח התיכון בגלל שתמיכתה בישראל פוגעת בתדמיתה באזור. הוא תומך נלהב בפתרון שתי המדינות, אמר שהסטטוס קוו איננו בר-קיימא ואפילו שיבח את מאמציו של ג'ון קרי לפתור את הסכסוך. יש לציין כי זה יוצא דופן רק ביחס לשאר המינויים של טראמפ; אחרי הכל, זוהי גישה מדינית נפוצה בוושינגטון ובמחלקת המדינה.

חידת מזכיר המדינה

המועמד המסתורי ביותר, שקשה לאמוד את נטיותיו, הוא גם החשוב ביותר: המועמד למזכיר המדינה, רקס טילרסון. טילרסון הוא מנכ"ל ענקית הנפט אקסון-מוביל, והוא בילה בחברה את כל חייו המקצועיים. אין לו ניסיון קודם בממשל או פוליטיקה. הוא נחשב רפובליקני, אך לא תמך בטראמפ, ובפריימריז תרם לקמפיין של ג'ב בוש. בתור מנהל החברה והמנכ"ל שלה הוא ניהל משא ומתן עם רבות מממשלות העולם, וביניהן עם ממשלת רוסיה, שאף העניקה לו "אות ידידות".

למרות שלטילרסון אין היכרות קודמת עם טראמפ, הוא הומלץ בחום על ידי מזכיר ההגנה לשעבר רוברט גייטס ומזכירת המדינה לשעבר קונדוליזה רייס (שיושבת בדירקטוריון של חברת הנפט שברון). הוא הגיע לפגישה עם טראמפ, ולפי דיווחים, הם הסתדרו מצוין.

המינוי מגיע אחרי לבטים פומביים רבים של טראמפ סביב איוש התפקיד. הוא התלבט בין רומני, מהלך שהיה מעצבן את תומכיו אבל שולח מסר מרגיע לממסד ומסר מאחד למפלגה הרפובליקנית, לבין ג'וליאני, שהסיר את מועמדותו, כנראה בעיקר בגלל ניגודי אינטרסים וקשרים בעייתיים שהתחילו לצוף בתקשורת. ועל הפרק עמדו גם מועמדים אחרים, בין היתר הגנרל פטראוס. בסופו של דבר טראמפ זנח את השיקולים הפוליטיים ובחר במועמד שהסתדר איתו הכי טוב.

קשריו של טילרסון עם רוסיה, גררו ביקורת ציבורית, בין היתר מצד סנאטורים רפובליקנים חשובים, כמו ג'ון מקיין ולינדזי גרהם. במידה והם יתמידו בהתנגדותם, קולותיהם יצטרפו לקולות הדמוקרטים שצפויים להתנגד, וספק אם יהיה רוב בסנאט שיאשר את המינוי. מכיוון שכך למרות ההכרזה הרשמית, המינוי מוטל למעשה בספק, במה שיכול להיות אחד המשברים הראשונים בין טראמפ לבין הממסד הרפובליקני.

מכיוון שדעותיו הפוליטיות של טילרסון אינן ידועות, לא ברור מהן עמדותיו בנוגע לישראל. כאיש תעשיית הנפט יש לו קשרים ענפים למדינות ערב בכלל, ולמדינות המפרץ בפרט. גם עמדתו ביחס לאיראן לא ברורה, אך כמנכ"ל אקסון הוא הביע עניין בקשרים עסקיים עם איראן בעקבות הסכם הגרעין והסרת הסנקציות. השאלה עד כמה עסקיו ישפיע על עמדותיו נותרת, נכון לעכשיו, חידה בלתי פתורה.

בנוסף, ישנם דיווחים שטראמפ ימנה את ג'ון בולטון לסגן מזכיר המדינה. בולטון הוא דמות ידועה יותר: ניאו-שמרן אידאולוג ותיק, שהיה שגרירו של ג'ורג' בוש לאו"ם. הוא גם תומך ישראל נלהב והתבטא בעבר בעד העברת חלקים (כנראה שטחי A) מהרשות הפלסטינית לשלטון ירדני. בולטון הוא אמנם נץ, שדעותיו לגבי תפקידה של ארה"ב בעולם שונות מאוד מטראמפ, אך גם הוא דמות לא שגרתית, שמוכן להיות מאוד לא פוליטיקלי קורקט.

בא לעבוד

מועמדים אחרים בעלי רלוונטיות למדיניות חוץ ולישראל הם המועמדת שלו לשגרירה באו"ם ניקי היילי, והמועמד לראשות ה-CIA מייק פומפאו.

היילי היא המושלת של דרום קרוליינה, ללא ניסיון קודם במדיניות חוץ, והיא רפובליקנית מוערכת שלא הייתה מתומכי טראמפ. גם היא תומכת נלהבת של ישראל, שקידמה חקיקה נגד BDS במדינתה והתנגדה להסכם עם איראן. את המגמה כבר בטח הבנתם: בדומה להיילי, גם פומפיאו תומך ישראל והתבטא בעבר באופן קשה נגד ההסכם עם איראן.

קשה לומר מה עומד מאחורי בחירותיו של טראמפ. דבר אחד שמסתמן בבירור כקריטריון מרכזי הוא יחסים טובים במישור האישי. הוא מעדיף מועמדים שמגיעים מרקע דומה לשלו או שיש לו כימיה טובה איתם, מאשר מועמדים שיחזקו בריתות פוליטיות. מעבר לכך, רבים מהם ידועים כדמויות בוטות ולא שגרתיות, בין אם בעולם העסקים (וילבר רוס, המועמד שלו למזכיר הסחר) או בעולמות הפוליטיקה והמנהל הציבורי (הגנרל מטיס, למשל). בולטים בכמויות חריגות בקבינט הזה גנרלים (גם המועמד למזכיר ביטחון המולדת הוא גנרל לשעבר) ואנשי עסקים בלי ניסיון פוליטי.

חלק מהמינויים הם תורמים ותיקים של מפלגה הרפובליקנית, אך לא סביר כל כך שהוא בחר בהם מהסיבה זו. יותר הגיוני שהוא עשה זאת בשל העובדה שכבעלי הון הם בעלי רקע וניסיון דומים לשלו שתמכו בו (ולכן גם תרמו). בפוליטיקה האמריקנית מקובל לגמול לתורמים במינויים, אך בדרך כלל מדובר במינויים מדרג נמוך יותר, כמו שגרירים בחו"ל, ולא בתפקידי קבינט. מה עוד שטראמפ הוא אחד המועמדים הפחות תלויים בתורמים בפוליטיקה האמריקאית מזה שנים.

רבים מהמועמדים ביטאו בעבר אמירות הסותרות משמעותית חלקים מהמצע של טרמאפ; זה כמעט מובן מאליו – היות ועמדותיו כה שונות מהעמדות השמרניות והרפובליקניות הרגילות. דוגמאות לכך הן היחס החשדני לרוסיה אצל מטיס (יחס רגיל עבור הממסד הביטחוני האמריקני והשמרנים) והתמיכה הכמעט מובנת מאליה של רוב המועמדים בסחר חופשי.

בעקבות המינוי טרחו רובם ליישר קו עם הבוס החדש, לפחות חלקית. בטסי דבוס, למשל, המועמדת למזכירת החינוך מייצגת עמדות שמרניות במדיניות חינוכית, ובעיקר היא תומכת נלהבת ב"שיטת השוברים" (ואוצ'רים). אך היא גם תמכה ביוזמת ה-Common Core, מדיניות של סטנדרטים חינוכיים אחידים שנקבעים על ידי הממשל הפדרלי, ומצמצמים את עצמאות המדינות. טרמאפ ותומכיו התנגדו למדיניות זו והבטיחו לשנות אותה ולהשיב את מלוא הסמכויות למדינות. כאמור, לפני זמן קצר דבוס יישרה קו, והביעה תמיכה בביטול מדיניות ה-Common Core.

זו עדות נוספת לכך שטראמפ מתכוון להיות זה שנותן את הטון המרכזי בממשל, ולרכז סביב עמדותיו את המדיניות.

אך יותר מכל, הקבינט המסתמן מלמד שטראמפ הוא אחד שבא לעבוד. ההעדפה העקבית שלו לבחור מועמדים על פי כישוריהם ויחסי העבודה שלהם, ולא לערב בהחלטותיו שיקולים פוליטיים ותדמיתיים, ממשיכה את המגמה האנטי-ממסדית והלא קונבנציונלית שהוא הוביל בקמפיין. האם האסטרטגיה הזו תצליח? זאת יקבע רק מבחן התוצאה.