אין היגיון בשוויון

בטקס רב רושם הושק בשבוע שעבר "מדד הגיוון" בבית הנשיא. המדד החדש, מטעם נציבות שוויון בעבודה במשרד העבודה והרווחה, עוסק ב"ייצוג" במשק של קבוצות אוכלוסייה שונות (נשים, ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים ומבוגרים) ביחס לאחוזן באוכלוסייה.

הממצאים, כמובן, קשים מאוד. קשים ומטרידים. "המדד הזה מציב בפנינו ראי לא פשוט", אמר כבוד הנשיא, והוסיף: "מאחורי המספרים האלה עומדים סיפורים של אנשים ונשים מוכשרים שלא זוכים להגשים את 'החלום הישראלי' שלהם, כי מאחורי הטבלאות האלה עומד גם הסיפור שלנו כחברה. אז למה בכל זאת אני רואה תקווה בנתונים שהוצגו כאן? כי מאחורי המספרים הללו אני מזהה גם סיפור אחר וזה הסיפור על החברה שהיינו רוצים להיות, חברה שמבינה שיצירת חלום ישראלי נגיש לכל ישראלי וישראלית הוא צורך כלכלי קיומי כפי שהוא חזון חברתי".

על מה מדבר כבוד נשיאנו? על כך שלנשים יש שכר נמוך יותר, בממוצע, מגברים, ושלחלק מהקבוצות דלעיל יש "ייצוג חסר" במקצועות של "צווארון לבן". קריאת הדו"ח מעלה אכן ממצאים מטרידים וקשים – בעיקר בכל הנוגע להנחות היסוד של מחברי הדו"ח.

המחברים מבלבלים, באופן לא מפתיע, בין שוויון הזדמנויות – זה הרי שם הנציבות – לבין שוויון בתוצאות. כבר בפתיחת הדו"ח נאמר בכותרת שהדיון הוא על "קבוצות מופלות". כך, באופן חתוך. וביתר פירוט: "קבוצות דמוגרפיות מגוונות בחברה בישראל, אשר באופן היסטורי הודרו משוק העבודה ומעמדות הכוח וההשפעה בו". ואולם כל הממצאים – כולם – אינם מדברים בכלל על אפליה או על שוויון הזדמנויות, אלא אך ורק על התוצאה בפועל.

מאחורי הדברים עומדת הנחת יסוד, שבלי אפליה והדרה, אחוז הייצוג של כל קבוצה וקבוצה היה שווה במדויק: בכל חברה ובכל תפקיד היו בדיוק 51% נשים, 1% אתיופים, 6.7% חרדים וכן הלאה וכן הלאה. גם השכר היה שווה בדיוק, גם בכל תפקיד וגם במשק בכלל. כלומר, ההנחה היא שאף שהשתייכותו של אדם לאחת מהקבוצות הללו מהוות חלק ניכר מאישיותו, משאיפותיו, מרצונותיו ומיכולותיו, כל הדברים האלה אמורים להיעלם לגמרי ברגע שמגיעים לשוק העבודה. שם כולנו רובוטים זהים, ואם לא ככה – הרי שזו אפליה.

עד כמה הנחת היסוד הזו מגוחכת? קל לראות זאת, אם ניקח את אחת הקבוצות ש"הודרו באופן היסטורי" משוק העבודה, דהיינו חרדים. האם חרדים באמת הודרו משוק העבודה? איפה בדיוק חיות מחברות הדו"ח? חרדים הדירו את עצמם, מרצון, מחלקים שונים של שוק העבודה. הם הקימו מערכות חינוך המוכוונות לשוק עבודה מסוים (כגון מקצועות חינוך) והתמחו במקצועות חופשיים, ובמוצהר ובמפורש לא פנו לשווקים עתירי טכנולוגיה או לתעשייה. וכידוע, אחוז נכבד מהם, מסיבה אידיאולוגית מוצהרת (ובתמיכת המדינה) הקדישו את חייהם ללימוד תורה. כך שהסיבה לכך שיש לחרדים ייצוג נמוך בענפי תעשייה מסוימים, וייצוג גבוה בקרב אברכי הכוללים, היא לא בשל "אפליה", בוודאי לא רק בגלל אפליה, אלא פשוט בשל בחירה מודעת.

החוברת מלאה בסטטיסטיקות על חרדים, אבל אין בה דבר וחצי דבר על הסיבות הפשוטות האלה. טוב, אחרת זה יהרוס את כל הרעיון של "ייצוג" ו"שוויון". אם חרדים לא רוצים ללכת לתחום ייצור המחשבים, הם פשוט לא ילכו לשם. הם לא "מופלים" – הם פשוט לא הולכים לשם, וזו לא בעיה שצריך לפתור.

נשים יודעות מה הן רוצות

כעת נעבור לקבוצה ה"מופלית" המפורסמת ביותר, הלוא היא הנשים. באופן מעניין, יש לנשים ייצוג נמוך מאוד בתחום של "תעשיית מתכות בסיסית" (ויש לי תחושה שהייצוג יצטמצם עוד יותר אם יתמקדו בפועלי הכפיים מבין העוסקים בתחום). למה? האם זה משום ש"הדירו אותן באופן היסטורי" מאותם מוקדי כוח חשובים, או שפשוט רוב הנשים לא רוצות או לא מתאימות לעבודה פיזית מאומצת?

נושא "אפליית השכר" של נשים, או "פער המגדר", גם הוא נלעס לעייפה והסיבות לכך ידועות ומפורסמות. כדי להבין עד כמה המדדים מעוותים, חשבו על שני סוגי עבודה שמוצעים לכם: באחד אתם מרוויחים 10,000 ש"ח לחודש ועובדים 10 ימים מהחודש, ובשני אתם מרוויחים 20,000 ש"ח אבל צריכים לעבוד 25 ימים בחודש, עשר שעות ביום. מה תבחרו? זה תלוי כמובן בהעדפות האישיות שלכם ועד כמה אתם צריכים את הכסף, אבל בלי ספק אם תבחרו בעבודה הראשונה אתם לא תיחשבו "מופלים" רק משום שאתם מקבלים חצי מהשכר. נכון, אתם מקבלים חצי, אבל גם עובדים הרבה פחות.

במילים אחרות, ואני יודע שזה יהמם אתכם, כסף זה לא הכול בחיים. יש דברים אחרים – גמישות בעבודה, תחושת סיפוק מהעבודה, יותר חופשות, וכן הלאה וכן הלאה – שנחשבים מבחינת העובד כטובים יותר מהעלאה במשכורת. ועדיין, לפי הטבלאות הסטטיסטיות, הוא ייחשב "מופלה" אם הוא בחר בעבודה נוחה יותר, משום שהוא רואה פחות כסף בתלוש.

מה שהדו"ח מראה, אם כן, הוא בדיוק את ההפך מהכותרת שלו. הוא לא מראה על חוסר בגיוון, כי אם להפך – על גיוון אמיתי: לקבוצות שונות באוכלוסייה יש העדפות שונות ומאפיינים שונים, ולכן חברי כל קבוצה נמצאים ב"ייצוג יתר" או "ייצוג חסר" בהתאם לאותן העדפות.

נחזור לנשים, לדוגמה: סוד גלוי הוא שרוב האוכלוסייה בישראל בנויה מהקונספט המעניין המכונה "משפחה", או "בית אב". במשפחה, כך בדרך כלל, יש שני בני זוג – אב ואם. מדובר במשק בית, שבו ניתן לעשות חלוקת תפקידים: במקום שכל אחד מבני הזוג יעשה אותו אחוז מהכול, כל אחד מבני הזוג יכול להתמקצע בחלק מהתחומים, ולהותיר לבן זוגו את התחומים האחרים. לא חייבים לפעול כך, אבל זו בדרך כלל דרך הפעולה החכמה יותר, משום שהיא מאפשרת לכל אחד להוציא אל הפועל את היתרון היחסי שלו. די להביט בכל שותפות בין אנשים ולראות שאין הם מחלקים את העבודה כך שכולם יעשו אותו דבר, אלא כל אחד מתמקד בתחום שלו: למשל בשותפות בין יזם לאיש פיננסים, היזם יתמקד בלחשוב על רעיונות וביצועם, ואיש הפיננסים יתמקד, ובכן, בפיננסים.

חלוקת העבודה במשק הבית יכולה להסביר גם את הנתונים לגבי להט"ב: מתברר שגבר הומוסקסואל מרוויח 11% פחות מגבר סטרייט, אך אישה לסבית מרוויחה 9% יותר מאשר אישה סטרייטית. אפשר לטעון שחלק מהאפקט נובע מהמאפיינים ה"נשיים" יותר של חלק מהגברים ההומוסקסואלים, שמכוונים אותם למקצועות עם השתכרות נמוכה יותר, וההפך לגבי לסביות, אך יש להניח שגם לחלוקת התפקידים בבית יש השפעה: בתא זוגי שבו יש שני גברים, אחד מהם ימלא את תפקידה של ה"אישה" ויעדיף משרות חלקיות והתמקדות בבית, וההפך בתא עם שתי נשים.

כמובן, כל ההסברים ההגיוניים על העדפות שונות ויכולות שונות לא מצאו את דרכם אל הדו"ח המדובר. שם יש רק "אפליה", "הדרה", "תקרת זכוכית" וכן הלאה. מדוע? משום שההנחה הבלתי מעורערת של הדו"ח היא שלא יכול להיות הבדל בין קבוצות אוכלוסייה בשאיפות וביכולות, ושאם יש כזה – דינו להתבטל, ויפה שעה אחת קודם.

להעדפה מתקנת אין תקנה

הדברים אמורים גם לגבי קבוצות אתניות שונות: בכל העולם, בכל תקופה שהיא, מעולם לא היה ייצוג מדויק של כל שכבות האוכלוסייה בכל מקצוע. ההפך הוא הנכון, כפי שהרחיב וכתב תומס סואל במאמרו על אפליה מתקנת:

המחשבה ששוניות סטטיסטיות גדולות בין קבוצות הן חריגות, ועל כן מעוררות חשד, היא מחשבה שכיחה – אך רק בקרב מי שלא טרח ללמוד את ההיסטוריה של הקבוצות הגזעיות, האתניות וכיוצא בזה סביב העולם. כאשר מקשיבים לחוקרים מובילים, שהקדישו לעניינים אלה שנות מחקר ארוכות, מצטיירת תמונה אחרת לגמרי. דונלד ל' הורוביץ מאוניברסיטת דְיוק ערך מחקר עצום, בהיקף ובאיכות, של קבוצות אתניות בעולם, מחקר שזכה לשבחים מופלגים בכתבי עת מדעיים, ובסיומו בחן את הרעיון בדבר חברה שהקבוצות המרכיבות אותה "מיוצגות באופן פרופורציונלי" ברמות שונות ובמגזרים חברתיים-כלכליים שונים. הוא הסיק כי "מספר החברות שהתקרבו אי פעם לענות על תיאור זה שואף לאפס.

…

בולטותם של היהודים בתעשיית ההלבשה בארצות הברית, בארגנטינה ובצ'ילה לא שיקפה שום יכולת למנוע מאמריקנים, ארגנטינאים או צ'יליאנים אחרים לייצר בגדים, אלא רק את יתרון הידע והניסיון במקצועות המחט שהיהודים הביאו לשם ממזרח אירופה. העובדה שיותר ממחצית חנויות ההלבשה במלבורן שבאוסטרליה היו, באמצע המאה התשע-עשרה, בבעלות יהודית שיקפה אף היא את היתרון הנזכר, ולא שום יכולת דמיונית לאסור על אוסטרלים אחרים למכור בגדים. באופן דומה, מיעוטים גרמניים היו דומיננטיים בקרב חלוצי יצרני הפסנתרים במושבות ביבשת אמריקה, ברוסיה הצארית, באוסטרליה, בצרפת ובאנגליה. דייגים איטלקים, חקלאים יפנים ופוליטיקאים אירים – רבות-רבות הן הדוגמאות לקבוצות מיעוט שהגיעו להישגים מיוחדים בתחומים מיוחדים בארצות שונות, בלי שום יכולת להרחיק מתחומים אלה בני קבוצות אחרות.

…

יהיו שינסו להציל את הטיעון הסטטיסטי בדבר אפליה באמצעות תיאור האפליה כאוניברסלית אף היא: נכון, הם יאמרו, שוויון וייצוג שווה אינם מתקיימים בשום מקום, אך זה מפני שתמיד קיימת אפליה. אבל, כפי שאמרנו, קבוצות שאין באפשרותן להפלות אף אחד זוכות במקרים רבים לייצוג יתר בעמדות נחשקות. אם להסתפק בדוגמאות מעטות: בשנות השישים – הסינים באוניברסיטאות במלזיה, הטמילים באוניברסיטאות בסרי-לנקה, ובני הדרום באוניברסיטאות בניגריה. או כיום – האסיאתים באוניברסיטאות האמריקניות. מיעוטים חסרי כוח, מכל הסוגים, מאיישים את שורותיהם של ענפי תעשייה ומגזרי כלכלה מסוימים, של הקהילה האינטלקטואלית, או של המגזר הציבורי.

באותה רוח, מובן שאין להתפלא על הייצוג השונה של יוצאי אתיופיה בענפים שונים: הרי מדובר באוכלוסיית מהגרים, ממדינת עולם שלישי, שבה לא היה חינוך טכנולוגי או מדעי, ולכן אך טבעי הוא שלא נמצא אותם באחוזים גבוהים בענפים מדעיים, וכן נמצא אותם בענפים שאינם דורשים אלא מלאכת כפיים. ההתקדמות בסולם לוקחת זמן.

הדו"חות על ייצוג שונה של קבוצות אוכלוסייה שונות בשוק העבודה אכן מעניינים, אבל רק אם לוקחים אותם כנקודת מוצא להבנת העדפות ויכולות שונות של הקבוצות הללו, ולא כהוכחה ל"אפליה" כלשהי או חלילה ככפייה על המגזר העסקי לשרת את הרצונות המדומיינים של הפוליטיקאים, האוהבים להתעלם מן המציאות ומתאהבים בדימויים. לרוע המזל, יש חשש שייבוא המושג המעוות Diversity, "גיוון", מארה"ב, לא יסתפק רק בדו"חות מעין אלה אלא יביא להצעות חוק, לתביעות משפטיות ול"תוכניות גיוון" שונות, אף שהן נכשלו באופן חרוץ בארה"ב (ולא פלא, לאור העובדה שהן בנויות על הנחות יסוד מופרכות). השוויונאות האטומה להיגיון, לצערי, עלולה לחולל עוד נזקים רבים עד שהמציאות תכניע אותה.