ישראל, ארה"ב והשקרים של ג'ון קרי

במהלך נאומו המדובר אמש העלה מזכיר המדינה היוצא ג'ון קרי כמה טיעונים שאינם נכונים מבחינה עובדתית, וחשוב להעמיד דברים על דיוקם. עוד ידובר על ההיבטים המדיניים של הנאום ועל מדיניות ממשל אובמה באזור, אך מכיוון שחלק מהטענות העובדתיות הרווחות בשיח מבוססות על טעות, גם ההבנה העקרונית לוקה בחסר. בשורות הבאות נתייחס לשני נושאים: מדיניות הממשלים הקודמים במועצת הביטחון של האו"ם, והיקף הסיוע הביטחוני של ממשל אובמה לישראל.

טענה מרכזית שהעלה קרי בנאומו, שאף חזרה על עצמה בתקשורת הישראלית בשבוע האחרון, היא שההצבעה במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות ביום שישי לא הייתה חריגה ביחס לממשלים קודמים. מדובר בשגיאה עובדתית והטעיה היסטורית.

מאז הקמתה התקבלו במועצת הביטחון של האו"ם כמעט 230 החלטות הנוגעות לישראל. רבות מהן ביקורתיות ולא אוהדות. אך המשותף כמעט לכל ההחלטות הללו היא העובדה שהן הגיבו לפעולות ומעשים שנקטה ישראל, והביעו את עמדת מועצת הביטחון בנוגע למציאות שנוצרה בשטח כתוצאה מפעולות ישראל. לרשימה זו ניתן לייחס את כל ההחלטות הנוגעות למלחמות ישראל, הפסקות אש, הסכמי הפרדת כוחות וכדומה, וכן את הגינויים העקביים של מועצת הביטחון בנוגע לסיפוח רמת הגולן ומזרח ירושלים. בכולם מועצת הביטחון הגיבה, לא יזמה. על החלטות אלו ארצות הברית לא הטילה וטו, בהתאם לתפיסתה כמגינה על ישראל מפני יוזמות עוינות, אך לא כמחויבת לתמוך בכל פעולה או מדיניות של ישראל.

לעומת זאת, החלטות שבהן מועצת הביטחון מנסה להשתמש בכוחה כדי לעצב מציאות חדשה ולכפות סדר מדיני־ביטחוני חדש באזור הן ספורות מאוד. מדובר בהחלטת החלוקה בנובמבר 1947; ארבע החלטות שעברו בתקופת ממשל קרטר בנוגע להתנחלויות, כולל קריאה למדינות החברות להחרים את מפעל ההתנחלויות; וההחלטה מיום שישי האחרון.

בנאומו ניסה קרי להיתלות בהחלטות מועצת הביטחון שהתקבלו בתקופת הנשיא רייגן נגד סיפוח מזרח ירושלים ונגד סיפוח רמת הגולן, כדי לטעון שההחלטה האחרונה תואמת למדיניות ארוכת שנים של ממשלת ארצות הברית שלא להכיר באזורים אלו כחלק מישראל. אך כאן הוא טועה: ארה"ב אולי לא הסכימה למעשיה של ישראל ולא הכירה בסיפוח, אך היא מעולם לא אפשרה למדינות זרות לכפות על ישראל לשנות את מדיניותה. עובדה: בשנת 1983 הטיל רייגן וטו על החלטה דומה לזו שעברה ביום שישי האחרון. ההשוואה של קרי היא שקרית ומבישה.

מאז ומתמיד הגנה ארצות הברית על ישראל מפני רוב אוטומטי ועוין במוסדות האו"ם, מתוך עמדה עקרונית של הגנה על הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון. לצד זאת הביעו הממשלים השונים מורת רוח מחלקים במדיניותן של ממשלות ישראל, ולא הסתירו את חילוקי הדעות ביניהן. זו הדרך המסורתית שבה ידידים ובעלי ברית מנהלים ביניהם ויכוחים ומחלוקות. הגנה בלתי מסויגת מפני אויבים חיצוניים היא התשתית הבסיסית ליחסים מיוחדים אלו.

תחת ממשל אובמה הבסיס הזה עצמו התערער, וההגנה על ישראל הפכה להיות תלויה בדבר: אם ישראל תעמוד בציפיות המדיניות של הממשל היא תזכה להגנה; ואם לא – היא תוקע ותבודד בעולם עוין ואכזר. כאשר ג'ון קרי מתלונן על כך שהווטו שהטילה ארה"ב בשנת 2011 על החלטה נגד ההתנחלויות לא קידם את השלום ולא בלם את מפעל ההתנחלויות, הוא הופך את הקשר בין ישראל לארה"ב מברית אסטרטגית מיוחדת למערכת של פרוטקשן וסחטנות. זו הפרה ברורה של הידידות העמוקה בין המדינות, והוכחה ניצחת לעוינותו של הממשל.

מסייעים בעל כרחם

הטעיה נוספת של קרי היא הטענה שממשל אובמה תמך בישראל בסיוע הביטחוני "באופן חסר תקדים". טענה זו משמשת את קרי ודוברי ממשל אחרים כדי להצדיק את מעשיהם ולהציג את הממשל כ"פרו ישראלי" ואוהד,  שיש לו רק "חילוקי דעות" עם המנהיגות בירושלים.

בדיקה של סכומי הסיוע שהעבירה ארה"ב לישראל במהלך השנים מגלה שלא כך הדבר. הסיוע הביטחוני מחולק לשני סוגים: סיוע הניתן מכוח הסכם הבנות רב־שנתי, מהסוג שנחתם בקיץ האחרון; וסיוע שנתי משתנה שמועבר בכל שנה בקונגרס במסגרת חוק ההסמכה לביטחון לאומי (National Defense Authorization Act). סכומים אלו מועברים כהשתתפות בפרויקטים ספציפיים – בדרך כלל לצורך פיתוח אמצעי לחימה כמו 'כיפת ברזל', פרויקט ה'חץ' וכדומה. אלו שיתופי פעולה בין התעשיות הביטחוניות של שתי המדינות שרובם החלו עוד בתקופת ממשל בוש הבן, ומהווים חלק בלתי נפרד מהשותפות העמוקה בין ישראל לארה"ב.

ההחלטה בדבר גובה הסכומים השנתיים הללו מתקבלת על ידי הנשיא והקונגרס במשותף, באופן הבא: הנשיא מציג בפני הקונגרס הצעת תקציב, והקונגרס מחליט אם להגדיל את הסכום, להקטין אותו או לאשר את ההצעה כמו שהיא.

כאשר בודקים את הסכומים המדוברים מתברר כי ממשל אובמה ניסה באופן עקבי להפחית את סכומי הסיוע ברמה משמעותית, וכי פעם אחר פעם הקונגרס דחה את בקשותיו ואישר סכומים גבוהים פי שלשה ואף יותר מההצעות המקוריות. כפי שניתן לראות בטבלה המצורפת, שיא הפער היה בשנת 2013, כאשר הקונגרס אישר סיוע בסכום הגבוה פי חמישה ממה שהממשל רצה לתת:

הסכומים בטבלה במיליוני דולרים

גם בנוגע להסכם הסיוע הרב־שנתי שנחתם השנה, יש מידה רבה של דיסאינפורמציה. אמנם סכומי ההסכם גדלו מ־3.1 מיליארד דולר לשנה ל־3.8 מיליארד, אך הוא מכיל סעיפים מגבילים רבים על ישראל. ראשית, תכנית פיתוח הטילים נכללת בתוך ההסכם הרב־שנתי, כך שמהסכום השנתי של 3.8 מיליארד דולר יש לנכות את תקציבי הפיתוח שהיו ניתנים בעבר בנפרד. כפי שממחישה הטבלה דלעיל, בחישוב הכולל יוצא שלמעשה סכום הסיוע לא גדל באופן משמעותי.

מעבר לכך, בהסכם הנוכחי נאסר על ישראל לפנות באופן עצמאי לקונגרס בנושאים הללו, כך שנסגרת בפניה הדלת להפעלת לחצים דרך גבעת הקפיטול לבקשות תקציביות חריגות, עד שיש המביעים חשש כי הדבר עלול לפגוע בישראל גם במצבי חירום.

הסכם הסיוע החדש כולל גם הגבלות חדשות על יכולתה של ישראל להמיר את הכספים לשקלים, דבר שיחייב אותה לבצע את הרכש מהתעשייה הביטחונית האמריקנית. בכך ייפגעו התעשייה הביטחונית הישראלית ויכולותיה העצמאיות של ישראל.

בשורה התחתונה, ממשל אובמה ניסה להצר את צעדיה של ישראל גם בתחום הסיוע הביטחוני. הרעת התנאים בהסכם ארוך הטווח, והניסיונות החוזרים והנשנים לפגוע בתכניות פיתוח הנשק האנטי־בליסטי – שאמור להגן על ישראל במקרה של תקיפה איראנית – מלמדים על כוונותיו האמתיות של הממשל היוצא. מי שמנע מאובמה לממש את זממו הוא הקונגרס, שבאופן עקבי מהווה בסיס איתן של תמיכה ואהדה בישראל.

חשוב לזכור זאת כשקרי מתרברב בכך ש"סיוע של ארצות הברית לכיפת ברזל הציל חיי ישראלים רבים מספור".