השר לשעבר יעלון מפרסם מאמר ב'פוריין אפיירס' ומציע אלטרנטיבה חדשה־ישנה נגד חסידי הנסיגות והמו"מ עם הפלסטינים. בכך הוא מבקש למצב עצמו כאלטרנטיבה שלטונית, אך להתבדל מהמרכז־שמאל
לפני כחצי שנה התפטר משה (בוגי) יעלון מתפקידו כשר הביטחון. נדמה שבמערכת הפוליטית לא הופתעו מהצעד הזה; הקרע שנוצר בינו ובין ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות נאומו של סגן הרמטכ"ל בערב יום השואה ופרשת אלאור אזריה, היה בלתי ניתן לאיחוי. בעת פרישתו הבהיר הרמטכ"ל לשעבר כי הוא נוטל "פסק זמן" בלבד, וכי בכוונתו לשוב בהמשך לעשייה פוליטית. אט אט צפים עוד רמזים לכך שפסק הזמן הזה עומד לפוג. האחרון שבהם התגלה ביום שישי האחרון בדמות מאמר ארוך שפרסם יעלון תחת הכותרת המבטיחה והמעט יומרנית: "הדרך לשלום במזרח התיכון".
במאמר, שיודפס בגיליון ינואר של כתב העת האמריקני היוקרתי 'Foreign Affairs', טוען יעלון כי כל המאמצים שנעשו עד כה להשגת הסכם קבע בין ישראל והפלסטינים נידונו מראש לכישלון כיוון שהיו מבוססים על סט הנחות שגוי. אם נמשיך ללכת בדרך שבה הלכנו עד כה, הוא צופה, לא זו בלבד שלא נשיג את השלום המיוחל – אלא שאף נתרחק ממנו.
הביקורת העיקרית של יעלון מכוונת לתפיסה המקובלת שלפיה הפתרון לסכסוך כבר קיים, בבחינת הושט היד וגע בו, וכל שנדרש מהצדדים הוא ביצוע ויתורים מסוימים שניתן להגדיר במשא ומתן. גישה כזו מציתה שוב ושוב את התקווה להשיג הסכם במהלך בזק, תקווה שהתעוררה בפעם האחרונה עם הבטחתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי ביולי 2013 להשיג הסכם "תוך תשעה חודשים". לדעת יעלון זוהי אשליה מסוכנת, משוללת יסוד מציאותי. אשליה זו נובעת לדבריו מארבע תפיסות מוטעות, ולפירוקן מוקדש חלק הארי של המאמר.
ארבע קונספציות מוטעות
התפיסה המוטעית הראשונה על פי יעלון, היא זו הגורסת כי המכשול העיקרי לשלום טמון בהחזקת ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. החלטה 2334 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם בשבת האחרונה, היא דוגמה נוספת למרכזיות הטענה השחוקה עד דק: רק נסיגה ישראלית לקווי 1967 מפרידה בינינו ובין השלום הנכסף. ולא היא; יעלון מזכיר לקוראים את הסירוב הפלסטיני להצעות ועדת פיל ולהצעת החלוקה של האו"ם עשרות שנים לפני מלחמת ששת הימים, ולמקרים נוספים שבהם מסמסו הפלסטינים הצעות ישראליות לנסיגה מרוב רובו של השטח (של אהוד ברק בשנת 2000, ושל אהוד אולמרט בשנת 2008).
הסיבה האמתית לכישלון היא סירובם העקרוני של הפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והתכחשותם לעובדה בסיסית עוד יותר: זכותו של העם היהודי לריבונות במדינה משל עצמו. לדברי יעלון, הוא הבין זאת כאשר כיהן כראש אמ"ן בתקופת תהליך אוסלו, ונוכח לדעת כי הציפייה שיאסר ערפאת יחליף את חברבורות מלחמת־החרמה שלו כלפי מדינת ישראל איננה עומדת להתגשם. דבקותו של אבו־מאזן בגישה סרבנית זהה מוכיחה, לדעת שר הביטחון לשעבר, כי השאלה המרכזית שעל הפרק איננה שאלת הגבולות אלא עניין עמוק בהרבה: עצם הלגיטימציה הבסיסית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית.
מכאן נובע שפתרון הקסם לסכסוך אינו טמון בפינוי ההתנחלויות מיהודה ושומרון, כפי שמציעה התפיסה המוטעית השנייה שמזכיר יעלון. הסיבה לכך היא שההתנגדות הפלסטינית במהותה איננה לנוכחות ישראלית במקום מסוים משטח ישראל, אלא לנוכחות במקום כלשהו מהשטח. כל עוד לא יתרחש שינוי פרדיגמטי בגישתם של מנהיגי הפלסטינים כלפי זכות הקיום של מדינת ישראל – ואולי חשוב מכך, בגישת הציבור הפלסטיני עצמו – כל שטח שישראל תיסוג ממנו יהפוך בהכרח לקן מחבלים. בפרפרזה על דברי אלברט איינשטיין, יהיה זה סימן לחוסר שפיות אם ישראל תנסה לחזור על ניסוי הנסיגה שלה מרצועת עזה בקיץ 2005, ותצפה שהפעם התוצאות יהיו שונות.
בהמשך המאמר דוחה יעלון קונספציה שלישית, זו שהאוחזים בה סבורים כי עד ההגעה להסכם קבע הדבר הנכון הוא ליצור הפרדה מלאה בין הישראלים לפלסטינים. דוגמאות לתפיסה הזו ישנן לרוב, ואך לפני כמה חודשים התבשרנו כי השר לשעבר חיים רמון מוביל יוזמה חדשה, "התנועה למען ירושלים היהודית", שמטרתה בדיוק זו: היפרדות מלאכותית מהכפרים הפלסטיניים במזרח העיר על ידי הקמת מכשול פיזי וניתוק מוניציפלי. מלבד חוסר הריאליות של מהלך כזה, יעלון מפרט מדוע תוצאותיו הישירות יפגעו בעיקר בפלסטינים, התלויים בקשר עם ישראל הן מבחינה כלכלית הן מבחינה ביטחונית.
לבסוף מתפנה יעלון לניתוח ההנחה הרביעית, הטוענת כי פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים הוא המפתח שיוביל ליציבות כללית במזרח התיכון. תמוה ככל שהדבר יישמע, הנחה זו עמדה במרכז השיח הבינלאומי תקופה ארוכה, והובילה לעיסוק הלא־פרופורציונלי בסוגיה שכיום ברור כי היא זניחה יחסית. אירועים משמעותיים בהרבה ליציבות האזורית כמו מלחמת האזרחים בסוריה, סכסוך השבטים בלוב, קריסת המדינה בתימן או שרשרת המהפכות במצרים – התרחשו ללא כל כל קשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני; לשיטת יעלון, ההתעקשות לפתור קודם כול את הסכסוך ממערב לירדן ולהציב אותו כמשימה הראשונה במעלה היא עוול מוסרי ועיוות דיפלומטי, המעוורים את עיני הקהילה הבינלאומית מלראות פשעים חמורים ודחופים יותר.
מאותת לממשל טראמפ
אז על מה מציע שר הביטחון לשעבר לבסס את המשא ומתן, אחרי שפירק בזו אחר זו את ההנחות המקובלות? ובכן, כאן טמון חידושו המרכזי של יעלון, המציע להפוך את סדרי הדיפלומטיה: במקום לראות במשא ומתן את נקודת הזינוק, יש לארוז אותו עד סוף התהליך; במקום גישות הדוחפות לתכנן את השלום 'מלמעלה למטה', יש לחדש את השיטה המבקשת להצמיח אותו 'מלמטה למעלה'; לחיצות ידיים על מדשאות הבית הלבן יפות להדפסה על גבי כרזות ובולים, אבל אם אין להן יסודות היצוקים במציאות עצמה – הן חסרות ערך; רק לאחר שהיציבות, ההכרה ההדדית ושיתוף הפעולה יבואו לידי ביטוי במציאות היומיומית, טוען יעלון, ניתן יהיה לשקף אותם בעזרת משא ומתן ובהסכם שלום. קודם היישום ואחר כך החתימה, ולא להפך.
לזכותו של יעלון ייאמר כי הוא מדבר בעברית ובאנגלית באותה שפה. כבר בשנת 2008, כאשר היה עמית בכיר במכון אדלסון ללימודים אסטרטגיים במרכז 'שלם', הסביר יעלון באופן דומה את כישלון הסכם אוסלו, במאמר שפרסם בכתב העת המנוח 'תכלת':
דוקטרינת אוסלו כשלה משום שרתמה את העגלה לפני הסוסים: הפלסטינים קטפו הישגים מדיניים אף שלא הוכיחו כי יש ביכולתם – או בדעתם – ליצור מציאות של סדר ויציבות בשטחים שנמסרו לשליטתם. אמת, ישראל תבעה ללא הרף מן הרשות לעמוד בהתחייבויותיה ולנקוט את המהלכים הנחוצים כדי לפרק את תשתיות הטרור שהוקמו בגדה וברצועה; אך העובדה שדרישות אלו הושבו ריקם, מסיבות שונות ומשונות, לא הפריעה למדינאים ישראלים לנהל משא ומתן דיפלומטי עם נציגים פלסטינים על דמותו של "הסדר הקבע".
[…] אם ברצונה להימנע ממשגי העבר חייבת ישראל לאמץ גישה חדשה, מפוכחת יותר, במדיניותה כלפי הפלסטינים. גישה כזו צריכה להתמקד בטיפול יסודי, "מלמטה למעלה", בתחלואיה של הרשות ושל החברה הפלסטינית – טיפול פרגמטי, דקדקני, סבלני – במקום בחתירה לפתרון מדיני גרנדיוזי אה־לה אוסלו, המתיימר להתיר באבחה אחת, "מלמעלה למטה", את התסבוכת ביחסי שני העמים.
שמונה שנים חלפו מאז כתיבת המאמר הזה, ולא מעט השתנה; מכון אדלסון נסגר, ויעלון כבר אינו חוקר אלא שותף בכיר בקביעת המדיניות הישראלית – בעבר, וכנראה גם בעתיד. לכן יש לשים לב למשמעויות הפוליטיות העולות מהמאמר הנוכחי, הנחלקות לשלוש: ראשית, אם מאן דהוא פיתח תקוות כי יעלון עזב את הליכוד כדי לחבור למפלגת שמאל/מרכז – הרי שהן עתידות להתפוגג לחלוטין לאחר קריאת המאמר. מפלגות כמו העבודה, יש עתיד או כולנו מעמידות בראש מצען את ההתחייבות למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית – התחייבות שיעלון מתנגד לה כאמור בתוקף.
שנית, המאמר מפנה חיצים מרומזים גם כלפי הצד הימני של המפה הפוליטית, ובעיקר כלפי חוסר הבהירות האסטרטגית שמאפיינת – לשיטת יעלון – את ראש הממשלה בנימין נתניהו. למעשה, בכתיבת המאמר הפרוגרמטי מבקש יעלון לבדל עצמו מנתניהו, תוך חזרה על הביקורת שמתח עליו בעבר, כשאמר שהוא מובל בידי "גורמים קיצוניים בליכוד". כחלק מההכנות לחזרתו אל הזירה הפוליטית, יעלון מנסה לצייר עצמו כדמות בעלת חזון ברור ודרך סלולה; יש להניח כי זהו איתות מכוון כלפי מתחריו על הגה מפלגת השלטון, במאבק שעתיד להתרחש במוקדם או במאוחר.
שלישית, אין להתעלם מהעובדה כי למרות שלל במות ישראליות שבהן היה יכול יעלון לפרסם את המאמר, הוא בחר לפרסם אותו באנגלית. העיתוי, חילופי המשמרות בבית הלבן, גם הוא אינו מקרי; שר הביטחון לשעבר מעוניין שגם מעבר לים הוא יזוהה עם חזון יציב ומבוסס למזרח התיכון הבוער, וכאישיות פוליטית שניתן לעבוד איתה. יעלון יודע כי בכירי ממשל טראמפ קוראים את כתב העת שבו בחר לפרסם את המאמר, ואין ספק שהמאמר מכוון גם, ואולי בעיקר, לעיניהם.
דרך ארוכה קצרה
המציאות שבה בכירים במערכת הציבורית חושפים בפני הציבור את השקפת עולמם היא מבורכת, ובכך מצטרף יעלון לשרת המשפטים איילת שקד ולשרת התרבות מירי רגב – שאף הן פרסמו מאמרים ציבוריים בנוגע לעמדותיהן בסוגיות שבאחריותן.
אחר זאת, חשוב לציין שיעלון לא המציא את הגלגל. התפיסה שהוא מציג במאמר הנוכחי איננה חדשה – וימיה כמעט כימי הציונות; במאמר שפרסם בגיליונו השני של כתב העת 'השילוח', תחת הכותרת "מה יבטיח את קיומנו?", מראה ד"ר יגיל הנקין כי תפיסה זו עמדה בבסיס תפיסת הביטחון של מנהיגי הציונות ומדינת ישראל הצעירה כמו זאב ז'בוטינסקי ודוד־בן גוריון. הללו, טוען הנקין, סברו כי "הסכמים הם אופן של ייצוג שלום קיים וריאלי, ולא אופן של ייצור מצב כזה. לפי תפיסה זו, רק אחרי שלמעשה ישרור שלום, יהיה טעם לחתום על הסכם שלום; ומכיוון שמציאות של שלום אינה ריאלית, אין סיבה לחתור לחתימה על הסכם".
בהמשך מאמרו מדגים הנקין כי התפיסה הזו אמנם ננטשה החל מאמצע שנות השבעים – אבל כיום היא שוב מנחה את מנהיגי ישראל, ובראשם (בניגוד לביקורתו של יעלון) בנימין נתניהו. אכן, מדיניות כזו דורשת זמן, התמדה ומאמץ; היא איננה מתיימרת להפריח הבטחות חסרות בסיס בנוגע לעתיד, ואיננה מספקת "תמונת ניצחון". ובכל זאת, כפי שטוען יעלון בסוף מאמרו, שיטה כזו "מזמנת את הסיכוי לשלום אמיתי בנקודה כלשהי בהמשך הדרך; שלום ששיטת המשא ומתן 'מלמעלה למטה' – לעולם לא תוכל לייצר".
לנוכח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, ולקראת ארבע שנים שבהן צפויה לנשב רוח שונה מן הבית הלבן – אני סבור כי יעלון צודק. טוב תעשה ישראל אם תזנח, לפחות לזמן־מה, את הסגידה לעגל המשא ומתן. בשלב זה על ישראל לפעול ליצירת מציאות איתנה ויציבה של הכרה הדדית ושיתוף פעולה ריאלי בינה ובין הרשות הפלסטינית, ובינה ובין והציבור הפלסטיני הרחב. את השלום נעשה כך, או שלא נעשה בכלל.
______________
דביר שוורץ הוא סטודנט לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי 'שלם', ועורך־משנה של כתב העת להגות ולמדיניות 'השילוח'
זוהי ראיה ריאלית של המזה"ת, והבנה של המנטליות השוררת בה. אין פה חדש, יעלון כתב את הדברים בספרו "דרך ארוכה קצרה" לפני כשמונה שנים, ואני נוטה להסכים עם הכתוב בו: אין פתרונות קסם, ולא יהיה שלום עם אויב שלא מוכן לעשות שלום.
תיקון טעות: איינשטין לא אמר שלעשות אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה זהו חוסר שפיות
בוגי הבין מה שרוב הימנים לא מבינים:
כדי להציג תפישה חדשה (וצריך תפישה חדשה)
כדי לשבור דוגמות קיימות (וצריך לשבור)
צריך להציג תפיסה מגובשת ברמת פירוט גבוהה
צריך לבדוק שזאת תפישה מגובשת שבאה לתת מענה דמוקרטי וחזון לכל הבעיות
בקיצור הימני הזה צריך להיות ברמה גבוהה יותר אפילו מהשמאל הקיים. לפחות ב- 2 תחומים:
1. חדשנות
2. הבנת טובה יותר של האויב
אני לא מבין מדוע הימנים של היום חוגגים עם רמה נמוכה וללא פתרון כלל
אני חוזר – זה לא שיש פתרון והוא לא מוסכם, זה לא שיש כמה חלופות ולא החליטו ביניהם
אין פתרון.
לביבי אין מושג מה יקרה, אין לו תכנון (חוץ מלהתחמק מחקירה בעניין הצוללות)
ככה המדינה תתרסק. אנחנו חוטפים סתירות מהעולם ולא לומדים (חושבים שצריך להחזיר מכות לכל העולם)
אין סיבה שהימנים יהיו ברמה נמוכה. אין סיבה שאתרים ימנים יעסקו בעיקר בהסתרה והסתה (מהאמת). זה צריך להיות הפוך!!!
אתה קצת ממהר להתלהב. בניית השלום "מלמטה למעלה", והמתנה לפלסטינאים שיתקנו את דרכיהם הנלוזות לפני חידוש המשא ומתן, זהה בפועל ל"ניהול הסכסוך" ול"אין פתרון"
(וסליחה שאני ימני נמוך מצח, נמוך ציפיות, ונמוך בכלל. אבל זה מה שמבינים כשקוראים, ולא מערבבים משאלות לב עם מה שנאמר בפועל)
הבעייה אינה טמונה בהבנה ובראייה מפוכחת כזו או אחרת של המציאות הסובבת אותנו. בטוחני שמרבית הפוליטיקאים, הן מימין והן משמאל, שעסקו בעניין, מכירים את המציאות כפי שתאר אותה יעלון. הבעייה טמונה בפתרון למצב. יעלון מציע סוג פתרון שספק אם יש לו ייתכנות מעשית, השונה מכל הפתרונות האחרים שנוסו או הוצעו בעבר. אי אפשר להכריח צד אחד לפעול ולחשוב באמות המידה ובתפיסת העולם התואמת את אלו של הצד האחר. תהליך שינוי תפיסות עולם הוא ארוך מאוד ותולדה של שינוי פנימי. אנחנו לא נוכל לכפות, או להדריך או לשכנע את הצד הפלסטיני לשנות את תפיסתו כלפי ישראל. הדבר צריך לנבוע מתהליך פנימי שלהם. לכן הפתרון האפשרי היחיד הוא להיפרד מהפלשתינאים באורח חד-צדדי, עם כל המחיר והסיכון המשתמע להגברת פעילות עויינת מצידם, ולתת להם את הזמן להפנים את הצורך שלהם להכרה בקיומה של מדינת ישראל ובהסדר קיומי זה לצד זה. היפרדות שכזאת, תיתן גם למדינת ישראל אפשרות לעסוק גם בעניינים חשובים אחרים שלה, ולא להיות במצב בו העיסוק הבלתי פוסק בבעיית יו"ש גוזלת מאיתנו משאבים אדירים, הן כספיים והן נפשיים, המונעים מאיתנו לפעול ולטפל בבעיות בוערות אחרות של המדינה.
אבל כבר ניסינו את זה בהתנתקות מעזה. ומה לעשות, הם לא הפנימו כלום ולא השתנו בכלל. להפך, הם הקצינו יותר מתמיד ומאז הם יורים עלינו רקטות. וזה בדיוק מה שיקרה אם נצא מיהודה ושומרון. באמת נראה לך שנוכל לחיות עם זה? הרי עם שלטון החמאס בעזה אנחנו בקושי מסתדרים.
החתירה להיפרדות מהפלסטינים היא בדיוק אותו "עיסוק בלתי פוסק בבעית יו"ש" שגוזל משאבים רבים כל כך.
ממליצה ליעלון לכתוב מאמר נוסף בו הוא יפריך עוד אשליה מסוכנת, משוללת יסוד מציאותי. הנחת היסוד החמישית.
ההנחה השגויה היא שהמוסלמים מסוגלים לחיים של שלום עם מדינה יהודית. שאלו כל מזרחן שמכיר את ההיסטוריה של האיסלאם ואת האמונות שהוא מבוסס עליהם והוא יאמר לכם מיד כי אין חיה כזו באיסלאם.
היהודים הם האנטי-מוחמד (על משקל האנטי-קרייסט) של האיסלאם. לפי האיסלאם אפשר לתת ליהודים להמשיך לחיות רק כל עוד הם מושפלים, כנועים ונחותים וכפופים לאדוניהם המוסלמים, שרשאים להרוג אותם אם הם מעזים להתחצף ולהתנהג כשווים למוסלמי. יעברו דורות רבים אם בכלל עד שהאיסלאם ישנה את גישתו.
מדינת ישראל יכולה לחיות בשלום שברירי עם שליטים ערבים טוטליטריים במדינות מספיק רחוקות, שרואים תועלת אישית למשטרם מיחסים דיפלומטיים או כלכליים עם מדינת ישראל. מדינת ישראל לעולם לא תוכל לחיות בשלום עם מוסלמים שחיים בגבולה.
נכון – אסור להכליל. יש גם מוסלמים (שלא לדבר על ערבים נוצרים) שרוצים לחיות בשלום עם ישראל (הם כנראה מיעוט די זעום). לכל השאר מדינת ישראל צריכה להציע הצעת פיצויים נדיבה אם יעזבו מרצונם את האזור לטובת מדינה אחרת לבלי שוב. אם למרות זאת הם יישארו פה וינסו להילחם במדינה היהודית יש לסלק אותם ואת משפחתם.
לכל הסמולנים מכל הכתות והזרמים אציג שאלה:
האם יש למי מכם מענה שיסתור את הכתוב במשפט אחד ואו אפילו חלק ממשפט מהתגובה מס 5 הגב׳ אליזבט רימיני?
זה בדיוק מה שיעלו התכוון. הסכם שלום יחתם רק לאחר שהערבים יציגו הוכחות שהם יכולים לעמוד בו – מה שלא יקרה לעולם.
זו הדרך הנוכנה, שמצד אחד אתה מראה שאתה שואף לשלום ויש לך פיתרון שנשמע ריאלי, מצד שני אתה יודע שזה לא יצליח ולעולם לא תקום מדינה פלסטינית – ואפילו לא אוטונומיה!
הפיתרון גם מנפץ את ה"תקווה הפלסטינית" שיום יבוא והם ישמיד את היהודים
מצטער לומר לך, אבל הפתרון שאת מציעה עם כל האמת שטמונה, לא ריאלי בעליל. הפלשתינאים רואים את ישראל (פלסטין) בתור הארץ ששייכת להם והיהודים הם הכובשים, מבחינתם המלחמה על ישראל היא מלחמה השרדותית כדי להחזיר את מה ששייך להם, בחיים לא תמצאי כמות מספיקה של פלשתינאים שיסכימו מרצונם לצאת מפה בעד פיצוי כספי, וגם אין להם לאן, למחנה פליטים בירדן, שם הם יחיו בצפיפות ועוני נוראיים? לסוריה המטמוטטת? לעיראק המפורקת? לאןן?
הדרך היחידה היא התפשרות והגעה להסכם בו יש ויתורים משני הצדדים (לא בהכרח התנתקות מיו״ש) והבנה שאין ברירה, חייבים לחיות בשלום אחד לצד השני.
כולנו נרוויח מזה בסופו של דבר.
לעניות דעתי, החזון של יעלון אמנם מבדל אותו מהדרך שמציע השמאל בעניין המשא ומתן, אך הוא דווקא מבטא הזדהות עמוקה עם השמאל בשני עניינים חשובים: ראשית- המטרה בקצה דרך, שהיא החזרת שטחי ארץ ישראל שמעבר לקוי 67. שנית- מחזונו נובע על פניו שיש להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, שהרי ללא ספק היא פוגעת ביכולת להגיע להבנה ושיתוף פעולה עם הפלסטינאים.
לעומת זאת, מהצעות ימין דוגמת אוטונומיה ללא זכות בחירה, פתרון בשיתוף ירדן או סיפוח נראה שהוא דווקא מתבדל.
כלומר, דווקא בדברים החשובים הוא עם השמאל, שאלת המשא ומתן המיידי שולית יותר כי נראה ברור שזה פשוט לא אפשרי גם ככה.
א. יעלון לא הזכיר מטרה סופית.
ב. בנייה יהודית ביו"ש פוגעת רק ביכולת להגיע ל"הבנה" עם אנשי הרשות ואבו מאזן. לרוב היא לא מפריעה לערבי השכן ולעחים יש אפילו יחסי גומלין מבורכים.
לדעתי ישנה רק אמת מידה אחת כדי לדעת אם הגיע היום בו נוכל לחתום על הסכם שלום עם הערבים בארץ ישראל
וזה לא יהיה בזמן הנראה לעין
כשיבוא היום והם ילמדו את הדורות הבאים שאת היהודים יש לקבל כשכנים וכבני אדם
אז נדע שיש עם מי לדבר בצד השני
עד אז הכל למראית עין
או בשפת השכנים
קאלאם פאדי
בינגו! יפה כתבת וקלעת היישר למטרה.
רק יעלון רוה"מ הבא !
יושרה מנהיגות חוכמה
מילה זו מילה !
יעלון העם השפויי מכל הקשת הפוליטית
מחכה לך בהצדעה !!!!
בראוו! השדרנית בטלוויזיה של צפון-קוריאה לא יכלה לומר זאת טוב יותר.
יעלון היה רמטכ"ל ומפקד מצוין, והוא גם בעל ראיה מדינית טובה ואיש מצוין באופן כללי.
אבל הוא פשוט לא מתאים לבוץ הפוליטי, ולכן עדיף שלא יחזור לפוליטיקה אלא יתמקד במחקרי מדיניות ובייעוץ, שם יש לו ערך מוסף גבוה יותר.
איתך בכל מילה
בכל מקרה, צריך את יעלון בפוליטיקה.
בקיצור, בינתיים עד שהפלסטינים ישתנו – אם הם יוכלו בכלל להשתנות אי פעם – מוטב שאנחנו נכבוש אותם, מאשר שהם יטבחו אותנו. זאת האמת הפשוטה והמרה, מעבר לכל החזונות, האשליות וההזיות.
עם מה שהוא עשה לצה"ל ועם המשפט של אליאור עזריהת אסור לתת לו להתקרב לשלטון או לצאת מהארץ. מהאנשים הגרועים ביותר שאי פעם עשו קריירה פוליטית בארץ. יותר מזה – זה שאחד כמוהו היה רמטכ"ל מעלה תהיות משמעותיות בנוגע לצה"ל.
ראשית. אם מזכירים את אינשטיין אז כדאי להזכיר את מכתבו לחיים ויצמן בשנות ה30 בו כתב שהתאכזב לראות את יחסי התושבים היהודים לשכינהם. ואמר (בחזונו) כי במידה ויחס זה ימשיך הוא יפגע קשות בעם היהודי. (לא בטוח שדיקתי אבל זוהי רוח המכתב) ולגופו של עניין הטענות של יעלון אופיניות לימין שבודק את שכנינו בזכוכית מגדלת אבל איננו מסתכל במראה. המדינה עשתה כל מה שהיא יכולה על מנת להכשיל את היחסים עם הפלסתינאים. מבנית התנחלויות ועד הרג ללא הבחנה. התוצאה היום הגיעה לחוסר אמון הדדי בין שני הצדדים ומי שירצה להתחיל מגע כלשהו יהיה חייב לתקן איכשהו את חוסר האמון הזה. אין ספק שזה הדבר הקשה ביותר כיום ואין ספק שגישה כמו של יעלון תכשיל כל גישה כזו.
אתה קשקשן משה
איפה ראית הרג ללא הבחנה?
אולי אצל בני דודנו היקרים?!
ומי בודק בזכוכית מגדלת את השכנים?
אולי כדאי שאתה תהיה הראשון
ותבדוק מה הם מלמדים את הנוער והילדים
אין כאן שאלה של ימין או שמאל
זאת המציאות
שיתחילו לבנות את האמון שלנו בהם במערכת החינוך שלהם
אז יהיה עם מי לדבר על מה
עד אז הכל קאלאם פאדי
למה אינך אומר שזו הארץ שלנו ורק שלנו ולעולם לא נמסור אותה. זה מושך לחץ, דרישות ועוד דרישות.
מספיק עם כל ה"רעיונות" ההזויים של כל פוליטיקאי. יש כ"כ הרבה גופים ושיח בנושא כיצד "להשיג "שלום, זכויות אדם (כמובן שהם קמים רק לטובת העםם הפלשתיני) כמה אנחנו מרחיקים את אדמותינו מעלינו? כמה אנחנו מנסים בדרכים שונות להגיע לשלןם. ואילו הצד השני(הםלשתיני)נחוש בדעתו ללא חצאי מילים בצורה מפורשת ללא הכרה בישראל! שיבת הפילטים כולם לישראל! ירושלים היא " שלהם" ועוד כהנה וכהנה עד מתי נזרה חול לעינינו? עד מתי נחלום חלומות עם אנשים שחולמים חלומות הפוכים? הגיע הזמן לומר בריש גלי. רק אוטונומיה בשטחי a ושליטה מלאה על אדמתינו!
הגיע זמן לקחת את גורלינו בידינו! זו ארצינו המובטחת!
מה שיעלון שכח בתיזה שלו היא עוד אופציה חמישית והכי ריאלית , טרנספר לערביי ארץ ישראל לכל המדינות שהם הגיעו ממנה . הפתרון מהווה את הצודק האידיאלי והדתי של שני הצדדים , גם של האיסלאם שמודה שארץ ישראל שייכת לנו וגם של היהודים שטוענים על פי התנ"ך שארץ ישראל שייכת לנו .
לא צריך להיות רמטכ"ל ולא שר בטחון על מנת להבין שכל המנהיגים בכל העולם מחפשים רק מה לא לעשות נכון ….