הכלכלן השחור שנלחם באפליה מתקנת

הנרי עמד להיות אב שוב, אילו חייו היו נמשכים מספיק. הוא ידע כנראה שהוא גוסס, אף שכנראה לא ידע ממה. בשנת 1929, אנשים שחורים בדרום ארה"ב לא תמיד הלכו לרופא כשהיו חולים. בכל מקרה, כשווילי הרתה, הנרי הלך לדודתו מולי ושאל אם היא יכולה לגדל את התינוק… בירדי [הבת הצעירה של דודה מולי] קיבלה את הכבוד לקרוא לו על שם החבר שלה, תומס הנקוק. שמה הרשמי של דודה מולי היה מאמי סואל.

כך נפתחת האוטוביוגרפיה של תומס סואל, A personal odyssey. התינוק תומס נולד ללא אב, גודל בידי דודתו של אביו, וחי חיי עוני ודוחק בצפון־קרוליינה (שבה ראה בעיקר שחורים; כשראה בעיתון תמונות של אנשים בלונדינים הוא היה בטוח שזו המצאה). בהמשך עבר לניו־יורק, והפך עם השנים להיות אחד הדַּבָּרים המשפיעים ביותר בהגות הכלכלית־חברתית התומכת בשוק חופשי ומתנגדת לניסיונות להנדס את החברה, דוגמת האפליה המתקנת.

במשך למעלה מחמישים שנה כתב סואל ספרים, מחקרים, מאמרים וטורים במגוון רחב של במות. עתה, בגיל 86, החליט לצאת לפנסיה.

תהפוכות וקשיים רבים עבר סואל עד שהגיע למעמדו הנוכחי. בגיל 17 הוא נאלץ לנשור מבית הספר בשל קשיים כלכליים. זמן קצר לאחר מכן, בתקופת מלחמת קוריאה, התגייס לחיל הנחתים. בזכות העניין הוותיק שלו בצילום, הוא שירת במשך שנתיים כצלם. עם תום שירותו עבד בוושינגטון, ובינתיים השלים לימודים. בזכות ציוניו הגבוהים וההמלצות של המרצים שלו הוא התקבל לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. הוא סיים את התואר בהצטיינות, והשלים את התואר השני באוניברסיטת קולומביה. את הדוקטורט שלו השלים בשנת 1968, באוניברסיטת שיקגו.

בשנות העשרים של חייו היה סואל מרקסיסט; את התזה שלו בהרווארד הוא כתב על המרקסיזם, והחליט אז "להתעלם מכל פרשניו של מרקס, לקרוא את שלושת כרכי 'הקפיטל' ולהחליט בעצמי". אבל עיוניו ומחקריו, כמו גם ההיכרות הקרובה שלו עם כשלי המערכת הפדרלית, שינו את השקפתו מן הקצה אל הקצה והוא הפך להיות תומך מרכזי בגישת השוק החופשי ומתנגד חריף לניסיונות של הנדסת השוק: הוא ראה כיצד העלאת שכר המינימום פגעה בעובדי תעשיית הסוכר של פוארטו־ריקו, וגילה שלעובדים הממשלתיים האחראים על אכיפת החוק היה אכפת יותר מהמשרות שלהם מאשר מחייהם של העניים.

https://www.youtube.com/watch?v=XzT21b-BMQk

בקטע מרתק המופיע באוטוביוגרפיה שלו תיאר סואל היתקלות שלו עם הבירוקרטיה הממשלתית:

בקיץ 1959, כמו בקיץ 1957, עבדתי כפקיד הקלדה במטה שירותי בריאות הציבור של ארה"ב בוושינגטון. האנשים שעבדתי איתם היו נחמדים מאוד, ולמדתי לחבב אותם.

יום אחד, אדם עבר התקף לב במדרכה מחוץ לשירותי בריאות הציבור, סביב השעה חמש אחר הצהריים. הוא הוכנס פנימה לחדר האחות, ושם נשאל אם הוא עובד ממשלה. אילו היה, הוא היה רשאי להילקח למתקן רפואי שם. לרוע המזל הוא לא היה עובד ממשלה, ולכן התקשרו לבית חולים מקומי כדי שישלח אמבולנס. עד שהאמבולנס עשה את דרכו בקילומטרים הרבים של שעת העומס של וושינגטון, האיש מת.

הוא מת כשהוא מחכה לרופא, בבניין מלא ברופאים.

שום דבר מעולם לא המחיש לי באופן דרמטי כל כך את טבעה של הבירוקרטיה, ואת הדגש שלה על נהלים ולא על תוצאות.

גם את נזקי האפליה המתקנת ראה סואל מקרוב. כמרצה התעקש סואל על סטנדרטים גבוהים והתנגד בתוקף להעתקות, דבר שגרם לנפילה של 30 אחוזים בציונים ועורר כלפיו זעם רב. הוא גילה שהלחצים להעלות ציונים והאפליה המתקנת גרמו לחשד אוטומטי בכל שחור שהצליח – האם זה באמת קרה בזכותו, או רק בזכות המערכת?

ב־1980 פרש סואל מהמערכת האקדמית והצטרף למכון הובר, שבו נשאר חבר במשך עשרות שנים.

כתיבה מפוכחת ואלגנטית

ומזווית אישית: לפני כתריסר שנים רכשתי ספר בשם "עימות בין השקפות". על המחבר, תומס סואל, לא שמעתי מעודי, אבל הנושא היה מעניין ושקעתי בקריאה. הספר היה מקורי ומרתק: במספר לא רב של עמודים הצליח סואל לפרוס משנה מסודרת ושיטתית העומדת על ההבדלים בין ההשקפות השונות שאנו מכנים "ימין" ו"שמאל", אבל סואל מכנה "ההשקפה הגדורה" ו"ההשקפה הלא גדורה". על פי סואל, בעלי ההשקפה הגדורה גורסים שלאדם יש טבע מוגבל, גם מבחינה מוסרית (הוא לא מלאך) וגם מבחינת יכולות (הוא איננו כול־יכול). בעלי ההשקפה הלא־גדורה, לעומת זאת, מאמינים שהאדם בבסיסו הוא נשמה טובה וטהורה ושהוא מסוגל לכל דבר; הדבר היחיד העומד בין האדם לבין גאולתו היא הבערות, ואת זה הנאורות יכולה לפתור ולהצעיד אותו לעולם חדש ומופלא.

הספר הזה שימש עבורי אבן דרך בגיבוש השקפותיי שלי בנושאי כלכלה וחברה. הוא אפשר לי לחשוב על השקפות שונות בבהירות ובאופן שיטתי.

כמה שנים לאחר מכן שוב הגיע לידי ספר מאת תומס סואל, "יסודות הכלכלה". למרות השם המשעמם, התברר לי שמדובר ביצירה יוצאת דופן מבחינת בהירות והסברים אלגנטיים. בספר הזה נוגע סואל כמעט בכל סוגיה כלכלית חשובה, ומטפל בה בצורה חדה. נושאים רבים, כמו למשל שכר המינימום ופיקוח על שכר דירה, שמעולם לא חשבתי עליהם לעומק לפני כן, הוצגו לפניי באור חדש.

חלפו כמה שנים והנה נתקלתי שוב בשמו של תומס סואל, הפעם במאמר פרי עטו על האפליה המתקנת. דעתי על האפליה המתקנת הייתה שלילית בבסיסה עוד לפני כן, ולו מפני שכשמה כן היא – אפליה, אבל במאמרו המרתק והמקיף המחיש סואל כיצד הנפגעים מהאפליה המתקנת הם בראש ובראשונה אלה שהמדיניות נוצרה לכאורה לטובתם, והראה באופן משכנע שאי אפשר להגן עליה כלל ועיקר.

מאז קראתי עוד לא מעט ספרים ומחקרים, האזנתי להרצאות והשתתפתי בדיונים רבים, אבל כתיבתו הבהירה והמשכנעת של תומס סואל נשארה משמעותית ביותר בעבורי. כמוני, כך מתברר, ישנם רבים מאוד ברחבי העולם שכתיבתו שינתה את צורת חשיבתם ואפשרה להם מבט בהיר ומפוכח על בעיות הכלכלה והחברה.

ייתכן שאחת הסיבות לכך היא הביוגרפיה המרתקת והייחודית של סואל. נראה שדווקא נסיבות חייו הן שהפכו אותו להיות כותב משכנע כל כך. כשהוא כותב על שכר המינימום ועל החשיבות שבמתן אפשרות לעניים להיכנס לשוק העבודה גם במחיר זעום כדי לצבור ניסיון, הוא אומר זאת מניסיונו האישי. כשהוא כותב על נזקי האפליה המתקנת, הוא אומר זאת כבן לאחד המיעוטים שהאפליה מנסה לעזור להם, ונוכח הנזקים שהוא חזה במו עיניו.

במשך עשרות שנים סואל כתב וכתב. עשרות ספרים ואלפי טורים, כמו גם הופעות טלוויזיוניות, הפכו אותו לאחד הכותבים המשפיעים ביותר התומכים בשוק החופשי, ולאחד המובילים הרהוטים של עמדה זו.

מתייצב לצד ישראל

וגם זווית ישראלית ישנה: בעיצומו של 'צוק איתן' כתב סואל נגד המדיניות הדוחפת להפסקות אש. כמיטב יכולותיו בניתוח חברתי וכלכלי, משנתו החדה היטיבה ראות גם בתחום המדיני. סואל הדגיש שקריאה להפסקות אש ולמשא ומתן מצילה אולי חיים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא גובה יותר חיים, משום שהיא מנמיכה את המחיר שהתוקפן משלם על תוקפנותו.

"ישראל הותקפה לא רק על ידי מספר עצום של רקטות, אלא גם פלשו אליה – מתחת לפני הקרקע – על ידי רשת של מנהרות. יש משהו גרוטסקי באנשים החיים אלפי קילומטרים משם, בביטחון ובנוחות, ובפקפוק יהיר מנסים לבצע מיקרו־ניהול למה שהישראלים עושים בעניינים של חיים ומוות", כתב סואל.

כעת, בגיל 86, פורש סואל מכתיבה ועובר להתמקד בצילום, תחביבו הישן. יחד עם אלפים רבים של כותבים ופעילים שהושפעו ממנו אני מביע את תודתי והוקרתי העמוקה כלפיו, ומאחל לו אורך ימים ופרישה נעימה. השפעתו הברוכה עוד תמשיך ותהדהד ללא ספק בטרקלין הדעות הגדול של העולם.