כך מנטרל מוסר 'זכויות האדם' את המלחמה בטרור

הקדמת העורך: גלי הטרור בישראל ובמדינות המערב שבים וממחישים את המהפכה שטרור המתאבדים חולל באופי המלחמה, ואת האתגרים האתיים שההתמודדות עמו יוצרת. לפניכם חלקים מתוך מאמר נרחב בנושא זה שהתפרסם לפני כעשור, בספר 'פצצה מתקתקת' בהוצאת 'מערכות'. תכני המאמר רלוונטיים גם כיום לדיון הציבורי המלווה את ההתמודדות עם הטרור. 

אחד מאתגריה הראשיים של החברה החופשית כיום הוא מיגור הטרור, הכולל הפעלת פצצות־אדם וטרור חסר עכבות אנושיות אחר. ואולם למרות הישגים טקטיים ראויים להערכה של הצבאות השונים ושל גופי ביטחון אחרים במאבק בטרור זה, המאבק עדיין רחוק מהכרעה אסטרטגית.

היעדר ההכרעה אינו נובע מחוסר באמצעים פיזיים לשים קץ לתופעה זו, אלא מהמהפכה שסוג הטרור הזה חולל בטבע המלחמה. מהפכה זו מעמידה את החברה בפני קשיים, ערכיים בעיקר, המחייבים התמודדות תרבותית מקיפה כתנאי למאבק נחוש בתופעה עד מיגורה. הבנת האתגר התרבותי שבלחימה בטרור תאפשר לנצחו במאמץ אוניברסלי משולב, חברתי ומדיני, כאלטרנטיבה לקושי להכריעו באמצעים צבאיים בלבד.

טרור המתאבדים מנצל הן את הישגיה ויתרונותיה הטכנולוגיים של החברה המודרנית, והן את ערכיה הפלורליסטיים, על מנת לזרוע בה כאוס תוך שימוש באמצעים פשוטים וזולים. כדי להגן על עצמה מפני איום הכאוס תיאלץ החברה המודרנית הפתוחה לוותר בהדרגה על ערכיה הפלורליסטיים, וכך להפוך במו ידיה לחברה סגורה ואולי אף טוטליטרית. במילים אחרות, המאמץ להפסקת הטרור חסר העכבות עלול להוות מנגנון הרס עצמי, משום שאופי המאבק צפוי לחתור תחת יסודותיה הערכיים של החברה המודרנית עצמה.

השיטה שאימצו מפעילי הטרור למימוש מטרותיהם היא הטמעת פצצות־אדם בחברה המודרנית, ותקיפתה מבפנים. שיטה זו אינה מאפשרת לחברה המודרנית להתגונן ביעילות מפני איום טרור כזה, משום שהתנהגותם הבלתי אנושית של הטרוריסטים הופכת אותם ל'שקופים' מול הגנותיה, שנועדו להתמודד עם בני אדם שמתנהגים בצורה אנושית.

דוגמה להתנהגות לא־אנושית כזו היא הפיכת ילדים לפצצות אנושיות והכשרתם למטרה זו; עד התקופה האחרונה לא היה בן החברה המודרנית מעלה על דעתו לבצע חיפוש על גופו של ילד כזה. דוגמה נוספת ניתן למצוא במקרה שאירע בעיראק בתחילת אוקטובר 2004, כאשר מתאבד פוצץ עצמו בתוך קבוצה של ילדים שניגשו לשיירה צבאית אמריקנית כדי לבקש סוכריות והרג 34 מהם, עבור הסיכוי לפגוע בכמה חיילים אמריקנים.

באמצעות מספר קטן יחסית של פיגועים ותהודה תקשורתית עצומה, רשם טרור המתאבדים הישגים לא מבוטלים תוך תקופה קצרה. זכויות הפרט, שהמאבק להשגתן נמשך על פני דורות, ספגו בשנים האחרונות פגיעה ניכרת במדינות המערב. בין הדוגמאות לכך ניתן למנות את "חוק הפטריוט" שאושר בחופזה לאחר פיגועי 11 בספטמבר והמרחיב מאד את סמכות המעקב, הציתות והעברת המידע של רשויות המודיעין ואכיפת החוק בארה"ב; את החקיקה הבריטית החדשה נגד טרור, שהתקבלה במאי 2005 למרות ההתנגדות המשמעותית שבה נתקלה; את ההחלטה הבריטית, בעקבות פיגועי 7 ביולי 2005 בלונדון, להקים גוף מודיעיני למעקב אחר אזרחים בריטים בני הדת המוסלמית; ואת האיסור שחוויתי על בשרי כנוסע שטס מניו־יורק לוושינגטון, לעזוב את מושבי גם כדי לגשת לשירותים – זכות שלא נשללה אפילו מאסיר בגולאג סובייטי.

טרור מתאבדים איננו גרסה חדשה של תופעת המלחמה המוכרת או גלגול חדש שלה. השימוש בפצצות־אדם וטרור חסר עכבות אחר משקף מלחמה אחרת, לא אנושית, המעמידה את הצד המותקף בסיטואציות בלתי אפשריות מבחינת עולם הערכים שלו. מאחר שהקפדה על כללי המלחמה וערכיה המקובלים איננה מאפשרת לחימה יעילה בסוג זה של טרור, הופכת ההקפדה עליהם את הצד המותקף לבלתי־אנושי כלפי עצמו, ולכן בעל כורחו גם לבלתי מוסרי כמו הטרוריסטים.

עיקור הצבא מיכולותיו

העולם החופשי שסוע על רקע חילוקי דעות חריפים בשאלת הטיפול בטרור. הנה כמה דוגמאות לדילמות שהלחימה בטרור מעוררת:

1. האם יש לירות באישה הלבושה כעורכת דין אך מעוררת חשד שהיא מחבלת־מתאבדת, כשהיא מתקרבת לדלת מסעדה הומת אדם? אם נשיב על שאלה זו בחיוב, ובסופו של דבר יתברר כי לא היה בחשד ממש, ביצענו פעולה בלתי מוסרית, גם אם הייתה חוקית כי לא יכולנו לדעת זאת מראש. לעומת זאת, אם אפשרנו לחשודה להגיע לפתח המסעדה, להתפוצץ ולרצוח חפים מפשע, מדובר במחדל שגם הוא כמובן בלתי־מוסרי בעליל.
2. האם עלינו להפשיט לחלוטין חשוד כפצצת־אדם לפני הכנסתו עירום לחדר חקירה, ולדמיין כיצד ייראו תמונות של איש עירום מוקף בכלבים במתקן צבאי? או שמא עלינו להשאירו בתחתונים רוויי חומר נפץ ולהסתכן בכך שנתפוצץ יחד עמו?
3. האם עלינו להטיל פצצה של טון על ביתו של טיפוס רצחני, המכוון, מעודד ומאפשר טרור בשעה שהוא ספון בין אשתו, ילדיו ושכניו התומכים במעשיו, בידיעה שכתוצאה מכך ייהרגו גם חפים מפשע? או שעלינו להימנע מכך, ולהיות בלתי מוסריים כלפי קורבנות רצחנותו, שלהגנת חייהם נועד הצבא?
4. האם נכון לחסל במנהרת הרכבת התחתית, בחמש יריות לראשו, אזרח זר שנחשד – בדיעבד לשווא – כפצצה אנושית, רק משום שלא נענה מסיבה כלשהי לקריאת כוחות הביטחון לעצור?

התפתחויות קודמות בשדה הקרב, כגון הופעת הפרשים, נשק האש או הצבאות ההמוניים, הכניסו באופי המלחמה שינויים שניתן להמשילם לשינויים העונתיים בכמויות המים הנשאבים מאפיקו של נהר מסוים. טרור המתאבדים, לעומת זאת, דומה למפולת סלעים, היוצרת אפיק נהר חדש לגמרי ומחייבת את בני האדם ובעלי החיים להעתיק עצמם אליו כדי שלא להתייבש.

הטרגדיה של הצבאות והחברה שעליה נועדו להגן, היא שמצד אחד אינם יכולים להילחם בפצצות־אדם לאור ערכי הלחימה האנושית הקונבנציונלית; אך מצד שני הם גם אינם יכולים להפר את הערכים הללו ולעבור ל"אפיק הנהר החדש" שהטרור חולל, בלי להפוך לבלתי אנושיים בעצמם ולהקנות בכך לטרור את הניצחון שאותו כבר השיג.

דוגמה מובהקת לעיקור הארגון הצבאי מיכולותיו ניתן למצוא במגבלות הקשות להפעיל בלחימה נגד טרור המתאבדים את שיטת הפיקוד המבוזר מוכוון־המשימה. יכולתו של החייל לפעול באופן עצמאי, להפעיל שיקול דעת אוטונומי, להעז ולקחת אחריות אישית – נפגעת משמעותית במאבק בטרור המתאבדים. החייל ומפקדיו בכל הרמות חוששים, ובצדק, שפעולותיהם בלחימה נגד הטרור יישפטו לאור עקרונות וכללי הלחימה הקונבנציונליים, וכי במקרה של כישלון או תקלה לא יזכו לגיבוי הציבור והמערכת המשפטית.

כפועל יוצא מכך נפגעת גמישותו של הצבא המודרני, שהיא אחד מיתרונותיו המובהקים ביחס לצבאות של חברות טוטליטריות, זאת בזמן שהטרור מפתח דרכי לחימה מתוחכמות ושטניות יותר, תוך חציית כל גבול אפשרי. מיותר לציין כי המגבלות המוטלות על הצבא המודרני בלחימה בטרור המתאבדים מעודדות כשלעצמן את מפעילי הטרור לשכלל את טכניקות הרצח ולהרחיק לכת בנכונותם לשבור את הכלים.

לייבש את ביצת הטרור

המגבלות המונעות את הכרעת טרור המתאבדים באמצעות מהלכים צבאיים גרידא, והקושי שמגלות מדינות בודדות להדביר את התופעה חוצת הגבולות הזו, מחייבים חיפוש דרכים חדשות שיאפשרו לגבור על הטרור מבלי לוותר על ערכים אנושיים בסיסיים. כדי למצוא דרכים כאלה יש להעתיק את המאבק בטרור המתאבדים מהמפלס הצבאי, המשותק במידה רבה בשל שיקולים מוסריים־ערכיים, למפלס המדיני.

מפעילי טרור המתאבדים נתפסים כישות אמורפית בהשוואה לצבא של מדינה. עם זאת, מאחורי טרור המתאבדים עומדת מערכת שניתן להכריעה באמצעות שלילת יכולתה לפעול, לאו דווקא באמצעות השמדתם הפיזית של כל גורמיה בלחימה ממושכת ומתישה. מרכז הכובד של המערכת הוא אמנם המנהיגות המבצעית שלה, אך קיים קושי לתפוס או לחסל את המנהיגות הזו, וכיום אין גם כל ודאות שחיסולה הפיזי יעצור את טרור המתאבדים. לפיכך, נטרול מערכת טרור המתאבדים מחייב שימוש באמצעים נוספים.

למערכת הטרור שלושה נכסים חיוניים עיקריים. הנכס הראשון הוא ההנהגה הדתית הקיצונית, שבניגוד להנהגה המבצעית אינה מסתתרת בדרך כלל. הנכס השני הוא הכספים, המהווים את הדלק של המערכת. הנכס השלישי הוא מערכות התקשורת המשמשות אותה. המערכות הללו מקשרות בין המנהיגות המבצעית והדתית לתאי הטרור ולכספים, והן שהופכות את מערכת הטרור לפגיעה לא פחות מהמערכות שהיא תוקפת.

למערכת טרור המתאבדים שתי נקודות תורפה משמעותיות: ניהולה הריכוזי, ותלותה הטוטלית במערכות התקשורת של החברה הפתוחה.

בשל הקושי לתפוס את מנהיגי טרור המתאבדים, חתימתו הנמוכה של טרור זה ושקיפותם של המתאבדים, דומה ההתמודדות עם סוג זה של טרור – ויש להתנצל מראש על הדוגמה – להתמודדות הרפואה עם וירוסים: גופים זעירים, חסרי חתימה תאית, הנצמדים לתא פונדקאי ומחדירים לתוכו חומצות גרעין המסוגלות להמיתו. הרפואה מתמודדת עם מגפות שמחולליהן הם וירוסים באמצעות בידוד מקורות ההדבקה, וחיסון הגוף המותקף באמצעות וירוס מוחלש הגורם לו לייצר נוגדנים. מדרכי התמודדות אלה ניתן להקיש לדרכים הרצויות להתמודדות עם טרור המתאבדים.

האסטרטגיה המדינית המוצעת להכרעתו של טרור המתאבדים מורכבת, אם כן, משני מאמצים ראשיים: המאמץ הראשון מטיל את האחריות למיגור הטרור על המדינות שבהן הוא והאידיאולוגיה המחוללת אותו צומחים. בדומה לתגובה שהייתה ננקטת ללא ספק אילו היה מדובר, לדוגמה, במגפת אבעבועות שחורות – על המאמץ הזה לכלול ניתוק טוטלי של מדינות, חברות ואזורים שמהם מופץ הטרור, מהמערכות המודרניות שהטרור מנצל כדי לתקוף את החברה הפתוחה מבפנים (מערכות תקשורת ומידע; בנקאות מקוונת, מערכות תחבורה בינלאומיות וכו'), ואת בידודם מהחברה הפתוחה.

יש לעשות זאת, בין השאר, באמצעות גידורם הפיזי של אזורי ספר מסוימים כפי שעושה ישראל, תוך רדיפת מנהיגי הטרור בכל מקום שבו הם נמצאים. במקביל, יש להפעיל מאמץ שני של חיסון החברה הפתוחה מפני טרור מתאבדים באמצעות הגבלה מסוימת – ומבוקרת על ידי בתי המשפט – של זכויות הפרט, באופן שלא יקעקע את אופייה כחברה דמוקרטית ופלורליסטית, תוצאה שהטרור חותר כאמור להשגתה.

את חיסון החברה הפתוחה ניתן לדמות להחדרת כמות קטנה של "נגיף טוטליטריזם" מוחלש לגוף החברה, כדי למנוע מהטרור לנצל את פתיחותה ולפגוע בה. חשוב לא פחות: החיסון נועד למנוע מהחברה הפתוחה אובדן רסנים ובלמים בתוכה, עקב "מגה־פיגוע" או סדרת פיגועי טרור "מוצלחים".

בין הג'יהאדיזם לפוסט־מודרניזם

טרור המתאבדים זורע מבוכה בחברה המערבית וגורם לבקיעים בה, כפי שעולה לדוגמה מיחסן השונה של ארה"ב ומדינות מסוימות באיחוד האירופי לתופעה. בקיעים אלו מונעים מהמערב להתלכד ולהכריע את הטרור במפלס המדיני באמצעות המדיניות המוצעת או באמצעות תגובה גלובלית אחרת. בתוך המערב ניטש ויכוח חריף בין מודרניסטים לפוסט־מודרניסטים עהאל תקפותם של הערכים המכוננים, ערכי היסוד של החברה המודרנית, שהקנו לה את זהותה ובידלו אותה מחברות אחרות.

הנה כמה ערכים מודרניים הנתונים במחלוקת עזה:

ערך האמת – התפיסה המודרניסטית המקובלת מכירה באמת רציונלית, המתבססת על עובדות הנקלטות בחושים ועל הוכחה שכלית. התפיסה הפוסט־מודרניסטית, לעומת זאת, מניחה שניתן לבסס אמת על סיפרים (נרטיבים). השיטה המדעית היא אחד הסממנים העיקריים של תום ימי הביניים ותחילת העת החדשה. התפיסה הפוסט־מודרניסטית, לעומת זאת, היא ימי־ביניימית במובן זה שהיא "רלטיביסטית". סיפר אופייני לדוגמה הוא זה הגורס כי ה"חלש", ה"מדוכא" וה"מקופח" תמיד צודק, בעוד ה"חזק" וה"מבוסס" תמיד טועה.

ערך החירות – החירות המודרניסטית נגזרת בראש ובראשונה מרעיון הערבות ההדדית הלאומית, ובאופן משני מרעיון הערבות ההדדית של כלל החברות התרבותיות בעולם. מול חירות זו מציע הפוסט־מודרניזם חירות נגטיבית, בדלנית, שבקיצוניותה קיים פוטנציאל של החזרת החברה למצב שקדם להקמת המדינה – הארגון הפוליטי שנועד לחלצו ממצב זה.

מדינת הלאום – הגישה המסורתית רואה במדינת הלאום מנגנון חברתי חיוני, ואת הארגון הפוליטי המשמעותי והמחייב ביותר, המשמר ערכים מסורתיים כגון ריבונות, נאמנות וערבות הדדית לאומית. על פי גישה זו, על אזרחי המדינה מוטלת החובה לכבד הכרעות שהתקבלו בה באורח דמוקרטי, והיא הנושאת באחריות העליונה להגנת חיי האזרחים. הגישה החדשה למדינת הלאום גורסת כי מבנים על־לאומיים (אזוריים, גלובליים, כלכליים, ארגונים תת־מדינתיים), יונקים את עוצמתה של מדינת הלאום ותופסים את מקומה ואת ערכיה המסורתיים.

פתרון עימותים – גם בסוגיה זו ניתן לאבחן שני זרמים משמעותיים ושונים מאוד זה מזה. גישה המצדיקה שימוש בכוח במקרה של כישלון המאמץ לפתרון דיפלומטי, מול גישה השוללת פתרון כוחני שלילה גורפת.

הפצת המודרניזם – הגישה "המערבית" של המודרניזם מצדדת בהפצת המודרניזם וערכיו (רציונליזם, השכלה, דמוקרטיה, שוק חופשי), כדי להנחיל לעולם את הפוטנציאל לשגשוג ואושר הטמונים בו ולגאול חברות הסובלות מעריצות. הגישה הפוסט־מודרניסטית רואה את הפצת המודרניזם ככפייה ערכית המופעלת כלפי העולם השלישי, כהתנשאות תרבותית ואף כהמשך המסורת הקולוניאלית המערבית.

התקדמות החברה – גישה אחת תומכת בהתקדמות הדרגתית של החברה, תוך התבססות על מבנים קיימים (קונסטרוקציה). הגישה ההפוכה מצדדת בהריסתם של מבנים קיימים (דה־קונסטרוקציה), בבחינת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

המודרניזם לכוד בעין הסערה, בין הזרם הג'יהאדיסטי החותר לעבר החברה השבטית והחמולתית שקדמה לעידן מדינת הלאום, ובין הפוסט־מודרניזם הקיצוני הדוחף לעתיד של קוסמופוליטיות.

בין שני הזרמים הללו, השונים כל כך ואף מנוגדים לכאורה, קיים מכנה משותף משמעותי. "האמת" הרלטיביסטית והנרטיבית איננה טעונה לדעת הפוסט־מודרניסטים הוכחה עובדתית, בדיוק כמו ה"אמת" הג'יהאדיסטית. דוגמה לטיבה של "אמת" ג'יהאדיסטית ניתן למצוא בסרט וידאו של ניתוח "מדעי" שערך לאחרונה פסיכיאטר מצרי בטלוויזיה המצרית ביחס לתחושותיו ולחוויותיו של מחבל מתאבד, מרגע הפעלתה של חגורת הנפץ ועד הגעת נשמתו לגן העדן…

דוגמה למהותה של "אמת" פוסט־מודרניסטית היא כאמור הקביעה ש"החלש תמיד צודק". כך למשל כאשר הפוסט־מודרניסט מבקר את ישראל על כך שאיננה מפנה שטחים, תוך התעלמות עקבית מכך שנסיגה כזו תפקיר את חיי אזרחיה בידי חברה שאיננה מקדשת את חיי אנשיה שלה. מבקרי ישראל מתעלמים משורה של עובדות היסטוריות: שטחים אלה נכבשו כשישראל נאלצה להגן על קיומה, וחלקם נחוצים להגנתה כל עוד אין שלום; הפלסטינים דחו שורה של הזדמנויות לחיות בשלום ובשגשוג לצד ישראל; הפלסטינים אמנם כבר "מסכימים" להקמת מדינה פלסטינית, אך דורשים להציף את ישראל בפליטים (תוצר של אלימותם כלפי ישראל משדחו את "תוכנית החלוקה" של האו"ם) כדי לחסלה באמצעותם כמדינה יהודית. כל העובדות הללו אינן חשובות בעולם הנרטיבים הפוסט־מודרני; חשוב רק מי נתפס כחלש וכקורבן וממילא כצודק האולטימטיבי.

המכנה המשותף בין הפוסט־מודרניזם הקיצוני לזרם הג'יהאדיסטי מתבטא גם בדחיית רעיון הלאומיות ובערעור על מעמדה של המדינה. פוסט־מודרניסטים נוטים לצדד במבנים על־לאומיים שיתפסו את מקומו של רעיון ריבונות ומדינת הלאום, בדיוק כמו קיצונים אסלאמיים הקוראים לחיסול מדינת הלאום ולהחלפתה במסגרות של שבטים וח'ליפויות. בנוסף, הפוסט־מודרניזם הקיצוני והזרם הג'יהאדיסטי שותפים בחתירתם הקיצונית לקדם את מטרותיהם באמצעות הרס הקיים (דה־קונסטרוקציה).

התפיסה הפוסט־מודרניסטית שלפיה אין מטרה המצדיקה מלחמה איננה עולה אמנם בקנה אחד עם לוחמנותו של הזרם הג'יהאדיסטי ועם תפיסתו כי הרס החברה המודרנית מצדיק שימוש בכל אמצעי שהוא; עם זאת, המלצת הפוסט־מודרניסטים הקיצוניים לחוסר מעש מצד הקורבן משחקת לידי האסלאם הרדיקלי ומשרתת היטב את מטרותיו.

בגידת האינטלקטואלים

לידי המנהיגות האינטלקטואלית המערבית נפלה הזדמנות היסטורית לחלץ את החברה החופשית ממשבר חמור המאיים על הישגיה, ובכללם הפלורליזם והסובלנות שהיא הנהנית העיקרית מהם. יתר על כן, למנהיגות האינטלקטואלית ניתנת כעת גם הזדמנות למחות את הכתם שדבק בה בשל התפקיד המשמעותי שמילאה בעלייתם של הקומוניזם ושל הנאציזם.

במהלך המאה העשרים, רבים מקרב האליטות האינטלקטואליות מעלו בתפקידם הטבעי: הגנה על החברה מפני שרלטנות באמצעות שימוש ביכולותיהם האנליטיות. דמויות בעלות שיעור קומה אינטלקטואלי בולט תרמו בפועל להתמוטטות המערכת החיסונית של החברה, שנועדה להגן עליה מפני מאחזי עיניים למיניהם; הן יצרו את אותה אווירה ציבורית שהניעה את ההמונים לוותר על הישגי המודרניזם ובראשם החירות, ולהמירם בהתמכרות לשיגיונותיה של מנהיגות טוטליטרית מזדמנת. בין "מורי הדור" הללו שהכשירו את השרץ הטוטליטרי ניתן למצוא את וולטר בנימין, מישל פוקו, ז'אן־פול סארטר וז'אק דרידה שתמכו במשטר הסובייטי; ואת מרטין היידגר וקרל שמידט, שתמכו במשטר הנאצי.

גם המלחמה הנוכחית בטרור אינה מזכה את המנהיגות האינטלקטואלית בציון גבוה על התנהלותה, לפחות בשלב זה. המנהיגות האינטלקטואלית אינה ממהרת להאיר ולהנהיר את דרכה של החברה. חלקים ממנה אינה מבחינים, גם לאחר 11 בספטמבר 2001, בין טרור המתאבדים לסוגי טרור אחרים. לכן אינם תובעים להכריז על פצצות־האדם ועל שימוש באזרחים כמגנים חיים למפעילי הטרור כעל נשק בלתי־קונבנציונלי, שהפעלתו שוברת ערכים אנושיים בסיסיים ומרסקת את כללי המשחק.

למנהיגות האינטלקטואלית בישראל יש תרומה חשובה לכך שצה"ל לא עבר ל"אפיק הנהר החדש", ובכך לא פגע באופן המוני בחפים מפשע שמקיפים את "גיבורי" הטרור; אך לשאלה המנקרת האם כתוצאה מכך נותר צה"ל צבא מוסרי, אף שלא מנע את מותם של החפים מפשע שעליהם נועד להגן, היא לא סיפקה תשובה.

אינטלקטואלים ישראלים וזרים שפטרו עצמם מהדיון בדילמה הזו בטענה ש"קץ הכיבוש הישראלי יביא שלום", נפלו למספר מלכודות שאציין שתיים מהן: כמו הטרוריסטים והנהגתם הם מקבלים את התפיסה כי ישנן מטרות המקדשות את כל האמצעים. בכך הם פגעו לא רק בישראל אלא בכלל האנושות, משום שהפכו הפעלת פצצות־אדם וטרור בלתי־אנושי אחר ללגיטימית, ולנשק קונבנציונלי שהפעלתו מותרת כלפי כל מטרה אחרת בעולם.

שנית, "האמת" כי "סוף הכיבוש יביא שלום" (המצטיירת כמנטרה נרטיבית, ממש כמו קודמתה  שלפיה "חיסול הבורגנות יפתור את בעיות הפרולטריון"), אינה מקובלת אפילו על פעילי הטרור ומנהיגיו. אלה טוענים כי רק שיבת פליטי 1948 לבתיהם (דרישה שמשמעותה חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית) יביא לקץ הטרור הרצחני ולשלום. "אמת" זו אינה מקובלת גם על רבים מאלה התומכים בחזרתה של ישראל לגבולות 1967, בהתחשב בבעיית הפליטים ובעובדה שבעיה זו נוצרה באשמתן של מדינות ערב שתקפו את ישראל יום אחד בלבד לאחר שהכריזה על עצמאותה, ובמשך עשרות שנים משמרות את הבעיה כנשק פוליטי־אסטרטגי נגד ישראל.

מבחן גורלי

הטרור חסר האנושיות והעכבות קולע את החברה המערבית למלחמת התשה, הכופה עליה פגיעה מתמשכת בזכויות הפרט. פגיעה כזו עשויה לחזק את העמידה מול הטרור, אבל עלולה גם ליצור קהות חושים, אדישות לסבלו של הזולת, אלימות ופריקת עול פנימית קשה. המלחמה הממושכת כרוכה גם בהשקעה מתמדת של הון עתק לאומי לשם מתן פתרונות צבאיים "כירורגיים". פתרונות אלה, עם כל עלותם, אינם מביאים את המאבק בטרור לכלל הכרעה. עצם העלות הזו והתועלת המוגבלת שבצדה מהווה הישג לטרור.

מכשול עיקרי נוסף הוא חוסר ההבנה שמלחמת התרבות האמיתית שמתנהלת כיום בעולם, היא המלחמה הפנימית בתוך המודרנה על ערכיה. בגלל חוסר היכולת להכריע במלחמה זו, החברה המודרנית שילמה ומשלמת מחיר יקר במלחמתה השנייה, נגד מי שהשילו מעל עצמם כל סממן של התנהגות תרבותית.

הטרור חסר העכבות מעמיד אפוא את החברה המודרנית במבחן משמעותי יותר מהגנה פיזית על החיים, או אפילו מהגנה על אורח החיים המודרני. המבחן שמציב הטרור הוא מבחנה של מורשת תרבותית. תוצאות המאבק שינהל הדור הזה, שהתחנך על ברכיה של מורשת הפלורליזם, ויכולתו לגבור על מורשת הטוטליטריזם של גורמים רדיקליים מימין ושל זרמים פוסט־מודרניסטים אנרכיסטיים משמאל, יקבעו במידה רבה את עתידם של הפרויקט המודרניסטי ושל החברה החופשית, ואם הטוב יכול לרע או להפך.

_______________

ד"ר ואל"מ במיל' חנן שי הוא מרצה לחשיבה ותכנון אסטרטגי מדיני וצבאי באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר־אילן ובמכללות צה"ל